Turei Zahav on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah Siman 240
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**אין ב"ד כופין וכו'.**בפרק כל הבשר איתא הכי דההוא גברא דלא הוה מוקיר אבוה אתיוה לקמיה דרב חסדא כפתיה להלקותו כדאיתא במצות עשה שאין אדם רוצה לקיים מכין אותו עד שתצא נפשו ואיקלע שם רב מרי ואמר שבקוהו דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ויש להקשות מירושלמי שהביא בתשובה להרמב"ן סימן פ"ח בשמו הביא' בית יוסף בח"מ סי' צ"ז גבי השבת עבוט דאם לא רצה לקיים אע"פ שאין ב"ד מוזהרין עליה כיון שיש מתן שכרה בצדה מ"מ היינו שאם העלימו הב"ד עיניהם מזה אין עליהם עונש אבל ודאי אם רוצים לכוף הרשות בידם וכן פסק רמ"א בהג"ה וקשה ממה שאמר רב מרי כאן לרב חסדא שבקוהו דהא אם רוצה שפיר כופהו ובמרדכי פ' נערה שנתפתתה מביא ירושלמי הזה וכתב עליה ולפי זה לא קשה הא דאמרינן בירושלמי דפ"ק דקדושין הלואי יהיו כל שמועותי ברירין לי כהדא דכופין הבן לזון האב ובפרק כל הבשר אמר שבקוהו עכ"ל הרי שלא הוקשה רק הני תרי מילי דסתרין אהדדי דהיינו בירושלמי אמר שכופין הבן לזון האב והיא מצות עשה שמתן שכרה בצדה ובפרק כל הבשר אמר שבקוהו ותירץ על זה דההיא דכופין הבן היינו מצד רצון הב"ד אבל על מה שהקשינו לא תירץ כלום דמה הביא רב מרי מהא דתניא לחלוק על רב חסדא ובתוס' פ"ק דב"ב דף ח' כתבו בשם ריצב"א וכן המרדכי שם גם כן הביא הירושלמי דלעיל וכתבו דאין כופין כפייה גדולה לענין להכותו עד שתצא נפשו כשאר מצות עשה אבל קצת כפייה עושים ומש"ה אמר שבקוהו כלומר לפי שכבר עשיתם לו ביוש בכפייה על העמוד נראה דהכי קי"ל אע"ג שהביא הב"י לקמן סימן רמ"ח דלא קי"ל כריצב"א אלא כהחולקים עליו היינו לענין צדקה שעושין אפילו כפייה גדולה מטעם שמביא שם אבל בדבר זה שיש לעשות קצת כפייה כשאר מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין חולק על הירושלמי וכן עיקר וע"כ גם כאן לענין כיבוד אב ואם רצו ב"ד עושין קצת כפייה עד שיקיים ואע"פ שלא כתב כאן רמ"א כלום מזה אין זה כדאי לעשות חילוקים בדבר המפורש כנ"ל ברור ובסמ"ע בח"מ סימן ק"ז כתב דלא קי"ל כירושלמי דלעיל דאם רצו כופין אלא לענין השבת עבוט שכופין אותו כיון שהמשכון הוא בחזקת הלוה משא"כ לענין כיבוד לא נכון לחלק בכך כלל כיון שאין כאן הוכחה אלא מצד שהשמיט רמ"א מלכתוב כאן כמו שכתב בח"מ דרמ"א גופיה אין לו מקום לחלק בזה אם היה נתכוין אליו אלא דגם כאן הוה דינא הכי דאין שום חולק על הירושלמי:
**במקום המיוחד כו'.**בזה אפילו העמידה אסורה לו כיון שאביו משתמש שם ג"כ בעמידה משא"כ בסיפא במקום המיוחד להסב כו' מותרת לו העמידה ומשמע כאן באיסור עמידה ברישא היינו אפי' הוא רוצה לעמוד או לישב לבדו בלא שום אדם עמו בדרך עצה כדרך שאביו רגיל לעשות וכן בסיפא בישיבה אפילו אם אין רוצה אז לאכול אלא העמידה והישיבה לחוד הם אסורים:
**נראין דברי אבא.**בטור סיים שנראה כמכריע דברי אביו אלא אם יש לו תשובה להשיב על החולקים ישיב עכ"ל והא דמצינו בטור ח"מ שהטור חולק עם אביו כמה פעמים היינו שלא בפניו כמו שכתב כאן דוקא בפניו אסור ומ"מ נ"ל דאם הוא חולק על אביו ויש עוד אחר שאומר כאביו והוא רוצה להוכיח ולכתוב דעתו כדעת החולק על אביו לא יזכיר שם אביו אלא שם האחר כיון שיוכל לעשות דרך כבוד יעשה וזה למדתי מדברי הטור בח"מ סימן ק"ז במה שכתב כי לא קלקלו בגוף כו' ובזה הוא חולק על אביו ורמז הפלוגתא על בעל התרומות בסימן ק"ד ובזה נשא פנים לאביו וכמו שכתבתי בס"ד:
**אם הוא שם פלאי כו'.**משמע דברישא לענין לקרותו בשמו אסור שלא בפניו אפילו באינו פלאי ועיין מה שכתבתי בסימן רמ"ב סט"ו:
**שלא בפניו.**כן הוא ברמב"ם בהדיא והוא דבר מבואר מעצמו דבפניו אסור בשל אחרים אפי' באינו פלאי דיסבור אביו שקורא אותו וכן מי שעומד לשם יסבור כן ואין שום חילוק בזה אם הוא פלאי או לא ואע"פ שבהעתקת הטור לרמב"ם לא נזכרה שלא בפניו אין בכך כלום כי סמך על הפשוט ובדרישה האריך כאן לחלוק על רמ"א במה שהגיה שלא בפניו ולא דק כלל כמו שיתבאר בסי' רמ"ב בס"ד:
**כפי מה שהוא יכול.**פי' בתורת צדקה לפי עשרו כ"פ הבית יוסף ומה שכתב רמ"א על זה בשם י"א הוא תמוה דגם דעה הראשונה סוברת כן. והא דכופין כאן אע"ג דהוא מתן שכרה בצדה דהא בצדקה כתיב למען יברכך וגו' תירצו התוס' פ"ק דב"ב דשאני צדקה דכתיב בה נמי לאו לא תקפוץ את ידך:
**לא מחייב לבטל.**הטעם דגמרינן מכבוד המקום שאינו חייב לבטל ממלאכתו כדי לנחם אבלים ולבקר חולים ולחזר על הפתחים:
**אלא יאמר עשו בשביל כו'.**בטור סיים אבל אם יודע שלא ישלמו לו חפצו בשביל אביו יבקש בשביל עצמו ולא בשביל אביו שאינו אלא גנאי לו כיון שלא יעשו בשבילו ע"כ ואיכא למידק סתמא מאי דמרישא משמע דבעינן דוקא יודע בבירור יבקש בשביל אביו ובסיפא משמע איפכא מדיוקו וא"ל דרישא מצוה וסיפא איסור ובסתם רשות בידו כפי שירצה שזה אינו דגם בספק מצוה. ותו יש להקשות דהא כבודו בכלל בקשתו בשביל אביו דכל שיעשו בשבילו יעשו ג"כ כשיזכיר כבוד אביו וכ"כ ב"י בשם רבינו ירוחם בשם הרמ"ה שאפילו אינם חולקים כבוד באותו מקום לאביו יתלה באב שיעשה בשביל הבן אע"פ שתלה באביו עכ"ל וקשה על הרמ"ה למה אמרו בגמרא הנשמע בשביל אביו יבקש בשביל אביו כו' ונראה דודאי כן הוא דבכל גווני יבקש בשביל אביו אא"כ שיש באותו מקום שנאה על אביו וממילא כשיזכירו שנאה תעורר מדנים וגם בשביל עצמו לא יעשוה אז יבקש בשביל עצמו נמצא דלא קשיין הדיוקים בטור דה"ק אם הוא יודע שיעשו בשביל אביו דהיינו בבקשה זו שמבקש בשביל אביו שלא יקלקל במה שהוא מזכירו אז יבקש בשביל אביו ויתלה בו הכבוד וכך כוונת הגמרא כמו שכתבתי הנשמע בדברי אביו אבל אם יודע שיקלקל בזה מחמת שנאתם עליו אז לא יזכירנו כלל כן נראה לי נכון:
**מוהר"ם עם אביו.**כתבו עליו שמיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אליו:
**ריוח בעלמא.**והיינו ההיא מעשה דעובד כוכבים באשקלון שהפסיד ריוח בשביל כיבוד אביו:
**ואין חילוק.**עיין מה שכתבתי ע"ז סעיף י"ח:
**כפרת משכבו.**פירש רש"י עלי יבוא כל דבר רע הראוי לבוא על נפשו אבל לאחר שנים עשר חודש כבר קיבל מה שקיבל שאין משפט רשעים בגיהנם יותר משנים עשר חודש עכ"ל וקשה לי מזה על מה שכתב רמ"א בסי' שע"ח נהגו שאין אומרים קדיש יותר מאחד עשר חדשים שלא להחזיקו כרשע ולמה יחתום כאן הריני כפרת משכבו כל י"ב חודש וצריכין לומר דשאני לעניי הכ"מ כיון דלאחר י"ב חודש צריך לומר ז"ל וכן אומרים אפילו על אדם אחר שמת נמצא דבחודש הי"ב דאי אפשר לומר ז"ל דשמא לא זכה עדיין לעולם הבא ויש כאן שקר ואם לא יאמר כלום אלא אבא מורי יהיה זה זלזול שיודעים שמת ממילא אי אפשר להיות בשב ואל תעשה על כן מוטב להזכירו בשם הכ"מ שאין זה זלזול וגם כן אינו שקר דהא אומר אם יש עליו דין הריני מקבלו דהא אפי' על צדיק גמור אומרים כן ואפשר שלא ראה פני גיהנם וזהו הדרך היותר נכון מה שאין כן לענין קדיש הדרך היותר נכון שלא לומר כלום ואין ריעותא כלל בזה הואיל והבן הוא בשב ואל תעשה דאף אם אינו זוכה עדיין מ"מ אין שקר יוצא מפיו כן נ"ל נכון:
**אלא זכרונו לברכה.**בגמ' איתא זכרונו לברכה לחיי עולם הבא וכן הוא נדפס בקצת טורים ואותן החותמים ז"ל ה"ה מחסרים למ"ד וצריכין לחתום זללה"ה:
**ויצוה לאחרים לשמרם.**בטור הביא השגת הראב"ד בלשון זה אין זה הוראה דאם הוא יניחם וילך לו למי יצוה לשומרם עכ"ל ותמהו הר"ן וב"י שזה תלמוד ערוך במעשה דרב אסי עם אמו שנטרפה דעתה כו' ונראה שעיקר תמיהתו על שיצוה לשמרם דזהו ליתיה בגמרא וע"ז תמה הראב"ד מה חשב הרמב"ם שהוסיף ציווי לאחרים לשמרם כיון דע"כ לא מהני לה שמירה דאי מהני למה ילך ויניחנה הלא אפשר לה בשמירה ואם א"א לשמור מה מהני ציווי לאחרים בשמירה וכן ראיתי בדרישה וכן עיקר:
**תלמוד תורה גדול כו'.**נלמד מיעקב שנענש בשביל שלא היה מקיים כיבוד אב בהיותו בבית לבן ועל אותן י"ד שנים שלמד אצל שם ועבר לא נענש. ספ"ק דמגילה:
« “L’étude de la Torah est plus grande”, etc. — Cela est appris de Yaakov, qui fut puni pour ne pas avoir accompli la mitsva d’honorer son père pendant qu’il se trouvait chez Lavan, alors qu’il ne fut pas puni pour les quatorze années durant lesquelles il étudia chez Chem et Éver. (Voir à la fin du premier chapitre de Méguila.) »
**אין לו לחוש לצוואתו.**שאסור לשנוא לשום יהודי אם לא שראוהו עובר עבירה נמצא שהאב מצוה אותו לעבור על דברי תורה:
**אפילו היה אביו רשע.**נלמד מהא דאיתא פרק הנחנקין לכל אין הבן נעשה שליח להלקות לאביו חוץ ממסית והיש אומרים הוא הטור הקשה על זה מההיא דפרק איזהו נשך בהניח להם פרה גזולה פירוש של רבית (וגם ברש"י שם קרי רבית גזל) וכל דבר המסוים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם ופרכינן שם ומי מחוייב מפני כבוד אביו והא כתיב ונשיא בעמך לא תאור והאי לאו עושה מעשה עמך הוא ומשני בשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת ש"מ בלא עשה תשובה אין חייב בכבודו ותירץ ב"י דבעשה תשובה חשב בדעתו להחזיר הפרה נמצא דהוה כאילו כבר נתנה ולא ירש הבן כלום ואין הבן יכול לומר שלי הוא ואיני חייב לכבדו משלי משא"כ בלא עשה תשובה הוה הממון של הבן מצד ירושה והאריך בזה וקשה דא"כ ל"ל למקשן להקשות מכח לאו עושה מעשה עמך תיפוק ליה דהממון של הבן כיון שלא עשה תשובה ותו דאי תליא מילתא במה שחשב להחזיר למה חילקו בדבר מסוים דוקא הא אפילו באינו מסוים חייב כיון שחשב להחזיר ע"כ יפה הקשה הטור וההיא דהנחנקין מוקי לה הטור בעשה תשובה כמ"ש בתוס' הביאם ב"י. ועי"ל דהטור מחלק בין הכאה וקללה לכיבוד דהיינו אע"פ שלהכותו ולקללו אסור מ"מ אין חייב לכבדו וא"ל הא דאמרינן באינו עושה מעשה עמך אינו בכלל לא תאור ש"מ דמותר לקללו דהיינו לפטור אם עשאו אבל מ"מ איסור יש בדבר וא"ל מה פריך המקשן מכח מעשה עמך דהא עכ"פ יש איסור בדבר י"ל דכיון דלקללו אין שם רק איסור ממילא לכבדו אין חיוב כלל גם הר"ן פ"ק דקידושין לחד תירוץ מחלק בין לצערו ובין לכבדו ולא כמ"ש רמ"א סעיף ח' דאין חילוק בין לצערו או לכבדו גם מד' התוס' פ' הכותב דפ"ו ד"ה פריעות מחלקים בין כיבוד לקלון אב:
Même si son père est un méchant — on l’apprend de ce qui est dit au chapitre “Hanéhaneqîn” (Sanhédrin 85a), que le fils ne peut pas être désigné comme agent pour frapper son père, sauf dans le cas du “mésit” (celui qui incite à l’idolâtrie). Et il y en a qui disent — c’est le Tour — qui objecte à cela à partir de ce qui est dit au chapitre “Eizehou Néchèkh” (Bava Metsia 61a), à propos de celui qui a laissé une vache volée, c’est-à-dire un bien acquis par l’usure (et aussi Rachi là-bas appelle le ribit “vol”), et que tout bien déterminé (מסויים) doit être restitué à cause de l’honneur du père. Et là-bas on objecte : “Est-on obligé de respecter son père ?! Pourtant il est écrit : ‘Tu ne maudiras pas un dirigeant de ton peuple’ (Exode 22,27), ce qui exclut quelqu’un qui ne se conduit pas comme ton peuple.” Et on répond : “Il a fait téchouva mais n’a pas eu le temps de restituer avant de mourir.” Ce qui prouve que s’il n’a pas fait téchouva, on n’est pas tenu de l’honorer. Et le Beit Yossef répond que, s’il a fait téchouva, il avait l’intention de rendre la vache ; il s’avère donc que c’est comme s’il l’avait déjà rendue, et que le fils n’a rien hérité. Et il ne peut donc pas dire : ‘Elle est à moi, et je ne suis pas tenu de l’honorer avec ce qui m’appartient.’ Tandis que s’il n’a pas fait téchouva, le bien appartient au fils par héritage. Le Beit Yossef s’étend là-dessus. Mais c’est difficile, car si c’est ainsi, pourquoi le questionneur objecte-t-il à partir de ‘il ne se conduit pas comme ton peuple’ ? Il aurait pu objecter directement du fait que l’argent appartient au fils puisqu’il n’a pas fait téchouva ! De plus, si toute la question dépend de l’intention de restituer, pourquoi distingue-t-on entre bien déterminé ou non ? Même si ce n’est pas un bien défini, dès lors qu’il a eu l’intention de restituer, il devrait être tenu de le faire. C’est donc une objection valable du Tour. Et le Tour interprète la halakha du chapitre “Hanéhaneqîn” (concernant le mésit) dans le cas où le père a fait téchouva, comme le rapporte Tosafot cités par le Beit Yossef. On peut aussi dire que le Tour fait une distinction entre frapper ou maudire d’un côté, et honorer de l’autre. Autrement dit : bien qu’il soit interdit de le frapper ou de le maudire, on n’est pas pour autant tenu de l’honorer. Et ne dis pas que ce que nous disons au sujet de celui qui ne se comporte pas comme ton peuple — qu’il ne rentre pas dans le verset “Tu ne maudiras pas” — signifie qu’il est permis de le maudire, car cela veut seulement dire qu’on n’est pas puni s’il l’a fait, mais il y a malgré tout une interdiction. Et ne demande pas : pourquoi le questionneur a-t-il objecté à partir de “il ne se conduit pas comme ton peuple” alors qu’il y a malgré tout une interdiction ? On peut dire que, puisqu’il n’y a qu’un interdit pour la malédiction, il n’y a pas du tout d’obligation de l’honorer. De plus, le Ran au début de Kiddouchin, dans une réponse, distingue entre le fait de le faire souffrir et le fait de l’honorer — contrairement à ce qu’écrit le Rema au paragraphe 8, qui ne fait aucune distinction entre le faire souffrir ou ne pas l’honorer. On voit aussi dans les Tosafot sur le chapitre “Hakotèv”, dans le commentaire sur “Pri'out Halvaot” (traité Ketoubot 86a), qu’ils distinguent entre honorer et humilier le père.
**לכבד אשת אביו.**בגמ' יליף דאת אביך לרבות אשת אביך ואת אמך לרבות בעל אמך וי"ו יתירה לרבות אחיך הגדול:
**לכבד חמיו.**דכתיב אבי ראה גם ראה ודוד אמר לשאול כן שהיה חמיו וקראו אבי וכ' מו"ח ז"ל ה"ה חמותו וכ"כ בספר צדה לדרך ע"כ:
**בכבוד אביו יותר.**כן פרש"י בחומש על ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ותימה על דעה הראשונה שהוא מהרי"ק דנעלם ממנו פירוש רש"י בחומש: