בבונה ירושלים נחם. לפי שהוא מענינה וכ' ב"י בשם אבודרה' טעה ולא הזכירו במקו' הנהוג שיאמר אותו בהודאה שהוא מקומו המיוחד לו מן הדין כו' עכ"ל וק"ל דהא מביא ב"י ירוש' היכן אומרה א"ר ירמיה כל שהוא להבא אומרה בעבודה וכל שהוא לעבר אומרה בהודא' וכתבו הרי"ף והרא"ש דנהגו עלמא לאו' בבונה ירושלים וסמכו אהא דאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת ואם בא לו' בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה אומר עכ"ל והך תפלה דנחם היא להבא ולמה כ' האבודרהם שמקומו בהודאה ונראה שיש ט"ס כאן וצ"ל בעבודה ולענ"ד כיון שסמכינן על ההיא דשואל צרכיו כו' א"כ מי ששכח לאומרו במקומו כיון דהטעם משום שהוא מעין הברכה יש לאומרו בש"ת דזו ברכה כוללת ויש לכל הבקשות שם מקום דש"ת הוא לכל הברכות מעין כל ברכה ועכ"פ לא יחתום בברוך מנחם ציון רק בש"ת כמו בענינו וענינו קודם לנחם כי היא תדירה:

והמנהג פשוט שא"א נחם כו'. משמע דהמנהג לומר הש"ץ ענינו גם בשחרית דהא כ' הש"ע ועננו בש"ת וע"ז לא כ' רמ"א שהמנהג שלא לאמרו ובמנהגים כ' ג"כ לאומרו אלא שכתב לבסוף אבל ר"י הנהיג שלא לומר ענינו בשחרית) לפי שנקרא מועד ומטעם זה אין נופלין ואם חל ט"ב ביום ה' א"א אל ארך אפים ולמנצח וק"ו והוא רחום וכן נוהגים עכ"ל ובהגהות כ' על דברי ר"י ואין נ"ל והוא מדברי המרדכי ונראה שאין לסמוך ע"ז דהמרדכי סובר דגם אא"א נוהגים לאומרו ואנן נהגינן בפשיטות שא"א אא"א ולא למנצח גם צו"ץ א"א כמו שכ' בסי' תקנ"ט ע"כ א"ל גם ענינו וכ"נ דשב ואל תעשה עדיף: