אחדהאומר כו' או חרם לשמים כו'. הנה רבינו גבי לשמים נקט רק לשון חרם עיין בנדרים דף י"ח ע"ב דנקט כך וע' שם דף מ"ח ע"א דנקט הרי הן מוקדשין כו' ובגיטין דף ל"ב ע"ב הרי היא הקדש ע"ש ברש"י אם זה לשון ספור או לשון שיהיה כך וע' בתוס' קדושין דף ב' ע"ב ד"ה יאסר והנה לפי מש"כ דיש נ"מ בין לשון חרם ללשון הקדש דחרם חל על עצם הדבר דהדבר יהא חרם וממילא יש עליו קדושה דכל דבר השייך לשמים יש בו קדושה ויש לו פדיון ונ"מ דגבי שדה מקנה משמע מדברי רבינו לקמן בהכ"א דלא חל שם חרם גם לב"ה משום דעל גוף הדבר לא מצי חייל כיון דאינו שלו. וכן ס"ל לרבינו דהא דאמרינן בתמורה דף ל"ב ע"א דהמתפיס עולה לב"ה אין בו כו' רק מד"ס צריך פדיה זה רק אם אמר בלשון הקדש דלא הקדיש רק דמיו וא"א לחול על גופו דהוא קדוש ועומד ואף אם אחר נתן דמיו אין קנוי לו בזה וזה הוה הקדש עילוי המבואר שם ובערכין דף כ"ט ע"ב ועיין בכורות דף נ"ג ע"ב דממעט מטעם יקדש ולא שכבר קדוש ע"ש ועיין ברש"י חולין דף ק"ל ע"א ד"ה כל ודף קל"ב ע"א ואם הקדישן הקדש עילוי למזבח לא חל כלל וכן מבואר בירושלמי נזיר פ"ה ה"ג אפי' לדמים לא קדשה ע"ש ובאמת מלשון רבינו כאן בה"י משמע דרק לכתחילה לא ישחוט עד שתפדה אבל אם עבר ושחטן פקע וא"צ פדיון והא דמצריך קרא נ"מ אם מת הקרבן אז צריך להביא קרבן אחר וגם צריך ליתן דמים לב"ה בעבור הנדר וזהו כוונת התוספתא פ"א דמגילה דהמקדיש נדרים לב"ה ואבדו חייב באחריות ור"ל כה"ג דאין לומר דמיד שנדר לב"ה דא"כ תקשה לר"ל בחולין דף קל"ט ע"א דגבי קבה"ב אינו חייב דכל היכא דאיתא כו' וגם לשון התוספ' שם דגבי נדבה נותן ט"ה אינו מובן אך לפמ"ש א"ש ובזה גם ר"ל מודה דלא שייך כל היכא כו' כיון דהגוף לא קדוש לבה"ב והקרבה לא קיים בה וא"ש. אבל אם החרימה לקרבן לדידן דיליף מכל חרם ע"כ דחל על גוף הדבר וצריך לפדות מה"ת ומי שפודה אותו הוה הקרבן שלו וכן משמע מלשון רבינו דגבי בכור לא מהני רק לשון חרם דהקרבה דבכור לא הוה גדר שלו רק של כהן וכמ"ש בזה ועמ"ש רבינו בהל' תמורה פ"א ה"ט דמוכח שם דאחר נתינה לכהן אין הבעלים יכולים להמיר בו אף אם הוא תם ואף דמש"כ שם אף שהוא זוכה ע"כ קאי שם אבע"מ דתם אין לו זכיה וליכא למימר בבכור בחו"ל דהא רבינו ז"ל לכמה גירסות ס"ל דאין בכור קדיש כלל בחו"ל אך מ"מ גבי בעלים מוכח דגם תם לאחר נתינה א"י להמר ובאמת לפי הס"ד בגמ' דתמורה דף ח' ע"ב מה דאמר שם כתנאי ר"ל דפליגי בזה ת"ק ורשב"א אם בעלים עושים תמורה לאחר שבא ליד כהן כצ"ל שם וע"ש ברש"י הרי דס"ל לרבינו דאחר שבא ליד כהן נהי דלא זכה בו מ"מ פקע שם הבעלים וכן ס"ל לרבינו גם תמורת בכור דשייך לכהן ולא כמ"ש התוס' זבחים דף ע"ה ע"ב ע"ש. אך באמת נ"ל דיש נ"מ בין בע"מ מעיקרא לתם ונעשה בע"מ דבע"מ מעיקרא אם נתנו לכהן אז הכהן ממיר בו וקודם שנתנו הוה של בעלים ושייך לו התמורה ועדיין אין עליו שם מתנות כהונה משא"כ בתם ואח"כ נעשה בע"מ התמורה דקודם נתינה שייך לכהן והנה באמת קשה מה דמקשה בתמורה דף י"ג ע"א למה לו הך לא יחליפנו גבי מע"ב נימא דנ"מ לענין בע"מ מעיקרא דבמע"ב ובכור עבדי תמורה כמבואר בכורות דף י"ד ואף דהתוס' בכורות דף ל"ג ע"ב כתבו בד"ה בע"מ דבע"מ מעיקרא מותר להטיל מום לד"ה הטעם משום דהוה כמו הך דתמורה דף כ"א ע"א גבי מטיל מום בט' של מע"ב דלא היה לו שעת הכושר ע"ש בתוס' וה"נ כן ועיין בע"ז דף י"ג ע"ב דרק היכי דחזי לדמי אז אסור וא"כ קשה מבכור עיין בזה בספר יראים אך י"ל כיון דקיי"ל דמצוה להקדישו משום זה אסור להטיל בו מום והנה י"ל דבע"מ מעיקרא אין מקדישין אותו וגם י"ל דאסור להקדישו מחמת אין מקדישין בע"מ וכן הוא כוונת רבינו בהל' בכורות פ"א גבי בכור בחו"ל דאין נהוג ר"ל המצוה דלהקדישן וכן מוכח בסה"מ לרבינו ולקמן אבאר זה וא"כ למה לא מוקי כן בהך דתמורה הנ"ל. והנה באמת מדברי רש"י בכורות דף נ"ח ע"א בד"ה ודלמא מוכח דיש במע"ב ב' מיני קדושות אחד ליקרב וא' להיות נאכל במומו כמו גבי חו"ל כמבואר שם דף נ"ג ודף נ"ו גבי אתנן והנה אף דמבואר דף נ"ג וד' ל"ו ע"ב וד' י"ז ע"ב דעבר בלא יבקר זה רק אם מכוין להוציא רע אבל אם מכוין להוציא טוב בירושלמי פ"א דר"ה מבואר דלא עבר רק דהתורה נתנה רשות ע"ש. ועיין בכורות ד' נ"ח ע"ב פליגי בזה רש"י ותוס' גבי נוטל אחד מהאלולין ע"ש וצ"ל דליקח רע אסור כמו לא יקדיש בע"מ ובאמת י"ל דלכך לא מוקי בתמורה ד' ז' ע"א גבי מקריב בע"מ דמירי במעש"ב דחל עליהם קה"ג ושייך לא יקדיש וצ"ל דס"ל דא"כ יש עוד לאו דלא יבקר וא"כ צ"ל דיש בהלאו ב' משמעות וכמ"ש התוס' זבחים ד' ס"ו ע"א גבי לא יבדיל וכ"מ בזה. וא"כ לפ"ז אם יהיו כולם בע"מ עיין בכורות דף נ"ב ע"ב איך ינהוג הא אסור להקדיש וצ"ל דזה היה קדושה אחרת ואין שייך איסור דלא יקדיש ובמ"ש י"ל דברי הספרי פ' ראה פסקא ס"א דגם בכור ומעשר צריך מן המובחר והנה גבי בכור י"ל כמו דס"ל לר"ט בכורות דף י"ז ע"ש דכהן יקח היפה אך גבי מע"ב קשה ולפמ"ש דלבקר הטוב שרי א"ש וכן י"ל במה שפסק רבינו בהל' בכורות פ"ז ה"ה דאם עישר ממנה על חברתה דבדיעבד הוה מעשר ועיין בתוספ' פ"ז דבכורות בהך מחלוקת דר"ע ורבנן מה דפליגי בקרא וט"ס שם ונ"מ לענין דיעבד אך באמת נראה דכמו דגבי חו"ל ההקש רק לענין שלא יקריב רק נאכל במומו ה"נ לענין חדש וישן ועיין במ"ש התוס' כאן ד' נ"ט ע"א ועיין בירושלמי פ"ד דחלה גבי חדש וישן לענין חלה ועיין בירושלמי דר"ה פ"א גבי הך דמח"ז גבי מע"ב וי"ל דהני שאין מקדישין אלא לאכול במומו ה"נ אין עושין תמורה לש"ע ולכך לא מוקי הך דתמורה דף י"ב לבע"מ מעיקרו משום דמע"ב בע"מ אין בהם תמורה וכן י"ל לשיטת רבינו גבי בכור בחו"ל וכ"כ בזה דרבינו ס"ל דלא חל עליו דין קדושת בכור רק איסור בכור ונ"מ לכמה דברים ולקמן בהל' בכורות אבאר זה י"ל דאז אין עושין תמורה ובזה א"ש מ"ש התוס' תמורה דף ח' ע"ב ד"ה ר"ש דאמאי לא מוקי כר"ע ע"ש ובזה ניחא דלר"ע לא עביד תמורה כלל ולכך א"צ חכם להתיר כמ"ש רבינו בהל' בכורות פ"ג ה"ב ולקמן אבאר זה. והנה אף דבערכין ד' כ"ט ע"א מבואר לשיטת ר"י דס"ל דשייך לשון הקדש גם בבכור י"ל דזה ר"ל אכהן לאחר שבא לידו וכמ"ד בתמורה דף ז' דיש לכהן זכיה אף בבכור חו"ל ור"י לשיטתו בתמורה דף כ"א ע"ש. וא"כ לפ"ז שייך שפיר לומר גבי חרם לשמים דהדבר הוא קדוש בעצם משא"כ גבי לשון הקדש ועיין שבת דף קכ"ז ע"ב דנקט הלשון הקדש כו':

ואםהחרים כו'. עיין בתוספתא כאן פ"ד דמבואר דהא דר"א ס"ל דדיעבד ג"כ לא זה רק בלשון חרם ולא בלשון הקדש ע"ש ולכך א"ש מה דאמר בשבת דף קכ"ז הנ"ל שמא הקדיש משום דהא בשאלתות פרשת שמות אמר דזה הוה בר"א ור"א לשיטתו דחרם לא מהני ובאמת י"ל דזה לא קאי רק אחרמי כהנים והטעם דהא התוס' כתבו בתמורה דף ל"ב ע"ב דזה הוה גזה"כ לא מחמת אמירתו לגבוה ע"ש וא"כ י"ל דרק אם עשה כמו שאמרה התורה אז מהני ואם לא לא מהני ובזה א"ש הך מה דפליגי בירוש' פ"ז דפסחים אם עבר ונמנה על מוח שבקולית אם הוה מנוי ע"ש בה"ט ואף דהא מבואר בתוספתא פסחים פ"ו דאם שבר עצם ונטל ממנו כזית מוח יוצא בו ע"ש מ"מ כיון שבאמת הא שם דף צ' דזה רק מה שיכול להמנות על פסח לאחר הקדש הוה גזה"כ ע"ש וא"כ י"ל דרק אם עשה כמו שצותה התורה מהני וכעין דאמרינן ביבמות דף צ"ב ע"א גבי הלכה וקלקלה ע"ש וכה"ג ס"ל להירושלמי פ"א דביצה למ"ד המבשל נבלה בי"ט לוקה משום דהתורה לא התירה רק גדר היתר ואף דרוצה לאכול עיין ביצה דף י"ב בתוס' ופסחים דף מ"ז ע"ש וכ"מ וגם י"ל דנ"מ דגבי הקדש יכול לפדותם וכן לדידן יכול לשאול ולא נסתלק שם הבעלים מהם כדאמרינן בירוש' פ"א דמעשרות משא"כ בחרמי כהנים ובפרט לשיטת השאלתות דס"ל דליתן במתנה רשאי כמה שירצה רק לבזבז אסור עיין פ' תרומה ופ' תשא והנה בשאלתות שם ס"ל דאף לאחר מיתה אסור יותר משליש ועיין בב"ב דף קמ"ח ע"ב גבי הקדיש כל נכסיו ע"ש ועמ"ש בהל' תמורה פ"א ה"א מה דאמר ואפי' המיר בשבת ע"ש והנה זה מוכח בדברי רבינו דאף דקי"ל בתמורה דף ל"ב דחרמי כהנים חל על קדשי מזבח ס"ל דזה רק בקדשים שהוא הקדיש משא"כ בבכור ומפרש דלא כרש"י כאן דף כ"ח בערכין והטעם משום שכתבתי לעיל דגבי בכור לא שייך הדין דעירב גזברים ר"ל היכא דאינו חל על גוף הדבר וכמו הקדש עילוי והנה גבי חרמי כהנים ע"כ אף זה א"א לחול על גוף הדבר דהא אין להם פדיון ואם נימא דיוחל על גוף הדבר שוב יתבטל ההקדש וזה א"א וא"כ לא חל החרם מעיקרא והוה כמו דאמרינן בהך דמנחות דף ע"ד ע"א אין מפרישין תחילה לאבוד ועיין מעילה דף י' ע"ב ובירושלמי יומא פ"ו ה"א ויש אדם מגריל תחילה למיתה ומ"ש רבינו לקמן בהל' בכורים פ"ב הי"ט גבי פירות טמאים ולקמן בפ"ז אבאר בהט"ז בהך דאם החייב יתן שנים על הקדש לא מהני הפדיון ועי' בירושלמי דמאי פ"א ה"ב דאף דמאבדין מיעוטו מכל מקום להפריש מועט בתחילה ולאבד י"ל דלא מהני ובזה פליגי ראב"ע ורבנן בפרק ז' דדמאי בירוש' אם יכול לקרא שם לת"מ ולבטלה בתערובת ע"ש ועיין בתוס' פסחים דף י"ב ע"ב ד"ה אין ע"ש דהוה פדיון אף דצריך לקבור המעות ועי' בתו"י יומא דף נ"ו גבי פדיון אס"ה ע"ש ולכך גבי קרקע דקי"ל בכ"מ דעד כדי דמיהם אין להם אונאה עיין ב"מ דף י"ח ע"ב ושם דף מ"ו ע"ב וכ"מ אבל יותר מזה גם בקרקע לא מהני וא"כ לא מיקרי פדיון וה"ה כאן גבי חרמי כהנים ולא חל על הגוף רק על הדמים ולכך בתמורה דף ל"ב מדמה הך דחרמי כהנים להך דהמתפיס דהוא חד וא"כ גבי בכור לא שייך זה וכמ"ש כן ס"ל לרבינו:

ואפילותפילין שבראש כו'. הנה רבינו ז"ל דייק שבראשו וכן דייק רש"י כאן דף כ"ד ע"א ד"ה סלקי ונ"מ אם זה הוה גדר מלבוש או בגדר נכסים סתם עיין בזבחים דף י"ח ע"א אם בתפילין הוה יתור בגדים ויהיה נ"מ לפי מה דקי"ל לעיל פ"ג דאף אם הקדיש נכסיו אין לו בכסות בניו אם אין לו גם בתפלין שלקח לבניו אם זה הוה בגדר בגד ועמש"כ לעיל בהל' שבועות פ"ה הי"ח שלא יעלה עליו בגד ע"ש וכן יהיה נ"מ לעיר הנדחת דמלבושים של צדיקים מותרים האיך הדין בתפלין של צדיקים לדידן דלא ס"ל כר"א ובאמת זה תליא בבעיא שם גבי פיאה נכרית בסנהדרין דף קי"ב ע"א ומה דאמר שם דתליא בסרטא ור"ל דלא הוה מלבוש גמור רק מונח על תכשיט עיין שבת דף נ"ז ע"ב וזה דמיבעי אם זה הוה כמו בגד ולבוש ועיין חולין דף קל"ח דכיפה של צמר המונח תחת ציץ יש עליו שם בגד ועיין בתוס' זבחים דף י"ט ע"א ועיין מ"ש הירוש' ז"ל רפ"ו דשבת דלא הוה רק ב' אצבעות כמו ציץ ור"ל דנ"מ שלא יהיה יתור בגדים כמו בזבחים שם ועיין בירוש' דגטין פ"ד ה"ב אפי' קלסתו דעל ראשך ע"ש ועיין בגיטין דף נ"ב ע"א גבי אפטרופוס דלוקחין להם תפלין דמשמע דגם בקטנים וכמבואר בירוש' פ"א ה"א דתרומות דרק ביתום אז תורם אפטרופוס ועיין בתוס' גיטין דף מ' ע"ב אך י"ל דזה תליא אם לילה זמן תפלין כעין דאמרינן בזבחים שם דאז הוה מצוה דגופיה ע"ש ועיין שבת דף ס"ב גבי נשים ותוס' ערכין דף ל"ב ע"ב דתפלין דמיהם יקרים וא"כ י"ל דהוה כמ"ש רבינו בפ"א מהל' מלוה דבע"ח גובה מתכשיטין ובגדי שבת ע"כ ועיין ברשב"ם ב"ב דף קנ"א ע"א ד"ה ס"ת דכתב דתפלין הוא מלבוש וב"ק דף ק"ב ע"ב ועיין בתוס' נזיר דף נ"ד ע"ב דציץ הוה בגד ע"ש ועיין בהך דכתובות דף ע"ה ע"א ד"ה וכי דאפשר להעביר לפי שעה גבי כהן לא הוה מום ע"ש ובירוש' פ"ז דכתובות גבי קרח באשה אם הוה מום ובהך דבכורות דף מ"ג ע"ב גבי לפניו ועיין שבת דף נ' ע"א גבי כיפה ע"ש בתוס' דלובשה הקרח וא"כ ה"נ כאן אך י"ל דגבי כהן הוה כמו יתור בגדים ובזה י"ל מה דבבכורות דף מ"ג מיתי הך דת"כ דיליף מהך קרא דוערכו כו' הכהנים לרבות הקרחנים ובזבחים דף י"ח ע"א למד מהך דכ"ה שלבש בגדי כה"ג פסול ע"ש ר"ל דגבי כה"ג כיון שלובש כיפה של צמר אינו נראה הקרחה ולא הוה מום משא"כ בכ"ה דא"י ללבוש זה מחמת יתור בגדים:

ועלחרם כהנים וכו'. עיין במ"ש רבינו בהל' בכורות פ"ו ה"ה דאין לוקה על זה ועי' במ"ש רבינו בהלכות מלכים פ"ח ה"ו והטעם לא משום מ"ש הרמב"ן ז"ל בסה"מ מצוה רכ"ז משום דלא מהני כרבא בתמורה רק דלכך משום דאינו שלו וכמו הך לאו דתמורה דף כ"ה ע"א גבי לא יקדיש בבכור ועיין מ"ש רבינו בהל' תמורה פ"ד הי"א ע"ש גבי מקדיש עיין בכורות דף נ"ג ע"ב דא"א שיחול קדושה על קדושה והוה כעין הך דתמורה דף כ"ה ע"א גבי דברי הרב כו' דזה הוה ממילא וכן הך דין דלא תמכר לצמיתות כיון דזה הוה אפקעתא דמלכא כמבואר ב"מ דף ק"ט ע"ש דזה הוה קנין גמור לחלוטין רק דהתורה הפקיעה את המקח א"כ לא שייך בזה הך דלא מהני דממילא נפקא ליד הבעלים ואם אין מחזירה הוה בידו גזל אך י"ל דנ"מ למה דמבואר בר"ה דף ט' ע"ב דאם לא שמטו קרקע הוה עיכוב ביובל וא"כ שוב י"ל הך לאו דאם נימא דהתנאי מועיל שוב שייך שפיר יובל ולא מיקרי לא שמטו ואם נימא דאין התנאי מועיל שוב נתבטל ע"י זה היובל וכן גבי הך דמכר יפ"ת ג"כ משום דאינה שלו ואין לו רשות למוכרה אך י"ל דנ"מ לענין שצריך להחזיר הדמים דהוה כמו גזל וכמ"ש שם רבינו ועיין גיטין דף מ"ה ע"א וכן יהיה נ"מ גבי הך לאו דמוכר חרמי כהנים ובהך דלא יקדיש דאם אחר שאינו בעלים מכר או הקדיש אם עובר על הלאו כיון דפקע שם בעלים ממנו מה נ"מ בין בעלים לאחר ועיין בתמורה דף ט' ע"א דלא מצי להתפיס בדבר שאינו שלו ונ"מ למה דמבואר בזבחים רפ"א ורפ"א דמנחות גבי שניי קודש דאסור לשנות ע"ש ברש"י משום לאו דלא יחשב ועיין בתוספ' ס"פ י"ב דקרבנות דזה לא קאי רק אפסח וחטאת שלא לשמה ע"ש אך י"ל דנ"מ ללאו דלא יקדיש ועיין בתוספ' פ"א דתמורה ובאמת משכחת ללאו דלא יקדיש אם הקדיש בכור במעי אמו לשלמים דהוה קדושה קלה כמבואר בתמורה דף כ"ד ע"ב ודיעבד חל ההקדש ע"ז עבר וגם לוקה דמהני ועיין מ"ש רבינו בפ"ד מהל' תמורה וכן נ"מ להך דכאן ה"ט גבי הקדיש לאחר ל' דיכול להקדישו בתוך ל' הקדש אחר ואם הקדיש קדושה קלה עבר וגם י"ל דלוקה ועיין במש"כ הראב"ד בפט"ו מה' מעה"ק ה"ז גבי קדושת דמים דאף דפקעה מ"מ האיסור לא פקע ע"ש ולכך כתב רבינו בה"ט מותר בהנאה ולא כתב באכילה וכמו בתוספ' ולקמן אבאר זה ועיין מ"ש רבינו בפי"ח מהל' פהמ"ק ה"ה גבי קדשים שהטיל בהם מום דאסור משום לא תאכל כו' ע"ש מחמת דביטל מהם הקדושה ועיין בחולין דף קט"ו ע"ש אם גם איסור הנאה ועיין במ"ש רבינו בסוף הל' שמיטה דגבי שבט לוי שנטל חלק בבזה לוקה ואם נטל נחלה מעבירין ולא נקט לוקה והטעם דגבי ביזה מהני דזה הפקר כ"ז שלא זכי בו ועיין בספרי פ' מטות פסקא קנ"ז לפי שיצאו כו' לחטוף ועיין בסנהדרין דף צ"ד ע"ב לחלוק או לשלל ע"ש ברש"י מוכח דהוה הפקר ולא ניתן לתשלומין ולכך לוקה משא"כ בנחלה חדא דלקח חלק אחר ועוד דהחלוקה בגדר שליחות עיין קדושין דף מ"ג ע"ש ואשלד"ע ולכך בטל הדבר וכן הדין גבי הך דין דלא יוכל לבכר לא תליא בהך אם עביד לא מהני דזה היא ממילא ולא פעולה והוה כמו הך דתמורה דף כ"ה ע"א דברי הרב וכו' ועיין בירושלמי ב"ב פ"ח ה"ה דאמר שם העבודה שיכול ואינו רשאי ע"ש ור"ל כך דהא קיי"ל נאמן האב גבי בכור ולפי המבואר בדברי רבינו בהל' נחלות פ"ב הי"ד נקט מוחזק וע"ש בדברי הרי"ף ורשב"ם ב"ב דף קכ"ח ע"ב נקט מוחזק ואם יש עדים שזה בכור חייב מלקות ומהני והנה עיין במ"ש רבינו בהל' אישות פ"ו ה"י מוכח דהך דלא תוכל להתעמר הוא תליא בקדושין דאל"כ מה תליא זה בתנאי להיות מתנה על מה שכתוב בתורה וכמו הך דגיטין דף פ"ד ע"ב הא זה איסור בפ"ע אך י"ל דנ"מ שהתנה עליה לאחר קדושין שיהא מעשה ידיה שלו ויהיה נ"מ אם צריך להחזיר לה מעשה ידיה וגם נ"מ למ"ד סנהדרין דף פ"ה ע"ב דגם פחות מש"פ הוה עימור וא"כ אז לא שייך חזרה ולוקה וכמו הכהו הכאה שאין בה ש"פ ועיין בירושלמי קדושין פ"א ה"ב במ"ש גבי יעוד אם נימא בכסף הראשונים א"כ צריך לחזור לה מעשה ידיה דהוה רק ארוסה ותירץ דהוה כאומר לה הרי את מקודשת ע"מ שמעשה ידך שלי ע"ש וה"נ ר"ל רבינו בהל' אישות הנ"ל. וא"כ לפי"ז גבי אם מכר חרמי כהנים לא שייך הך דאם עבד מהני דהוה כמו מוכר דבר שאינו שלו וא"כ לא לקי ומה דמקשה הגמ' שם בתמורה הוא מפדיון דס"ד דהוה כמו קדשים והוה כמ"ש התוס' בכורות דף ל"ב ע"א שיהיה נפדה וחוזר וקדיש וכאן נקט אין לו פדיון דמשמע דלא חל כלל וע"כ משום דלא מהני וע"ש ברש"י ד"ה אלמא ע"ש וכן י"ל מ"ש רבינו בהל' בכורות פ"י ה"ח גבי מעשר בהמה דזה רק למכירה אבל לפדיון שפיר נכלל בהך דאם עביד לא מהני דזה דין לא פעולה ובזה א"ש הך דזבחים דף ט' ע"א דאמר דלוקה דשם אפדיון וגם י"ל דשם קאי אמותר הפסח דהוא שלמים והוה כמו ק"ק דהוה שלו וגם יכול להמנות עליו ולכך ס"ד דיהיה בכלל מלקות עיין פסחים דף פ"ט ע"ב וכ"מ וב"ק דף י"ב ע"ב ועיין מש"כ רבינו בהל' טומאת צרעת פ"י ה"א דלכך אם תלש שערה א' לא לקי היא משום דלא פעל כלום במעשיו דעדיין הוא טמא וזה ר"ל הגמ' בשבת דף צ"ד ע"ב דלא אהני מעשיו ע"ש ועיין מ"ש הרמב"ן בסה"מ דפליג על רבינו וס"ל דלא יוכל לבכר הוא לאו ולא מניעה ורבינו ס"ל דרק כעובר על גזרת מלך כמו דאמרו בתוספ' פ"א דכריתות הובא בפהמ"ש פ"ג דמכות ועיין בירושלמי פ"ד דגיטין גבי הך דלא תמכר לצמיתות אם היא לאו או מניעה וזה תליא אם יש קנין לעכו"ם ע"ש ועיין בכתובות דף מ"ה ע"ב גבי אזהרה ותוספ' סנהדרין פ"ו וכ"מ בזה:

[השמטה במ"ש גבי חטאת שלא לשמה וכן פסח: **ועי'**במ"ש בזה בהל' כלאים פ"י הכ"ה ובאמת לפי"ז מבואר דיש ג' דינים בחטאת פסול לגמרי והוה פסול הגוף ולא בעי עיבור צורה לשרפה וכדמוכח בפסחים דף ע"ג ע"ב ועי' מנחות דף מ"ח ע"ב גבי כבשי עצרת ע"ש ברש"י ותוס' בזה. ויש דלא עלתה לבעלים כלל כמו לשם חולין ולשם מי שהוא מחוייב עולה וכמ"ש רבינו בפט"ו מהל' פסוהמו"ק. ויש דרק לא כיפר על החטא אבל מ"מ החובה יצא וכמו בהך דכריתות דף ז' גבי לא תתכפר לי חטאתי וזה הדין בסתם כמ"ש רבינו בהל' מעה"ק פ"ד ועי' מ"ש רבינו בספ"ג מהל' ק"פ נמצא נשחט שלא למחוייב ולא אמרינין דישחט סתם ובזה א"ש כל הני קראי דזבחים דף ה' ודף ז' ע"ש בתוס': וכןר"ל הגמ' שם דף ו' ע"א גבי הך כיפרו על מה שבאו ור"ל כה"ג היכא דכשר ומרצה רק דלא נתכפר ונ"מ כמש"כ בחיבורי בח"ג דאז יוהכ"פ מכפר דכבר הביא החיוב ועי' בכריתות דף כ"ו ע"א דהוה בגדר ממון: ע"כ השמטה]

ואחדכו' שבאותו משמר כו'. ועיין בירושלמי חלה פ"ד הי"א דאמר שם דמטלטלין נתנין לכל כהן שירצה אך באמת כך דהנה מה ר"ל אם שייך זה למשמר בגדר מתנה או ר"ל כיון דקיי"ל דכל זמן שהם ביד בעלים הרי הן הקדש רק לאחר נתינה לכהן נעשה חולין וכיון שלא נתנן למשמר רק לכהן אחר לא זכה בה והוה עדיין קודש או רק בגדר גזל והקדושה פקע וצריך ליתן לכהן של המשמר ועיין ב"ק דף קי"א גבי גזל הגר נתן את הכסף ליהויריב כו' ומוכח שם דרק אם נתנו אשם ליהויריב ואח"כ כסף לידעיה אז עשו בני יהויריב שלא כדין אבל אם נתן כסף לידעי' ואח"כ אשם ליהויריב לכ"ע יחזור כסף לאשם ושפיר עביד יהויריב וכן פסק רבינו בהל' גזלה פ"ח הי"ב ע"ש וע"ש דף ק"י ע"ב בתוס' ד"ה או ובאמת זה ר"ל הבעיא דשם גבי אין בו ש"פ כו' אם ר"ל דהנתינה למשמר אחר לא הוה נתינה וא"כ עדיין הגזל יש עליו קדושה ועיין בתוס' מנחות דף ע"ג ע"ב אי דצריכים זה המשמר ליתנו לאחר אבל הוה נתינה והוה כמו שליח ב"ד כמבואר שם דף ק"ג ע"ב דהוה כמו נתן הכסף ויכול להביא אשם ע"ש בתוס' ד"ה אבל ותוס' ב"מ דף ל"ז ע"א בסה"ד והנה רבינו בפהמ"ש ב"ק דף ק"י ס"ל דכיון דהמשמר קבלו שלא בזמנו לא הוה כלל ופסול האשם וכן הוא בירושלמי שם דמוציאין מידו ר"ל הבעלים דלא הוה נתינה ונ"מ דאם מתו הבעלים אז צריכים להחזירו להיורשים ולא שייך כסף מכפר מחצה דרק אם קבלו הכסף כדין אז מכפר מחצה וכן מוכח בתוספ' ב"ק פ"י ע"ש וט"ס שם ובספרי פ' נשא וכמו דאמרינן בירושלמי פ"ו דתרומות גבי תרומת שוגג דרק הנתינה ולמי שצריך ליתנו מקדש ולא לכהן אחר ע"ש גבי אכל תרומת ע"ה ועיין בחולין דף ק"ל ע"ב במה דאמר ריב"ב משפט דנ"מ להוציאו בדיינים ע"ש ברש"י וא"כ נ"מ לכה"ג גבי גזל הגר וע"ש ברש"י ד' קל"א גבי ט' נכסי כהן ואם נימא דעדיין לא פקע הקדושה לא שייך בזה ב"ד אבל אם נימא דפקע ושייך שפיר דין משפט ולב"ד ועיין ב"ק דף מ' ע"א גבי כופר ועיין מ"ש רבינו בהל' גזלה פ"ח ה"ה דכיון שהודה הוה כמו שנתנו לכהן לענין שיכול להביא הקרבן וע"ש בתוס' דף ק"ד ע"א אך רק בפניו והראב"ד ס"ל דרק אם זקפו במלוה וזה הוא כוונת הגמ' דף ק"ט ע"א גבי הך דריה"ג ור"ע ומה דמקשה ונמחל לנפשו משום דס"ל דזה הוה כמי ששילם לעצמו לא בגדר הפקעה ועיין מכות דף ט"ז ע"ב דהוה גדר הפקעה ועירובין ד' ע' ע"ב דהוה גדר ירושה ועיין ב"ק דף מ"ט ע"ב גבי משכון של ישראל ע"ש ומ"ש ה"ה ז"ל בפ"ח מהל' גזלה בסוף בשם הראב"ד ז"ל ובהך מחלוקת דר"י ור"ל בירושלמי פ"ו דתרומות גבי גזל תרומה מאבי אמו כהן למי משלם לשבט או לעצמו ע"ש בתוספ' כאן ב"ק פ"ו דהוה מחלוקת גבי גזל הגר דאף זקפו לא מהני רק עד שיטול ממנו ויחזור ויתן לו ע"ש ומ"ש התוס' פסחים דף כ"ט ע"א דהיכא דלא משלם קרן משום קלב"מ אינו מביא אשם א"כ זה פטור לא תשלומין ועיין ב"ק דף ד' ע"א תד"ה כראוי וכתובות דף ל"ג ע"ב ובכורות ד' י"ב ע"ב דכל היכא דא"צ ליתן הוה כמו נתן גבי פטר חמור לר"א ע"ש ועיין רש"י מעילה ד' ב' ע"ב דחומש תליא באשם ורש"י ב"ק דף ס"ה ע"א ד"ה מטעם דחומש כפרה והא דלא מעכב ר"ל להאשם כמ"ש רש"י ב"ק ד' ק"י ע"א ע"ש. עכ"פ זה הוה פלוגתא אם מה דנתן שלא לכהן ממשמר אם לא הוה כלל נתינה או רק דין מתנה לא קיים ועיין בסה"מ דפליגי בזה רבינו והרמב"ן ז"ל אם משמרות הוה מה"ת ושייך לעצם הקרבן או לא ועיין מנחות דף ק"ז ע"א כל חד וחד יומא כו' ע"ש ברש"י אם זה תליא בהקרבה או מילתא בפ"ע ועיין במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' כהמ"ק פ"ד ה"ט דאם כהנים טמאים דאז אם היו טהורים אף במשמר אחר עבדי טהורים כמ"ש רבינו פ"ה בהל' ביאת מקדש הי"ד ע"ש ס"ל להראב"ד דשוב נתבטל דין משמרות ואף אם כולם טמאים הכל שווים בזה ורבינו לא ס"ל כן ועיין ביבמות דף ל"ט ע"א גבי חליצת גדול דאם הוצרך לכפות כופין הגדול אף דחוזרין גם לקטן ע"ש ועיין ב"ק דף קי"א דאם נפיקו כל המשמרות הדרי לראשון ע"ש ועיין בסוף עירובין גבי נכנסין לתקן ע"ש וכ"מ וזה תליא במ"ש אם המשמרות הוא דין בקרבן או רק תקנות נביאים ועיין רש"י סוטה ד' ה' ע"ב ד"ה ספחנו ע"ש דמשמע דאם אין לו משמר מקריב בכל משמר ע"ש ועיין תענית דף כ"ז ובירושלמי שם פ"ד דת"ק ס"ל דכהנים וכו' וישראלים מעכבים קרבן ורשב"א ס"ל דא"צ ישראלים והני כהנים לא ר"ל המקריבים ופליגי אם הם ג"כ מיקרי בעלי קרבן בהך דמנחות דף כ"א ע"ב וכ"מ ועיין בספ"ק דשבועות ובחולין דף קל"א ע"ב ומיירי בכהנים שלא מאותו המשמר ועיין בתוספ' סוטה פ"ח דברכת כהנים הוה אף בכהנים שלא מן המשמר ע"ש ועיין ברש"י תענית דף י"ז ע"א ד"ה מכיר משמרתו ע"ש ור"ל דאל"כ אסור לעולם דכיון שאינו קבוע יכול להקריב בכל משמרות וכמ"ש אסור לשתות יין לעולם ובזה א"ש מ"ש התוס' יבמות דף ק"א ד"ה ועולה ע"ש דכיון דלא חזי למשמר יכול להקריבו בכל משמר שירצה וא"כ לפי"ז היכי אמר עולא כאן דף כ"ט דנותנין לכהן בזה"ז הא ליכא משמרות ועיין במ"ש רבינו לקמן פ"ח הי"א ובהשגות שם דכתב הטעם משום דליכא משמרות בזה"ז וס"ל להראב"ד בזה"ז סתם חרמים לבדה"ב וכעין הך דנדרים דף י"ח ע"ב ע"ש וע' בספרי פ' קרח פסקא קי"ז דגם של נכרים לכהנים אף דדעתן לשמים כמבואר מנחות דף ע"ג ע"ב וערכין דף ו' ע"א והנה באמת כיון דקיי"ל דמקשינן מטלטלין לקרקע נקיש גם לזה שלא יהא נוהג רק בזמן היובל ועיין בהך דתמורה דף ל"ב ע"א ברש"י ותוס' ומ"ש התוס' בשם רש"י ה"מ במקדיש אך באמת ר"ל כך דהנה לפי המבואר כאן ד' ל"ד דכהן רק שמקריב קרבנו בכל יום שירצה ושוב כיון שהוא מקריב הוה שלו בגדר כהן מקריב אבל דבר דלא שייך הקרבה אז גם של כהן לאנשי משמר ואם הכהן נתן הקרבן שלו לאחד שלא מן המשמר עיין מה דפליגי בזה רבינו והראב"ד ז"ל בהל' כלי המקדש פ"ד ה"ז אם הוה בגדר שליח של הבעלים או דנתן לו מתנה ורש"י ס"ל בב"ק דף ק"ט ע"ב כשיטת רבינו דהוה כמו מתנה וצריך שיאכל אותו כהן המקריב ולשיטת הראב"ד ז"ל הוה רק בגדר שליח והוה כמו אם הקריבו הבעלים ואף לשיטת התוס' יבמות דף מ' דכהן המקריב צריך שיאכל ממנו כאן לא והנה גבי בכורים הוה מחלוקת בסוף פ"ג דבכורים אם שייך לאנשי משמר כמו קדשי מזבח או לכל כהן כמו קדשי הגבול וע"ש בירושלמי פ"א ה"א גבי אשרה שבטלה דאמר שם דזה תליא בהך מחלוקת דר"י ורבנן ועיין בירושלמי פ"א דתרומות ה"ד ובחלה פ"ד הי"א והנה בתוספ' פ"א דביכורים הוה פלוגתא דר"מ ור"י אם כהן מביא ביכורים ע"ש ועיין לקמן בדברי רבינו פ"ד ה"ג בהלכות ביכורים עיין שם ועיין רש"י פסחים ד' ל"ו ע"א ד"ה בביכורים והנה עיין תוספות חולין ד' ק"ל ע"ב ד"ה או ותוספות ב"ב ד' פ"א ע"ב ד"ה במקדיש דזה לא מיקרי גדר עבודה ע"ש וי"ל דאז אם כהן מביא ביכורים צריך ליתנם לאנשי משמר ובאמת הנה במנחות דף ס"א ע"א מבואר דביכורים אין טעונין הגשה והנה מדברי הירושלמי פ"ג דביכורים והובא בדברי רבינו פ"ג הי"ב דמניח בצד המזבח וזה גופא הוה כמו הגשה כמבואר בסוטה ד' י"ד ע"ב אך באמת כך דהנה שם בדברי רבינו ה"ד מוכח דהנחה לא מעכב אצל המזבח רק בכ"מ בעזרה ע"ש ונ"ל כך דרבינו מפרש הך דמכות ד' י"ח ע"ב גבי מה דאמר עד שיראה פני עזרה ל"ק הא ר"י הא כו' וע"ש בתוס' ותוס' סוכה ד' מ"ז ע"ב אך באמת ר"ל כך דאם ניליף הנחה מן והניחו כר"י שם קאי אכהן ואצל המזבח והוה כמו הגשה כמ"ש התוס' ב"ב ד' פ"א ע"ב אבל אם נימא כראב"י דילפינן מן והנחתו אז י"ל דדי בזר וא"צ אצל המזבח ועיין ביומא ד' מ"ה ע"א וכי תעלה על וכו' ועיין בירושלמי בכורים פ"ג ה"ה הנחה מהו שתתיר למחוסרי זמן ור"ל אם הניחם קודם עצרת וכן בלילה ע"ש ואף דהגשה פסול בלילה כמבואר במגילה ד' כ' ע"ב ועיין בתוס' מנחות ד' ט' ע"ש ועיין בדברי רבינו ספ"ג דביכורים חשיב כלי ועיין בירושלמי שם דבעי אם יכול להביאו בתמחיין של כסף ופשט שם דרק סל וע' מ"ש רבינו בפהמ"ש פ"ג דביכורים שיהיה מצופה זהב ר"ל דבעי סל דוקא של עץ וא"כ לא הוה כלי ועיין מנחות ד' נ"ח ע"א ביכורים נמי ולקמן אבאר זה וא"כ רק לר"י הוה בביכורים הגשה ממש וא"כ דוקא כהן ודוקא אצל המזבח וביום ולראב"י לא אך י"ל דלר"י כשר בכ"מ בעזרה דר"י ס"ל בזבחים ד' נ"ט ע"ב דקידש כל הרצפה ע"ש ובאמת למה במנחות ד' ס"א ע"א לא מתרץ הגמ' דלכך נקט ראב"י משם דלר"י בעי הגשה וזהו כוונת הגמ' במכות שם דלרבנן תכף משיראו פני הבית ר"ל העזרה ויניחם שם די ולר"י דוקא אצל המזבח ורבינו פסק כראב"י וא"כ לפ"ז לא הוה גדר קרבן וא"כ אם כהן מביא ביכורים צריך ליתנו לכהן של משמר אם ס"ל כמ"ד לאנשי משמר ואף דהא ר"י ס"ל לכל כהן באמת י"ל דיש ב' מיני ביכורים דהני דלא קורין מחמת ודאי ולא מחמת ספק די בהבאה להר הבית והא דאמר ב"ב ד' פ"א ומכות ד' י"ח ע"ב דבעי הנחה זה רק בהני דאין ראוים לקריאה מחמת ספק ובזה א"ש הך דערכין ד' י"א גבי שירה ע"ש ברש"י ותוס' ועיין ברש"י סוכה ד' מ"ז ע"ב והוא משנה בפ"ב דביכורים ובירושלמי שם יליף מקרא אחר אך הני דצריך לקרות הוה גדר קרבן וצריך שיר ואז י"ל דמצוה לדרוך הענבים והזתים לעשותן יין אך זה רק אם כבר הביאן לירושלים דחל עליהם שם ביכורים לשיטת רבינו בהל' ביכורים פ"ג ה"א ומשיביאם להר הבית אבל קודם לכן הוה רק גדר תרומה לא ועיין בחולין ד' ק"כ ע"ב וערכין ד' י"א ותמורה ד' ד' ע"א גבי דמעך ובהך דמנחות ד' פ"ד ע"ב ברש"י ד"ה מנין ע"ש ולכך ביוסף הכהן דס"ל כמ"ד דמביא ולא קורא לכך לא קבלו ממנו של יין ושמן ועיין בסוף חלה ובירושלמי ופהמ"ש פי"א דתרומות ע"ש דאז אין עליהם שם קרבן ועיין בירושלמי ספ"ו דתרומות גבי אכל ביכורים מהו שיפריש עליהם יין וכו' והנה בירושלמי פ"א דביכור' ס"ל דאתנן פסול לביכורים וזה ר"ל הגמ' דע"ז ד' מ"ו ע"ב דאתנן במחובר אסור לגבוה ואי משום בית ד' וכו' ור"ל כך דהנה עיין בתמורה ד' ל' ע"ב מוכח דרק ריקועין אסור מאתנן ועיין בתוס' ע"ז דף י"ז ע"א ד"ה מהו ומ"ש רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ד הי"ח דרק גופן של אתנן ור"ל כך דלפי המבואר בלשון רבינו שם בהל' י"ד מוכח דלא חל שם אתנן רק על דבר שהוא עצמו ראוי לקרבן אבל אם א"א לא חל כלל לא משום שינוי ע"ש אך חטים וזתים כיון דבאמת הם עצמם יש מציאות כמו ביכורים א"כ שפיר חייל רק דשרי משום שינוי וכספים דה"א דחל משום די"ל דזה גדר ראוי עיין מ"ש התוס' ב"מ דף מ"ו ע"א גבי פרי מפרי וסנהדרין ד' מ"ח ע"א גבי הזמנה ע"ש ובזה מדויק לשון רבינו בהל' אס"מ הנ"ל ולשון הגמ' בתמורה ואכמ"ל והנה זה ר"ל הגמ' בע"ז הנ"ל דהנה גבי ביכורים כתיב בית ד' וכו' וא"כ יש אתנן והנה שם חל גם על מחובר כמבואר בירוש' רפ"ג דביכורים ובתוספ' שם וספ"ו דתרומות וכ"מ וא"כ שפיר יש אתנן במחובר ודחה שם דזה קאי על דרשא אחרת לרבות הרקיעין שהם עצמם באו בהר הבית ועיין רש"י תמורה דף כ"ג ע"ב ותו"י יומא דף נ"ה ע"ש ועיין במה דס"ל לרבינו בהל' אס"מ דאתנן חל על עופות אף במוקדשין ועיין זבחים דף קי"ד ותוס' שם דף פ"ד ע"ב ד"ה ומוציא ואמאי לא מוקי לה בעוף לשיטת רבינו ועיין בע"ז דף ס"ג ע"א דהך דאמר שם שקדמה והקדישתו וא"כ משכחת לה שפיר אתנן ג"כ דמתחילה ראוי לפתח אה"מ וצ"ל דחל אתנן למפרע וגבי הקריבתו לא חל י"ל דזה תליא בפלוגתא דראב"ש ורבנן בתמורה דף כ"ד ע"א גבי בשר בקדירה אך י"ל דלא דמי דאתנן לא חל על דבר שאינו ראוי למזבח וכמ"ש משא"כ בחטאת שמתו דזה הוה גדר איסור לא גדר קדשים כמבואר בהך דבכורות דף ט"ז ע"א ע"ש אך באמת י"ל דמה שכתב רבינו דעופות של מוקדשין חל אתנן ר"ל אהני עופות של ביכורים ובידי המביאים וכמש"כ רבינו בהל' ביכורים פ"ג ה"ט דנותנין לכהנים והני אף דמתחילה הם מוקדשים מ"מ אח"כ הוה נכסי כהן ועיין מנחות דף נ"ח ע"א הני לעטר ע"ש. והני דקורין י"ל דגם ר"י ס"ל דקדשי מקדש הם ונתנין לאנשי משמר ואחר הנחה ותנופה הם של הכהנים ועיין בתוס' קדושין דף ל"ו ע"ב גבי תנופה דנקטי שם להפך מן המבואר במשנה ובכ"מ בתוס' אם יד הכהן למטה או למעלה וצ"ל דזה תליא ג"כ בהך דר"י היכי ילפינן תנופה. והנה מבואר במשנה סוף שקלים ופ"ב דביכורים דאינו נוהג אלא בפני הבית ועיין מכות דף כ' ע"א משום דבעי מזבח ע"ש בתוס' ועיין במה דמבואר בתוספ' סוף שקלים הטעם משום בית ד' ע"ש ונ"מ די"ל דרק הני ביכורים דיש עליהם שם קרבן וכמ"ש וא"כ נמצא כך דיש ב' דברים השיכים למשמר א' בשביל שהם צריכים להקריבו וממילא שייך להם והב' כמו גבי שדה אחוזה דהיא גזה"כ למשמר ליתן להם בגדר מתנה והנה זה נ"מ בין שיטת הירוש' דחלה פ"ד דיליף מן ואישי ד' דאתקש לאישים דשם הוה גדר קרבן ור"ל משום דכל כמה דלא אתי החרם לכהן הוא קודש ועיין רש"י ב"ק דף ו' ע"ב ד"ה שור שכתב דשדה חרם כו' ולכאורה דלמא הוא כשעדיין לא אתי ליד כהן וצ"ל דקרקע כיון דזה לא שייך נתינה וגם לאנשי משמר תיכף אם החרים הוה כבא ליד כהן ואין בו קדושה משא"כ גבי מטלטלין יש עליו שם קודש קודם אך הירוש' לא ס"ל כן רק דגם גבי קרקע כל זמן שלא נתן לו לא זכי והוה כמו גזל הגר וכמש"כ ואם נטלן כהן שלא מן המשמר לא מיקרי בא ליד כהן כלל ועדיין יש בו קדושה אבל מטלטלין אף אם ס"ל דרק לאנשי משמר מ"מ הקדושה פקע תיכף שבא ליד כהן אף שלא מהמשמר רק הכהן צריך ליתן להמשמר וא"כ עכשיו שאין משמר גבי מטלטלין מהני ולא גבי קרקע ונ"מ אם החרימן בזמן יובל ואח"כ בטל היובל דליכא משמרות אז לקרקעי ליכא תקנה כן הוא לשיטת הירוש' הנ"ל ועיין ב"ב דף קי"ב ע"א דנפלו לו משדה חרמי ע"ש ברשב"ם ושם דף קי"ב ע"א אמר קרא בנו והנה לפי מה דמבואר ביומא דף י"ז ע"ב ובתוספ' שם והובא בדברי רבינו בהל' כהמ"ק פ"ו הי"ב דיש לחלק בין קדשי מקדש לקדשי הגבול לכה"ג דגבי קדשי גבול שוה ע"ש וא"כ גבי שדה חרם אם נימא כמבו' בירוש' דהוה כמו קדשי מקדש אז נוטל כה"ג בראש ואם כשיטת הבבלי אין נ"מ וא"כ גם בשדה חרם שייך נחלה הראויה לאלעזר דהוא הוה כה"ג ואין ראיה לירושת הבעל והנה עיין בתוספ' סוף סוכה מוכח דגם ברגל כה"ג שוה לשאר כהנים בלה"פ כיון דכל המשמרות שוים ובשה"ל אמר ביומא הנ"ל דכה"ג נוטל בראש אף דזה ברגל ועיין בירוש' פ"ג דחגיגה דרגל הכל שוים גבי ע"ה אך כך דהרי חזינן דלה"פ אין תלוי חילוקו בהקטרה של בזיכין כמבואר בסוכה דף נ"ה ע"ב ע"ש בתוס' וא"כ הוה ברגל לא ע"י הקרבה ולכך הוה ברגל כמו קדשי גבול וכה"ג שוה ועיין מה דאמר בסוכה דף נ"ו ע"א אם מיקרי של שבת העבר או של עכשיו וכבר עמדתי בזה על הך דיבמות דף ק"א דלמה לא מוקי גבי לה"פ והוא ספק אי כהן של משמר זה או של זה ונוטל ממ"נ ועיין בהך דבכורות דף מ"ח ע"א גבי שדה ושם בתוס' דף מ"ט ע"א דאם שניהם בפנינו א"צ הרשאה ורש"י בכורות דף מ"ז ע"ב דמוכח דכל ספק מתחילה לא מצי לעשות הרשאה אך בתוס' ב"ב פ"ט דמבואר להפך ובמ"א אבאר זה ועיין ב"ב דף ק"מ ע"ב ע"ש. משא"כ בשה"ל י"ל דשיכים לכבשים דהוה מתירין דידהו ע"ש במנחות דף מ"ו ע"ב ודף מ"ח ע"ב בתוס' ודף ט"ז ע"ב גבי מקדש דשחיטת כבשים מקדש ובשבועות דף ט"ו ע"ש ומה דאמר במנחות דף נ"ז ע"ב דאפיה מחדשם ע"ש נ"ל דשם נקט בקרא ביכורים והנה שם דף מ"ו ע"ב מבואר דרק שתי הלחם הבא בפ"ע נקראים ביכורים ואז תנור מקדשם ועיין בתוס' שם דף נ"ט ע"א וכ"מ ועיין ברש"י ר"ה דף ח' ע"ב וא"כ לפ"ז י"ל דשה"ל הבא בפ"ע אז כה"ג שוה בו וכמו לה"פ כמ"ש וא"כ לפ"ז י"ל דגבי שדה חרם אף לשיטת הירוש' כה"ג שוה עם שאר כהנים וא"ש הך דב"ב הנ"ל וזה ר"ל רש"י תמורה דף ל"ב הנ"ל ה"מ מקדיש ר"ל אם הוה זה גדר הקדש או גדר מתנה ונ"מ לזה"ז וכמ"ש או די"ל להך דערכין דף ל"ג ע"א גבי בן לוי שהקדיש מטלטלין דלא מקשינן לקרקע זה ר"ל רש"י והנה נ"מ אם כהן החרים שדה שנפלה לו משדה אחוזה או משדה חרמים וכמבואר לקמן בה"ו וכ"כ בזה לעיל אם קאי גם אחרמי כהנים או רק חרמי גבוה היוצא לכהנים ביובל וע' כאן דף כ"ו ע"א וא"כ לפי"ז אם נימא דלא מקשינן מטלטלים לקרקע אז מטלטלין שבא ליד כהן מחרמים א"י להחרים אותם דכיון דנתנין לכל כהן כיון דס"ל דלא מקשינן וא"כ לא הוה חרם אך אף לדידן דס"ל דמקשינן מ"מ אין מחרים מטלטלין אף שנפלו לו דבהם אין נ"מ בין שלו לשל אחרים ועיין בהך דבכורות דף ל"ב ע"א דאמר שם דחרם חמור ממעשר שכן חלים על הכל ע"ש והרי מע"ב חמור דשייך אף בכהנים כמ"ש רבינו בהל' בכורות וכמבואר ב"ק דף ק"י ע"ב ע"ש וע"כ צ"ל דגם בחרמים משכחת דכהן יכול להחרים אף מטלטלין שנפלו לו מחרם ע"ש:

המקדישכו' שאין אדם כו'. עיין בתוס' כאן ד"ה מקדישין ובתוס' ב"ק דף ע"ו ע"א ודף ע"ט דמחלקי בין קדשי מזבח לקבה"ב ע"ש ועיין בירוש' פ"א סה"א דאמר דהקדש לא יצא מרשות הבעלים ועיין חולין דף מ"א ע"א כיון דקני לכפורי כדידי' דמי ע"ש גם בעולה כן ע"ש ברש"י כיון דמכפר על עשה ועיין בסנהד' דף קי"ב גבי קבה"ב דיפדו וע"ש בדברי רבינו דלאח"כ שורפו ואם זה מירי בשל רשעים או בשל צדיקים דאז יש עליו שם בעלים וגם שם של צדיקים גרע טפי משום דקנו לה לכפרה כדידי' ומיקרי של לה' משא"כ בשל רשעים משום זבח רשעים וכ"כ בזה ולכך קיי"ל דמתכפר עושה תמורה דלאחר הקדש נעשית אינה שלו רק מחמת שמתכפר בה אבל המקדיש יצאת מרשותו אקרבנו לקמן בהל' תמורה פ"א ה"ד לא ס"ל כן דמירי אם הקדיש בהמה של המתכפר וע"ש בתוס' דף ז' ע"ב ונ"מ גם כאן אם הקדיש ע"מ להתכפר אחר אם יכול להחרימם או להקדישם לב"ה ולפמש"כ לעיל לחלק בין חרם להקדש ה"נ י"ל דהוה כמו גבי בכור דלא מהני רק חרם לב"ה לקמן בהי"ג ועיין מ"ש רבינו בהל' אס"מ פ"ד ה"ו ורש"י זבחים דף ק"ג ע"א ד"ה ולא דמחלק בין עולה לשאר קדשים ועיין בכורות דף כ"ו ע"ב דעיקר עולה לאו לכפרה ועיין זבחים דף ז' ע"ב עולה דורון וכ"מ בזה ועיין שבת דף ס"ד ע"א גבי קדשי ב"ה מכפרין על הרהור רק מיד שהקדיש פקע דכל היכא דאיתא בי גזא רחמנא כמבואר חולין דף קל"ט ע"א ע"ש ברש"י:

האומרשור זה כו'. כן מבואר בתוספ' פ"ג דתמורה וכ"כ דזה מה דרבינו נקט מותר בהנאה דוקא דמ"מ יש עליו חיוב להקדיש ועיין בירוש' פ"ג דקדושין ה"א וכמש"כ הראב"ד ז"ל בת"כ פ' ויקרא דאף דביצי תורים אין בהם מעילה מ"מ אם ילדו תורים חל עליהם קה"ג ע"ש ועיין בתוס' חולין דף קל"ח ע"ב דרק מדרבנן יש איסור על ביצים ועיין במעילה דף י"א גבי תורים שלא הגיע זמנם ע"ש בתוס' דלאח"כ חל עליהם קדושה ממילא וזה דמקשה אך י"ל דמיירי שהם נולדו מבצים של תורים קרבן וחל עליהם קה"ג וכמ"ש:

הקדישה. למזבח כו'. עיין בירוש' פ"ג דקדושין דאם נעשה בע"מ תוך ל' ופדה תוך ל' לא חל קדושה א' כיון דמ"מ נשאר עליה מהקדושה דאסורה בגיזה אך אם היה בע"מ מעיקרו דאז לאחר פדיון פקע לגמרי שפיר חל עליו הקדושה שאמר תחילה ואמר דגם גבי קדושין כה"ג אם מת תוך ל' ונשארה זקוקה ליבם לא חל עליה קדושין של א' ומשמע דאף אם חלצה תוך ל' מ"מ לא חל קדושין א' דכיון דמבואר בירוש' יבמות פ"א ה"א דלאחר חליצה עדיין יש להיבם שחלץ לה זכות דלא הוה איסור אשת אחר ועיין ביבמות דף נ"ג ע"א ע"ש אם הזיקה היא מחמת שצריכה חליצה או החליצה מחמת הזיקה ולכך מבואר בירוש' פ"א דשם דאם אחר קדש היבמה ואח"כ חלץ לה היבם ובא עליה פקעו הקדושין וזה כוונת הגמ' ביבמות דף כ"ח ע"ב סד"א משום מצוה עביד רבנן ע"ש ברש"י אך ר"ל דהזיקה דאמרנו ככנוסה משום דמצוה לכונסה וכמ"ש התוס' סוטה דף כ"ה ע"ב גבי כל העומד וכ"מ משא"כ כאן קמ"ל. אבל אם גרשה תוך ל' תיכף לאחר ל' חל עליה קדושי א' ואף דנפסלה ע"י הב' לכהן מ"מ לא מיקרי שנשתייר בה קדושין ועיין בגיטין דף פ"ג ע"ב ד"ה מה ע"ש וזה תליא אם גרושין הוה פטור אי הוה קנין עיין רש"י קדושין דף ט' ע"ב ד"ה דעת מקנה דמשמע דעביד ב' דברים ועיין רש"י כתובות דף ג' ע"א ד"ה קדיש וזה מה דנ"מ בין שחרור לגט עיין בהך דגיטין דף מ"א ע"ב גבי אם יכול לשחרר חצי עבד והטעם דגט זה גופא הוה הגירושין ולכך לחצי לא מהני משא"כ בשחרור דהשטר הוא רק פרטי שחרור דיש עוד דברים דמשחררים שייך גם חצי עבד אך זה תליא אם כסף ג"כ גומר וכן ראשי אברים עיין גיטין דף ל"ט ע"ב ודף מ"ב ע"ב ומשום דהוה כמו גט אשה דהגט זה הוא הגרושין. עכ"פ מוכח מהירוש' דמה שנפסלת לכהונה ע"י גט זה לא הוה ע"י אישות רק זה דין ואדרבה גט הוה כריתות דנפסק לגמרי וע' ביבמות דף צ"ד ולא מאיש שאינו כו' ועיין בירוש' קדושין פ"ג ה"ב אם גרשה בתוך סמפון ר"ל כך דהסמפון הוה שטר קדושין עם תנאי שישא תוך ל' והוה שם מחלוקת אם מהני בה הגט דאף דהא התנאי לא יתקיים מ"מ לא יתבטל ג"כ ונ"מ ג"כ אם גרשה בתוך ל' והתנאי היה שיתן לה מאתים זוז לאחר ל' ואם גרשה תוך ל' ונתן לה אחר ל' יום אם זה הוה קיום שתהיה מגורשת ולא אינה מקודשת ולא דמי להך דגיטין דף ע"ד דמהני לאחר מיתה דשם אם בלא תנאי הוה זקוקה ליבם ועיין בתו"י יומא דף י"ג ובירוש' כאן גבי קדושין כה"ג ולכך מהני משא"כ גבי סמפון ואף דנ"מ ליפסל לכהן זה הוה רק דין ולא פעולה ע"י האישות וכמ"ש הר"ן ז"ל נדרים דף י"ב גבי קדשים לאחר זריקה דזה הוה ממילא ואין עליו שם נדרו ע"ש משא"כ גבי פסהמ"ק דאסור בגיזה זה ע"י נדרו ועיין בקדושין דף י"ג ע"ב מידי דהוה אפסהמ"ק וכבר כתבתי בזה לעיל ועיין בהך דבכורות דף ט"ז ע"א גבי תמורת פהמ"ק ע"ש בזה:

אבל. אם אמר כו' ושחטו כו'. ר"ל ולא מהני לו פדיון דברישא אף שיש עליו חיוב מ"מ רק אסור באכילה ויכול לפדותו ואף דבתוספתא דתמורה הנ"ל מבואר להפך דברישא מותר באכילה ובסיפא אסור באכילה ומשמע דיש לו פדיון ועיין בהך דחולין דף ס"ט ע"ב גבי בכור אם נימא למפרע קדוש דלא מהני מכירה לעכו"ם ומ"מ מותר להטיל בו מום ע"ש ברש"י ודברי רבינו בהל' בכורות דלא כתוס' וכן מהני הקדש והטעם דלא חל עליו קדושת מזבח ומום אסור לעשות רק בדבר הראוי למזבח ועיין בתמורה דף כ"א גבי הטיל מום בט' של מעשר וע"ז דף י"ג ע"ב וכבר כתבתי בזה לעיל והוה כבע"מ מעיקרא דמותר להטיל לכ"ע בו מום וכן הקדש דנפקעו ע"י זה מהבכורה עיין בירוש' פ"א דפיאה דהקדש כשרוף דמי וכמאן דליתא ע"כ והוה כמו האבר שכבר אכלו הכלב דלא חל עליו למפרע כמ"ש רש"י כאן וזה תליא אם נימא הטעם מ"ש התוס' בכורות דף י"ד ע"א ד"ה קדושת דמים אם משום דלא הוה בישראל או משום מ"ש רש"י חולין דף קל"ב ע"א דאין קדושה חל על קדושה ועיין בכורות דף נ"ג ע"ב וב"מ דף ו' ע"ב ועיין במ"ש רבינו פ"ה מהל' בכורות ה"ח דהפטור בפהמ"ק לאחר שנפדו דיש בהם עדיין קדושה וזה דר"ל כצבי וכאיל ר"ל דבע"מ לאחר פדיון יש ב' דברים החולין יש עליו שם צבי ושם בהמה שבו יש דין הקדש וזה פטור מן בכורה ונ"מ דאף לר"י דס"ל דשותפות עכו"ם חייב לענין קדושת דמים דבכורה ע"ש בכורות דף ט' ע"ב מ"מ כאן פטור לגמרי וכן ר"ל הגמ' בכורות דף י"ב ע"א גבי פדיון פ"ח ר"ל ג"כ דהחולין הוא חיה והקדשים א"א לפדות ועיין מכות דף כ"ב ועיין מש"כ התוס' חולין דף קל"ב ע"א ד"ה וצריך לרשום ובזה א"ש מה דלא מוקי בבכורות דף כ"ג ע"ב הך מוקדשין דמע"ב דר"ל בפהמ"ק ע"ש וא"ל דהוה כמו לקוח עיין בירוש' ב"ק פ"ז גבי פדיה אם הוה כלקיחה אך י"ל משום כצבי ואיל דזה לא שייך במע"ב ועיין בכורות דף י"א ע"א גבי פ"ח והטעם דהקדש כשרוף משום דזכה בו שמים עיין רש"י גיטין דף ט' ע"א ותוס' שם דף ע"ז ע"א. וכאן גבי מעכשיו לא מהני הקדש אחר מוכח דחל עליו קה"ג. ולענין אם חייב משום שחוטי חוץ אם נימא דמירי בהקדיש למזבח אף דמלשון רבינו משמע דמירי בקבה"ב אך מן הירוש' והתוספתא לא משמע כן אם זה הוה כהך דתמורה דף י"ב ע"א גבי הקדיש עובר במעי אמו אך שם אינו ראוי לפתח אה"מ אבל כאן י"ל דיכול להקריבו עכשיו ועיין בירוש' גיטין פ"ז ה"ב ואם זה הוה כמו מח"ז עיין בר"ן נדרים דף צ' ע"ב ע"ש וכ"מ אך י"ל דידי נדרו לא יצא כיון שהביאו קודם הזמן ועיין במגילה דף ה' ע"א גבי זמן עצי כהנים ע"ש ברש"י ור"ן וברש"י שעל הרי"ף שם וכ"כ בזה בח"א בהל' גרושין ועיין בתוס' יבמות דף צ"ג ע"א ולכך א"א לפדותה כאן אך י"ל דאף אם נימא דחל קה"ג מיד מ"מ הוה רק גדר דין ולא מחמת פיו ונ"מ בזה די אם נעשה בע"מ לפדות אף בפרוטה רק להפקיע האיסור בלבד וכמ"ש הראב"ד פט"ו מהל' מעה"ק ה"ז והנה עיין תוס' ב"ק דף ע"ו ע"א דמקשי למה בש"ח לא יוכל לפדותו ע"י זה וכתבו דלאחר מיתה לא הוה מום ועיין בחולין דף ל' ע"א ובקדושין דף ע"ז ע"ב דפליגי רש"י ותוס' דשחוטי חוץ אסורים בהנאה אם מחמת הקדש או משום הך דשחטם בחוץ אך זה תליא כך אם הטעם דמועלין קודם זריקה משום דעדיין לא הותר אי משום דיש הדם ונ"מ להך דזבחים דף כ"ו ע"ב גבי נתנו שלא כנגד היסוד דבעלים נתכפרו ולא להתיר בשר אם יצא מידי מעילה ועיין בתוס' זבחים דף ס"ו ע"א דמשמע דיש בהם מעילה וכן בחולין דף ל"ג גבי השוחט קדשים ולא יצא מהם דם אם יש בהם מעילה או הוה כמו קדשים שמתו ועיין מעילה דף ה' ע"א ודף ב' ע"ב אך באמת כך דיש על הקרבן ב' קדושות א' קדושת פיו והב' קדושת הדין וגבי מיתה פקע שניהם דאינו ראוי לכל אך שחיטה נהי דקדושת הדין פקע מ"מ קדושת פיו נשאר כיון דהוא גרם וכמ"ש רבינו בהל' פהמ"ק פי"ח ה"ה ע"ש וגם י"ל דהוה כמו דאמרינן זבחים דף ס"ט ע"א כיון דהועילה שחיטה לחייב כרת ועיין תוס' ב"ק דף ע"ו ע"ש אך זה לא שייך רק על קדושת פיו ולא על קדושת הגוף דמ"מ פקע ועיין מ"ש התוס' חגיגה דף כ"ד ע"א גבי פדיון לאחר שחיטה ע"ש וא"כ לפי"ז כאן גבי מעכשיו ולאחר ל' דלית בו קדושת פה וכמש"כ רק קדושת הגוף ולזה שפיר מהני פדיון רק דלמ"ד דבעי העמדה לא מהני פדיון והתוספתא אתיא כמ"ד דלא בעי זה ומת שאני משום דאין פודין להאכיל לכלבים וא"ש:

המקדישעולה וכו'. כ"כ לעיל דרבינו ס"ל דיש נ"מ בין הקדש לחרם דזה חל על הגוף משא"כ בלשון הקדש והנה מלשונו כאן משמע דיש נ"מ בין עולה דגבי עולה רק מד"ס משא"כ בשאר ועיין רש"י זבחים דף ק"ז דמשמע דעל חלק כהנים ובעלים שפיר חל מה"ת כיון דעדיין לא זכו בו הכהנים ועיין מ"ש רבינו בהי"ד גבי בכור דחל חרם עליו לענין דהפודה יוכל ליתנו לכל כהן שירצה ומשמע דמיירי אף אם הישראל מחרים ואף דהא קיי"ל דצריך ליתנו לאנשי משמר דוקא י"ל כך דהנה בתמורה דף י"ח ע"א מוכח דגבי בכור אין על הבעלים ב"ת ובפרט בחו"ל ע"ש בתוס' ועיין שם דף ח' ע"א דרק על כהן יש ב"ת דהקרבה וזה רק אם נימא דאין לכהן זכיה בו ע"ש ועיין מ"ש רבנו בהל' בכורות פ"א ה"ח והי"ג ע"ש ועיין בספרי פ' קורח פסקא קי"ח ובתמורה דף כ"א ונ"מ ג"כ דבשאר קרבנות מחויב בשבילם לעלות לירושלים ולהקריבם משא"כ בבכור י"ל דרק אם הוא בירושלים אז צריך ליתן לכהן שיקריבם ובלא זה לא רק צריך שיתנם לכהן לקיים מצות נתינה ואז אין נ"מ בין משמר אי לא ובזה א"ש מ"ש הרמב"ן בסה"מ מ"ע פ"ה דמנאן למצוה בפ"ע ע"ש ור"ל דמחויב להוליכן וכן לשון הפסוק ועיין בכורות ד' כ"ח ע"א ברש"י ותוס' וביצה ד' י"ט ע"ב ברש"י וכבר כתבתי בזה במ"א וא"כ לפ"ז כך דאף דהא מבואר בזבחים ד' ע"ה ע"ב כלום הקנה זה דא"י להקדיש יותר ממה שיש לו אף דכאן לא שייך זה הטעם דזילותא מ"מ כמו דאמרינן בר"ה ד' ו' ע"ב דיורש אינו בב"ת וה"נ כיון דהקרבה ליכא ב"ת רק על מצוות נתינה לכהן ואז י"ל דא"צ ליתנו לאנשי משמר והא דצריך רק אם הוא בירושלים דאז חל עליו החיוב דהקרבה וגבי יורש לא שייך זה וה"נ אם החרימו ואחר פדה אותו וגם י"ל כמו דאמרינן בערכין ד' ו' ע"ב דכל היכי שיש רוחא לא אכפת לן אם משהה אותו מלחלק ה"נ כאן ועיין מ"ש רבינו בהל' בכורות פ"ד הט"ו ע"ש בכ"מ ויראה אך כבר כתבתי דשם ר"ל אתוך זמן דנ' יום ועיין בתוס' דמאי פ"ה ובכורות ד' כ"ז דהוה מחלוקת דתנאי אם יש ט"ה במ"כ ובמ"ש רבינו פי"ב מהל' תרומות ועיין בירושלמי מעש"ש פ"א ה"ב דחרמי כהנים כ"ז שלא נתן לכהן חל הקדושה גם על עצמות וגידין משא"כ במע"ב לא ובכור ס"ל דלאחר שחיטה הוה נכסי כהן ועיין בתוס' זבחים דף ט' ע"א דגם גבי מע"ב לאחר שחיטה אף בתם כן ולא כרש"י בכורות ד' ל"א ע"ב וד' ל"ב ע"ב לא ס"ל כן והנה רבינו ז"ל בהל' בכורות ס"ל דגם בתם מותר לשקול מנה כנגד מנה ע"ש ורש"י לא ס"ל כן רק בבע"מ והטעם משום דזה לאחר שחיטה הוה כמו חלק הבעלים ולא של כהנים ורש"י לשיטתו ב"ק ד' י"ב ע"ב דגם בחלק הבעלים שלחן גבוה ורבינו לא יסבור כן:

המחריםאת המעשר וכו'. כן מבואר בתוספ' פ"א דתמורה ומשום דס"ל דמע"ב אף דהוא לבעלים מ"מ הוה ממון גבוה אף לאחר שחיטה בתם ומחיים גם בעצמות ועורו יש בהם קדושה ונ"מ דלא חל הך דזבחים ד' ק"ג גבי לבה"ב אף אעור ועיין בירושלמי פ"א דמעש"ש ה"ב דבעי שם אם יכול לקדש בו אשה מחיים מה שיהיה לו לאחר שחיטה ור"ל אתם ונ"מ לעורו ועצמות ועיין בתוספ' קדושין פ"ב דמבואר דבבשרה לא הוה קדושין ובעצמות הוה קדושין וע"כ בתם וגם נ"מ בט' של מעשר אם קרא עשירי דקדיש אם הוא בגדר מע"ב או בגדר שלמים כמו י"א ונ"מ אם חל על בע"מ קבוע עיין בתמורה ד' י"ג ע"ב דגם י"א לא חל על בע"מ ע"ש ונגאל ע"ש וט' מאי ועיין בת"כ פ' ויקרא פ' י"ג פ' ט"ז דממעט מן הך הבקר למעט ט' מהקרבה ולא כהך דתמורה ד' כ"א מן העשירי וזה ר"ל אם הוה בגדר מעשר או שלמים ועיין בכורות ד' ס' ע"ב דזה ג"כ כמו תמורה ונזיר ד' ל"ב ע"ש:

המקדיששקלו וכו'. עיין מ"ש בח"א בהל' שקלים די"ל דכמו דאמרינן בחולין ד' קל"ט גבי ערכין דכל זמן שלא בא ליד גזבר הוה חולין ה"נ כן ואף דהא פליגי בירושלמי פ"ב דשקלים אם אבד שקל אם חייב באחריות כמו בחולין דף קל"ט וע"כ דנתקדש אך שם ה"פ דהנה לפי המבואר בפהמ"ש פ"ב דשקלים משנה ב' דרק אם נתרמה התרומה בעת שהפריש דכיון דקיי"ל תורמין על הגבוי וא"כ זכה בו ההקדש ומ"מ ס"ל לר"י דחייב באחריות כיון דעדיין לא נתנו לשליח אבל אם נתנו לחבירו ג"כ זכה בשביל הקדש והא דאמרינן בתוספ' שקלים הובא בדברי רבינו ספ"ו מהל' מעילה דהמפריש שקלו ונשתמש בו מעל אפשר דכבר נתרמה התרומה אך מלשונו לא משמע כן אך י"ל כך דאם סופו שיבוא להגזבר לא מעל עד שיבוא דלא קדש ולכך אם נתנו לחבירו והפריש עבורו לא מעל על זה רק לאחר תרומה ע"ש דהא השקל בא לגזבר ואינו קדוש רק אח"כ משא"כ אם נשתמש בו לדברים אחרים אז קדוש מיד ועיין בתוספ' פ"א דשקלים ועיין מה דמקשה בירושלמי פ"ו דשקלים למה מעל ניחוש שמא הוה בא לשריים אך זה שייך בדבר שבא ללשכה אבל אם לא בא כלל לא שייך זה ועיין מ"ש רש"י תמורה ד' כ"ג ע"ב ד"ה והשני ומה דמבואר בתוספ' פ"ב דשקלים במחלוקת אם תורמין על העתיד לגבות דאם נימא דתורמין וא"כ גם החדתין הוה שריים כיון דכבר תרמו עלהם וא"כ אין נ"מ בין חדתין לעתיקין ולכך פסק רבינו דחוזרין לשריים ומ"מ פסק דאין מועלין בהם משום דיכול להביא מהם דבר שאין בו מעילה וכמו דאמרינן בנזיר דף כ"ד ובמעילה דף י"א ומ"מ פסק דמעל בהשקל אחר שנתרמה אף דאם יביא ללשכה יהא שריים עכשיו אין שם שריים עליו כיון שעדין לא בא אך כל זה לאחר שנתרמה תרומה אבל קודם שנתרמה לא כיון דסופו לבוא לא נתקדש עדיין וכעין דמבואר בתוספ' פ"ד דמעש"ש גבי היה הולך להפריש תרומה ע"ש דאם סופו לקרות שם לא קדש ע"ש משא"כ אם לא יבוא לעולם חל עליו תכף וא"ש ולכך כאן גבי שקלים חל עליו קדושת בה"ב כיון דסופו לבוא עדיין לא נתקדש ויהיה מן השריים שסופו לבוא ללשכת בדה"ב וא"ש ועיין בתוס' פ"ב דשקלים:

הקדיש. ביכורים כו'. הנה לפי פירוש רבינו בשקלים שפסק כר"ש ובאמת מה דפסק בירושלמי כר"ש לא קאי כלל רק אהך דכריתות דף ט' ע"א גבי גר ע"ש ועיין מה דאמרינן ב"ב דף פ"א ע"ב ע"ש ברשב"ם דנקט על תנאי אך רבינו לקמן פ"ד דביכורים ה"ד לא נקט על תנאי משום דאם הקדיש ביכורים לא חל עליהם קדושה וגם היכי מיירי אם ר"ל לאחר הנחה או תכף משעת קריה או משעת הבאתו לפנים מן החומה לשיטת רבינו ועיין פיאה פ"ז מ"ח גבי עוללות דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואף דעדיין לא זכו בו עניים ועיין במה דפליגי שם ר"א ור"ע גבי כרם שכולו עוללות אם הוא לעניים ר"ל היכא דאין לבעה"ב אך זה הוה כמו אכלתן חיה דמבואר שם דאף ר"א מודה דהוה לעניים וה"נ גבי הקדש ולכך לא חל על העוללות וה"נ גבי בכורים כיון שקרא שם ביכורים הוה כמו שאינו שלו וגם ט"ה אין לו כיון דקיי"ל שהם לאנשי משמר ואף דהוא חייב באחריותן קודם שבא להר הבית כמבואר ביכורים פ"א מ"ט ועיין מש"כ רבינו בפ"ד מהל' ביכורים ה"ט דפסק כהמשנה דשם דעל השניים אין דיניהם כביכורים ובאמת מדברי התוספ' דשם וכן מפירוש הרא"ש מוכח דכ"ז שלא הביאו להר הבית חייב באחריות ע"פ דין ומביא וקורא ומהר הבית עד העזרה שוב פקע אחריות אך מ"מ צריך להביא ואינו קורא והוה כמו עיטור בכורים וכמבואר בירושלמי שם ובעזרה א"צ כלל ומה דאמר בירושלמי שם משום יחיד אני שונה אותה דהיינו ר"ש דס"ל דאף קודם שבא להר הבית אין על האחרים שם ביכורים ועיין בתוספ' כאן עד בור הגולה ובספרי פ' ראה ובמעילה דף י"ט וכ"מ ולכך ר"ש לשיטתו ס"ל כאן דהמקדיש ביכורים אינו קודש ולכך רבינו פסק בהל' ביכורים כב"ש משום הך דכאן אך י"ל דס"ל דהוה כקדשי ב"ה דאין חל עליהם קדושה אף אם חייב באחריות כמבואר לעיל:

אבל. אם הקדיש כו'. עיין חולין דף קל"א ע"א ע"ש:

החריםחצי כו'. כן מבואר בתוספ' פ"ד דערכין ע"ש ומשום דזה לא הוה גדר הקדש רק גזה"כ כמ"ש התוס' תמורה דף ל"ב ע"ב ולכך לא פשיט הקדושה בכולו וכמ"ש אך נ"מ אם הקדיש עבדו לדמי קרבן ואח"כ החרים חציו לכהנים דשפיר חל כמבואר לעיל אם אז חל על הכל דנוכל לומר דלכך גבי חרמי כהנים לא נדון בכבודו משום דזה לא שייך רק בדבר השייך פדיון וגבי חרמי כהנים לא וא"כ כאן דגם חרמי כהנים הוה פדיון שפיר נדון בכבדו אך באמת זה הוה בגדר לדמי דשייך גם גבי חרמי כהנים כמבואר גיטין דף ל"ח ע"ב אך כל וכו' ותוס' ערכין דף כ"ח ע"א ע"ש או די"ל דזה רק בקדשי בה"ב וכבר כתבתי בזה:

ואיןהגזברים כו' ע' בהשגות דס"ל דהטעם דת"ק משום דס"ל דכסף אינו גומר בשחרור וכן ס"ל בהל' נחלות פי"א ה"ח ע"ש. והטעם כך דהנה ע' בנזיר דף ס"ב ע"ב מבואר שם דעבד אין שייך בו כלל גדר עצם רק הוא קנין ואין נפשו קנויה לו ר"ל דאין הוא שם דבר בפ"ע וזהו ג"כ מה דאמרינן בגמ' דקדושין דף ס"ב ע"ב מעיקרא בהמה ר"ל דע"י השחרור הוא נעשה דבר וקודם לזה אינו כלום ול"ד לגר דאף דנעשה כקטן שנולד מ"מ זה נעשה דבר מדבר משא"כ גבי עבד דמתחילה אין שם דבר עליו כלל. וזה ג"כ ר"ל לשיטת הירושלמי על הא דגטין דף י"א ע"ב מפני שהוא קנינו וכן הוא בפהמ"ש ר"ל דאין שייך גדר חוב רק לדבר אבל זה דמתחילה היה אוכל בתרומה מחמת שאינו כלל וע"י השחרור נעשה דבר וזהו ג"כ כונת רש"י בגטין דף ט' ותוס' שם דף ע"ז דזכה בו שמיא וע' בירושלמי קדושין פ"א ה"ג בעי ר"י קומיה ר"ז הילך כסף זה ע"מ שיצא עבדך לחירות ומסיק שם דאף אם הוא קטן יצא מחמת דסופו להגדיל ולא נקט כמש"כ התוס' מחמת דזכה בו שמיא. אך ר"ל כך דהנה לפי המבואר ביבמות דף מ"ז ע"ב ודף מ"ח ע"א דאף דקי"ל דא"י לגייר בע"כ זה רק היכא דיש לו קנין בעצמו אבל אם הוא קנוי לאדון קנין גמור אז א"צ דעתו לגירות אך מ"מ נ"מ דאף דקי"ל שם דף מ"ו ע"א דאף היכא דאין עליו דין עבדות מ"מ בלוקח עבד עצמו י"ל קנין הגוף מ"מ הם דבר בפ"ע ואף דבעי גיטא דחירותא כמבואר ביבמות דף מ"ו ע"א מ"מ אח"כ צריכין גירות גמורה וקבלת המצות רק בשעה שהוא עדין עבדו אז יכול לכופו לגירות כמבואר ביבמות דף מ"ח הנ"ל והא דיפ"ת לא מצי כייף לה ואף דקנאה בכיבוש מלחמה צ"ל משום דלא כבשה לשם שעבוד ואסור להחזיקה לשם שפחה כמבואר בפ"ח דהל' מלכים וגם יש לחלק בין אשה לאיש כמבואר בדברי רבינו בפ"ו ה"ד שם וא"כ יהי' נ"מ דקטנים וחרש אין יכולים להתגיר אבל אם היה שלו בגדר עבד במילה וטבילה דכיון דנתגיר במקצת רק כ"ז שהוא של האדון לא פשטא קדושה בכולה וכמו הא דקדושין דף ז' אבל מיד ששחררו אז פשטה קדושה בכולו וכע' שכ' התוס' גיטין דף מ"ג ע"ב ד"ה גמרי ע"ש ובזה א"ש שיטת הראשונים דס"ל דטבילה של שחרור לא מעכבא דלא כתוס' יבמות דף מ"ז ע"ב וגם בקטנים וחרש ושוטה מהני זה דלא כמו גבי גירות וע' בה"ג הל' מילה ובכתובות דף י"א וספ"ח מהל' עבדים ובירושלמי פ"ח דיבמות. אך זה רק אם נימא כהך דשמואל בגטין דף ל"ח וכ"מ דעבד שאין לרבו רשות בו לא הוה עבד ויצא לחירות ר"ל ואז פשטה קדושה בכולה משום דס"ל כך דמה שקנוי לו בדין העבדות הוא הקנין שיש לו בו כמו לוקח עכו"ם עצמו וכיון דזה לא מכח הדין של מקצת גירות רק מחמת מה שעדין לא נתגייר לגמרי לא הוי שיור וכיון דפקע השעבוד ממילא פשטה קדושה בכולו. אך אנן ס"ל דאדרבה מחמת המקצת גירות לכך הגוף קנוי לאדון ולכך אף אם פקע השעבוד מ"מ מיקרי הגוף קנוי לאדון ע' תוס' יבמות דף ס"ו וגטין דף מ' וכ"מ ולכך צריך גט שחרור לזה ובל"ז לא פשטה קדושה בכולו והוה כמו הא דקדושין דף ח' הנ"ל וזה הוי לא בגדר דבר מלא דבר כמש"כ רק בגדר דבר מדבר דמקצת הגירות עשתה לו זה ולכך אז מחויב לעשות פסח כגדר אשה ואין רבו יכול לעכב עליו כמבואר בירושלמי פ"ד דגטין ואסור בבת ישראל לא מחמת עבד רק דמחוסר עדין השלמת הגרות ולכך קי"ל דאז אם מת רבו אם נימא דא"י להורישו לבניו כשיטת אמימר א"צ גט שחרור ופשטה קדושה בכולה דכיון דחזינן לאמימר דס"ל איסור לבנו לא מוריש ר"ל דקנין הגוף שנשאר להאדון בהעבד לא מחמת הקנין שיש לו קנין בו רק מחמת שיש בהעבד חסרון במה שלא נגמרה הגירות ולכך לא יכול להורישו וא"כ ממילא אם מת יהי' כמו גבי גר לת"ק דאבא שאול דהוה כמו אשה דכיון דאין בו רק החסרון מצד האדון ממילא כשמת האדון וא"ל אחר לזכות בו ניתר ממילא במיתת האדון כמו אשה וא"ש מ"ש התוס' גיטין דף מ' ע"א ד"ה הא אך אנן קי"ל דהשטר שחרור הוא גדר קנין שמקנה להעבד גופו וכמש"כ לעיל דזה הוי דבר חדש ולכך לא יקשה אמאי לא הוי כהא דקדושין דף ז' שיהא נצרך להקדישה עוד פעם משום דזה לא הוי שיור והא דיליף בגיטין ד' ל"ט ע"ב כאשה מה אשה אסורא ולא ממונא ר"ל כך דכמו דחזינן דגט אשה מהני בתורת קנין לא בגדר סילוק אף איסור לבדו וכמש"כ בזה לעיל ולכך פסקינן בגיטין ד' ע"ח דהאשה צריכה שתדע שנתגרשה ע"ש בבעל המאור ז"ל ומלחמות וזהו בעצם כונת הירושלמי הובא בתוס' גיטין דף י"א ע"ב ד"ה בגיטי נשים אילו המגרש אשה שלא מדעתה שמא היא מגורשת ר"ל היכא דאינה יודעת שנתגרשה וכע' הא דיבמות דף קי"ג ע"ב וכ"מ א"כ חזינן דהוא בגדר קנין ומ"מ הוא רק איסורא ה"נ גבי עבד אף היכא דלא הוי רק איסורא צריך גדר קנין וס"ל דמיתת האדון היכא דאין לו בנים הוה כמו גט באשה דהרי אם יש לו בנים היה מוריש להם אף הגוף לבדו רק משום דאין לו למי להוריש וע' עירובין דף ע' ע"ב דגם גר הוי בגדר יורש אך זה רק אם לא היה זמן שלא היה להם בעלים אז אין יכול אחר לזכות בהם וע' תוס' קדושין דף כ"ג ע"א זהו כונת הגמ' בגיטין שם וא"ש מ"ש התוס' ולכך ע"כ ס"ל כאבא שאול ומיתת הגר הוי גדר קנין וא"כ צריך דוקא גדול אך אי קי"ל דמיתת הגר אינה עושה כלום ולא ילפינן כלל מאשה לענין זה רק דהעבד אם הוא גדול לא גרע מאחר וזוכה בעצמו אבל קטן המחזיק בהם זכה בהם לשעבוד גמור ובאמת גבי המפקיר עבדים קטנים אם יכול אחר לזכות בהם ע' רש"י גיטין ד' ל"ט ע"ב ד"ה וקא דלפי פירושו תליא בב' הלשונות דשם אם יכול אחר לזכות בו או לא ויהי' נ"מ ג"כ די"ל דשוב אין האדון יכול לכתוב להם גט שחרור דא"י להפסיד לאחרים ואפשר לומר דאם הפקיר קטן ואח"כ כתב לו גט שחרור לא מהני אף לענין איסור דלשחרר האיסור והממון ישאר א"א וע' גיטין ד' מ"ג ע"ב גבי אונו. אך שם יש גם ממון בידו כמש"כ תוס' שם וע"ש דף מ' ע"א ובתוס' יבמות ד' ע"ט ע"א גבי חלק מזבח ובאמת בירושלמי דגיטין שם ס"ל דהא דאמר אבא שאול דכל המחזיק בהם זכה בהם ר"ל רק להגוף אבל לא למעשה ידיו וט"ס שם אך גמ' דילן לא ס"ל זה כמבואר בקדושין דף כ"ג. וא"כ כך לדידן דס"ל כא"ש ודלא כאמימר יש בגט שחרור ב' הפעולות א' מה שמסלק עצמו ממנו ומה שמקנה אותו לו ועי"ז נעשה ישראל לא בגדר דפשטה קדושה בכולה וכמש"כ וא"כ כמו דגבי גט אשה צריכה שתדע שהיא מגורשת כן גבי עבד בגט שחרור ולכך ס"ל לרבינו בפ"ו מהל' עבדים ה"א דגבי תנו אף דא"י לחזור בו מ"מ אינו יוצא בו לחירות וע' תוס' גיטין ד' ט' ע"ב ע"ש אך שיטת רבינו כך דלענין שיהא ישראל זה צריך דוקא שידע זה אף דמהני בע"כ כמבואר ביבמות דף מ"ח וכ"מ מ"מ צריך שידע הדבר אך אם הוא בגדר זכות אז הוי כמו שהוא ידע וע' קדושין דף כ"ג ע"ב דבעי שם עבד מהו שיעשה שליח כו' ורצה לפשוט שם מכהנים ור"ל כך דגבי כהנים הכי קמבעי ליה אי מתחלה כשצותה התורה להקריב קרבנות אמרה שהכהנים מקריבים ולא שייך כלל גדר בעלים בקרבן או שצותה התורה להקריב קרבנות ואח"כ אמרה שזרים א"י להקריב רק כהנים ונ"מ להא דב"ק ד' ק"ט ע"ב אם כהן נתן קרבנו לכהן אחר להקריב אי הוא בגדר שלוחו או הוי קרבנו של המקריב ובזה הוי מחלוקת דרבינו והראב"ד ז"ל בהל' כלהמ"ק וכ"כ בזה. וכן נ"מ גבי במה דכשר אף זר אם המקריב קרבנו של אחר הוא בגדר מקריב או רק בגדר שליחות וע' בתו"כ הובא ברש"י זבחים דף קי"ח ע"א ודף קי"ט ע"ב דמרבי שם גבי במה זר ועבד ורש"י השמיט נשים והטעם משום דבירושלמי פ"א דמגילה אמר לית כאן נשים איש כתוב בפרשה והנה בתוספתא סוף קרבנות מתחילה אמר ועבדים משוחררים ושם בסוף אמר בנו ובתו ועבדו ושפחתו וצ"ל דלהקריב בשביל אחר כשר רק זר ועבד משוחרר אבל קרבן עצמו אף נשים ועבדים כשרים ונ"מ ג"כ לגבי ערל בבמה ע' רש"י זבחים ד' ס"ח ע"ב ד"ה זר והנה יהיה נ"מ אי קי"ל כר"ע דמקיש ערל לטמא וטמא פסול בבמה כמבואר בזבחים דף ט"ז ודף כ"ח ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה מסתברי ואם נימא מטעם דמבואר שם דף כ"ב דמקשינן לבן נכר כשר בבמה ע' מנחות דף ק"ט אך יש לחלק דשם ר"ל כשעשה תשובה ובזבחים הנ"ל ר"ל כשעדין הוא מומר ואסור גם בבמה וגם באכילת קדשים אסור ובאמת זהו הטעם דגבי ק"פ דבן נכר לא יאכל בו ומטעם דאסור באכילת קדשים וע' בדברי רבינו פ"ט מהל' ק"פ ה"ז ובהשגות שם דס"ל דגם לאינו ממונה עמו אם נתנו לוקה דזהו בכלל בן נכר וזהו ג"כ כונת הגמ' ביבמות ד' ע' ע"ב אלמא לא קני ליה רביה ור"ל וא"כ אסור מלאכול בפסח של רבו אך י"ל דערל גרע דאינו ראוי למנין וכעין הא דפסחים דף ס"ב ע"א. וגבי זה נמי נ"מ דערל בקרבן שלו יכול להקריב בבמה כמו אשה משא"כ בקרבן של אחרים אז אסור להקריב ושם נמי הוי בגדר מקריב לא בגדר שליח. וא"כ גבי שטר נמי בשחרור דלרשב"א דס"ל דלא אמרינן גיטו וידו באים כאחד א"כ התורה אמרה מתחלה דהשחרור רק ע"י קבלת אחר וא"צ ידיעתו כלל. וגם נ"מ להך דין דרבינו גבי האומר תנו גט זה ומת האדון קודם שקיבל העבד וכן לדידן גבי מפקיר עבדו או חבל בו בראשי אברים דקי"ל דצריך גט שחרור אז הגט שחרור הוא רק גדר איסור לבדו ואז ודאי צריך העבד לידע הדבר כיון שאין רשות רבו עליו וזה תליא אם יכול לעשות שליח ואם יהיה בגדר שליחות וע' בגטין ד' מ"ב ע"ב ובירושלמי שם ותוס' ערכין ד' ב' ע"ב. והנה גבי כסף בשחרור אם זה הוי גדר הפקרת רשות הרב או דין וע' קדושין דף כ"ג ודף ה' ע"א בתוס' דמשמע דהוי בגדר הפקעה וע' בירושלמי פ"א דקדושין שם דס"ל לר"ז דמהני ג"כ שיתן הכסף האדון לאחר משמע דזה הוי רק גדר דין וגם נ"מ כך דהנה בגיטין דף מ"א ע"ב מבואר דעכ"נ יוצא גם בשו"כ וע' בפ"ג מהל' עבדים ה"ח דגבי עבד עברי הנמכר לעכו"ם לא אמרינן שו"כ ככסף וע' קדושין דף ח' ותוס' שם דף ב' ע"א והנה בירושלמי דקדושין פ"א ה"ב מבואר דגבי גרעון דאז יוצא בע"כ אז י"ל דשו"כ אינו ככסף ולכך צריך רבוי אבל אם נתרצה דאז הוי רק בגדר קנין אז אף בלא רבוי שו"כ ככסף וע' הל' עבדים פ"ה ה"ב דגבי עבד כסף הוא רק בגדר קנין ונ"מ ג"כ אם צריך ליתן דוקא שווי העבד או די בפרוטה וכן במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל שם פ"ז ה"ח אם כתב לו שטר על דמיו אי הוי כמו כסף גבי עכ"נ והראב"ד ז"ל לשיטתו דדוקא גבי קידושין כן וע' רש"י קידושין דף ה' ע"א ודף ט"ז ע"א גבי כתב לו שטר אדמיה היינו כסף ודף י"ח ע"א ובגטין דף מ"ה ע"א ליכתב ליה שטרא אדמיה והנה גבי פדיון הקדש כבר הארכתי בזה אם הוא בגדר קנין מן ההקדש או בגדר סילוק האיסור והנה בירושלמי פ"א דמעשרות מבואר דלכך הקדש לא פטר מן המעשרות אם לא מרח ברשות הקדש משום דלא יצא מרשות הבעלים והגזבר משא"כ בהפקר דיצא מרשות הכל והמחזיק בו אח"כ לא הוי מכח בעלים הראשונים משא"כ בהקדש דהפודה הוא בגדר בעלים הראשונים וע' בירושלמי ב"ק פ"ז דהפדיה אינה קובעת למעשרות ובירושלמי מעשר' פ"ד ה"א והוי כעין המחזיק בנכסי הגר דכאו"א כשזוכה בו הוי כמו יורש הגר ע' בירושלמי פ"א דקדושין ה"ה דאם החזיק בקרקע של גר חייב אף במעשרות וע' תוס' תמורה דף ו' ע"א ד"ה המפקיר והטעם דמחזיק בנכסי הגר הוי כמו כרעא דגר כמבואר בעירובין דף ע' ע"ב וע' תוס' ב"ק דף מ"ט ע"ב ד"ה משכונו אך שם משום דהפקיע השעבוד והוי כאילו שילם לו וע' מכות דף ט"ז וע' ב"ב דף קמ"ט ע"א דגר לאו בר ירושה הוא ותוס' שם וגטין דף י"ג ע"א תוס' ד"ה והא דפסק כחו מהממון. אך צ"ל כך דהיכא דהוא הפקיר מדעתו אז סילק עצמו מגוף הדבר ולכך גבי מעשרות מאחר שזכה בו מן ההפקר אם זכה גם בקרקע פטור מן המעשרות אבל גבי גר כיון דהדבר הוא ממילא לא מקרי הפקעה רק שאין לו זכות בהדברים היוצאים ממנו אבל גוף הדבר נשאר כמקדם וכל המחזיק נקרא יורש הגר ולכך גם בעבדים כן דהמחזיק בקטנים זכה בהם גם לשעבוד ול"ה כמפקיר עבדו וע' תוס' יבמות דף מ"ח ע"א דהפקר הוי רק סילוק וגבי הקדש לא נסתלק הבעה"ב מגוף הדבר והפודה שם הראשון עליו ולכך מהני גם כסף להוציאו לחירות אבל העבד עצמו ס"ל לת"ק דא"י לפדות עצמו מן הגזבר דשוב ישאר העבד של רבו ראשון כיון שהוא רק סילק האיסור והגוף שלו שייך לרבו ראשון ורבי ס"ל דהוא קנין ולא סילוק והוי שחרור וע' במה דפליגי בירושלמי פ"א דתרומות ופ"ה דמעשרות אם הגזבר הוא כבעלים:

המקדישידי עבדו כו' ע' גיטין דף י"ב ע"ב ובירוש' כתובות פ"ה ה"ה ותוס' כתובות דף נ"ט ע"ב ד"ה שדה והנה למה צריך ללוות תחילה למה לא יעשה פחות מפרוטה ויאכל וצ"ל כך דכיון דאנן פסקינן דחלה קדושה על גוף העבד אסור לעשות מלאכה וע' פ"ה דהל' מעילה ה"ו דרק אין מועלין בו אבל הקדושה חלה וכמבואר בגטין כאן דף ל"ט רק כיון דלוה מתחילה הוה זה כמו פדיון וגם י"ל דהנה מבואר בחולין דף קל"ה ע"א דגבי קדשי בדה"ב יכולין לשייר את הגיזה שלא יהי' קדוש וע' תוס' ערכין דף כ"א ע"א וכ"מ דיש דבר דהגוף הוא קדוש ומ"מ הגדולין וההנאה שלהם הוי חול דזה ב' דברים וזהו ג"כ מה דמבואר פ"ז הי"ד והי"ז גבי בע"ח שהקדיש נכסיו דאף דקי"ל דהקדש מפקיע את השעבוד היינו רק שיש עליו איסור הקדש אבל הממון וההנאה אינם הקדש כיון דמשועבדים לבע"ח וע' בירושלמי כתובות פ"ח ה"י דמועלין בו מעילה גמורה והקשו שם דאין מעילה בקרקעות ומוקי שם דמיירי בקמה וקשה נהי דאין מעילה בקרקעות מ"מ יש איסור הנאה מה"ת גם בקרקע ע' גיטין דף ל"ח ותוס' ב"ק דף י"ב ע"ב וע' רש"י ב"ק דף ו' ע"ב דמשמע שם דליכא עליו שם הקדש כלל ר"ל דהוי רק ממון הקדש אך חייב בזה מזיק וע' רשב"ם ב"ב דף ע"ט ע"א דכתב שם דגבי קרקע מעל אע"פ דלא פגם ור"ל דכיון דקרקע אינה נגזלת צריך לשלם אף אם לא פגמו וכמו דמבואר בב"ק דף צ"ז ע"א דהוי כמו שכירות וע' תוס' ב"מ דף ס"ה ע"א וזהו באמת כונת הגמ' ב"ק דף כ' ע"ב גבי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דמקשה שם מהא דבנאו בתוך ביתו ור"ל כך דנקט שם כיון שנהנה ממנו מעל אף שלא פגמה ע' תוס' ערכין דף כ"א ע"א ד"ה כי ובנדרים ד' נ"ה ע"א אי הוי נפגם ע"ש וע"כ משום דגבי קרקע החיוב הוא על ההנאה לא על החסרון ותירץ דגבי הקדש הוי כמו מדעת ור"ל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והוי כמו השכיר לו והחיוב הוא על ההנאה ולא על ההיזק ולכך צריך לשלם בהקדש. כן ס"ל לרש"י אך זה לא שייך דמפקיע מידי שעבוד דהא זה לא הוי איסור רק ממון זה ר"ל בירושלמי פ"ח דכתובות הנ"ל וע' בפסחים ד' כ"ז ע"ב דכל היכא דליכא מעילה לא יצא לחולין דזה הוי גדר פדיון וע' רמב"ן ז"ל במלחמות פ"ד דע"ז גבי קרקע דלא יצא לחולין אם נהנה מהם בשוגג ונראה דה"ה גבי פחות משו"פ כן ולכך כאן גבי עבד לוה מתחילה וא"כ נמצא יש עליו שעבוד ועבד הוי כמו קרקע דלא אסור בו רק נהנה ולא מחמת איסור ולכך לא חל על פחות משו"פ רק משום דאסור לעשות וגם קי"ל דאין משתכרין בשל הקדש כמבואר כתובות ד' ק"ו ע"ב ותוס' מנחות דף צ' ע"ב רק כיון שהוא משועבד מותר לעשות ואם היה עושה בפרוטה היה צריך פדיון ואין הקדש מתחלל על מלאכה לכך צריך לעשות בפחות משו"פ דאז מחמת ממון הקדש לא חל עליו קדושה דאין עליו שם ממון וכבר הארכתי בזה לעיל והטעם כיון דבעצם אין עליו קדושה רק מחמת שיכול לפדותו ואפחות משו"פ לא תפיס פדיון לכ"ע ולהמתין עד שיצטרף אינו צריך משום דאין להקדש רק מקומו ושעתו וע' רש"י כריתות דף כ"ג ע"א ד"ה בגסה ובירושלמי פסחים פ"ב דאמר שם הטעם משום דראוי להשלים אך זה רק אם כבר חל הקדש לא פקע עבור זה אבל לחול א"א וע' מש"כ רבינו לק' פ"ב מהל' מעש"ש ה"ט ואף דרבינו פסק לעיל פ"ה ה"א דצריך להיות בחומשו ש"פ זה רק לענין להוסיף חומש ונ"מ לענין מצוה בבעלים ואף דבמעש"ש לא ס"ל כן רק דהוה רק מדרבנן שם משום דהקדושה והדין הוה ב' דברים ושם ר"ל לענין הקדושה וכמו דס"ל בפ"ט דשם ה"ב גבי רבעי גבי בוסר דאף דהאיסור חל עליה מ"מ לא מקרי ממון גבוה ולכך יכול ליתנו במתנה וע' בירושלמי ספ"א דערלה דגבי פגי תמרה לא מהני פדיון ע"ש והוא ג"כ מטעם זה דאין עליהם הקדושה עדין משא"כ גבי הקדש וכ"כ בזה וע' בירושלמי מעשרות פ"ג ה"א וכתובות פ"ז גבי פועל שאינו יפה ש"פ אם יש שם פעולה עליו משמע שם דלא הוה פעולה כלל ולכך י"ל דכאן לא מיקרי זה פעולת הקדש כלל. וע' בתוספתא ב"מ פ"ד דאם לקח מעות הקדש רק לראות בהן ג"כ מעל ואף דגבי שואל הוה בעיא דלא איפשטא בב"מ דף צ"ו וכאן בתוספתא אמר דהוי כש"ש וגבי הקדש שפיר מעל וזהו כונת הגמ' מעילה דף כ' ע"א הנאה הנראית לעינים אסרה תורה וע' ב"ק דף ק"א ע"א ר"ל אף דאינה הנאה מעצם הדבר וע' גיטין דף מ"ג ע"א גבי עבד דזה הוי שימוש ובסנהדרין ד' פ"ה ע"ב גבי עימור:

איןאדם מקדיש כו' שדה מקנתו כו'. הנה מלשונו משמע דאף חרם בדה"ב לא חל עליה וכמש"כ לעיל דחרם הוא רק שיחול על גוף הדבר וכאן א"א לחול על גוף הדבר מטעם שאינו שלו וגם נ"מ דמגוף הקרקע מותר ליהנות דלא הקדיש רק את הפירות והגידולין ונ"מ להא דמעילה ד' י"ג גבי הדש קלעילין מעל משום האבק וכאן אם הקדיש שדה מקנה לא מעל משום דאין גוף הקרקע קדוש. וע' ב"מ ד' ק"ו ע"א מה דמתרץ שם אשביעית דלכך עולה מן הגירוע משום דחזי למשטחה בה פירי ע"ש ברש"י וע' תוס' ב"מ ד' ס"ד ע"א ד"ה מה גבי משכנתא דסורא אי זה מקרי הנאה בעצם הקרקע או הוה רק גדר תשמיש ופירות וע' רשב"ם ב"ב ד' נ"ג ע"ב גבי המציע מצעות בנכסי הגר דהוה קנין אף אם נימא דאכילת פירות לא קנה והוה בגדר חזקה וע' הל' מכירה פ"א הט"ו וט"ז דשטוחי פירי הוה קנין במו"מ ואף דהמציע מצעות לא הביא שם רק בהל' זכיה ומתנה וס"ל דהוה כמו ניר ובהך ניר שכת' רבינו בהל' מכירה פ"א הט"ז שם לא ר"ל דהניר הוה חזקה גבי מקח וממכר רק שנכנס לתוך השדה ונרה מראה שהוא בעל השדה וע' ב"ב ד' פ"ז ע"א ובסוף פ"ג מהל' מכירה ובירושלמי מעשרות פ"ב סה"ה גבי אבטיח דהוה קנין אם ספת בו ע"ש אבל גבי עבד הגבהה הוה קנין אף במו"מ וע' סנהדרין ד' פ"ה ע"ב גבי זג עלה ונ"מ אם העבד היה ישן אי הוה קנין גבי מו"מ דאז י"ל דדמי לקרקע דרק בנכסי הגר קנה וזה נ"מ אם הוה בגדר תשמיש או בגדר הנאה וע' הל' גזילה פי"ז ה"ו דמשמע שם דרכוב בבהמה קנה אף שאינו מנהיג ברגליו גבי מציאה ואף דבהל' מכירה לא פסק כן משום דכ"כ דנראה דאף דקי"ל דחזקה לא שייך במטלטלין זה רק היכא שאין הוא נהנה מהדבר אבל היכא דהוא נהנה מהדבר הוי קנין כעין גבי ע"ע וגבי מטלטלין וע' קדושין ד' כ"ז ע"א דחזקה לא שייך גבי ע"ע ותוס' גיטין ד' ל"ח ע"א אך זה רק אם לא נהנה מגוף הדבר אבל אם נהנה מגוף הדבר גם בעבדים ומטלטלין הוה קנין וכמו גבי קרדום קידושין דף מ"ז אם בקע בו קנאו ועיין תוספות בכורות ד' י"ג ע"א וגיטין ד' כ"ב ע"א וב"מ ד' ע"ט ד' צ"ט ע"ש אך גבי חזקה דמטלטלין ס"ל דזה רק בנכסי הגר ובאבדה לא במו"מ. וע' ב"מ ד' מ"א ע"ב בתוס' ד"ה חדא ע"ש וגם גבי שאלה י"ל דהוי כמו אבדה ונכסי הגר לענין קנין כיון דגוף הדבר לא נפיק מרשותא דמרא וע' סנהדרין דף ע"ב וכ"מ. וא"כ חזינן דמה שנשתמש בגוף הקרקע לא מיקרי גדר פירות וא"כ י"ל דהכא דא"י להקדיש גוף הדבר לעולם לא מעל כה"ג וע' גיטין דף ל"ח ע"ב בתוס' ד"ה גופא:

איןאדם כו'. והנה אם הודה לאחר הכפירה אם יכול להקדישו וכן גבי גזול הנה זה הוה מחלוקת דבעהמ"א ומלחמ' ברפ"ד דב"ק גבי גזל וע' ב"ק ד' ק"ד ע"א כיון דידע למאן גזל והודה לו כו' כמ"ד לו כו' וע' הל' גזילה פ"ח ה"ה דאף אם הודה לאחר שבועה והוה גדר יאוש כמש"כ שם פ"ז ה"ט מ"מ אם זקף עליו במלוה לכ"ע אף לשיטת הר"א ז"ל הוה כפקדון והוה כמו שנתן לו ונתכפר לו אם הביא האשם אז ואם לא זקפו עליו במלוה הר"א ס"ל דלא הוה כמו שנתן לו לריה"ג ורבינו ס"ל דהוה כמו שנתן לו לענין כפרה רק דמ"מ צריך להוציא מתחת ידו וע' ב"מ דף מ"ג לר"ע דאמר משעת תביעה אם יש עדים אם די בזה או רק צריך הודאה ע"ש וע' במה דפליגי הרמב"ן ז"ל ובעהמ"א בהא דפסחים ד' ל"א גבי חמץ. וע' תוס' ב"ק ד' ע' ע"א דגם רב ס"ל דאינו יכול להקדיש והוא לכא' תמוה דהא רב דס"ל שם ד' ס"ז ע"ב דלאחר יאוש א"י לשלם תשלומי כפל ע"כ ס"ל דלא כר"י רק דיכול להקדיש כמבואר שם דף ס"ח ע"ב ע"ש וע' רמב"ן ב"ק פ"ד דמשמע שם דזה הוה מחמת דשלב"ל וא"כ לפ"ז לרב דס"ל אדם מקנה דשלב"ל לכא' לא שייך זה. וע' ב"ב ד' ע"ט ע"ב ובתוס' שם ד"ה אומר דרק יכול להקדיש היכא דלבסוף אתא לידו וע' חולין ד' קל"ט דנקט שם הטעם גבי שילוח הקן מחמת ברשותו משמע דלמ"ד דלא בעי ברשותו לא איכפת לן. וע' בע"ז ד' ס"ג דאמר שם ג"כ כה"ג דבדבר שיש מציאות שיהי' שלו רק שעכשיו אינו שלו אז הטעם דלא חל הקדש משום שאינו ברשותו אך באמת כך דהנה ע' ב"ק דף ס"ה ע"א בהא דרב ורבה מוכח כך דגבי גזל יש ב' חיובים א' עבור שנטל הדבר והב' עבור שהדבר ישנו תחת ידו ועוד יש דבר מחמת מצות השבה דוהשיב את הגזילה וע' בב"ק דיליף דשינוי אינו קונה מהך קרא דוהשיב את הגזילה וזה רק בגדר השבה וע"ש ד' ק"ה ע"א גבי מצות השבה לא קיים וע' ב"ק ד' קי"א ד"ה הגוזל מ"ש שם אר"י דס"ל דאין שינוי קונה מהא דמאכיל את בניו. אך כך דזה רק משום מצות השבה לכך לא קנה שינוי ולא משום דשינוי אינו פועל וא"ש דלא תקשה מכל הני דס"ל דשינוי הוי קנין רק הגמ' מקשה מראשית הגז דבאמת זה מבואר בתמורה דף ו' דלא שייך שינוי קונה רק אם נימא דהגזל פעל איזה דבר ולכך י"ל דשינוי קונה אבל אם נימא דלא פעל כלום מה שייך שינוי רק דאמרינן דאינו זה הדבר שעשה ולכך גבי ראשית הגז אף אם עדין לא נתחיב ראשית הגז מ"מ כשצבעו אינו מצטרף כמבואר ב"ק דף צ"ג ע"ב משום דאין זה גיזה שהתורה חיבה ראשית הגז וכן גבי אתנן. וע' ב"ב דף קכ"ו ע"א גבי ענבים ודרכן ושם ג"כ כן דאין זה הדבר שהניח אביו בירושה וגבי גזל כך ודאי דחייב מחמת הגזל דמעיקרא ויש עליו גם מצות השבת הדבר אך נ"מ אם צריך לשלם כפ"מ ששוה עכשיו או כמו בשעת הגזל דאם נימא דהגזל לא פעל כלום אז נשתנה ברשות הנגזל ואם נימא דעשה איזו פעולה אז י"ל דנשתנה ברשות הגזלן וא"כ לר"י דס"ל דחזינן דהגזל עשה איזו פעולה דיצא במקצת מרשות הנגזל ואם נימא דהשינוי הוה לא זה הדבר א"כ לא הוה ברשות הנגזל ולכך מקשה שפיר ב"ק דף צ"ד על ר"י משא"כ לרב ולר"ל אף אם נימא דשינוי הוה לא זה הדבר מ"מ כשנשתנה ברשות הנגזל נשתנה דעדין ברשותו עומד וע' בסנהדרין דף ע"ב ע"א דאמר שם לרב דקאי ברשותו כמו גבי שואל ואף דזה ודאי אף לדידן אם שברו לאח"כ ולא היה שוה רק זוזא א"צ לשלם רק כמו ששוה עכשיו ולהיפך לרב דמים ששוה עכשיו פטור לגמרי דהא קנינהו והדמים שהיה שוה בעת שנטלה אז פטור מטעם דקלב"מ דזהו ב' דברים ולכך מסיק שם בגמ' דאף לדידן דלא ס"ל כרב היכא דשדינהו בנהרא דאז מצי למימר הא קמך כמבואר ב"ק דף צ"ח ע"א רק דהחיוב הוא מחמת שנטלן דבעי השבה מעליתא פטור משום דקלב"מ וע' תוס' כתובות דף ל"ד ע"ב ד"ה אבל. אך באמת אף לדידן כיון דעל הגנבה ליכא חיוב אז הוה הטביחה והמכירה כאילו היתה פרה שאולה לו ואז לא הוה גנבה חדשה וע' בירושלמי ספ"ח דשבועות ששחטו רבוץ ורש"י ב"ק דף ע"ט ע"ש. נמצא כך דלמ"ד דלא יצא מרשות הנגזל אף אם נימא שינוי קונה מ"מ משום מצות השבה דמחויב להשיב שייך ג"ז להנגזל רק דע"ז לא מקרי טבח ומכר דזה לא בא לידו בגנבה וזהו ר"ל הגמ' ב"ק דף ס"ה ע"ב וע"ש בתוס' דף ס"ו ע"א ד"ה טלאים וכן גבי יורשים דעליהם ליכא מצות השבה וע' תוס' ב"ב דף מ"ד ע"א ד"ה דוקא. אך זה שייך רק היכא דהוי יאוש דאז מוטל עליו מצות השבה וכע' מש"כ רבינו בפ"ז מהל' גזילה אבל היכא דליכא יאוש דאז ליכא מצות השבה רק משום הגזל אז אמרינן שפיר דלא הוה ברשותו לענין הקדש ואף דבאמת הטעם דליכא חיוב השבה הוא רק משום דברשותו הוא אך יהי נ"מ היכא דהקדיש אח"כ כיון דאז חזינן דהבעלים לא יבואו לתובעו עוד שוב י"ל דלא מהני ההקדש דהוי כמו שאינו ברשותו אך למ"ד דגם אינו ברשותו מהני כמו לרב שפיר יכול להקדיש וע' עירובין דף פ"ח ע"א גבי שבת מחזירו לבעלים ע"ש ר"ל דהדין מחזירו שיהא שם בעליו עליו ע"ש. וה"נ גבי גזל אך כ"ז היכא דאנו יודעין שהוא בגזילה אבל גבי ההיא דמסותא דב"מ דף ח' שם כיון דאין מוחזק של מי היא וע' ב"ב דף ל"ה ע"ב גבי הא דאמרי נהרדעי שוב י"ל דגם רב מודה דא"י להקדיש ואף שניהם אינם יכולים להקדיש כיון דגם אחר יכול ליקח מהם ואינה ברשות שניהם וע' ב"ק דף קי"ז ע"א גבי ההוא שותא ע"ש וע' בירוש' פ"א דבכורים ה"ב דהבעלים אינם יכולים לתרום תרומה ג"כ על הגזילה וע' תוס' קדושין דף נ"ו ע"א:

אבל. אם לא כפר כו' ע' רש"י כתובות דף פ"ה ע"א דפקדון המקום שלו נקנה להמפקיד וע' מחלוקת דביצה דף מ' ע"א גבי תחומין וע' ב"מ דף ס"ג ע"א גבי יחד לו קרן זוית וכהך דביצה דף מ' הנ"ל וכן ר"ל בע"ז דף ל"א ע"א גבי יין דאז הוה כמונח ברשות ישראל וע' רשב"ם ב"ב דף פ"ה ע"א ד"ה המופקדים וד"ה עד ע"ש. והנה בירוש' שבועות פ"ח ה"א מבואר דבית השואל אינו מיוחד להמשאיל דרק גבי ש"ש דהחיוב הוא מטעם שמירה אז הוה כאילו המקום של המפקיד משא"כ גבי שואל דהחיוב הוא רק מחמת הדבר וע' סנהדרין דף ע"ב ע"א דאמר דברשות הראשון קאי וע' יבמות דף ס"ו ע"ב בתוס' דמבואר שם דאם כהן שאל פרה מישראל דמאכילה בתרומה וכן ס"ל לרבינו בהל' תרומות פ"ט ה"ח. וע' ע"ז דף ט"ו ע"א דגם שאלה לא קניה. אך י"ל משום דשם קאי על עכו"ם ועכו"ם אין עליו דין שומר וע' פסחים דף ל' ע"ב ותוס' שבועות דף מ"ד ע"א. ובאמת זה תליא אם מה שצריך לשלם גבי שואל אם הוא מחמת שצריך שיחזיר לו הדבר או מחמת ההיזק של הדבר וזה תליא בהא דב"ק דף י"א גבי שמין לשואל אם החיוב הוא על ההיזק או על הדבר וע"ש דף קי"ב ע"א בהני תרי לישני אם השעבוד הוא בעבור הדבר או בעבור היזק הדבר וע' תוס' ב"מ דף פ"ב ע"ב ד"ה אימר וע' ב"ק דף ס"ב ע"א גבי נטירותא דכספא כו' אך שם רק גבי שומרים אבל גבי שואל החיוב הוא משום הדבר וכן נ"מ גבי שואל אם התנה שיהא פטור אם אז הוה הדבר שלו או לא וכן נ"מ גבי חמץ גבי שומרים אם התנו שלא יתחיבו אי הוי כמו שלא קבלו עליהם דין שמירה כלל או הוי כשומרין רק שפטרן מן הדין שלהם וזה תליא כמש"כ תוס' כתובות דף נ"ו ע"ב ע"ש וע' תוס' ב"ק דף צ"ג ע"א ד"ה ורמינהו אי שמירה הוי חיוב התורה או מה שהוא משעבד עצמו וע' תוס' ב"מ דף ל"ד ע"א גבי כפל וע' ע"ז דף נ"ט ע"ב גבי האי עכו"ם דנסכו דאף דליקח ממנו דמי היין אסור דמי ההיזק יכול ליקח ממנו וע' ב"ק דף צ"ח ע"ב וכ"מ דמותר לאמר לגזלן הרי שלך לפניך באיסורי הנאה ולא הוי כמו גבי נשתתפו דאסור וע' הל' נזקי ממון פי"א ה"ט דגבי שומר לאחר גמ"ד א"י לומר הרי שלך לפניך ואף דגבי גזלן פסק דיכול לאמר והטעם דגבי שומר י"ל דהגמ"ד יכול להיות בפני השומר ולא הוי רשות משנה כמבואר ב"ק דף מ' ע"ב משא"כ גבי גזלן כמבואר בתוספתא ב"ק פ"ה דגבי גזלן לא שייך רשות משנה לד"ה וע' תוס' ב"ק דף נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא:

מישהיה מוכר כו' שהרי אינה כו'. הנה מלשון רבינו מוכח דבאמת לא קנה הלוקח עדין רק משום דהוי כמו אינו ברשותו וע' ירוש' קדושין פ"א ה"ד ובדמאי פ"ג מ"ד ובירוש' שם דקנה במשיכה אך י"ל דרבינו לשיטתו בהל' תרומות פ"ט ה"י דגבי קנין אזלינן לחומרא כיון דד"ת מעות קונות וע' ירוש' שביעית פ"ח ה"א ג"כ כזה וע' הל' גניבה פ"ב ה"י גבי גנב והקיף ולכא' הא מה"ת לא הוי קנין גמור לדידן וע' הל' מעילה פ"ו ה"ז ותוס' ב"ק דף ע"ט ע"א וכבר הארכתי בזה במק"א דכיון דמדרבנן א"י לחזור בו אף דמה"ת לא קנה מ"מ הוי כמו שאינו ברשות המוכר וכמו גזל שאינו יכול להוציאו בדיינים כמבואר ב"מ דף ז' ע"א ולכך א"י להקדיש וע' הל' מעשר פ"ה ה"א דדמים קובע וע"ש פי"א ה"ח דמשיכה ג"כ קבע ובהל' אסו"מ פ"ד הי"ג וע' עירובין דף פ"א ע"ב והנה בשבת דף קמ"ח ע"א גבי פסח בשבת דמניח טליתו ושם לא נקט אם אינו מאמינו ומשמע דאף אם מאמינו מ"מ צריך להניח טליתו אצלו והטעם כדי שיקנה קנין גמור מה"ת שיהי' בגדר מעות ולא הוי כמו הא דקדושין דף ח' ע"ב מנה אין כאן משכון אין כאן דשם ר"ל כך דעיקר מה שיקנה המוכר המשכון הוא מחמת שהלוקח חייב לו וכל כמה דלא קנה לא נתחיב לו כלום וא"כ ממילא לא קנה המשכון ושוב א"ל במה לקנות וכעין הא דירוש' פ"ג דקדושין ה"ב אשה לא קניתי ואת אמרת זיל הב כו' משא"כ כאן כיון דמדרבנן קונה במשיכה וא"כ ממילא נתחיב לו מעות עבור הטלה וא"כ ממילא שפיר קונה המוכר המשכון וא"כ ממילא שוב נקנה לו הטלה במעות מה"ת. וע' תו"י יומא דף ס"ב ע"א ד"ה ולקיחתן כאחד וע' בירוש' קדושין פ"א ה"ד דיליף דבהמה דקה נקנית במשיכה מהך קרא דמשכו וקחו. ולכך נקט רבינו כאן הטעם דאינו ברשותו דהוה כמו דאמרינן דא"י להוציאו בדיינים וכמש"כ וע' בירוש' כתובות פ"ח ה"י דשם נקט כמו דס"ל לרש"י ב"מ דף ו' דכיון דאם תפס הגזבר אין מוציאין מידו חל עליו הקדש גמור אך שם ר"ל כך דאיסור הקדש חל עליו מה"ת רק דממון הקדש ליכא כיון דהממון משעבד לבע"ח וא"כ הוה כמו דבר שאינו שוה כלום דלא שייך בו מעילה וכמו גבי חטאות המתות וכמבואר בספ"ב מהל' מעילה ובכ"מ ולכך אמר בירוש' דכיון דאם תפס אין מוציאין זה הוי כמו תפוס לענין ממון וכע' הא דב"ק דף מ"ט ע"ב כיון דשייכא ידו במקצת ובאמת זה ר"ל הגמ' ב"מ דף ו' ע"ב שם מה דמתרץ קדושת בכור קאמרת דהמקשן ר"ל הראיה רק מספק בכור בהמה טמאה דהיינו פטר חמור והאיסור דגיזה ועבודה לא כמו גבי הקדש גמור משום קדושת הגוף רק משום חלק הכהן ומשום איסור קודש וע' ברא"ש סוף בכורות ובכורות דף י' ע"ב ובירוש' פ"ב דקדושין במה דפליגי ר"א ור"י אם קודם הפדיון יש לישראל חלק בו ובזה א"ש דאף דפסקינן כר' שמעון גבי שותפות עכו"ם מ"מ פסקינן בזה כר"י דפט"ח אסור קודם פדיון והמיעוט דבכור שורך המבואר בבכורות דף ט' ע"ב הוא לענין דאין בו קדוה"ג ממש כמו בכור וע' מנחות דף ס"ז ע"א דאסור בגיזה ועבודה ודלא כרבינו בפיהמ"ש פ"א דבכורות וע' רש"י מכות דף כ"א ע"ב אי שייך מעילה גבי פט"ח ולכך הוה ס"ד דגמ' דהוי כמו קדושה ע"י דבר ודחי דמ"מ כיון דאינו בא ע"י פיו חל עליו זכותו של כהן ע"י ספק וכע' הא דגטין דף מ"ב ע"ב גבי מעוכב גט שחרור ע"ש. וגם י"ל דהא דירוש' דכתובות הנ"ל הוי בגדר הפקעה כיון דהקדש חל והוי כע' הא דחולין דף קל"ד גבי קמה ובאמת קשה מ"ט לא מקשה שם מהא דיבמות דף צ"ט גבי נתערב ולדה ע"ש דנקט ואין מוציאין וע' חולין דף קל"ב גבי בכור שנתערב. אך בהך דחולין דף קל"ב באמת ר"ל דלמ"ד פטור הוא בתורת ודאי לא בתורת ספק וכן הך דספק לקט לקט היינו ג"כ בתורת ודאי ולא בתורת ספק ופטור אף מן המעשרות ול"ד להא דר"ה דף ט"ו ע"א יד הכל ממשמשת בו כו' דשם הוא לענין שביעית דהוא הפקר לכל משא"כ גבי לקט דהוא רק לעניים ורק הדין פוטרו וכמש"כ התוס' בב"ק דף כ"ח וכ"מ. אך במק"א כתבתי בזה לחלק דל"ד להפקר לעניים לבד משום דמרשותו דבעה"ב נפיק לגמרי וע' רש"י סנהדרין דף פ"ח ע"א ד"ה שלש שכ' דאין דרך להפקירם והוא תמוה לכא'. אך כונת רש"י ר"ל לפ"מ דמבואר בב"ק דף ס"ט בהא דכל שילקטו וא"כ הוי הפקר ושפיר הוי קדושין דליה קדושין ולכך פירש"י דעל ג' לא עלתה על דעתו להפקיר וע' תוספתא פאה פ"ב ובירוש' סוכה פ"ד. ובזה א"ש מה דלא מקשה הגמ' בחולין שם מהא דפאה פ"ז מ"ג דנקט גבי עוללות ספק לעניים אך כך דהנה ע' בפאה פ"ז מ"ה מחלוקת דר"י ורבנן מבואר שם בירושלמי דס"ל דעני הוי כשותף עם בעה"ב גבי עוללות וע' ב"ק דף כ"ח ע"א דמבוא' שם דפטור דתרומ' ומעש' הוי מיד משעת קריא' שם אף דעדין לא נטלו אותו העניים והטעם משום דמרשות בעה"ב יצאו תיכף והלוקח אותם הוי רק גוזל עניים וע' בפאה פ"ה מ"ד גבי המחליף עם עניים אך שם שאני כמבואר בירוש' שחילופו בידו ע"ש בירוש' ה"ב ואף דבהך דגטין דף מ"ז ע"א לכא' לא משמע כן ע"ש בתוס' ד"ה אדעתא אך באמת ל"ד דכיון דלקטוהו עכו"ם שוב נתבאר דמתחילה לא היה עליו החיוב להניח פאה והוי כמו לעורבים ולעטלפים כמבואר חולין דף קל"ד ע"ב ולכך אמרינן בב"מ דף י"ב ע"א עשוהו כמו שהלכו בו הנמושות וע' בירוש' פ"ח דפאה ה"א דרק גבי מתנות עניים שאין מקפידין עליהם מתחילה אז הוי לבעה"ב והטעם דאין אדם קורא שם פאה לעצמו רק שם כיון דעניים לא יטלו אותה לא חל עליהם שם פאה כלל משא"כ גבי נמושות וע' הל' מתנות עניים פ"א ה"י דלכך נמושות מותר משום דלא לעורבין וע"ש בהי"ג וא"כ קשה מהא דב"מ הנ"ל אך ר"ל דכיון דזה מתחילה כן וא"כ לא ילכו בו עניים ולא חל עליו שם פאה כלל ויהיה נ"מ דיתחיב במעשרות משא"כ היכא דאח"כ ע"י איזו סיבה לא לקטו עניים שוב שפיר יש שם פאה עליו וע"כ רק שאר בני אדם מותרין ולא בעה"ב עצמו וע' שאלתות דר"א פ' קדושים וע' בירוש' פ"ח דפאה ה"א מה דמקשה שם על הך דר"י גבי זיתים וקודם לכן אינו אסור ור"ל כך דלר"י דס"ל בחולין דף קמ"א דתעזוב מעיקרא משמע ע"ש וא"כ מוכח דס"ל דהעיקר הוא לא שעניים ילקטו אותם רק שהוא יקרא עליהם שם פאה וא"כ י"ל שפיר דבעה"ב יזכה בהן דהרי קיים הדבר ולכך מתרץ שם דר"י לשיטתם השיבן וגם י"ל דכיון דר"י ס"ל דעני שותף עם בעה"ב גבי עוללות י"ל דגם השדה משעבדת לו ולא שייך השדה יזכה לבעה"ב וע' ב"מ ד' י' אך באמת מדברי רבינו בהל' מתנות עניים פ"ד הי"ג מוכח דיש לחלק בין לקט לשאר דברים דזה שייך רק בזמן שלקטו אותו ולא קודם דהנה שם נקט היו שם עניים שאינם ראוים כו' אם יכול בעה"ב ור"ל דהיינו עכו"ם וקשה הא שם פ"א ה"ט פסק כמבואר בגטין דאין מונעין עניי כו' ואך כך דגבי שכחה ופאה תיכף יש עליהם זה השם משא"כ גבי לקט וכן מוכח מדברי הירושלמי פאה פ"ח ה"ג ובתמורה דף כ"ה גבי הא דאילפא אמר על הלקט כו' ומבואר שם בירושלמי דפאה דהוי רק גרם גזל ולא גזל עצמו וע' ירושלמי ספ"ו דתרומות אם לקט היתה לו זיקת תרומה וע' בתוספתא פאה פ"ד דמשמע שם דאם אמר שהעכו"ם נתן לו אם הוי נאמן היה פטור מן המעשרות ולכא' קשה מהא דגטין דף מ"ז ע"א דאם לקטוהו עכו"ם חייב אך לפמש"כ לחלק בין לקט לשאר דברים א"ש. גם י"ל דלכך רבינו ז"ל בפ"א ה"ט דקדק בתוך עניי ישראל ור"ל דהוי כמו שעניי ישראל לקטו ונתנו להם ולכך שפיר פטורים מן המעשרות וע' ברא"ש פאה פ"ה מ"ד והובא בחולין דף ק"ל ע"ב דמשמע שם דרק לחכמים דס"ל עני היה באותה שעה אז פטורים ממעשרות אבל לר"א חייב הבעה"ב במעשרות אף שמותר ללקטם וע"כ צ"ל דבטל שם פאה מעליו אך י"ל דקאי ג"כ אלקט וכמש"כ ובזה מתורץ מה דבב"מ דף י' ע"א גבי ד' אמות השמיט הגמ' לשון המשנה דנקט וכן בלקט והטעם משום דמלקט לא קשיא ליה דגבי לקט לא שייך גדר ד' אמות דכ"ז שלא לקטו אין עליו שם הפקר כלל והוי כמו הא דב"מ דף ל' ע"ב דלגבי שלא הפקירו הוי כמו גוזל בעה"ב לא גוזל עניים וע' בתוספתא פ"ב דפאה דישראל שותף עם העכו"ם אם העכו"ם ממחה פטור מפאה והטעם דכיון דלא יניחום ללקוט שוב הוי כמו לעורבים. וא"כ לפ"ז גבי מתנות עניים לא שייך ספק אם נימא דתקפו כהן מוציאין מידו וכמו הא דירושלמי חלה פ"ג גבי ספק חלה דמוכרו א"כ שוב אין העניים יכולין ללקוט והוי כמו לעורבים ונמצא פטור ודאי וע' בסוכה דף מ"ו ע"ב ברש"י ד"ה אתרוג לא חזי ומשמע שם דרק אם יצא בו שחרית אבל אם לא יצא בו צריך לברך בהש"מ אף דהוי רק ספק דרבנן ודלא כשיטת הר"ן וגם יהי' נ"מ גבי יום ראשון דהוא ספק דאור' ובזה י"ל דברי התוס' ביצה דף ל' ע"ב בסה"ד אך באמת יש נ"מ דגבי סוכה דאסור לאכול בלא סוכה בהש"מ א"כ נמצא הסוכה ודאי מוקצה מחמת ספק וע' בעירובין דף ל"ה ע"א ובדברי ה"ה בהל' עירובין פ"ו בהי"ג דמ"מ אינו ראוי והוי כעין הא דעירובין שם גבי חשוכי בנים וע' הוריות דף ד' ע"א גבי הביא כפרתו בהש"מ דכיפר שפיר וכ"כ במק"א דבהש"מ יש בו ב' דברים יום ולילה ונ"מ בין היכא דהפסול משום לילה או דהפסול משום דבעי יום דלזה בהש"מ כשר משא"כ גבי מצוה דאף דצריך זה רק משום ספק וגם גבי יום ראשון אף אם נימא דיש בזמן יום מ"מ מחמת הלילה שבו משוי ליה ליום ראשון כאילו הוא יום ב' וע' בירושלמי הוריות פ"ג ה"א דאם עשה מלאכה ביוה"כ בהש"מ מכפר עליו יוה"כ ממ"נ ולכא' קשה היך שייך כאן הכפרה הא אם נימא דהוא יום חייב קרבן ודאי וע"ז אין יוה"כ מכפר וע"כ צ"ל כמש"כ דיש בו ב' הדברים גם י"ל דכיון דמ"מ א"א לחיבו רק אשם תלוי מכפר ע"ז ויהיה תליא אם נימא דהטעם דאין מכפר כמו דאמרינן בכריתות ד' כ"ו ע"א משום דממונא הוא ע"ש וע' בירושלמי תרומות פ"ח ה"ז דמקשה שם אמאי לא נימא גבי תלויה דפסולה ודאי מחמת היסח הדעת אף דזה הוי רק מחמת ספק ובתוס' פסחים דף ל"ד ע"א ובכריתות דף כ"ו ע"ב גבי דלכך תקבר משום דאינה משתמרת ובירושלמי נזיר פ"ה גבי מחלוקת דב"ש וב"ה הנשאל על נזירותו אי מונה משעה שנזר או משעה שנשאל. וזהו מה דמקשה בחולין שם גבי ספק מתנות עניים וזהו ג"כ כונת הגמ' שם בלשון יחיד אני שונה אותה משום דס"ל דזה תליא בהא דר"מ ור"י בפאה פ"ז מ"ה אי משום שותף או לוקח ור"מ לשיטתו דכלוקח ומ"מ ס"ל דחייב. גם י"ל דנ"מ למה דפליגי רש"י ותוס' בבכורות דף מ"ז ע"ב גבי בן גרושה דלאחר ל' פטור מלפדות אי מת האב דרש"י ס"ל שם דהטעם דהוי כאילו פדאו ותוס' ס"ל שם דהוי פטור ונ"מ להא דשם דף מ"ט ע"א גבי מת ביום ל' לר"ע ונ"מ אי מת האב ביום ל' של בנו חלל אי חייב הבן לפדות את עצמו וזה נ"מ אי הוי פדיון או פטור וע' נדה דף כ"ה ע"א גבי ספק איסורא ובירושלמי חלה פ"ג ה"ה דהוי מחלוקת אי נוטל דמיו מהשבט ובערלה פ"ב ה"א וע' תרומות פ"ז מ"ה גבי אכל אחת מהם דפטור מלשלם אך שם י"ל דקאי אמזיד וע' תוס' יבמות דף צ"ט ע"ב ובכורות דף י"ב ע"ב גבי ספק פטר חמור:

איןאדם מקדיש כו' ע' ב"ב דף ע"ט ע"ב ובתוספתא נדרים פ"ו גבי שור זה הקדש וע' ערכין דף כ' ע"ב. וע' הל' מעילה פ"ה ה"ו דמוכח שם דאם הקדיש את הבור אף דאין מועלין בהמים דלא חל עליהם שם הקדש אבל מ"מ ממון הקדש יש עליהם וכמו זבל ופרש לשיטת רבינו שם דס"ל דהא דאין חצר להקדש רק להאיסור ולא להדמים וע' בפכ"ג מהל' מכירה ה"ט. וע' חולין דף קל"ט ע"א במקדיש פירות שובכו ומוכח דחל עליהם ואף דהא מבואר שם דף קמ"א ע"ב דחייבות בשילוח ואיך חייל עליהם ההקדש הא לא קנינהו וע' תוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב דרק קטנים יכול להקדיש וכבר הארכתי בזה בח"א וע' ירושלמי גיטין פ"ה דמחלק בין קטנים לגדולים ובע"ז דף מ"ב ע"ב ובהל' מכירה פכ"ג ה"ו דמשמע שם דזה רק מדרבנן מה שלא קנה אותם. ובאמת שם ר"ל אף דפטור משלוח כגון אם אין האם נוגעת בהם ומ"מ מדרבנן א"י להקנותם אבל להקדישם שפיר יכול. גם י"ל דמיירי כה"ג שהקדיש את השובך עצמו לזה שיהא פירותיו למזבח ואף דלא מעל בהם מ"מ י"ל דיש בהם קדוה"ג לענין שלא תפקע מהם אף אם מרדו ומוטל עליו החיוב אח"כ להקדישם וע' הל' מכירה פכ"ב הט"ז ובהשגות שם וכבר הארכתי בזה לעיל דמוטל השעבוד על הנכסים שיתקיים מה שנדר וע' בכורות דף נ"א ע"ב ברש"י בהני תרי לישני אם הנכסים משועבדים שלא יעבור הוא על לאו דלא יראו פני או רק משום דנשתעבדו הנכסים להקרבן וע' ירושלמי דחגיגה פ"א וזהו ג"כ כונת הגמ' בסנהדרין דף מ"ז ע"ב במה דאיבעי שם אי קבורה משום כפרה ונ"מ אם אמר לא תקברוהו ע"ש ברש"י דשוב לא מכפר ורבינו פסק בהל' אבילות פי"ד דקוברין אותו מחמת דהקבורה מצוה ולא ר"ל מחמת ספק כמש"כ הרמב"ן רק ר"ל כך דע' רש"י כתובות דף ס"ט ע"ב דכתבו שם דהקבורה מוטל על הנכסים שלו וע' תוס' בכורות דף נ"ב ע"ב ד"ה באין החילוק בין אם אמר לא תקברוהו כלל בין אם אמר לא מנכסיו וע' בירושלמי פי"א דכתובות ה"א דאמר שם רב דאם אמר אל תקברוהו נקבר מצדקה ע"ש דמחלק בין מטלטלין לקרקע ור"ל כך דיש ב' דברים בדין קבורה א' משום הדין דקבורה ונ"מ דזה סגי אף אי מניחין אותו בארון של אבן על הקרקע וכמש"כ הראב"ד ז"ל בהל' טומאת מת פי"ב ה"ו וע' בירושלמי פסחים פ"ח דמחלק גבי ליקוט עצמות בין ארון של אבן לארון של עץ וזהו משום דזהו קבר עצמו וע' נדה דף כ"ח ע"א גבי כגון ששרפו ע"ג אפודרין ובהשג' ספ"ו מהל' טומאת מת והב' משום כפרה ובזיונא ואם נימא משום כפרה אז נשתעבדו כל הנכסים שלו כמו קרבנות ואם נימא משום בזיונא מוטל על הקרובים ועל היורשים אף שלא ירשו מנכסיו והיכא דירשו אף שאינם קרובים ממש ואף אם לא ירשו רק מטלטלין וע' רש"י שבת דף ק"ה ע"ב דעל כל הקרובים מוטל זה וכן נ"מ לחייבי מיתות ב"ד דחיוב קבורה לא שייך על היורשים ומ"מ לאחר העיכול דמלקטין עצמותיו על מי מוטל החיוב ע' תוספתא דסנהדרין פ"ט דמוטל על שלוחי ב"ד ע"ש ולא על הקרובין וע' מכות דף י"א ע"ב גבי רוצח אך שם הטעם משום דבאמת אסור לקבור בערי מקלט כמבואר שם דף י"ב ע"א רק דגבי רוצח גזיה"כ הוא וא"כ תיכף שמת כה"ג מוכרחין ללקט עצמותיו וזהו כונת מס' שמחות פי"ד קבר גולין אין לו חזקה ור"ל כה"ג וע' כתובות דף נ"ג ע"א גבי ארוסה דאף דאין מוטל עליו לקוברה מטעם קריבות מ"מ אם היה יורשה היה מחויב לקוברה וע' כתובות דף פ"א ע"א ובירושלמי שם דאשה אע"פ שאין לה כתובה מ"מ מחויב הבעל בקבורתה ושומרת יבם רק משום דיורש כתובתה וע' ב"ב דף קנ"ד ע"ב גבי ניוול ובירושלמי כתובות פ"ט שם ה"א דקבורה מוטל אף על הנכסים דנכסי לך ואחריך לפלוני ולא הוי כמו בע"ח דפסק רבינו בפי"ב מהל' זכיה ומתנה הי"א דאין ב"ד מגבין מהם רק הקבורה מוטל על עצם לא בגדר שעבוד וע' בירושלמי כתובות פ"י ה"א דבעי שם מי קודם אי כתובה אי קבורה ושם פי"א ובתוספתא פ"ט דס"ל שם דכתובה ובע"ח קודם לקבורה אך נ"מ אם הניח קרקע או מטלטלין ובין אם נימא משום כפרה דאז קבורה קודמת וע' בירושלמי גיטין פ"ה ה"א דנזקין קודמין לבע"ח ע"ש וכן נ"מ דאף דפסקינן בסנהדרין דף מ"ז ע"א ובהל' אבל פ"א ה"י ופ"ב ה"ז דמי שפירשו אבותיו מדרכי ציבור דאין חובה להתעסק בהם וע"ש בגמ' גבי חזקיה שגירר כו' ע"ש ברש"י וע' מכות דף ס"ג ע"א ראוי להשליכו לכלב כו' ופי' בשאלתות פ' יתרו דהיינו דא"צ לקוברן זה רק מחמת קבורה אבל בניו שירשו אותו מוטל עליהם לקוברו מחמת ירושה משא"כ גבי הרוגי ב"ד כיון דהקבורה צריכה להיות בקברי ב"ד דוקא שוב הוי בגדר מת מצוה ולכך בהא דסנהדרין דף ל"ה ע"ב גבי קבורת מ"מ דאינו דוחה שבת פי' בשאלתות דנפקא לן מדכתיב גבי רוצח קבור תקברנו ביום ההוא ר"ל ביום שראוי לרוצחו ע"ש בפ' ויחי משום דזה הוי ג"כ גדר מת מצוה וע' הל' סנהדרין פי"ד ה"ט דקרובים עושים לארון וזה רק לאחר ליקוט עצמות דקודם לכן אסור כמבואר בירושלמי רפ"ז דנזיר וע' סנהדרין דף מ"ה ע"ב אין נקברין עמו וא"כ כך אי אמרינן משום כפרה לכך מוטל על נכסיו הקבורה כמשום שעבודא דאור' כמו מלוה הכתובה בתורה וא"כ אם אמר דלא ניחא ליה בכפרה דשוב לא מכפר ליה כמבואר בכריתות דף ז' ע"ב גבי האומר לא תתכפר לי חטאתי וע' בהל' שגגות פ"ג ה"י דמפרש דרק במבעט דהוא מחשב בלבו שאינם מכפרין אבל בל"ז שפיר מכפר וראיה לזה מהא דזבחים דף מ"ו ע"ב דגם בחטאת ואשם אינה פועלת מחשבת הבעלים כלום אף שלא לשמה ואמאי הא הוי כמו שאמר לא תתכפר לי חטאתי אך בירושלמי יומא ספ"ח לא משמע כן רק כיון דאין רצונו שיתכפר לו לא הוי כפרה ובזה י"ל דלכך חייבי חטאות אין ממשכנין אותם ע' תוס' כריתות דף י"ב ע"א ד"ה או בסה"ד ובתוס' יבמות דף פ"ז ע"ב ד"ה רבי משום דהוי כמו שאמר לא תתכפר לי חטאתי וע' ב"ק דף מ' ע"א דלא משמע כן. גם י"ל דנ"מ לענין אשם דבא גם על המזיד שוב אין מוטל על הנכסים החיוב דקבורה רק על כל ישראל אבל אם נימא משום בזיונא אז מוטל על הנכסים וע' כתובות דף מ"א ע"א ובזה א"ש הירוש' דכתובות פי"א גבי גר משום דגביה לא שייך בזיונא ע' תוס' כתובות דף מ"א ע"א וע' בפי"א מהל' זכיה דנקט הטעם שאסור להניחו בלא קבורה. וה"נ גבי נדר הנכסים משועבדים לזה ולכך מחויבים היורשים ואף דזה מונח רק על הגוף לא על החפץ אף לשיטת רבינו לק' בהל"ג מה שהביא ראיה מהא דלא אפטור מן העולם וע' רא"ש נדרים דף ג' ע"ב דאף דלא חלה עליו נזירות גמורה מ"מ צריך לנהוג נזירות וע' רא"ש שם דף ח' ע"א גבי נדר גדול נדר דהוי רק איסור גברא וע' נזיר דף י"ז ע"א דאף למ"ד דאין נזירות חלה עליו מ"מ ביצא ונכנס חלה עליו אף דלא אמר בהדיא לשון נזירות ע"ש. וע' בירושלמי פ"ב דנזיר ה"ה גבי אם אמר הרי עלי לגלח נזיר דיצא אף אם גילח נזיר שנזר אח"כ ע"ש וה"נ כן. אבל אם אמר מפורש על נזיר שיזור אז לא חל הנדר ע"ש אך י"ל דמ"מ מוטל עליו חיוב אך מלשון הירושלמי מוכח שם דאינו חל כלל דאל"כ מאי נ"מ בין זה לזה דהא גם בסתם הוא רק חיוב ובלא דברי רבינו י"ל דנ"מ לגבי יורשים דאם מת הנודר אם היורשים מחויבים דבסתם היורשים מחויבים ובמפורש ומת קודם שנזר שוב לא חל עליו אך לשיטת רבינו לכא' קשה. אך לפי המבואר בהל' מכירה פכ"ב הט"ז דהטעם משום דזכו בו עניים ר"ל דהאילן משועבד לעניים שכשיוציא יתנו להם וא"כ כאן לא שייך זה דעדין אין הנזיר בעולם וגם לא סיים דבר ובזה א"ש מה דדייק שם רבינו כל מה שיוציא כו' דאם לא אמר כך שוב לא הוי דבר מסוים ולא נשתעבד להקדש וע' פ"ג מהל' זכיה ה"ה. וה"ה גבי שעבוד להקדש היכא דאינו רק משעבד להקדש אם אינו דבר מסוים לא נשתעבד וע' מעילה דף כ"א ע"ב גבי דינר בכיס ובירושלמי פ"ז דדמאי גם דהטעם משום דאינו מסוים וכ"כ בזה וע' בירושלמי תרומות פ"ג ה"ה דסאה תרומה שנפלה לתוך הכרי ואח"כ קרא שם תרומה דאמרינן למקום שנפלה הראשונה שם נסתיימה הב' וזהו באמת כונת המשנה במעילה דף כ"א ע"ב שם וע' בירושלמי פאה פ"ג ה"ט דגבי מתנת שכ"מ בעי דבר מסוים והוי כמו הא דהל' מכירה פי"א הט"ז גבי דבר שאינו קצוב וע' פכ"א דהל' מכירה ה"י גבי דרך המלך והקבר דפסק שם דאינו מכור וע' בפכ"ה מהל' מלוה הי"ג גבי ערב:

האומרלחברו כו'. ואם כאן שייך דין נדר כמו בה' ל"א ע' ערכין דף ה' ע"ב גבי המקדיש בהמת חבירו דאינו מחויב ליקחה ולהקדישה ובירושלמי תרומות פ"ו ה"ג ובר"ש שם דיש חיוב עליו להעמיד לו מקחו וע' תוס' קדושין דף ס"ג ד"ה שדה ובב"מ דף ס"ו ע"ב וברשב"ם ב"ב דף ס"ט ע"ב גבי דיקלא ובה"ה הל' מכירה פכ"ד הי"ג וכ"מ אך שם רק אם קיבל המעות וכאן הוא סובר דתחול עליו הקדושה מיד ובאמת לא כן הוא וכע' הא דתוס' גיטין ד' ל"ט ע"ב וברש"י שם גבי מצוה לקים דברי המת וע"ש דף ל"ד ע"א גבי אטו לבטולי גיטא קמכוין דרק לקיומא תנאה קמכוין וע' תוס' ב"ב דף קע"ה ע"א ד"ה ורב ותוס' ערכין דף כ"ב ע"א ד"ה ואין ע"ש אך בירושלמי גיטין פ"ו ה"ז מבואר להיפך גבי הא דגניבא דאף אם נתכוין לשם חוב מ"מ יש בו ג"כ משום מתנת שכ"מ וע' בהשג' בהל' פסוה"מ פ"ה ה"ז לחלק בין היכא דנותן בעבור חוב דאז מה שאין צריך הוי חולין ובין היכא שנותן עבור נדבה דאז גם מה שאין צריך הוי נדבה וכעין זה כ' התוס' כתובות דף נ"ד ע"ב ד"ה ולעוברת והנה ע' הל' אישות פכ"ד ה"ו גבי מי שזנתה תחת בעלה דהטעם דאין לה כתובה משום דהיא גרמה על עצמה ליאסר על בעלה ואף דהא מבואר בסוטה דף כ"ה ע"א דגם חייבי לאוין אם זנתה הפסידה כתובתה אף דבל"ז אסורה לבעלה וע"ש ברש"י דף כ"ד ע"א במשנה דלא עדיפא מכשרה אף דהוא כתב לה וע' במלחמות פ"ג דכתובות גבי חרשת וסוטה דאם כתב לה כתובה אין לה טענת בתולים גם באמת הא שייך כאן לאמר יצרה אנסה כמו בהא דכתובות דף נ"ג ע"א ודף נ"ד ע"א ועל בעלה הא בל"ז אסורה. אך י"ל דהא דא"ל כתובה הוי משום עוברת על דת וע' כתובות נ"ב ע"א מחלוקת דאביי ורבא גבי שבויה ובב"ק דף קי"ז ע"א גבי מיקלי קליה ובירושלמי דגטין פ"ה ה"ב גבי ראובן שמכר לשמעון באחריות ואזיל שמעון ונתנה ללוי במתנה ובא הנגזל וטרפה מלוי אם צריך לשלם לשמעון ואמר שם דצריך לשלם לו משום דרוצה שיחזיק לו טובה משמע שבל"ז א"צ לשלם לו וע' זבחים דף צ"ט ודף ק"י ומנחות דף נ"ז ע"א ותוס' ב"ק דף ע"ו ע"ב גבי ב' פסולים ע"ש. וזהו ג"כ כונת הגמ' דב"מ דף ע"ח ע"ב דגבי מעות פורים אמרינן דאדעתא דפורים יהבה ליה אדעתא דמידי אחרינא לא יהבה לו וגבי ליקח לו חלוק לא אמרינן זה והטעם כך דגבי פורים כיון דמחויב ליתן אמרינן דלא נתן רק לזה משא"כ גבי חלוק דשם אין מוטל עליו הדבר בגדר חיוב אמרינן דלא איכפת ליה רק דאסור משום דמעביר על דעת בעה"ב לר"מ ובאמת זה ג"כ טעם הא דכתובות דף ס"ט ע"ב במחלוקת דר"מ ור"י גבי המשליש מעות משום דר"מ לשיטתו דהמעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן ואף דכעת נסתלק מהם וכן הטעם דמצוה לקים דברי המת הוא ג"כ משום דאף דכעת אין הנכסים שלו כמש"כ רש"י בכתובות דף פ"ו ע"ב ובגטין דף ט' ע"ב מ"מ כיון שע"י באו להם הנכסים צריכין לקים את דבריו וכמש"כ התוס' גטין דף י"ג ע"א ד"ה והא ור"מ לשיטתו הנ"ל בב"מ. אך באמת זה תליא בהני שיטות דכתובות דף ס"ח ע"ב בדברי הרי"ף ז"ל בשם רב האי גאון גבי האומר אל יתפרנסו בנותי מנכסי וכן הא דשם דף ס"ט ע"א אי הוי בע"ח דאבא או דאחין וא"כ י"ל דר"י ס"ל דבע"ח דאבא וא"כ לא שייך גדר בעה"ב וא"צ לקים את דבריו אבל בכ"מ ס"ל לר"י מצוה לקים דה"מ ודלא כמש"כ התוס' בכ"מ וע' ב"ב דף קמ"ג ע"ב בהג"י ולסלוקי לברתי מעישור נכסי:

אמרלה יקדשו כו'. ע' בכ"מ בשם הר"ן. והנה בירושלמי כאן מבואר כדברי רבינו דמעלה לה מזונות וד"ה קדשה. אך י"ל דירושלמי לשיטתו בפי"א ה"א דאינה יכולה אשה לומר איני ניזונית ואיני עושה משא"כ לדידן וע' ב"מ דף י' ע"א דאף דפועל יכול לחזור בו מ"מ כ"ז דאינו חוזר בו הוי ידו כיד בעה"ב הרי חזינן דמ"מ מקרי ידו קנויה לבעה"ב אך שם שאני דאדרבה דע"י שידו קנויה לכך יכול לחזור בו מחמת עבדי הם כו' וגם אם חוזר בו לא הוי פועל משא"כ גבי אשה דחזינן דזה לא הוי קנין גמור כיון דיכולה לחזור בו וע' תוס' ב"ק דף ע"ט ע"א ד"ה תקנו דהיכא דיכול לחזור בו אינו מתחיב במשיכתו וע' תוס' ע"ז דף ס"ב ע"א ד"ה לקוטי ובר"ן ז"ל נדרים כ"ט גבי קנין לזמן ובירושלמי פ"א דתרומות סה"א מה דמחלק בין אפוטרופוס לעולם לאפוטרופוס לשעה וע' תוס' ב"מ דף ו' ע"א ד"ה והא דאף אם אח"כ יכול לחזור ולתוקפה מ"מ לא פקע ההקדש ע"ש וע' רש"י גיטין דף ט' ע"א גבי אינו חוזר בעבד משום דזכו בו שמיא וב"ב דף פ"ח ע"א גבי הא דרב ספרא דכיון דחל הקנין אף דיכול להתבטל מ"מ שוב לא פקע לענין חיוב מעשר לשיטת רבינו בהל' מעשרות וע"ש ברמב"ן ג"כ מחמת זה הטעם וע' תוס' כתובות דף פ"ו ע"א ד"ה אמר דאף דיכול לאמר לא ניחא לי מ"מ כ"כ דלא אמר כופין וע"ש בתוס' דף צ"ח ע"ב ד"ה אמר גבי שליח ובערובין דף ס"ה ע"ב גבי היכי דמצי לסלק וע' רשב"ם ב"ב דף קי"ג ע"ב ד"ה רצו דהיכא דיכול לחזור אין עליהם שם דיינים ואין דיניהם דין ותוס' שם דף קי"ד ע"א ד"ה ניחוש ע"ש ואף דבכתובות דף י"א ע"א גבי גר קטן דיכול לחזור בו התם שאני כע' דמחלק בירושלמי דמאי פ"ו ה"ג במה דמקשה שם מהא דכהנת שמכרה שדה לישראל ונישאת לישראל ונתארמלה דהמעשרות שלה כמתחילה וגבי מוכר שדה והלוקח מכרה לאחר וחזר ולקחה אין לו במעשרות ותירץ דגבי כהנת השדה לא יצאה מרשות הלוקח הראשון משא"כ גבי מוכר שדה דיצאה מרשות שניהם וה"נ גבי עבד דאף אם נימא דיכול לחזור בו מ"מ נשאר הוא תחת האדון הראשון משא"כ גבי גר קטן דלאחר שהגדיל נשתנה לגמרי ונעשה דבר חדש לכך לא שייך בו זכו בו שמיא ובזה א"ש מה דגבי מיאון קי"ל דדי במיאון בזמן שהיא קטנה ע' יבמות דף ק"ז ע"ב וגבי מחאה דגירות צריך דוקא לכשיגדיל וכמש"כ ובאמת קושית הירושלמי הנ"ל מהא דכהנת י"ל דגבי כהנת שנשאת לישראל מה דאינה אוכלת בתרומה לא משום דנשתנה גופה וכמבואר בתרומות פ"ז ובסנהדרין דף נ"א וכ"מ וכן מה דארוסה אוכלת בתרומה הוא ג"כ רק בגדר קנין לא בגדר עצם וכמש"כ רבינו ז"ל בפיה"מ בגטין דף י"א ע"ב מה דאמר שם מפני שהוא קנינו וזהו ג"כ מש"כ רש"י שם דף י' ע"א ד"ה ופרכינן דכתב שם דלכך לא הוי זכות קדושין שאינו חייב במזונותיה וקשה הא מן התורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה אך לפי דברי פיה"מ א"ש דמה שאינו רק מחמת קנין לא חשיב זכות וכ"כ בזה בח"א לחלק בין ארוסה לנשואה. גם י"ל דגבי גר אם נימא דלא יהא יכול לחזור בו אז לא הוי מצי רבנן לתקן לגיירו כשהוא קטן אם נימא דזה רק מדרבנן דשוב לא הוי זכות וע' תוס' כתובות דף מ"ד ע"א ד"ה הגיורת ובסוטה דף כ"ה ע"א עבדי ב"ד מידי דאתי בעל כו' ור"ל כמש"כ לעיל בשם הרשב"ם דהיכא דיכול לבטל אין זה בי"ד וא"כ לכא' קשה היך מהני הגירות גבי קטן וצ"ל בין היכא דהב"ד עושים הדבר להיכא שב"ד רק מקיים הדבר וע' תוספתא כתובות פי"א גבי אם שמו לה בי"ד מה ששמו שמו ותוס' שם דף נ"ה ע"ב גבי הרשאה בד"ה שאם. וע' ר"ן ז"ל נדרים דף פ"ה ע"א בשם הרשב"א ובירושלמי תרומות פ"א ה"א על הא דישראל שאמר לבן לוי כור מעשר כו' דלאחר שעשאו תרומה א"י לחזור בו אך שם אמר הטעם דהוי כמו שליח וע' תוס' כתובות דף ק"ב ע"א דמוכח שם דזה הוי קנין גמור כ"ז שלא חזר בו אך באמת י"ל דס"ל לרבינו כמש"כ התוס' עירובין דף ע"ט ע"ב ד"ה ועל דהיכא דמספקא במעשה ידיה לא מקרי אינה מתפרנסת ממנו רק דמע"י הוי כמו שהוא נותן לה וא"כ י"ל דה"ה אם היא אומרת איני ניזונת ואיני עושה ר"ל ג"כ שמעשה ידיה יהיו תחת מזונות וזה תליא אם הוי סילוק לעולם ע' תוס' שם דף מ"ז ע"ב וכ"מ:

האומרלחבירו שדה כו'. ע' ר"ן ז"ל נדרים דף ל' ע"א מה דמחלק בזה והנה זה תליא בפלוגתא דירוש' דמאי פ"ו ה"ג אם המוכר שדה לחבירו וחזר ולקחה אי זה הוי קנין חדש או ביטול מקח הראשון וע' ב"ב דף קס"ט ע"א ובמלח' ב"ק פ"א גבי הך דמהדרנא שטר זבינא למרא וב"מ דף ט"ז ע"ב מרישא הוא דקזבין דמוכח דהוי מקח חדש וע' ב"מ דף ל"ה ע"ב בתוס' ד"ה אגרה פ' דהוי כאילו נותן לו שכר לבטל השאלה ונ"מ אם צריך אז קנין חדש וע' ירוש' כתובות פ"ט ה"ה דאם אכלו שלהם אכלו והוי כחזרה וע' ב"מ דף צ"ח ע"ב גבי שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים ע"ש ברש"י דהבעיא היא אי זה הוי קנין חדש ע"י חצירו או מחמת קנין הראשון ואף דבל"ז הא מבואר שם דף פ' דשואל לאחר ימי שאלה הוי כש"ש כ"ז שלא החזירה צ"ל דכאן מבעי ליה דזה גופא הוי חזרה אצל הבעלים דנעשה פעולה חדשה ומיירי שמתחלה בשעת משיכה ראשונ' אמר כך ואף דהא כבר כלתה משיכה הראשונה דעבדה לפעולתה וכמש"כ רש"י ב"מ דף ק"ג ע"א ד"ה והוא דקני מיניה ובר"ן נדרים דף כ"ט ע"א מ"מ אז יכול ע"י המשיכה לשעבד עצמו לשניהם וכמו כאן גבי הקדש וע' ירוש' ב"מ פ"ח ה"ב גבי שאלה היום ושכרה למחר דמה דינה של הלילה שבינתיים אי יש עליה גדר שאלה או גדר שכירות וא"כ מוכח דלא פקעה משיכה הראשונה וע' תוס' ב"ק דף ק"ט ע"א דהיכא דבעי חזרה אם הוא נותן להם ואח"כ לוקח מהם לא הוי השבה דהוי כמבטל נתינתו וכ"כ בזה בח"א:

המשכירבית כו' ואם דר בו כו' ע' תוס' כאן ובהל' מעילה פרק ה' ה"ה דמקדיש בית בנוי לא מעל הדר בו כמו הא דמעילה דף כ' וע"ש פ"ו ה"ח דגבי אבנים של הקדש כיון שחיברן מיד מעל וזהו כונת הגמ' במעילה שם דכיון דבנה תיכף מעל דזה גופא הוי הנאה מה שמתקן הבית וזהו מה דר"ל שם הנאה הנראית לעינים אסרה תורה אף דבאמת א"ז הנאה גמורה דעדין לא נהנה גופו מ"מ גבי מעילה מועלין וע' ב"ק דף ק"א ובעירובין דף ל"א גבי אסור לקנות בית באיסוה"נ ובפסחים דף כ"ז ע"ב גבי שרשיפא ונדרים דף מ"ז ותוס' ע"ז דף מ"ח ע"ב ד"ה ואין ולכך מעל דאז בשעה שבנאו עדין אינו מחובר אך אם נתן האבן על החלון אין זה בכלל הבית ע' ב"ב דף ס"ט ע"א גבי בית דר"ז גבי מלבנות החלונות מהו ובאמת זה הוי מחלוקת דתנאי בנגעים פי"ג מ"ג אי מלבן של החלון הוי בכלל בית המנוגע ע"ש. והנה בירוש' ע"ז פ"ג ה"ט מחלק שם על ברייתא דשוקת דדוקא חקקה ולבסוף קבעה אז פוסלת אבל אם קבעה ולבסוף חקקה אינה פוסלת וגבי בית לא מקרי מחובר אף דשם הבית חל עליו אח"כ אחר שחיברו ע' ב"ב דף נ"ג ע"ב גבי הבונה פלטרין דשם בית חל עליו אח"כ ומתרץ שם דגבי אבנים הסיתות שלהם הוא גמר מלאכתן וע' ב"ק דף ס"ז ע"א מה דמקשה שם דאי ע"י שינוי בדבר הוי כדבר חדש לא יהיה מועיל מה שהוא מחובר ומתרץ משום דהוי רק מדרבנן ע"ש מה דמחלק בין אם היה תחלה תורת כלי. והנה כך דהנה עי' תוס' שבת דף נ"ב ע"א בד"ה בבאין בפלוגתתן עם רש"י אי רק לאחר שנטמא בעי שינוי מעשה או גם קודם וע"ש דף נ"ח ודף פ"א והנה ע' ברש"י קדושין דף נ"ט וסוכה דף י"ד דמפרש הך חישב עליהן כגון שחשב עליהן לשבץ והנה רש"י שם ס"ל כך דהיכא דכבר קבלו טומאה אז לא מהני שינוי מעשה רק בקלקול כמו ר' יהודה דשבת שם והיכא דעדיין לא קבלו טומאה אז כ"ע מודי דכיון דעשו שינוי מעשה מועיל וע' תוס' פסחים דף מ"ה ע"ב והטעם דשם המעשה הוא רק שלא יהא נקראת נגמר מלאכתו ודי בכך משא"כ אי צריך לטהרם מטומאה אז צריך לעשות קלקול בכלי וע' רש"י זבחים דף צ"ד ע"ב ד"ה עוצבא דהיכא דחשיב עליה לקוצה אינה מקבלת טומאה במחשבה לבד וע' רש"י מנחות דף ס"ט ע"א ד"ה יורדין ותוס' ב"ק דף ס"ו ע"ב ד"ה עוצבא והנה בהל' כלים פ"ח ה"י מבואר כך דמתחילה עשאו לבהמה ואחר כך חישב לאדם די לבטל המחשבה אף בשינוי שאינו בגוף הדבר אבל אם היתה מתחילה לאדם אז צריך מעשה גמור בגוף הדבר וע"ש בהי"ב ושם בפי"א הכ"ד ס"ל דלטהר הכלי מטומאתה די במעשה אף לא בעצם הדבר אבל לבטלה מתורת כלי לגמרי צריך מעשה גמור אך זה רק כשעשאה מתחלה לשם כלי לאדם וע' זבחים דף צ"ד ע"ב מחלוקת דאביי ורבא אם רק היכא דיכול לבטל מחשבתו אז מקרי ראוי או משום דיכול לחשוב עליה וע' סוטה דף מ"ג ע"ב הלכך אם הבריכה באילן שנטע לסיג דהוי מינו ולא בטיל משום דיכול לבטל מחשבתו משום דמעיקרא לפירי קיימי משמע דוקא בכה"ג אז הוי מינו ובזה א"ש מש"כ התוס' שבת דף מ"ח ומנחות דף מ"ד גבי סדין וע' ראב"ד מס' עדיות פ"א מי"א דמחלק בין אם עדיין משמש תשמיש ראשון אז בעי מעשה גמור ובין אם אינו משמש דאז די בקביעות אך לשיטת רבינו א"צ לחלק כך רק דנ"מ דלטהר מטומאה די אף בלא מעשה בגוף ולבטלו מתורת כלי לגמרי צריך מעשה גמור בעצם הדבר ולכך מבואר בתוספתא דכלים פ"ז הובא פ"א מה' מקואות ה"ג ובר"ש פ"ט דכלים ופ"ה שם דלגבי כלי חרס לא מהני ביטול ור"ל כך דבאמת טעם רבינו דלטהרם מטומאה די במעשה לא בעצם משום דס"ל דהטומאה אינה בעצם הדבר רק בדבר חוציי בגדר תואר מדמהני לה טבילה וע' ע"ז דף נ"ב ע"א גבי ביטול ע"ז דנטהר גם מטומאה ואף לכלים של תקרובת ע"ז ע"ש ברש"י אף היכא דלא נתבטל האיסור וע' בכלים פי"ד מ"ז גבי הא דר"א ור"י ולכך זה ג"כ הוי כמו טהרה מטומאתה ולא בעצם וא"כ גבי כ"ח דליכא לטבילה שוב לא מהני רק שינוי מעשה בעצם הדבר והיינו שבירה דאז פקע מתורת כלי לא בגדר טהרה ובזה יש לישב גם הא דפ"כ דכלים מ"ה גבי כופת עץ ומפץ וזה תליא אי יש להם טהרה במקוה ע' תוס' שבת דף פ"ד ופ"א מה' מקואות ה"ד וכ"מ ובזה ג"כ י"ל שיטת רבינו בהלכות כלים פכ"ו ה"י והי"ג גבי מטה דשם ר"ל דנטהרה מטומאתה וכאן ר"ל דלא נתבטלה מתורת כלי ומקבלת טומאה מכאן ולהבא והנה בב"ק דף ס"ז ע"א גבי צינור מוכח כך דהנה ע' בר"ש מסכת טבול יום פ"ב מ"ב דמחלק שם בין משקין דמטהרי בגדר השקה דהפעולה הוא להסיר הטומאה ובין חטים שזרען בקרקע דהוי כמו פנים חדשות וכחטין אחרים וע' רש"י פסחים דף ל"ד וביצה דף י"ז ומכות דף ד' ובכורות דף ס"ב וחולין דף כ"ו וכ"מ דמבואר להיפך רק דהוי גדר ביטול ולא טהרה וע' נדרים דף ע"ו ע"א מבואר שם דהזריעה פועל שיהא דבר הנזרע כמו הקרקע שמחובר אליו הדבר ועי"ז פקעה הטומאה לא בגדר דבר חדש דאל"כ מהו הק"ו דמחוברין מעיקרא ועי' הל' טומאת אוכלין פ"ב הי"ט דנקט רבינו הרי הצומח מהם ועי' בירושלמי פ"ה דמעשרות גבי בצלים ובתוספתא עוקצין הובא בר"ש פ"ב מ"ט דעוקצין וכן לפי פיר' שם גבי קישות מוכח דאף אם נטמאת בעציץ ואחר כך הגדילה בחוץ נטהרה אף דלא עשה בה שום מעשה ונתחברה מאליה אך לפי' רבינו שם בה"ט אין ראיה והנה עי' בנדרים דף נ"ט ע"ב וכן מבואר בירושלמי שביעית פ"ו ה"ג דהיכא דצריך לעשות הדבר שיהא כדבר שחיברו אליו בגדר טהרה ולא נשתנה לגמרי אז בעי שיטרח ליבטולי וכן הוא בהל' מעש"ש פ"י הט"ז דנקט שגדלה ילדה בזקנה ולא נקט לשון הגמרא שסבכה משום דס"ל דרק שגדלה מעצמה אז האיסור שכבר נאסר לא פקע וכן הדין בערלה שם פ"א מ"ה גבי בריכה שנפסקה דנקט רבינו שם בהל' ט"ו פסק ר"ל בידים ולכך אזלינן בתר עכשיו וכן מוכח בהל' כלאים ספ"ה ע"ש והנה עיין במקואות פרק ו' מ"ח גבי מטהרין את המקוה כו' ומשיקו אפילו כשערה וע"ש בדברי רבינו דפליג עם הר"ש מה משיק אם המקוה הכשרה להחסרה או החסרה להכשרה והנה הר"ש פי' שם דמשיק הפסול להכשר אך רבינו ס"ל דהכשר משיק לפסול וע' טהרות פ"ח מ"ט דמחלוקת דר"י ורבנן ותוס' חגיגה דף כ"א ע"ב ובירוש' שם פ"ב ה"ו דמבואר שם דפליגי ג"כ גבי טומאה דרבנן ע"ש. אך באמת כך דכ"כ דיש ב' דינים בזה אי משום דהדבר נעשה כמו בריה חדשה ויש עליה שם של המקוה הכשרה והנה לק' בהל' מקואות פ"ה אבאר דהיכא דלא נעשו המים הפסול כבריה חדשה רק שנסתלק הפסול מעליהם אז מהני רק שלא יפסול את אחרים אבל הם אינם ראוים לטהר בעצמן וכן הדין המבואר בתוספתא דטהרות פ"ב הובא ברא"ש גבי מקוה שהגליד דנשתנה מעצמו מהני רק לענין זה שנסתלק הפסול מעליו וע' ברא"ש וכן גבי המשכה וכיוצא בזה וכן היכא דאנו רואין שמקפיד על הפסולין כמו הא דמקואות פ"י מ"ו אז רק הפסול נסתלק מעליהן אבל לא הוי כחדשים שיהיה שם מקוה כשרה עליהם וא"ש ג"כ הך משנה דמקואות פ"ג ה"ג גבי אמה דשם הוא מחמת שהאמה נכנסת אצלה מאליו ולא ע"י מעשה וא"ש מה שהקשה שם הר"ש ז"ל. ובאמת הא דקי"ל דאין מים שאובין פוסלין מקוה שלם ודלא כהרשב"ם ב"ב דף ס"ו ע"ב ע"ש בתוס' הטעם דכיון שבאו המים השאובים לתוך מקוה שלם נתכשרו הם ובזה יש לבאר הא דספ"ו דמקואות גבי המטהרה שבמקוה וע' הל' שבת פכ"ב הכ"א ור"ל דשם כיון דבאמת אינם מעורבין רק שישנם בתוך המקוה לענין שהפסולים יתכשרו לא שייך דהא אינם מחוברים ומ"מ פוסלים את המקוה אף במקוה שלם דכיון דהמים לא נתכשרו כיון דלא נגעו ממש במים הכשרים ולק' בהל' מקואות אבאר זה וכן נ"ל גבי הא דפסחים דף ל"ד גבי שתילי תרומה ובנדרים דף ס' ובשבת דף י"ז ע"ב ע"ש בתוס' דהוא לכא' תמוה נגד הגמ' דפסחים הנ"ל דמוכח דאסורים לזרים מה"ת אך שם מיירי בדבר שאין זרעו כלה דהזריעה פועלת רק לענין שתנטל ממנו הטומאה ובהא דשבת ר"ל בדבר שזרעו כלה דבטל ממנו הדבר וכמבואר במנחות דף ע' ע"א ובכ"מ. והנה בפסחים שם גבי מי החג ע"כ דמבטל רק האיסור מהם ולא הדבר בעצמו דהא משיקן לאמת המים שבעזרה ואמת המים מימיו פסולים לנסוך כמש"כ רש"י בפסחים שם וא"כ אם נימא דהם בטלים לאמת המים ונעשים כמוהם א"כ פסולים לנסוך דלא עדיף מאמת המים עצמה וכה"ג אבאר לק' בהל' בכורים פ"ז ה"ד גבי חלה דקי"ל דעיסת חדש אינה מצטרפת לישן איך הדין אם עשה עיסה מחטים ומאורז דמבואר בחלה בכ"מ דהחטין גורר לאורז ונעשה כמו חטים אם האורז היה משל שנה העברה אי יש עליהם שם ישן או כיון דמקודם לא היו חייבין בחלה רק עכשיו הוי כמו חדש וע' ירוש' פ"א דחלה דלענין איסור חדש לא שייך כה"ג משום דכל שאינו בקלי אינו בלחם ע"ש וע' בירוש' ר"ה פ"א דס"ד דגבי מעשר בהמה אזלינן בתר זמן שראוי להפריש מעשר בהמה אך גמ' דילן לא ס"ל כן וע' סוטה דף מ"ג ע"ב גבי ילדה שסבכה ותוס' מנחות דף ס"ט ע"ב אחר איזה שנה אנו הולכים וברב המאירי ז"ל בסוטה וכ"כ מזה בח"א. ולכך גבי מי החג שנטמאו לאחר שהקדישן כבר נדחו אבל אם הוי פנים חדשות אז א"ש בהם דיחוי וראיה מהא דזבחים דף מ"ג ע"ב גבי פיגול ונותר וטמא שהעלן ע"ג המזבח דפקע פגולן מהן ולא אמרינן בהו דיחוי דשחוטים נדחים וע' ב"מ דף נ"ג בתוס' ובזבחים דף ס"א ע"ב בתוס' אי שייך דיחוי גבי אכילת קדשים ובפסחים דף ק"כ ע"ב גבי אכילת פסח ע"ש ברשב"ם וע"כ צ"ל דזה הוי פנים חדשות ולא שייך בזה דחוי וגם י"ל דגבי מי החג כיון דהקדישן ומכש"כ אי נימא דמיירי בקדושת כ"ש דאין יוצאים מקדושתן לעולם אין כח בידו לבטלן לגמרי וע' תוס' זבחים דף כ"א ע"א גבי מי כיור דלא מהני בהו השקה ושם דף ע"ח ע"ב גבי מי חטאת וחגיגה דף כ"א ע"ב ד"ה מנגב וע' תוס' ב"ק דף כ' ע"א אם יכול לבטל התיבה שס"ת בתוכה. אבל אם משיק הכשרים בפסולים אז בטלו הפסולים לגמרי והוי כפנים חדשות ושם הכשרים עליהם וע' פ"ב מהל' טומא' הכ"ו ואז די אפילו כשערה וא"ש. והנה זה רק שייך גבי זריעה והשרשה אבל היכא דחיברו דרך בנין אז רק הטעם או משום דמבטל הדבר מתורת כלי לגמרי וזה צריך מעשה בעצם או דמבטל הדבר מהדין שיש עליו וזה א"צ מעשה בעצם אך מ"מ מעשה בעי ולא מהני מאליו וע' תוס' ע"ז דף מ"ה ע"ב ודף מ"ח ע"א מה דמחלקי בין אילן לבית ובירוש' שם וזהו כונת הגמ' ב"ק שם דכיון דס"ל דשינוי הוי כפנים חדשות ומתחילה הוה רק קבעו לחוד ולא עשה מעשה בעצם הצינור וא"כ ממילא לאחר החקיקה דהוי כפנים חדשות ונמצא דלא זה הדבר שקבע והוי כנתחבר מאליו ובזה לא מהני שיתבטל מהדין שלו ותירץ דגבי דרבנן מהני השינוי מאליו. גם י"ל דלרבנן מהני אף חיבור לבד בלא מעשה דזה רק בגדר דין ולא בגדר פעולה בעצם ולדין מהני גם קביעות לחוד וא"צ שינוי בגוף הדבר. גם י"ל כמ"ש הר"ש פ"ז דכלים לחלק בין טומאת מדרס לשאר טומאות והטעם דהיכא דבעי שיהא עומד לזה מהני מחשבה לבטל ולכך תירץ בב"ק שם דכיון שהיה עליו מתחילה שם כלי שוב בעי שינוי בעצם וכמש"כ לעיל בשם רבינו וא"כ לפ"ז היכא דעשה מעשה בגוף הדבר ונתבטל משם כלי אז אדרבה היכא דהיה עליו שם כלי מהני טפי לטהר הדבר משלא היה עליו דאז הוי אח"כ כמו מאליו וכמש"כ. והנה אף דמבואר בירוש' בשבת פ"ט ובע"ז פ"ג דמשתחוה לזמורה ואח"כ נטעה אסור ואף דגבי טומאה אין הדין כן י"ל כך דהנה לפי המבואר בנדה דף נ' ע"ב ודף נ"א ע"א מוכח דכך דגבי טומאה מחובר דלא מטמא הוא משום חסרון בהדבר לא בהטומאה וכע' הא דחולין דף קי"ח ע"א גבי הכשר דהוי כמו חסרון בכלי ובההכשר נגמר וע' בחולין דף קכ"ח גבי דאין הכשר קודם מחשבה וע' מנחות דף ס"ט ע"א לפי גירסת רש"י ורבינו דבעודן ברעי לא מהני עליהן מחשבה לטמא טומאת אוכלין משום דאח"כ נעשו דבר חדש ולכך מחשבת חיבור לא שמיה מחשבה לענין טומאה אבל גבי תרומה החסרון הוא רק בהדין ולא בהדבר ולכך שייך בו שפיר מחשבה במחובר וזהו באמת מחלוקת דב"ש וב"ה במכשירין פ"א מ"ב ג' אי מחובר גבי טומאה היא רק מחמת דין ולכך אם התלישה וההכשר באים כאחד מהני וכמו שפי' הראב"ד בהשגות בהל' טומא' פי"ג הט"ו משא"כ ב"ה ס"ל דמתחילה צריך תלישה ואח"כ הכשר ובב"א לא מהני ולכך בקדושין דף ס"ב ע"ב אמר דשפחה מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת וגבי תרומה וגירות לא אמרינן כן דשם הוי רק כמו חסרון בדין וגבי עבד הוי כמו לא זה הדבר וע' תוס' כתובות דף י"א וסנהדרין דף ס"ח ע"ב גבי גירות דבאין ב' הדברים כאחת וכמש"כ וע' מנחות דף ע' ע"א דהוי בעיא דלא איפשטא אי שבולת לאחר שנטבלה וחיברה אי יכול אז לקרא לה שם תרומה וע' בירוש' ערלה פ"ג גבי תאנים וענבים שצימקו באביהם ודלעת שלקתה בבית אביה אי נטבלת למעשר ומטמאה טומאת אוכלין וע' חולין דף קכ"ז ע"ב וקכ"ח ותוס' שבת דף ק"נ ע"ב וכ"מ וזה תליא אי מטעם דין או מטעם שאין עליה שם והנה גם גבי ע"ז יהיה תליא בהני ב' לישנא שכ' התוס' בע"ז דף מ"ה ע"א אי מחובר אין שם ע"ז עליו כלל או הדין כך שלא יאסר וע"ש דף מ"ו ע"א במחלוקת דר"י ובני דר' חייא גבי אבני הר שנדלדלו וזה תליא בזה וע' בירוש' ע"ז פ"ה ופ"א דס"ל גבי בע"ח דאף אם עשאן חליפין לע"ז או אם לקחן ביום איד של ע"ז ג"כ מותרין דלא כגמ' דילן בע"ז דף נ"ד ע"ב ופליגי בזה אי משום גזיה"כ אי משום דלא חל עליה כלל ולכך גם אם חיברו יהא תליא בזה אם אסור או לא וגם אם כבר נאסר אי נתבטל או לא ובזה י"ל הא דמנחות דף ע' ע"א דנ"מ בין אם שתלו לנשתל מאליו. והנה לפמש"כ דהיכא דהשינוי הוי ע"י פעולה אז שפיר י"ל דנתבטל להדבר אבל היכא דבא ממילא לא וע' ב"ב דף נ"ג ע"א דשם בית חיל עליה לאחר העמדת דלתות וא"כ הוי כמו מאליו וע' בה"ה הל' זכיה פ"ב ה"ט דעת הר"י בן מיגש ז"ל דמי שהעמיד להם דלתות קנה גם הפלטרין של הראשון דגם הם הוי כמו הפקר ובזה א"ש הא דסוכה דף ל"א דהמסכך בר"ה לא יצא לר"א דהיכן מצינו דבעינן דהקרקע של הסוכה יהא שלו וע' יומא דף י"ב ע"א גבי ירושלים לא נתחלקה ותוס' מגילה דף כ"ו ע"א ד"ה אף לא וצ"ל דהטעם דכיון דהבית עומד על קרקע של הפקר גם הבית נתבטל והוי אינו שלו והנה לכא' קשה מפ"א דירוש' מעש"ש ה"ב דאם זרע בשדה של הפקר הגידולין חייבים במעשר אף דהשדה לא קנה כמבואר ב"ב דף נ"ד וכן פסק רבינו הל' תרומות פ"ב הי"א ודלא כראב"ד ז"ל בפי' לתו"כ פ' בהר דלכך קודם שחלקו פטור מן המעשרות משום דהוי הפקר ופטור מן המעשרות וז"א דהא קי"ל דזה חייב במעשרות וכן מוכח בערלה פ"א מ"ב וכן בפ"י מהל' מעש"ש דהנוטע ברשות הרבים או לרבים חייב לדידן אבל הנוטע בר"ה לרבים פטור וא"כ מוכח דאם נטע בר"ה הגידולין שלו וע' תוספתא ספי"א דב"מ. אך י"ל דס"ל כמד"א תחת ר"ה שלו ע' ירוש' פ"א דבכורים ה"א וב"ב דף כ"ו והשרשים יונקים מתחת הקרקע. אך באמת כך דהבית נעשה לאחר הבנין ממילא ולכך כיון דלא קנה הקרקע ג"ז אינו שלו משא"כ גבי זריע' ונטיעה. וזהו כונת הירוש' בע"ז שם ובשבת פי"ב כיון דשם וגמר של אבנים לבנין היה קודם הבנין דסתותן הוא גמר מלאכתן וע' שבת דף ק"ב ע"ב מחלוקת אמוראים אי חייב משום מכה בפטיש וצורת הבית נעשה ממילא כמש"כ לכן הוי בגדר תלוש ולכך מועלין בו והמשתחוה אסרו אך זה כ"כ לעיל דהא בעי פגם ע' תוס' ערכין דף כ"א ע"א ד"ה כי ובנדרים דף נ"ה ע"א אי בית מיקרי ידיע פחתיה וע' מחלוקת רש"י ותוספות מעילה דף י"ח ע"א ד"ה במאי אם היכא דאין הפגם ניכר מיד אי מקרי יש בו פגם או אין בו פגם ע"ש מה שהקשו משם דף י"ט ע"א גבי דהבא. אך שם אף דנפגם מ"מ לא מחמת התשמיש נפגם ע' כתובות דף ס"ז ע"א בתוס' ד"ה זהב וב"מ דף ל' ע"א ובתוס' שם דף ס"ט ע"ב ד"ה מרי וגבי בית מוכח בב"ק דף כ' ע"ב דיש שם קצת פגם. אך באמת נ"מ בין אם אחר דר בו אז עי"ז יצא לחולין וזה גופא הוי פגם כמש"כ התוס' מעילה דף י"ח ע"ב ובין אם הגזבר דהיינו המקדיש בעצמו וכמש"כ הראב"ד ז"ל פ"ו מהל' מעילה ה"ח דאז לא מעל משום דלא הוי פגם וגם נ"מ דכיון דקי"ל דגבי הקדש חייב גם המשלח וע' בתוס' קדושין דף מ"ג ע"א ומעילה דף י"ח ע"ב ד"ה אכילתו וכאן הא משלם לבעה"ב שכירות וא"כ יש גם לבעה"ב הנאה ע"י מה שדר בו השוכר וכאן לא שייך דמיד יצאה לחולין דהא אין קרקע נגזלת לכך קאמר רבינו כאן ואם דר בו השוכר אז מעל ר"ל המשכיר כיון דהוא הקדישו והוא אומר להשוכר שידור שם ומיירי שגם בעה"ב שגג וא"כ נמצא גבי בית לא יצא לחולין אם דר בו כשיטת התוס' והטעם לא כטעמם רק משום דקרקע אינה נגזלת. גם י"ל דנ"מ בין אם הקדיש הבית סתם דאז גם הקרקע קדושה כמו ב"ב דף ס"ה וע"ש דף ע"א ובירוש' שם וכיון דהבית יוצא לחולין שוב עומד ליתלש כעין מש"כ התוס' עירובין דף ל"א ע"ב וב"מ דף מ"ה וע' ירושל' סנהדרין פ"א מחלוקת דר"ל ור"י בה"ה דלמ"ד בונין ואח"כ מקדשין אנו רואין את המחיצות כאילו הן עולות ר"ל כאילו הן נעקרות מן הארץ ואח"כ מחלל עליהם ההקדש וע' ירוש' שקלים פ"ד סה"א עד שלא תינתן ע"ג הדימוס ע"ש ר"ל דעדין לא הוי מחובר וע' פ"ה מהל' מעילה ה"ה גבי צל אילן או שובך דלא מעל וע' בירוש' ע"ז פ"י הי"א דמביא ראיה מהא דפסחים דף כ"ו דריב"ז דהיה יושב ודורש בצילו של היכל דצל הקדש מותר ואף דבונה בחול ואח"כ מקדישו. אך באמת שם הוי ב' קדושות אחד מצד שהוא מחלל על מעות של הקדש והב' משום קדושת ההיכל בעצמו וע' קדושין דף נ"ד ע"א דלא ניתנה תורה כו' ושוב אין איסור ליהנות מהן וזהו מה דר"ל בפסחים הנ"ל לא אפשר ר"ל משום זה דלא ניתנה תורה כו' וע' בפסחים דף פ"ה ע"ב לא נתקדשה כו'. אך מ"מ משום קדושת ההיכל בעצמו הוה אסור וע' קדושין שם ומנחות דף ק"א ע"ב דאם הקדיש מחוברים חל עליהם הקדש מה"ת ע"ש דלכך לר"ש לא מקבלי טומאה וע' תוס' ב"ק דף ע"ז ע"ב גבי דרבנן אם לר"ש אינו מקבל טומאה. אך באמת נ"מ דשם מקדישם להיות נתלשים דהיינו למנחות וחל עליהם ההקדש מה"ת מיד וכמש"כ רש"י בהא דקדושין דף ס"ב ע"א גבי תרומה ע"ש משא"כ היכא דמקדישם שיהו מחוברים אז י"ל דלא קדשי מה"ת ולכך י"ל לשון רבינו דפ"ה דמעילה הנ"ל והוא בתוספתא דמעילה הנ"ל צילו של שובך ולמה נקט זה דגבי אילן י"ל דקמ"ל דאף הוא עשוי לצל מ"מ לא מעל מטעם מחובר אבל שובך הא בל"ז לא עשוי כלל לצל והוי כמו לתוכו עשוי. אך י"ל כמש"כ תוס' מעילה דף י"ב ע"ב דעיקר הקדש שלו הוא לצורך מזבח להיונים שבו וע' רשב"ם ב"ב דף ע"ט ע"א והו"א דכיון דחל על היונים קדושת הגוף וקדושה גמורה ויהי השובך כמו יד ליונים וימעלו בו ג"כ וכמבואר בחולין דף קכ"ח גבי דלעת אם השתחוה לחציו לפי' רבינו פ"ח מהל' ע"ז וע"ש בפ"ז הי"ב גבי אפרוחים שבאשירה ומוכח בגמ' שם דהיד לא איכפת לן אם הוא מחובר ובעל חי וכיוצא בו ע"ש בתוס' וה"נ ה"א לגבי הקדש כך קמ"ל. אך י"ל דשובך לא הוי לתוכו עשוי דר"ל דעיקר המחיצות הן לצורך תוכו ולא נתקדש אחוריו וע' שבת דף ח' ע"א גבי כורת ועירובין דף צ"ד ובנגעים פי"ג וכ"מ בזה וע' ב"ב דף נ"ג ע"ב וגטין דף ע"ט ע"ב אי המחיצות שייכי להפנים משא"כ בשובך:

יראהלי כו'. ואם לא הקדיש כו' כ"כ בזה והנה ע' סנהדרין דף מ"ג ע"ב גבי חרם יהושע של יריחו ושל משה דאמר שם דמעל ואף דלא הוי עדין שלהם ואיך שייך בזה מעילה וע' ירוש' ספ"ט דברכות דהסכימה דעת המקום גבי חרמו של יהושע וגם אם נימא דסתם חרם הוא לכהנים וכמו שפסק רבינו לעיל ה"א והנה זה ודאי בזה לא שייך החיוב על דבר שלב"ל דזה לא הוי נדר כמש"כ התוס' בתמורה דף ל"ב ע"ב ע"ש. וע' ירוש' פאה פ"ד ה"ב מה דמקשה שם אם במקדיש חוץ לד"א ויש אדם כו' הרי דאף במלך שייך זה וע' נדרים דף מ"ח ע"א במחלוקת דהכותב חלקו לנשיא אם צריך לזכות. וע' בר"ן ז"ל בנדרים דף ז' ע"א בשם הירוש' דב"ד הגדול יכולים להחרים נכסיו של אחרים ע"ש אך לפי המבואר בהל' נחלות פ"ו ה"ט דאין ב"נ מחויב לעמוד בתקנת חכמים ר"ל דאין יכולת בידם לגזור על ב"נ וע' בפי"ז דאהלות דמבואר שם ג"כ דלא גזרו על בית הפרס של נכרי ובתוספתא שביעית פ"ג ע"ש וע' הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט טעם אחר דלא גזרו על של עכו"ם משום דהם אינם מצווים ולא שייך בהם קנס וכע' מש"כ רש"י בפסחים דף מ"ב ע"א על בציקת עכו"ם ע"ש וצ"ל דהם אסרו על עצמן נכסיהם של העכו"ם וס"ל כמ"ד יש מעילה בקונמות אך לעיל בהל' נדרים ביארתי דזה רק היכא שחברו אסר הנאת נכסיו עליו או הנאת נכסים על עצמו אבל אם אסר נכסי אחרים עליו אז לא שייך גדר מעילה רק לאו דבל יחל וע' בירושלמי רפ"ב דנדרים בהך דלאסור איסר והוה מחלוקת בזה וט"ס שם וע"כ צ"ל דלאחר שכבשי החרימו אותה. וע' יבמות דף פ"ט ע"ב מקיש ראשים לאבות וע' סנהדרין דף כ' ע"ב גבי אוצרות מלכים ושם דף צ"ד ע"ב לבזוז או לחלוק ע"ש. וע' בספרי פ' מטות יצאו נערי בני ישראל לחטוף. וע' בפכ"ב מהל' מכירה הט"ז. וע' ה"ה ז"ל בהל' זכיה פ"ח ה"ו ע"ש דקנין מהני גם באתננו ור"ל שהחיוב מוטל על הדבר לא עליו וכ"כ בזה. וע' הל' מעש"ש פ"א הט"ו דהמפריש מקצת מעשר נהי דלא חלה עליו הקדושה מ"מ לענין זה חל עליו דממקום אחר לא יוציא עליו רק ממנו עליו וכן כתב רבינו בהל' תרומות פ"ג ה"ז ע"ש. וע' בפהמ"ש תרומות פ"ג מ"ה דמ"ד שם קרא שם היינו לענין זה דהתרומה נקבע בתוכו. וע' מחלוקת דב"ש וב"ה בפ"א מ"ד אם תרומת עצמן בהן דר"ל שיהי' חל שם תרומה עליהם לענין עצמו ופליגי שם בירושלמי דחזקיה ס"ל דרק בזיתים על השמן דאז מה"ת הוי תרומה רק מדרבנן הפקיעו אז לענין זה מהני עכ"פ שיהי' נקבע שם תרומה על עצמן אבל בשאר דברים גם ב"ש מודי דבטל לגמרי ור"י פליג על זה וס"ל דגם בשאר דברים ס"ל לב"ש כן וזהו כונת הירושלמי שם בסה"ה וט"ס שם וצ"ל אם תרם אין תרומתו תרומה על דעתיה דחזקיה ד"ה וע"ד דר"י במחלוקת כצ"ל ור"ל הך דב"ש ודב"ה דלב"ש יש תרומת עצמן בהם וע"ש בפ"ג ה"ה ובפ"ד ה"ה דאמר שם ג"כ לר"י אחד מעשרה תרומה עליו ולכך לא נשאר רק טבל למעשרות אבל לחזקיה דס"ל דהיכא דמן התורה אין כלום לא נקבע גם בתוכו א"כ ע"כ נשאר טבל לכל וע' חלה פ"ב מ"ה לר"י חייב בחלה ואסורה לזרים ור"ל כך דאם יש בקמח שהפריש שיעור חלה אז צריך להפריש החלה דוקא ממנו ולא ממקום אחר ולא מהני מה שיפריש חלה ממותר הקמח שלש גם י"ל משום דמבואר בירושלמי פ"ג דתרומות ה"ג די"ל דאין דעתו להפריש על מה שכבר הפריש וכע' דאמרינן בנדרים דף מ"ג אין דעתו על מה שהפקיר אף דעדין לא יצא מרשותו ע"ש וזהו כונת רבינו בפהמ"ש בחלה שם דתיקן לאחרים ר"ל כיון שאחרים ראו שאכלה א"כ חזינן דליכא בה שם חלה כלל שוב דעתם על מהחלה שנוטלין מעיסה אחרת גם על זה וגם על קמח מהני כמבואר שם בירושלמי ה"ב ובר"ש. חזינן מדברי רבינו דנהי דההפרשה לא פעלה כלום מ"מ חל עליה בגדר נדר וחיוב שהתרומה לא יפריש רק ממנו וזהו ג"כ בכלל דבריו וה"נ כן גבי דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו וע' תוספתא תרומות פ"ב דאם אמר פירות אלו יהיו תרומה על פירות אחרים לכשיתלשו או לכשיבוא לעיר כ"ז שלא נתקים יכול לאכול מהם ארעי ולעשותם תרומות ומעשרות על מקום אחר משמע אבל לעשות עליהם תרומה ומעשר ממק"א לא וכשיטת רבינו. וע' ירושלמי מעש"ש פ"ג ה"ה ו' דאם נימא דמחיצות קולטות גם בטבל שוב א"י להפריש עליהן מעש"ש ממק"א ע"ש וכן כ' רבינו לק' פ"ב הל' מעש"ש ה"י:

והריהאומר לא כו'. ע' בהשגות וע' מש"כ לעיל הל' נזירות פ"א ה"ד דכונת רבינו כך דהא אמר דלא אפטר עד שאהי נזיר ולא אמר עד שאקבל להיות נזיר ונזיר בלא קבלה אינה כלום וא"כ איך חלה עליו כלל ע' רא"ש נדרים דף ג' ע"ב וע' ערכין דף ה' ע"ב דאם אמר הרי זו לא אמר כלום וע"כ צ"ל דיש בלשון זה גם גדר קבלה וע' פכ"ב מהל' מכירה הט"ז ובהשג' וכ"כ בזה וע' פסחים דף נ"ג ובחולין דף מ"א ע"ב גבי השוחט לשם עולה אי זה הוי כמו שמקדיש עכשיו או ראיה שכבר הקדיש וכ"כ בזה:

הקדשטעות כו' דינר זהב כו'. והנה אם אמר דינר זהב ועלה בידו כסף שוה דינר זהב אי הוי הקדש בירושלמי כאן אמר דנמצא סלעים אינו קדוש וע' ירושלמי שבועות פ"ו ה"ג דמביא שם בשם תוספתא דמעש"ש דאם אמר שמונה דינר זהב ונמצא נ' סלע או מאתים דינר הוי מעש"ש הרי חזינן דר"ל שויו אך בתוס' פ"ה דמעש"ש אין הגירסא כן וע' ב"ב דף קס"ה ע"ב דגבי דינרי כסף אמר אין פחות משני כו' וגבי זהב אמר אין פחות מבשני ור"ל דגבי כסף בעי דוקא וגבי זהב גם שויו וע' סה"ל מלוה ולוה דגבי זהב נקט שוה וע' שבועות דף ל"ח ע"ב ודף מ' ע"א וברש"י ובתוס' שם וכן מוכח בתוספתא פי"א דב"ב דגבי דרכון רק שוה ולא דוקא וע' בירושלמי שקלים פ"ב ה"א ובאמת זה תליא במחלוקת דב"מ דף מ"ד אי דהבא טבעא או פירי וכן פליגי בזה תנאי בכתובות דף ס"ז ע"א רשב"ג ורבנן ע"ש וע' פ"ה מהל' מעש"ש הי"ג וע' בכורות דף נ"א ע"א דבעי דוקא מטבע גבי מעש"ש:

התפיס. בה אחרת כו'. ע' בכ"מ. וע' ע"ז דף נ"ב ע"ב גבי ישראל אדעתא דעכו"ם פלח אמרינן דאם העכו"ם מבטל גם הישראל חוזר בו ולכא' קשה הא מבואר בב"ב דף קכ"ט ע"ב דגבי ע"ז לא מהני חזרה תכ"ד וע' ירושלמי פ"ז דדמאי ה"ה דלכך גבי תמורה לא מהני תכ"ד משום דא"י לשאול על תמורתו וכמבואר לעיל בפ"ד מהל' נדרים ה"ז ע"ש וע"כ צ"ל דכיון דהוא עצמו לא עשה רק נמשך אחרי העכו"ם וכיון דהעכו"ם ביטלה גם שלו נתבטל ולכך מדיק הרשב"ם ב"ב דף ק"ל ע"א ד"ה חוץ ממקדש דרק אם אמר שהמעות יהי למתנה לה רק שחוזר מהקדושין אז לא מהני חזרה אף תכ"ד אבל אם חזר מנתינת הכסף דלזה מהני חזרה תכ"ד וממילא פקעו הקדושין כיון שלא נתן לה כלום וכ"כ מזה בהל' גירושין פ"ו ויהי' נ"מ ג"כ לגבי שוטה שקידש דאף אם נימא כשיטת הראשונים דלענין איסור רק הני סימנים שמסרו לנו חכמים דהם סימני שטות (ע' חגיגה דף ג') אבל שאר סימנים לא אך הא לענין קנין כל שהוא שוטה גמור ודאי לא מהני אפילו במטלטלין ולק' בהל' מכירה אבאר זה וא"כ איך מהני קדושי כסף שנתן לה ורק קדושי ביאה י"ל דמהני וכע' שחילק הירושלמי ביבמות ר"פ חרש ע"ש דדוקא אם קידש בכסף אבל אם קידש בביאה שפיר מהני אך מגיטין דף ע"ח ע"ב דמבואר שם דקרוב לה רק לגיטין וקדושין מהני ולא לקנינים הרי חזינן דשאני קנין קדושי כסף משאר קנינים והקדושין והקנין בא כאחד ובאמת זהו כונת הגמ' בכ"מ גבי כל דמקדיש כו' תינח דקדיש בכספא משמע דהקנין להקדושין הוי ב' דברים דכיון דמהני ההפקר לענין כסף קדושין ממילא בטלי הקדושין ולק' אבאר זה אך אפשר לאמר דכונת רבינו כאן כע' הא דכריתות דף כ"ד ע"א דאמר שם דלר' מאיר דס"ל דאם הביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא דיוצא לחולין ולא ס"ל הטעם דלבו נוקפו ר"ל דהטעם דרבנן דכיון דגם בלבו הוא ספק שמא לא חטא ומ"מ מפרישו אמרינן דמקדשו אף אם לא חטא וכע' הא דנדרים דף פ"ז ע"א גבי אמרו לו מת לו מת וסבור שהוא אביו ונמצא בנו דיוצא ידי קריעה דאמרינן שלא בבירור קרע ע"ד אביו וזהו מה דמחלק בכריתות דף כ"ד ע"ב בין אשם ודאי לאשם תלוי ולק' אבאר זה. אך ר"מ פליג על זה וס"ל דע"ד דחטא הוא מפריש וכיון דנתברר אח"כ שלא חטא הוי חולין אך מ"מ אי חזינן שהפריש ב' אז אמרינן דגמר ומקדיש אף אי אינו צריך כלל וכן מבואר בירושלמי שקלים פ"ב ה"ג וה"נ ס"ל לרבינו דכיון דהתפיס בה אחרת אמרינן דגמר ומקדיש אף בטעות וא"כ י"ל דשניהם קדשי וע' קדושין דף מ"ו ע"א דנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת שפיר יש בה חשש נשואין דכיון דעבד בה תרתי נראית כיתומה בחיי האב אך רש"י שם פי' משום דמוכח דמחל האב וכע' הא דכתובות דף ס"ח ע"ב גבי פרנסה אם בגרה ונשאת וע"ש דף ע"ג ע"ב ובראשונים שם וב"ב דף קכ"ו ע"א: