Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
איןפודין את ההקדשות כו'. הנה מלשון רבינו מבואר דהג' צריך שיהו בקיאין בשומא ובסנהדרין דף י"ד לא נקט זה רק במעש"ש כו' וע' בירושלמי ב"ק פ"א ה"ג דהשומא הוא ע"פ עדים רק צריך שיהיה בפני ב"ד היינו ג' אך בתוספתא ערכין פ"ד מבואר דגם במטלטלין של הקדש בעי דוקא בקיאים בשומא וע' תמורה דף כ"ז ע"ב דשומת הקדש הוי גדר אומדנא לא משום דין וע' תוס' ערכין דף י"ט ע"ב ד"ה או דמוכח שם דהאומד הוי גדר ב"ד דאל"כ מה שייך ע"ז לומר אין ב"ד שקול וע' ב"ב דף ק"ז ע"א דאזלינן גם בשומא בתר רובא וע' ע"ז דף ע"ב ע"א דהיכא דאמר כדשיימי בי תלתא גם ביתר מגו תלתא מהני דהוי כמו דיינים וע' תוס' סנהדרין דף ו' ע"א ד"ה ביצוע והנה כאן מאי אם צריך שיהי כל הג' מסכימין לדעת אחת או די ברוב וע' ב"מ דף ל"ב ע"א אבל צריכין ב"ד הדיוטות משום שומא ע"ש רש"י ותוס'. אך באמת כך דהנה זה פלוגתא בסנהדרין דף ג' ע"ב אי מה דבעי ג' הוא משום דין או מחמת הכרעה ונ"מ למחלוקת דשם דף ל' ע"א אי בעי אינהו לשלומי מנתא דידיה. והוא כך דאם נימא דהפסק הוא רק עפ"י השנים אז צריכין הם לשלם הכל אבל אם נימא דהפסק הוא עפ"י הג' ג"כ אז הם אינם צריכים לשלם רק חלקם וע' רש"י שם דף ה' ע"ב ד"ה יוסיפו. וע' הל' סנהדרין פ"ח ה"ב ובהשגות שם. וא"כ לפ"ז הך דין דהג' צריך לפסוק כהשנים זה שייך רק גבי דין תורה אבל בשומא או בפשרה לא שייך זה ולכך גבי פשרה בעי שיורו הכל וגבי שומא י"ל כך דכ"כ בשם הירושלמי דב"ק דהשומא די בב' רק שיהי' בפני ב"ד וא"כ שפיר מהני בשומא רוב ג' דעכ"פ היה ע"י שנים ובפני ב"ד אך הרשב"ם ז"ל שם לא פירש כן. והנה זה רק בשומא דד"מ אבל גבי הקדש אז ג' דוקא דבעי ב"ד ולכך שיכור פסול בשומת ההקדש אף דבשל ד"מ כשר כמש"כ התוס' סנהדרין דף מ"ב ע"א וגם י"ל דלזה קרובין ג"כ פסולים וע' ר"ש ז"ל פ"ה דמעש"ש גבי נטע רבעי ובזה י"ל הא דהל' סנהדרין פי"א ה"ז דיני ממונות אב ובנו כו' ע"ש בהשג' ונ"ל דר"ל לענין שומא של ד"מ וא"ש. וא"כ לפ"ז גבי הקדש בעי שיהיו כולם בדעה אחת ואז מהני ובאמת גבי שומת קרקע דבעי י' אם ר"ל דבעי השומא בעשרה או דדי בג' לפני י' והנה מלשון הגמ' ערכין דף י"ט ע"ב משמע קצת דצריך שיהא האומד בי' גבי אמדוהו אומד של נזקין ע"ש ויש לדחות. אך אם נימא דא"צ א"ש דברי הגמ' שם דף כ"ז ע"ב דאמר נישום הקדש בג' ע"ש ברש"י דהא קרקע בעי י' ולפמש"כ השומא באמת די בג' אך בפני עשרה וכמש"כ. והנה ע' כאן ה"ו כ' ג' מומחים ולא ג' בקיאים ומשמע דלזה צריך גם סמוכים ונ"מ אם טעו באומד ע' כתובות דף צ"ט ע"ב וגבי הקדש הוי זה כמו דין וע' תמורה דף כ"ז ע"ב דמשמע דמשום דהוי דרבנן דוקא לכך לא מתבטלת שומתם אבל בל"ז בטלה השומא משום דזה הוי כמו הא דיבמות דף צ"ב ע"א גבי הורו ב"ד ששקעה חמה א"ז הוראה אלא טעות וה"נ ס"ל גבי אומד ושומא דלא הוי רק טעות וע' ב"ק דף צ' ע"ב מחלוקת דשמעון התימני ור"ע אי אומד שייך לב"ד דוקא או לא ור"ל כך דע' סנהדרין דף ע"ו ע"ב בהא דאמר שמואל מפני מה לא נאמר יד בברזל ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה שברזל ובירושלמי שם מבואר כרש"י משום דיכול לתוחבו בושט או בלב אך כך דהנה בסנהדרין דף ע"ח ע"א גבי אומד נקט רק אבן או אגרוף ולא ברזל משום כך דע' ב"ק דף מ"ה ע"ב גבי שור המועד דאמר שם אין לו שמירה אלא סכין ומבואר שם בירושלמי דאפי' הקיפו חומת ברזל אין משערין אלא בגוף ור"ל כך דבכל דבר התורה נתנה לנו שיעור ומסרה לחכמים ואין משערין בכל אחד ואחד לפי כחו וכמו גבי בור לענין מיתה אין נ"מ בין נפל עוף קטן לשור גדול דצריך דוקא י' טפחים והנה גבי נזקין ע' הל' נז"מ פי"ב הט"ו דלנזקין כ"ש דהוא לכא' נגד הגמ' דב"ק דף צ"א ע"א דיש אומד לנזקין אך בירושלמי פ"א דב"ק ובתוספתא נקט שם לשון כל שהוא. אך נ"ל כך דגבי נזקין אזלינן בתר שיעורו של הדבר הניזק ושם לא הוי גזה"כ וכמבואר בירושלמי דב"ק פ"א ובתוספתא דאזלינן בתר מלואו של נופל וע' ב"ק דף נ' ע"ב גבי ונפל כל דהו אך באמת יש נ"מ בין חבט להבל דאז גם בנזקין הוי גדר גזיה"כ ולכך ס"ל לירושלמי פ"ה דב"ק ה"ז ט' דבור של נזקין חייב גם אכלים וע"ש בפ"ג ה"א ובבלי שם דף כ"ח אך אז משערינן הכל לפי מה שהוא וזהו גבי חבט משא"כ גבי הבל הוי גם נזקין בגדר אב וע' ב"ק דף ג' ע"א וע"ז כלים פטורים דהוי בגדר גזיה"כ וע' ברמב"ן במלחמות. וכן גבי שמירה דבשור תם הוי שמירה כדרך שמירה שמסרו הכתוב לחכמים ולא מחלקינן בין שור לשור אך נ"מ לענין כופר גבי שור המועד דשם צריך לשומרו כפי השור ואינו מונח בגדר שמירה שמסרו חכמים וע"ש דף מ"ה ע"ב ודף מ"ו ע"א בתוס' ועיין ירושלמי ב"ק פ"ג דגם ר' יהודה מודה שאם מפקיר שור העומד ליגח שהוא חייב והחיוב הוא מטעם אש או בור וכמו המעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו דלא כתוס' שם דף נ"ו ע"ב ע"ש. וכן ר"ל הירושלמי שבועות פ"ח ה"ב דשם מחלק בין שמירת שמ"ש לשמירת ש"ח כה"ג. וכן ר"ל הא דסנהדרין דף ס"ט ע"א גבי בן סו"מ דאזלינן בתר רובא ורובא לט' ילדן ור"ל דאף אם יארע כך דישא בן סו"מ אשה ותתעבר בן ז' ויהי' ניכר העובר פחות מג' חדשים מ"מ יהיה בן סו"מ דהוי כאילו מפורש בתורה ג' חדשים ואינו נקרא אב בפחות מזה וע' יבמות דף פ' דלכך סריס חמה אינו נעשה בן סו"מ משום דאין בו הקפת זקן ור"ל דחיישינן שמא אם לא היה סריס היה כבר מוקף הזקן ולכך פסק רבינו בסה"ל ממרים דצריך לבודקו גבי מיתה. וכן הדין גבי הא דרובא טעי בעיבורא דירחא ר"ל דשוב לא הוי זה גדר חקירה ביום א' ונ"מ דאפילו אם אנו יודעין דהעדים בקיאים בעיבור מ"מ לא הוי עדות מוכחשת ודלא כשיטת הירוש' סנהדרין דפ"ה ה"ג דאם היו העדים חכמים אינו כלום ר"ל דבטלה העדות אך י"ל דמ"מ לא גרע זה ממכחישות בבדיקות וא"כ נ"מ לכמה דברים. וכן הדין גבי אבן ואגרוף דבעי דוקא שיעור של ב"ד ואף אם לקטן בן יומו מ"מ צריך שיעור ודלא כדמשמע בפ"ג מהל' רוצח ה"ג וה' וע' סנהדרין דף מ"א ע"א דבתאנים א"א להרוג ר"ל דזה לא נכנס תחת השיעור וע' בהל' רוצח שם ה"ח ולכך במשנה דסנהדרין דף ע"ח ע"ב נקט רק לב ומתניו קטן וגדול אבל לא חלש ובריא וכמו גוסס בידי שמים דשבת דף קנ"א ע"ב ומ"מ פטור ע"ז דבעי שיעורא באגרוף אבל גבי ברזל דלא נתנה בו תורה יד אז כאו"א כפי מה שהוא. וא"כ ממילא גבי שאר דברים האומד הוא בגדר דין ושייך שפיר לאמר ע"ז יצא מב"ד זכאי וא"צ לאמר כרש"י סנהדרין שם דף ע"ח ע"ב דר"ל דאח"כ נתקלקל וע' ירוש' סנהדרין פ"ד ה"ג נזדכה בטעות מחזירים ור"ל כה"ג אך הגמ' דילן לא ס"ל כן וע' ירוש' שם פ"ט ה"ג ובמכות דף כ"ב ע"ב וברש"י שם וכן נ"מ דזה האומד בעי דוקא ב"ד סמוכים אבל גבי ברזל לא בעי סמוכים ולא בעי אומד ב"ד אם טעו מחזירין דכאן לא הוי גדר דין רק טעות. וכן ג"כ גבי שומת הקדש ולפמש"כ לעיל לחלק בין שומת קרקע לדמטלטלין דגבי קרקע הוי השומא חיובית וגדר דין ושם בעי רק מומחין משא"כ במטלטלין דהוי רק שומא בעלמא וא"כ י"ל דלכך בה"ו כתב רבינו מומחין משום דאיירי בקרקע וא"ש. וע' ירוש' כתובות פי"א ה"ו פלוגתא אם נתנו להם כפי שומא אי צריך הכרזה וזה תליא בזה אם נימא דהשומא שלהן הוי גדר דין אז כיון ששמו שוב א"צ להכריז אבל אם נימא דהוא רק אומדנא אז שפיר צריך להכריז אף אם מצאו מי שיתן כדי שומא ובזה יש לבאר הירוש' בכתובות שם דאמר ממה דאת אמרת שניא הקדש כו' הדא אמרי שאם ימצאו כו' והוא תמוה לכא' דמה ענין זה לזה אך ר"ל כך דע' תוס' קדושין דף כ"ט ע"א ד"ה משכו דהקשו הא אמירתו לגבוה כו' ותירצו דטעות שאני וע' תוס' סנהדרין דף ו' ע"א גבי פשרה דהיכא דעושה הדבר עפ"י אחרים הוי כמו טעות וע' בהשג' פי"ג מהל' מכירה הי"א דהיכא דנותן עפ"י שומת ב"ד הוי טעות וא"כ אי נימא דאף אי מצאו שומאן מכריען הדרה קושיא לדוכתא הא הורע כוחו גם גבי הקדש ולא שייך לומר תופס ראשון ראשון מחמת אמירתו לגבוה דהא יכול לומר שטעות היה שעשה כן מחמת שומת ב"ד ויכול לחזור בו גם גבי הקדש אבל אי נימא דמיירי דלא מצאו שומאן א"כ חזינן דהוא לא נמשך אחרי ב"ד ואדעתא דנפשיה יהיב ושוב א"י לחזור בו וכע' דאמרינן בהוריות דף ב' ע"ב גבי מבעט בהורא' דהוי תולה בעצמו וע' כתובות דף צ"ה ע"א גבי נחת רוח עשיתי לבעלי דאמרינן לה אם איתא כו' וע' גיטין דף ל"ד ע"א אטו התם לקיומא כו' ומנחות דף מ"ט ע"א גבי עקירה בטעות. ואם נימא דזה רק בגדר אומד ולא בגדר דין זה ודאי מיירי דאף אם טעה זה שנתן הנ' כי ההקדש אינו שוה כ"כ מ"מ א"י לחזור בו אף דהוי שומא וע' הל' מכירה פי"ג הנ"ל דלא ס"ל כשיטת הראב"ד דאמרינן דע"י ב"ד טעה רק אדעתא דנפשיה עביד וע"כ צ"ל כמש"כ בין אם הוא דין בין אם הוא שומא בעלמא וע' כריתות דף כ"ד ע"א מחלוקת דר"י ור"א גבי אשם תלוי שהוזמו עדיו דמחלק בין היכא שהדבר בא רק מחמת בירור או מחמת דין ע"ש ובהל' רוצח פ"י ה"ז דאם נמצאו עדיה זוממין מותר בהנאה וכן הוא בתוספתא דכריתות שם ואף דגבי אשם תלוי לא פסק כן משום דגבי אשם תלוי העדים לא הוי בגדר חיוב רק בגדר בירור ולכך לא אמרינן דהפריש על פיהם וזהו דר"ל בגמ' שם מחמת כפרה גמר ומקדיש. משא"כ גבי עגלה ערופה דע"כ צריך עדים כמבואר בירוש' סוטה רפ"ט משום דכתיב ונמצא ואין מציאה אלא בעדים ע"ש וכן גבי מנחת סוטה צריך ג"כ עדים דוקא לכך כל ההפרשה לא הוי רק על פיהם ואם נמצאו זוממים תצא לחולין וה"נ גבי שומא כן וא"ש. וע' סנהדרין דף קי"ב ע"ב גבי הודחו מאליהם וכ"כ בזה:
כשפודיןההקדשות כו' חזר בו כו'. והנה גבי הני נקט למשכנו מנכסיו וגבי הך דחזר בו הראשון נקט נפרעין וכן הוא במשנה והנה כבר הארכתי בזה לעיל לפי מש"כ בעה"מ בפ"ד דב"ק בשם גאון לחלק דהיכא דהחיוב הוא רק משום גזיה"כ אין ב"ד יורדים לנכסיו בגדר גביה רק בגדר כפיה. וכן נ"מ בין קרקע למטלטלין ע"ש. וע' תוס' ב"מ דף קי"ד ע"א ד"ה מה דס"ל דהך דחייבי ערכין ממשכנין אותם אינו בגדר גביה. וע' תוס' ר"ה דף ו' ע"א ד"ה יקריב. וע' הל' שקלים פ"א ה"א דצריך למכור כסותו אך שם ר"ל שעליו מוטל החיוב למכור אבל ב"ד אינם יכולים למכור כסותו רק בגדר כפיה והנה כאן בתוספתא פ"ד נקט דאם חזרו בו כולם נוטלים מכולם עשר עשר והמקח נשאר לראשון ולא נקט כמבואר כאן בדברי רבינו דעושים הכרזה אחרת והראשון א"צ לשלם רק מה שחסר לעשרה והנה כך דכ"כ לעיל דיש פלוגתא בירוש' בפי"א דכתובות דהך הכרזה היכי מיירי אם כבר נתנו להם כשומתן רק דמכריזים להוסיף על ההקדש או מיירי שעדין לא נתנו להם והנה כ"כ בזה לעיל דמה שנותן יותר מכדי שומא זה הוי כמו הקדש חדש והמותר לא בגדר הקדש שני והנה כאן במשנה נקט מוכרין אותו בשויו ומשמע דר"ל כפי ששמו אותה והני מוסיפין על השומא ורבינו ז"ל כתב דמכריזין על ההקדש פעם שני והנה תוס' קדושין הנ"ל כ' דהיכא דנשתנה השער לא שייך הדין דאמירתו כו' דהוא לא רצה להוסיף על ההקדש והנה ע' כתובות דף צ"ג מחלוקת דרבי ור' נתן ובתוס' שם ותוס' גיטין דף נ' ע"ב ד"ה גובה ופ"כ מהל' מלוה מבואר שם לשיטת רבינו דהיכא דיש שעבוד נכסים כל הנכסים שלו משועבדים לחוב מועט כמו לחוב מרובה והנה כ"כ דגבי פדיון הקדש יש בזה ב' דברים א' גדר ממון וא' גדר איסור וע' הל' גניבה פ"ב ה"א וכן הוא בתוספתא ב"ק פ"ז דהגונב הקדש אף דבמזיד ליכא מעילה מ"מ צריך לשלם הקרן ור"ל לא בגדר איסור רק בגדר ממון וכן ר"ל הא דפ"א דהל' מעילה ה"ג כל המועל בזדון לוקה ומשלם ר"ל לא בגדר פרעון רק בגדר הפסד הקדש וע' מנחות דף צ' גבי מספק סלתות ודף צ"ח גבי אומנין וע' פהמ"ש שקלים פ"ז מ"ה דצריך לשלם להבעלים ורש"י חולין דף פ"א ע"ב אם אכל מעש"ש בגבולין אך המעות שמשלם צריך להקדישם וי"ל דזהו כונת הירוש' כתובות פי"א גבי ר"י ור"ל אי צריך להביא קרבן מעילה דר"ל כך דעל הדמים שהוא מוסיף אי צריך להקדישם דהאיסור כבר פקע ובלא הקדש אי נהנה מהם אי צריך להביא קרבן מעילה או שא"צ להקדישם דחלה עליהם קדושה ממילא וע' מעילה דף י"ב ע"ב גבי פרש וזבל. וא"כ לפ"ז אי מיירי כאן דהב"ד שמו אותן בכך וא"כ אם אמר הפודה הרי היא שלי בכך וכך וכן השני ומחמת אמירתו לגבוה יש עליו חיוב איסור וחיוב ממון ונשתעבדו הנכסים מחמת הממון של הקדש ואז אם חזרו כולם בב"א שפיר י"ל כשיטת הראב"ד ורש"י ז"ל דבן חמשים צריך לשלם חלקו גם במ' וכן במי שאמר עלי כופין אותו ליקח ההקדש כיון דכבר שמו אותו כן ומה שאין כופין את בן נ' כיון דהני שותפים עמו בפדיון משא"כ היכא דאינו שוה כ"כ רק דהוסיפו כ"א על ההקדש והוי כמו שהקדישו מחדש אז הוי רק בגדר נדר ואין יכולים לגבות ממנו רק בגדר משכון ולא נשתעבדו הנכסים ולכך אין כופין את הראשון שיפדה אותה רק צריך ליתן את ההוספה וגם משום די"ל דנ"מ דאם יפדה את החפץ אח"כ אם ירצה לפדות את הפדיון לא יצטרך להוסיף עליו חומש דהוי הקדש שני משא"כ אם כאו"א יתן הוספתו להקדש אז אם ירצה לפדות את ההוספה יצטרך להוסיף חומש ומדברי רבינו ז"ל נראה דהב"ד שמו אותה בי' ולכך מאותו שאמר עשר נפרעין ממנו דשוב הוי בגדר שעבוד נכסים ומה שאין כופין אותו ליקח ההקדש כמבואר בתוספתא הנ"ל י"ל דמיירי כאן שיש בעלים דאז אם חזרו הם כופין את הבעלים ליקח כמבואר לק' בה"ה ולעיל פ"ה ע"ש:
בד"אכו' אבל כו'. ע' בהשג' וכ"כ בזה לחלק בין אם נישום ההקדש או לא וע' ב"ק דף נ"ג ע"א שותפתאי מאי אהני לי ושם דף י"ג ע"א ולכך נקט רבינו כאן גבי ג' כ"ד ולא ל' דאז צריך הג' ליתן חלקו גם בעשרה של הב' ורבינו ז"ל לשיטתו לק' ה"ה דאף אם אח"כ הוסיפו הבעלים על מה שאמר הב' מ"מ א"צ להוסיף חומש על ההוספה של הב' וס"ל כמש"כ לעיל דזה לא מחמת פדיון רק דמקדישן מתחלה וה"נ הוא לא הקדיש רק ההוספה שהוסיף על הראשונים וכן ההוספה של אחרים הוא רק כמו הקדש בפ"ע ולכך ס"ל דאין הבעלים צריכים ליתן ההוספה שלהם. והנה ע' כאן בפהמ"ש דנראה דס"ל דבשאר דברים שאינו קרקע אין כופין את הבעלים לפדות ואף דהא לעיל פ"ה ה"ג ובתוספתא פ"ד דערכין מבואר דגם במטלטלין כופין את הבעלים לפתוח י"ל דנ"מ היכא דבעלים הוי בשוה עם האחר היינו היכא דהבעלים נותנים כ' והאחר נותן כ"ה דאז גבי שדה אחוזה הבעלים קודמים משום מצות גאולה באדון אבל בשאר דברים הם שוים וע' לק' ה"ז ובגמ' דף כ"ז ע"ב דמוכח דרק משום רוחא אז בעלים עדיפי וע' ירוש' מעש"ש פ"ד ה"ג משום דיכול להעריב עליו שיפטור מהחומש וה"נ כן וגבי קרקע שאני משום מצות גאולה באדון וע' ירוש' שם ה"ו והובא לק' בהשג' פ"ח מהל' מעש"ש ה"ו דהיכא דעפ"י דין די באחד דאינו שוה רק סלע אחד רק דמחמת המשיכה צריך ליתן בפדיונו שנים על השני א"צ להוסיף חומש דזה לא מקרי בעלים ע"ש וה"נ כאן כיון דבאמת אינו שוה רק עשרים רק דע"י הוספת האחר הוסיפו הבעלים א"צ חומש רק אם מתחילה נתנו הבעלים כך אז צריך להוסיף חומש גם על זה ועי' לעיל פ"ז הי"א דהיכא דפדה אותו סתם י"ל דכונתו עם החומש וע' כאן בפהמ"ש דמשמע שם דאם אמר אח"כ שהוא מוסיף על הקרן אחד דהיינו כ"א ואם כאן הוי כ"ו ודינר אז די בזה וא"צ ליתן מה שהוסיפו אחרים ואם אמר שמוסיף רק על ההוספה של אחרים לא על הקרן אז צריך ליתן ל"א ובאמת זה נ"מ אי זה הוי גדר הוספה או גדר פדיון וכמש"כ:
מותרכו'. וחכמים דנו כו'. ע' מש"כ בזה לעיל פ"ז הט"ז ובירוש' פ"ח דכתובות. והנה רבינו ז"ל כאן לא כתב או לים הגדול ובה"ח כתב או לים הגדול. ע' תוס' בכורות דף נ"ג ופסחים דף כ"ח ותו"י יומא דף נ"ה וכ"מ דשאר נהרות בעי שחיקה וע' ע"ז דף י"ג ע"ב מחלוקת דאביי ורבא אם שייך בזה האיסור של ונתצתם כו' אבל גרמא י"ל דשרי כמו גבי מחיקה וע"ש בתוס' ושבת דף ק"כ ע"ב וכ"מ וע' הל' כלי המקדש פ"ט ה"ג ופ"א מה' ביהב"ח וזה נ"מ בין בגדי כהונה לשאר קדשים דגבי בגדי כהונה גם גרם אסור וע' מכות דף כ"ב ע"א ודף י"א ע"א וגם נ"מ דאף אי נפסלו ג"כ אסור ע' זבחים דף צ"ה גבי מעיל שנטמא ואף דהא כעת נפסל דהא בעי העברת ז' סממנים וגם נתר וע"ש דף פ"ח דאם צריכים נתר מיד נפסלו ומ"מ אסור לקרוע ויש לדחות. ולכך ס"ל לרבינו בהל' כלה"מ פ"ח ה"ה דאסור לעשות מהן פתילות וע' בירוש' פ"ה דסוכה וע' הל' סנהדרין פכ"ט גבי שורף עץ מן המקדש ובסנהדרין דף קי"ב ע"ב גבי כה"ק ובשבת דף קט"ו ע"א גבי תרגום איוב דהוה מחלוקת אי מותר לאבדן בידים וע' ערכין דף ו' ע"א גבי יגוד וא"כ לפ"ז כיון דלשאר נהרות קי"ל דבעי שחיקה בידים וזה אסור לעשות בהקדש אף אם אינו ראוי וכמש"כ. אך י"ל דנ"מ אם ע"י מה ששוחקן בטלה מהן הקדושה אז אסור ולכך אסור לשורפם משום דאפר הקדש מותר והוי הפקעה מקדושה וע' ע"ז דף נ"ב ע"ב לתברינהו כו' אך שם הוי ע"י עכו"ם וגם עי"ז הם ניתרים והוי כמו לתקן דמותר גם י"ל דכיון דנעבדה בהם ע"ז פקעה הקדושה כמש"כ לעיל וע' קדושין דף כ"ד גבי ושחתה וע' סנהדרין דף נ"ו ע"א ומו"ק דף כ"ו ע"א דאמר שם דחייב ב' על הגויל ועל הכתב ומוכח שם דאף בשריפה כן וע' שבת דף קט"ז אזלי כתב אזלי קדושתה. וא"כ לפ"ז כך דכ"כ דרבינו ז"ל ס"ל דגבי הקדש פחות משו"פ אין בו קדושה מה"ת וא"כ אם ישחוק הפרוטה פקעה ממנה קדושתה ולכך צריך להשליכה לים המלח בעינה ואסור לשוחקה. אבל אם הן שוין הרבה אז לא איכפת לן בשחיקה. וע' ירוש' פ"ח דשקלים דגם ים הגדול הוי מלוח ובהל' מא"ס פ"ו ולק' בהל' שמיטה פ"ז ה"ח ובירוש' שביעית ספ"ט וכ"מ בזה:
איןמקדישין כו' ואם היו כו'. ע' בהשג' וע' תוספות ע"ז דף י"ג ובכורות דף נ"ג ויומא דף ס"ה דמחלקי בין קרקע למטלטלין וע' לק' הל' בכורות פ"ו ה"ב דאם עישר מעשר בהמה בזמן הזה דירעה עד שיסתאב והא דבכורות דף ס"א דנקט שם ימותו הוא משום י"א דמעשר בהמה דהוי שלמים וצריך פדיון ולכך ימות כמו מקדיש בזה"ז וכע' שחלקו התוס' בכורות דף נ"ג ע"א בין היכא דצריך פדיון להיכא דנאכל במומו ומה דמקשה שם בגמ' מה אריא תרי אפילו חד נמי ר"ל הי"א לחודיה דהוי כמקדיש בזה"ז וכן מוכח בתוספתא סוף בכורות דאם נתערב ט' בי' ירעה עד שיסתאב משום דא"צ פדיון ואם נתערב י"א בי' אז ימות משום דצריך פדיון וכמש"כ. אך רבינו ס"ל לחלק בין בעלים לאחר דבעלים קנסינן להו שלא לפדותן וגם אם הקדיש עבד דע"כ צריך לפדותו כמבואר בה"ט מ"מ צריך לפדותו כדי דמיו לא בפרוטה ואחרים שפיר יכולים לפדותו אף בפחות מכדי דמיו גם יש לחלק בין אם מקדיש בהמה לבדה"ב דאז א"צ שתרעה ויכולין לפדותה אף בזה"ז אף תמימה דלא שייך הדין דמתפיס תמימים כו' ובמקדיש בהמה לקרבן דאז יש תקלה דצריכה שתרעה עד שתסתאב ולכך נועל דלת בפניה וכמבואר ביומא סוף בכורות וע' ע"ז דף י"ג דמשמע שם דקאי אקדשי מזבח ע"ש בתוס' ד"ה ונשחטי' משום דס"ל דבדה"ב היה מותר לפדותו ואף דהא חשיב שם שאר דברים דיוליכם לים המלח י"ל דבע"ח שאני דחס רחמנא עליהו ע' סנהדרין דף נ"ה ותוס' תמורה דף כ"ח ע"ב ד"ה או חילוף דגבי בע"ח אזלינן לקולא וכע' הא דקדושין דף נ"ז ע"ב לא מצינו בע"ח אסורים ובירוש' ספ"ה דע"ז ע"ש וה"נ כאן. והראב"ד ז"ל ס"ל דזה דאצריך ר' יהודה ד' זוזי משום דאמר בלשון חרם וכדי לפרסם שלא נאמר דסתם חרם לכהנים וע' גיטין דף ל"ה גבי שבועת אלמנה וע' בחולין דף קל"ג גבי צריך לרשום וע' רש"י חולין דף מ"א ע"ב ד"ה שאין ותוס' שם ד"ה אומר דקלא אית ליה כדי שלא יבוא לידי מעילה וא"כ לא שייך לומר הך דעירובין דף ע"ה ע"ב מאן דידע ידע וע' נדרים דף מ"ה ע"א ברא"ש ובתוס' דאין הנדר ידוע. וע' תוס' סנהדרין דף פ' דגבי בע"ח דקדשים חיישינן לתקלה טפי ור"ל משום דאית בהו איסור עבודה וזה רק בקדשי מזבח וכמש"כ וזה ר"ל ג"כ הא דנדרים דף ט' ע"ב וא"צ לאמר כתו"י שם דגם גבי שלמים הוי איסור הנאה מה"ת רק דר"ל משום חשש עבודה בקדשים והנה הא דכאן ה"ט גבי עבד הנה לכא' ר"ל דהא דע"ז דף י"ג ע"ב עבד ישראל היינו במילה וטבילה ככל עבדים ועבד עכו"ם ר"ל עבד תושב כמו הא דכריתות דף ט' דא"ל דהיינו עבד עכו"ם כמו הא דתוספתא דע"ז פ"ד דהא ע"כ כאן מיירי דיש לו בו קנין הגוף דאל"כ היך חל ההקדש ועכו"ם אסור לקימו וע' יבמות דף מ"ח ע"ב ובתוספתא פ"ד דע"ז אם עבד כה"ג מותר למוכרו לעכו"ם אך שם קאי אגר שנפלו לו עבדים עכו"ם בירושה דאז אין לו בהם קנין גמור דהא אינו יורש את אביו רק מדרבנן כמבואר בקדושין דף י"ז ע"ב וע' גיטין דף מ"ד ע"א גבי המוכר עבדו לעכו"ם דבעי שם חוץ מן המצוות מהו וביבמות דף מ"ח ע"ב דמוכרן לעכו"ם משום דאסור לקימן אך י"ל דשם ג"כ אין לו בהם עדין קנין גמור ע"ש דף מ"ו ע"א והל' עבדים פ"ט וגם י"ל דהא דגטין שם גבי קונסין אותו קאי אמכרו ביריד כמבואר בתוספתא דע"ז פ"ד ובירוש' פ"א דע"ז וגם הא קי"ל דגר תושב מצווין להחיותו כמבואר בכ"מ וצריך לחלק בין עבד תושב לגר תושב וע' ירוש' יבמות פ"ח וערובין פ"ו ה"א. אך י"ל דמיירי כאן שאינו עובד ע"ז רק שלא קיבל בפני ב"ד וכדמוכח מדברי רבינו בהל' מלכים דזה בכלל בן נח וע' רש"י סנהדרין דף נ"ז ע"א ד"ה לא מעלין אך מלשון רבינו הל' מלכים פ"י ה"י לא משמע כן. דגם בלא קבלה בפני ב"ד מצווין להחיותו אך י"ל דשם איירי בזה"ז דאין מקבלין גר תושב וא"א שתהיה קבלה בב"ד וראיה לזה דכתב שם דאם הביא עולה מקבלין מהם ומשמע רק כה"ג וק' הרי מבואר בחולין דף י"ג והובא בהל' מעה"ק פ"ג ה"ב דגבי עכו"ם אין נ"מ דגם אם עובד ע"ז מקבלין מהם קרבן אך י"ל בין בזמן הבית לזמן הזה דאז רק אם משמר ז' מצוות וכמו הא דזבחים דף קט"ז ע"ב ע"ש גבי אופרא הורמיז ובזה א"ש קושית תוס' ב"ב דף ה' ע"א ד"ה יתיב דיש לחלק בין ב"נ לעכו"ם וע' רש"י נדה דף כ' ע"ב ובסנהדרין דף נ"ז ע"א דמוכח דחיוב צדקה מוטל גם על ב"נ וע"ש דף כ"ו גבי אוכלי דבר אחר וסוטה דף מ"ח ע"ב ודף כ"א ע"א וב"ב דף ד' וכ"מ ובאמת לשון הגמ' דזבחים דף קט"ז ע"ב ודף קט"ו ע"ב דנקיט שם בזה"ז משמע דרק בזה"ז ולא בזמן המקדש דאז אסור להקריב קרבן בכל מקום והטעם דמוכח מלשון המשנה דזבחים דף קי"ב ע"ב דבזמן נוב וגבעון הבמות מותרות רק בא"י ע"ש בפהמ"ש וע' ספרי פ' ראה פ' ע' דנקט שם ר' יהודה ולא עולת עכו"ם שהקדישה בחו"ל אך י"ל דר"ל כגון קרבן של ב"נ בע"מ דבבמות ב"נ כשר ובביה"מ פסול כמבואר בתמורה דף ז' ובכ"מ וזה אם הקריב ישראל בחוץ פטור אך זה יהיה נ"מ לר"ע דס"ל דדוקין שבעין אם עלו לא ירדו אך באופן אם קדם הקדשן למומן וע' בכורות דף ט"ז ע"א דגבי קרבן דחל עלהם הקדש חייב בחוץ אם שחטו גם בדוקין שבעין ובבמה שלהן דכשר. גם י"ל דזה הוי כמו הא דזבחים דף קי"ב ע"ב דאם הקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות פטור מכרת וה"נ כן ונ"מ לגר שנתגיר והיו לו קרבנות שהקדיש והקריבן בחוץ ובזה י"ל דברי התוס' מנחות דף ק"ט ע"ב ד"ה והעלה ע"ש דר"ל כגון בע"מ בדוקין שבעין וע' ירוש' מגילה פ"א ה"ז גבי הא דאנטונינוס אמר לרבי בנה מזבח וגנוז אבניו ומשמע דוקא בנין ע' זבחים דף ק"ח דמזבח הוא בנין ולא מאליו דפסול לבמה דמחלוקת בזה וע' פיהמ"ש זבחים שם דאסור לישראל לבנות המזבח וכן משמע מלשון רבינו סה"ל מעה"ק וזהו כונת הגמ' בזבחים דף קט"ז שם ואסור לסיע דר"ל דקאי אבנין המזבח דהוי רק לאו דלא תקים לך מצבה ע' נדרים דף כ"ב וע' ערכין דף י"א ע"ב דיש שם סברא דגבי איסור לאו מותר לסיע גם י"ל דלכך אסור במה בחו"ל משום טומאה דגזרו על ארץ העמים ע' תוס' מגילה דף י' ע"א ובזה א"ש לשון הגמ' דזבחים דף קט"ז ע"ב דנקט שם היכא דמסקא ארעא שירטון ע"ש ברש"י אך הטעם משום דבזה לא גזרו משום ארץ העמים ע' אהלות פי"ח. וע' ריטב"א ז"ל מכות על דף ט' ע"א וספ"ח מהל' מלכים:
מישהחרים כו'. ע' בהשג' וכבר הארכתי בזה לעיל דאף דאנן פסקינן דגם במטלטלין הם לאנשי משמר מ"מ יש נ"מ בין מטלטלין לקרקע היכא דליכא משמר וע' תוס' יומא דף ס"ו ע"א דאף למ"ד דלכהנים יש בזה חשש תקלה מחמת דלא שכיחי כהנים בזה"ז וא"כ י"ל לפ"ז דאז סתם חרמים לבדה"ב וגם יהיה נ"מ אם הקדישן בשעת הבית ואח"כ חרב וע' מש"כ לעיל הל' נדרים פ"ב הי"א. וע' לק' הל' תרומות פ"ז ה"ט דגבי מצורע ע"כ צריך לטמא אותו כהן מיוחס ע"ש ושם פ"ו ה"ב וי"ל דהטעם דהוי כמו ספק נגעים להקל וע' נגעים פי"א מ"ב בר"ש בשם התוספתא דר"ש ס"ל דמחצה פשתן ומחצה קנבוס טהור משום ספק נגעים להקל וע' רש"י תענית דף י"ז ע"א דרק כהן שידוע שעבדו אבותיו אסור לשתות יין. אך שם הטעם דשם צריך דוקא שיהא כהן ראוי לעבודה ובע"מ פטור וע' הל' ביאת מקדש פ"א ה"ז וע' תו"כ פ' שמיני ופ' אחרי מות דלא הוי כמו גבי טומאה דאף בע"מ מוזהר ע"ז וע' תוס' יבמות דף צ"ט ע"ב גבי חרמי כהנים ונ"מ עכשיו כיון שאין לנו כהנים מיוחסים אי מהני נתינתן ליד כהן להפקיע מהן הקדושה. אך באמת זה דמבואר בדברי רבינו בהל' איסו"ב פ"כ ובהל' תרומות פ"ו דאין נותנין תרומה דאורייתא לכהן חזקה זה רק בשביל מעלה אבל גבי חרמי כהנים דכיון שבא ליד כהן הוי כמו חולין בעלמא לא איכפת לן וגם יהי' נ"מ לגבי בן גרושה ובן חלוצה דע' הל' תרומות פ"י הי"ב ובהל' ביאת מקדש פ"ו ה"י מוכח כך דהא דחלל אינו מחלל עבודה זה רק בקדשי מקדש משא"כ בקדשי הגבול כשיטת הירוש' בתרומות פ"ח ה"ב רק דגבי תרומה קי"ל שם פ"ז ה"ב דהיכא דלא הוי פסולה משנולדה אז אינה משלמת את החומש וע' ירוש' פ"ז דיבמות והנה בירוש' תרומות פ"ח וסנהדרין פ"ג ופ"ד מבואר דפסול משפחה אינו נפסל עד שיפסל בב"ד דפסול משפחה צריך ב"ד זהו ג"כ כונת הגמ' בקדושין דף ס"ו ע"ב ב"ג וב"ח פסולו מאחרים וע' ר"ש מקואות פ"ב מ"ב וא"כ נמצא דאינו פסול משנולד וגם דהא עדין לא נפסל בב"ד ונ"מ אם באו עדים שכבר פסלוהו ב"ד במק"א וע' מכות דף י"א ע"ב אי מתה כהונה או בטלה כהונה ובאמת זהו כונת הגמ' תמורה דף כ"ח ע"א גבי בע"מ דהעדאת ע"א פוסלתו מהקרבה ור"ל כהא דקדושין דף ס"ו ע"ב הנ"ל וזהו ג"כ מש"כ התוס' בתמורה שם בשם תו"כ דר"ע אמר שכן מומו ניכר ור"ל זה דקדושין דף ס"ו ע"ב הנ"ל פסולו בגופו. וגם יהי' נ"מ למה שפסק רבינו דמשלם קרן אם הוי בגדר כפרה או בגדר גזל ע' תוס' תענית דף י"ז ע"ב דמחלקי בין אכילת קדשים לעבודה ול"ד לאכילת תרומה משום דאכילת קדשים לא הוי כמו עבודה דהרי ישנן גם בזר ע' זבחים דף ק"א ע"ב וביומא דף ס"ח ע"ב דנקרא רק צורך עבודה ותוס' שם דף כ"ה ע"א ד"ה אין ותוס' יבמות דף ל"ב ע"ב משא"כ בתרומה. וא"כ יהיה נ"מ גבי חרמים ג"כ דזה הוי רק קדשי הגבול וגם נ"ל דגם למ"ד דאף קדשי הגבול כן ושייך בחלל זה רק שיש עליו עדין שם כהן אבל היכא דבעי דוקא אהרן ובניו כמו גבי נגעים כמבואר בזבחים דף ק"ב ע"א. וא"כ חלל נהי דכהן הוי מ"מ זרע אהרן לא הוי כמבואר יבמות דף ע"ד ע"ב וזהו כונת רבינו בהל' תרומות הנ"ל דבעי כהן מיוחס. ויהי נ"מ ג"כ גבי מנחת כהן דנשרפת של חלל מאי וע' חולין דף קל"ב ע"א אהרן ובניו כתובים בפרשה:
לעולםכו' ואין זה חסידות אלא שטות כו'. ע' בפה"מ פאה פ"א ובירוש' שם ומשמע שם מדברי רבינו דרק כל ממונו אין זה חסידות אבל יתר מחומש שפיר מותר וזהו פלוגתא דתנאי כאן בערכין וע' ב"ב דף קמ"ח ע"ב אך שם קאי אשכ"מ וע' כתובות דף ס"ז ע"ב דלאחר מיתה מותר עד פלגא וע' שאלתות פ' תרומה דרק עד שליש והטעם משום דס"ל כמ"ד בתוספתא סוף פאה דהיכא דרוצה להציל ליתן לקרוביו נותן להם ב' חלקים ע"ש אך אנן לא קי"ל כן רק מחצה וע' בשאלתות שם דמשמע דרק להפקיר ולבזבז אסור אבל ליתן במתנה שרי כיון דזה עביד מדעתיה ויש לו בזה טוה"נ וע' גיטין דף נ"ב ע"א גבי אפטרופוס דדבר שאין לו קצבה אינו יכול וע' תוס' כתובות דף נ' ע"ב דהיכא דיש לו קצבה למעלה מקרי ג"כ יש לו קצבה וא"כ קשה הא צדקה ג"כ יש לה קצבה עד חומש וצ"ל דפדיון שבויים דהיא מצוה מחויבת שאני וגם הוי בגדר לאו דלא תעמוד כו' ע' סנהדרין דף ע"ג. וע' כתובות דף מ"ח ע"א וב"ב דף ח' ע"א וע' תוס' ב"ק דף ט' ע"ב גבי אתרוג ובירוש' פאה פ"א ה"א מוכח דאף למ"ד גבי כיבוד אב משל אב ע' קדושין דף ל"ב דמוקי הך כשיזרוק ארנקי משל אב זה רק אם האב עושה כן אבל אי מצוה לבן לעשות אז מחויב לעשות זה אך באופן שיש לו אחרים ע"ש דזה הוי חיוב מצוה כיון שמצוה לו ובזה א"ש קושית תוס' והר"ש שם ע"ש וע' לק' הל' ממרים פ"ו ה"ז וב"ד כופין על בזיון ואף דמבואר בחולין דף ק"י ע"ב דאין ב"ד כופין זה רק לכיבוד אבל לבזותו אסור וכופין ע"ז וע' תוס' כתובות דף פ"ו ע"א וכמבואר בהל' ממרים פ"ה בסופו ע"ש. וגם י"ל דנ"מ בין צדקה לקרובים דמוטל עליו. ע' נדרים דף ס"ה ע"ב גבי כל הנופל כו' ובקדושין דף ח' ע"ב כי היכי דמחיבנא ובירוש' פ"ב דקדושין ה"ג דלא ס"ל כן. וע' כתובות דף מ"ז ע"א גבי כסא נקיטא לה ע"ש ברש"י דאם יחסר לא ישלים ומשמע דאין כופין אותו וע' קדושין דף י"ח ע"א וכבר הארכתי בזה במקום אחר: