איןאיסור בכלאים כו'. עי' כריתות דף כ"א ע"ב גבי עוף דאמר שם שצמרו אין בו משום כלאים ומשמע דשם צמר יש עליו ונ"מ גבי עוף קדשים אם חייבים עליו משום גוזז ועי' שבת דף ע"ד ע"ב גבי כנף ובירושלמי שם ותוספות בכורות דף כ"ה ע"א ובמה דמבואר בירושלמי מגילה פ"א הי"ג כל כנף פרט למרוט וגבי שה מבורר בירושלמי פ"ט ה"ד דלא איכפת לן אם הוא חלק בלא צמר ע"ש וצ"ל משום דגבי עוף גם הנוצה קרב עיין תוס' שבת דף ק"ח ע"א ונ"מ דמועלין בה בהגיזה של עוף דהוה כמו גידולין דקרב לגבי מזבח עי' תמורה דף ל"א ע"ב דגידולין דחזי למזבח מועלין בהם. וכן יהיה נ"מ לגבי צמר שבראשי כבשים דמקריבין אותם וי"ל דזהו כונת הגמרא בפסחים דף ל"ג ע"א דמועלין בגיזי עולה וכ"כ בזה בח"ב ולקמן בהל' מעילה אבאר זה:

רחלבת עז כו'. והנה כבשים שצמרן קשה או עז בת רחל אם יש בהם משום שעטנז דאורייתא הנה לפי המבואר בבכורות כאן וחולין דף קל"ז ובדברי רבינו בהל' בכורים פ"י ה"ד דמה דממעטינן מלעמוד לשרת לא כפי' רש"י מחמת שאינו ראוי לבגדי כהונה רק דאינו ראוי ללבישה ויהי' נ"מ לרחל בת עז דלבגדי כהונה אינו ראוי וללבישה ראוי וכן לרחל בת עז בת רחל דאז מינו ראוי וגם הוא עצמו ראוי מאי יהי' דינו לגבי ראשית הגז ולשעטנז וכן יהי' נ"מ לגבי פשתן דמבואר בגמרא בבכורות דאינו משתנה ובירושלמי פ"ט דכלאים ה"א אמר שם מה פשתן כברייתו ועיין בדברי רבינו בהל' סוכה פ"ה ה"ד דכ' שם דפשתן אם נפץ אותם נשתנית צורתו ואין עליו שם גדולי קרקע דהוה כפנים חדשות ע"ש יהי' נ"מ אם זרע פשתן בעציץ שאינו נקוב ואח"כ טוה אותם אם יש בו דין שעטנז ועי' שבת דף כ"ז ע"ב דפשתן מיקרי יוצא מן העץ ע"ש בתוס' וברכות דף מ"ג ע"ב ועיין בירושלמי ערלה פ"א ה"ג דגבי אילן אין נ"מ בין עציץ נקוב לשאינו נקוב ע"ש וכ"כ בזה במ"א ואף אם נימא דגמרא דילן לא ס"ל זה מ"מ לשיטת רבינו דבלא זה נשתנה הדבר ונעשה פנים חדשות י"ל דלא איכפת לן. והנה בע"ז דף מ"ז מבואר ג"כ דקמח הוה כמו פנים חדשות ומ"מ מבואר בירושלמי כלאים פ"ז ה"ה דאין מברכין על פת של עציץ שאינו נקוב המוציא והך דפסחים דף ל"ה ע"ב דיוצא במצה כה"ג י"ל דמיירי שהביא שליש באינו נקוב ואח"כ נקבו דלענין טבל אזלינן בתר שליש הראשון עי' חולין דף קל"ו ובירושלמי פ"ה דמעשרות ומנחות דף ע' ע"א ובדברי רבינו הל' תרומות פ"ה הט"ו ע"ש ושם לחם יש עליו ועי' ברש"י ביצה דף י"ד ע"ב בד"ה שמא דיש שם שני לשונות אם צריך שיהא הכלאים מחממתו או הבגד שיש בו כלאים מחממתו וגם אף שמהלבישה אין לו הנאת חימום מ"מ כיון שלובש בגד שיש לו הנאה ממנו ויש בו כלאים אסור אף שהלבישה וההנאה שני דברים ועי' בירושלמי כאן רפ"ט דמרבה שאף אם המקצת כלאים נגרר בארץ מ"מ אסור מה"ת משום לא יעלה אך שם ר"ל דהיינו בגד צמר שיש בו חוט אחד פשתן דעי"ז כל הבגד יש עליו שם כלאים ואף אם החוט פשתן נגרר בארץ מ"מ אסור דכולו הוה כלאים וזהו כונת רש"י תמורה דף ל"ד ע"א ד"ה לבטל ועיין תוס' ע"ז דף ס"ה ע"ב ונדה דף ס"א ע"ב אבל זה ודאי י"ל דאם בגד קנבוס ארגו בו חוט אחד של פשתן ושל צמר בזה י"ל דשפיר בטל כיון דכבר נעשה איסור וזהו כונת רבינו לקמן בהל' ז' וא"ש מ"ש עליו הר"א ז"ל שם ולכך דייק רבינו לקמן בהלכה כ"ז בגד צמר שאבד כו' ולא נקט כלשון הגמרא בגד שאבד בו כלאים דרק כה"ג אז לא בטל אבל בגד של קנבוס שאבד בו כלאים אז י"ל דשפיר בטל ואף לשיטת הראב"ד ז"ל וכן היכא דהכלאים ניכר דלא בטלי אז י"ל דמ"מ אם הכלאים נגרר בארץ מותר ללבוש בגד קנבוס אך עיין מש"כ המפרש במס' תמיד דף כ"ז ע"ב ד"ה שמא תכרך דלכאורה לא משמע כן ע"ש ומה דמבואר בירושלמי כאן בהלכה א' גבי צמר ופשתים שטרפן דחד אמר בטלן וחד אמר אסור בתערובתן התם ר"ל כך דהוה ס"ל היפך משיטת רש"י רק כלאים מה"ת הוה אם טוה חוט אחד מן הצמר וחוט אחד מהפשתים ואח"כ חברן יחד אבל אם קודם הטויה טוה אותם ביחד הוה ס"ל דמה"ת אין זה כלאים ואח"כ מסיק דזה הוה כלאים וזה הוא הלבדים ועי' בתו"כ פרשת קדושים דמרבה לי' מקרא ותוספות יבמות דף ה' ע"ב ובנדה דף ס"א ובכ"מ אך מ"מ לשיטת הר"א ז"ל מה"ת אינו חייב עד שיהיה גם טווי ונוז מחוטים הללו וזה רק כה"ג אבל אם כבר היו חוטים אז גם הר"א ז"ל מודה דגם בקשירה לחוד הוה כלאים כמו גבי ציצית עי' לקמן בהלכה ד' ועי' מה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' שבת פ"ט הט"ו אם יש גבי לבדין דין טויה ולפי מה שפי' שם הראב"ד ז"ל מה דמבואר במשנה שהם שועים הלבדים ר"ל קודם החבור זה בזה ועי' מש"כ התוס' ביצה דף ט"ו גבי נמטא ורש"י ב"ק דף צ"ג ע"ב ודף קי"ט ובבכורות דף כ"ט ע"ב דהוה בלא טוי' וזהו כה"ג. ובירושלמי שם מבואר למסקנא דאם טרפן מתחילה אז מתבטלין אם עירבם עם דבר אחר ע"ש והטעם כמש"כ לעיל דזה כבר נעשה איסור ושפיר בטל או כיון דכעת הוא לא צמר ולא פשתן ואף דבעצמו אסור מ"מ אם עירבן במין אחר בטל שמו ועי' מש"כ התוס' שבת דף נ"ז ע"ב ד"ה ואין ע"ש ושם גבי נגעים ע"ש בתוס'. והנה באמת לפי מה דמוכח מדברי רבינו לקמן בהלכה י"ב והל' ט"ו והל' י"ט מוכח כך דיש חילוק בין העלאה ללבישה דגבי העלאה רק אם עשה לשם בגד ללבוש ולחימום אז חל עליו שם כלאים ואסור להעלות עליו מה"ת ובזה א"ש מה דמדייק בנדה דף ס"א ע"ב מבגד שאבד בו כלאים דעושה אותו תכריכין דמצות בטלות לע"ל וע"ש בתוס' שהקשה למה לא הביא מהמשנה דמבואר שם להדיא דתכריכי המת אין בו משום כלאים אך שם ר"ל כך דכיון שעשוי לשם מת אין עליו שם מלבוש כלל דתכריכי המת אין עליו שם לבוש עי' מנחות דף מ"א ע"א גבי זקן שעשה לכבודו וביבמות דף ק"ד ע"א גבי מנעל של מתים וא"כ לא חל עליו שם שעטנז כלל וי"ל דאף חי מותר בהעלאה ואף דהא מבואר במשנה שם גבי מרדעת של חמור אף דגם הוא אינו בגד מ"מ אסור ליתן על כתפו ועי' תוס' נדה דף ס"א ע"ב. והנה באמת רבינו בהלכה כ"ה כאן לא כ' כמו לשון המשנה דמותר לעשות תכריכין מן כלאים ומרדעת רק כ' להיפך מותר לעשות מכלאים תכריכין ומרדעת ודייק ולא יניח מרדעת זו משמע רק כה"ג דשכבר הי' כלאים וכמו בהך דנדה דף ס"א ע"ב ע"ש גם י"ל דבאמת נראה הא דאמרינן במנחות דף מ"א ע"א גבי כלי קופסא חייב בציצית לא תליא כלל בהך מחלוקת אי חובת טלית אי חובת גברא כמש"כ התוס' שם רק דר"ל דעשה הבגד שלא ללובשו רק שיהיה מונח בקופסא וס"ל דמ"מ שם טלית עליו ועי' בפסחים דף ל"ח ע"ב גבי לחמי תודה מה דמחלק שם בין עשה למוכרן כו' ורש"י ב"ק דף ס"ו ע"ב גבי עורות ובירושלמי חלה פ"א ה"ז בדעת הלקוחות הדבר תלוי כו' ועי' מש"כ רש"י שבת דף נ"ט ע"א ודף פ"ד ע"א אם בעינן שיהי' מיוחד לישיבה וה"נ י"ל דאף דלא עשאן ללבישה מ"מ חיישינן שמא ימלך ועי' בערלה פ"א ה"א גבי הנוטע לסייג ולקורות דרק אם משנה הנטיעה ובמש"כ רבינו בהל' כלים פ"ח הלכה ט"ו גבי אמר לאומן עשה לי כו' ובירושלמי גיטין פ"ג ובאמת כ"כ בזה בח"א גבי הך דאמר ר"י דטלית שאולה פטורה מן הציצית למ"ד חובת טלית היינו ג"כ אם לכתחילה עשאה להשאילה כעין שפי' רבינו ז"ל גבי דברים העשויין להשאיל ולהשכיר בהל' טוען פ"ח ה"ט ע"ש וסובר שמואל במנחות הנ"ל דגבי כלי קופסא חייבין בציצית ור"ל דמיירי אם לבשן ומחמת דחיישינן שמא ימלך משא"כ בזקן שעשה לכבודו בזה לא חיישינן שמא ימלך וכמו בהך דיבמות דף ק"ד ע"א הנ"ל וכן ר"ל גבי כסות סומא במנחות דף מ"ג דהיינו כסות המיוחד לסומא אבל סומא בעצמו פטור אבל גבי כסות אשה אף אם לבשה איש אף למ"ד חובת גברא הוא פטור משום דנשים הוה עם בפ"ע כמבואר בשבת דף ס"ב ע"א ולא הוה ככסות המיוחד ללילה וליום כמבואר בירושלמי הובא בתוס' מנחות דף מ' ע"ב. ובזה א"ש דברי התוס' שם דף מ"א ע"א בשם ספרי גבי כסות אשה דחייב מפני שבעלה בה בלילה וע"כ ר"ל שהוא בזמן שהאיש לובשה דזה ודאי נשים פטורות גם אם לובשת כסות איש וזה דוחק לומר דאתיא כמ"ד חובת טלית היא רק דר"ל דאף אם היה בגד מיוחד לשניהם אין שם חיוב עליו רק באופן ששניהם ביחד מתכסים בב"א וכעין שכ' התוס' זבחים דף צ"ה ע"א גבי אם מיוחד לאוכלים ולמשקים דר"ל בב"א דוקא וכן יהיה נ"מ לבגד של גוי ועי' מנחות דף מ"ג ע"א גבי הלוקח מן התגר וי"ל החילוק דמן התגר כיון שדרכו למכור לא נפטרה מן הציצית ולא הוה תעשה ולא מן העשוי ומן ההדיוט אף שאנו יודעים שלקחה מישראל מ"מ נפקע החיוב מן הבגד ופסולים הציצית וכעין הך דחלה פ"א ופ"ב גבי נחתום וכן לענין טלית של קטן אם הוה פטור בעצם ועי' תוס' ערכין דף ב' ע"ב גבי קטן אך שם י"ל אף דאין בו שיעור טלית מ"מ צריך לחנכו וכ"כ בזה במ"א. ולכך גם גבי כלאים כן אין עליו שם בגד כלל ולא חל עליו שם איסור כלאים כלל משא"כ גבי מרדעת של חמור אסור להעלותו על כתפו אף דרך ארעי וכמבואר במשנה הובא בדברי רבינו לקמן בהלכה י"ח דאין ארעי לכלאים ועי' מנחות דף מ"א ע"א ע"ש ברש"י ולכך דייק הך דמצות בטלות לע"ל רק מהך דין דבגד שאבד בו כלאים ר"ל דעשה בגד לשם לבישה וחל עליו שפיר איסור כלאים ומ"מ מותר לעשותו תכריכים וע"כ מוכח דמצות בטלות. והך לע"ל ר"ל בשעת קבורה ר"ל כך דהנה רבינו פסק לקמן בהלכה ל"א דגם אם מלביש אדם אחר חייב המלביש וקמ"ל דבמת לא הוה כמו הלביש אדם אחר דהוא אינו בכלל אדם כלל כמבואר בכריתות דף ו' ע"ב ועיין בכתובות דף פ"ו ע"ב ודף פ"ז ע"א דלע"ל ר"ל שעת קבורה וכ"כ בזה בהל' נדרים וכן ר"ל רבינו כאן בהלכה י"ט ובהל' י"ז מ"ש עליו הר"א ז"ל דהוא סותר עצמו דכאן פסק דלא יטול ביצה בבגד כלאים ובהלכה י"ט קאמר דבצלצול קטן מותר אך ר"ל כך דשם קאמר בבגד כלאים בבגד שעשוי ללבישה וחל עליו איסור כלאים משא"כ בהלכה י"ט אין עליו שם בגד כלל ולא חל עליו איסור כלאים ועי' במסכת כלים פט"ז מ"ו זה הכלל עשוי לזיעה טהור ופ' כ"ו מ"ג ופכ"ד מ' ט"ו ע"ש. אך כל זה רק בהעלאה אבל לבישה אף בגד שאינו עשוי לחימום ג"כ אסור ולכך דייק רבינו כאן בהלכה ט"ו גבי מנעל שאין לו עקב דוקא דאז קשה מותר מפני שאין לו הנאה דאין עליו שם בגד ועיין יבמות דף ק"ג ע"ב גבי מנעל המסוליים ובתענית דף י"ב ע"ב גבי אפנתא ע"ש ברש"י ועיין בירושלמי יומא פ"ח דהתיר שם רק לאסטניס סוליסה ר"ל דאינו מנעל גמור דהיינו בלא עקב וכ"כ בזה אבל מנעל שיש לו עקב דאז הוה מלבוש אז אף אם אין לו הנאת חימום גם כן אסור ובאמת לפי מה דמבואר ביבמות דף ד' ע"ב דהעלאה אימעוט גבי מוכר כסות ור"ל כך כמ"ש התוס' שבת דף ע"ג ע"ב גבי צריך לעצים וגבי כבשים שסחטן דאם אינו צריך להדבר אין עליו שם מלאכה כלל וכן ה"ה גבי צידה ה"נ גבי העלאה כן ולכך אף פסיק רישא מותר ומרש"י שבת דף כ"ח ע"ב מוכח כך דלר"י אף אם מתכוין כיון דלא תליא בכונה מותר ולר"ש כיון דסבירא ליה דתליא בכונה אם מתכוין אסור גם במוכרי כסות וכעין דאמרינן בפסחים דף כ"ה גבי לא אפשר וקמכוון ע"ש בזה אבל גבי לבישה כיון דהוא לובש אסור ולכך פסקינן כהך דב"ק דף קי"ג ע"א דאם לובש לגנוב את המכס אסור וכמבואר כאן בהלכה י"ח ואף דאינו מכוון להאיסור של הלבישה כיוון דמכוון להלבישה אסור ועיין במה דפליגי רש"י ותוס' בכורות דף כ"ה ודף ל"ד ע"א דאם נתכוון להדבר רק לא להאיסור של הדבר אם זה נקרא גם כן דבר שאין מתכוון ובתוס' ביצה דף ל"ג ע"א פליגי גם כן כה"ג ואף דבאמת אינו רוצה להדבר וכעין מש"כ התוס' בע"ז דף י"ג ע"א ד"ה יניח דמה שנפטר מן המכס אין זה מיקרי הנאה ועיין תוספתא בבא מציעא ספ"ה גבי מי שחייב לחברו ריבית אם יוכל לנכות בשטרי ריבית שנפל לו עליו ע"ש דאם בא לחשבון אסור ובמש"כ הרא"ש ז"ל בסנהדרין פ"ג בהך דדף כ"ז ע"ב דקיבל עליו לשלם כרגא ע"ש כיון דעל פי דין אינו מחוייב זה לא הוה שוחד וזה גם כן כונת הגמרא דנדרים דף ס"ב ע"ב גבי עבדי דנורא וזהו גם כן כונת התוס' עירובין דף מ"ג ע"א ד"ה הלכה שכ' שם דאפילו בשכר שרי בשבת והוא תמוה כמבואר בנדרים דף ל"ז אך ר"ל השכר מה דמשמר לו כה"ג דשניהם אינם כלום ועיין בירושלמי פרק א' דמעש"ש הלכה א' ופ"ג ה"א אם במעש"ש מותר כה"ג ותוס' ע"ז דף ס"ב ע"א. ועיין בירושלמי שבת פי"ג ה"ג מה דמחלק שם בין קריעה דס"ל שם דלא יצא וגבי חטאת יצא אם שחט בשבת משום דשם החיוב בא לו ע"י מעשיו וכאן הקרע הוא לתקן הבגד ולכך לא יצא אם עשה זה בשבת ע"ש ותוס' שבת דף כ"ה ע"א דחטאות ואשמות לא מיקרי צורך גבוה כיון דהוא גרם אף שזה נעשה ע"י שמצווין אותו כך מ"מ כיון שהוא גרם לזה ובהך דעירובין דף ל"א ע"א גבי דאם מערבין לדבר הרשות אסור לעשות זה באיסורי הנאה וכ"כ בזה בהל' שבועות. אך כאן אסור כיון דמ"מ מתכוון ללובשה. וא"כ לפי"ז לעשות בגדים מצמר של כבשים שצמרן קשה עם פשתן אסור ללובשן וכמש"כ ובאמת רבינו ז"ל לא ס"ל כלל הך דין דקשים שרי לענין כלאים רק דגבי קשים ליכא חשש דכריכת נימא אבל בל"ז אין נ"מ ועיין מש"כ הבעה"מ והראב"ד בהשגות שם ספ"א דביצה אך שיטת רבינו ז"ל לפי הנראה כאן סוף פירקין ובהל' כלי המקדש פ"ח הי"א ס"ל כך דלפי מש"כ רבינו בס' המצות מ"ע ל"ג משמע שם דיש נ"מ בין בגדי כה"ג לבגדי כהן הדיוט דבגדי כה"ג הלבישה היא מצוה לא משום דבל"ז הוה מחוסר בגדים ועיין תוספות יבמות דף ה' ע"ב ומנחות דף ה' ע"ב ותוס' שם דף מ"א ע"א בשם תוספתא ולכך אין בו משום כלאים לעולם משא"כ גבי בגדי כהן הדיוט דזה הוה רק לצורך קרבן כדי שלא יהא מחוסר בגדים ולכך אסור בהם כלאים שלא בשעת עבודה ועיין יומא דף ס"ט ע"א ע"ש וזהו כונת הירושלמי כאן פ"ט הלכה ב' כאן בבגדי זהב כאן כו' ור"ל דבגדי זהב של כה"ג מותר ובגדי לבן ר"ל של כהן הדיוט אסור וכמש"כ. גם י"ל כמ"ש התוס' במנחות שם דאין עליהם שם בגד וכעין דאמרינן בחולין דף קכ"ט ע"א דהוה כעין מעשה עץ שימש ר"ל דע"י הני דברים נעשה עליו שם זה והוה כמו פנים חדשות אך זה שייך רק גבי שאר בגדים אבל גבי אבנט כיון דחזינן דיש שם אבנט גם על של בוץ לבד וא"כ לא גרם התערובות לזה ויש שפיר שם התערובות והוה שעטנז. ובזה א"ש גם כן שיטת רבינו בהל' טומאת אוכלים פ"ג ה"ח דפסק כהך ברייתא דחישב א"צ הכשר ע"ש בהשגות דס"ל דזה תליא בהך מחלוקת דשם דף קכ"ח ע"ב גבי ארכובה אם מטמא משום אבר מן החי אף דאין בו בשר ומדברי רבינו בפ"ב מהל' אבות הטומאות ה"ד נראה דסבירא ליה דארכובה שפיר מטמא משום אבר מן החי וא"כ חזינן דיש אבר שמטמא אף בלא בשר ואם כן שוב ליכא על הבשר שם מעשה עץ. גם י"ל דזה תליא בהך דקדושין דף נ"ד ע"א דסבירא ליה שם לרב דכתנות כהונה אין מועלין בהם משום דמתחילה כשנעשו נעשה ע"כ גם להנאת לבישה לא לשם עבודה לבד וכן סבירא ליה לרב בירושלמי כלאים פ"ט ה"ג במה דאמר שם אבל מטפחות ספרים וקאי זה אהך משנה דכלים המובא שם דשל ספרים טמאים טמא מת ע"ש ובפכ"ח דכלים מ"ד גבי מצויירים ואמר שם רב הטעם מפני שמחמם בו ידיו כשעולה לס"ת כו' ר"ל דרב לשיטתיה בקדושין שם דמותר והקשה דאם כן למה אינם אסורים משום כלאים גם כן כצ"ל ותירץ דבאמת רב פוסק כמאן דאמר דאסור מטפחות ספרים משום כלאים אך הקשה דאסור בהנאה והוה כמו כיפה המובא בסנהדרין דף מ"ח ועיין תוס' שבת דף נ"ח ע"א דלכך נטהר משום דהוה איסורי הנאה אך לפי מש"כ א"ש דיש לחלק בין מטפחות לשאר דברים ועיין במגילה דף כ"ו ע"ב במה דפליגי שם רש"י ותוס' גבי פריסה אם ר"ל דוקא שבתוך הארון או אף מה שבחוץ ובירושלמי שם פ"ג ה"א הוה פלוגתא על כילה דעל ארונא אם יש עליו קדושת ארון וזה תליא אם מחיצת של ארון אם יש עליו קדושת פנים או לא ועיין שבת דף ח' ע"א גבי כורת ופסחים דף כ"ו ע"א גבי מחיצות של היכל ומנחות דף כ"ד ע"א ועיין כלים פ"ב מ"ד ופ"ד מ"ד גבי חולקין את כו' וכ"מ בזה ובאמת יש נ"מ בין אם הוא גדר בנין או כלי. ובזה א"ש דברי רבינו בהלכות תפילה פרק י"א דקורא אותו היכל ותיבה דהיכל ר"ל בבנין ותיבה ר"ל כלי. ועיין מ"ש התוס' ברכות דף י"ט ע"ב גבי מדלגין כו' דמבחוץ הוא טהור והוה חציצה ע"ש ועיין בזבחים דף נ"ה ע"ב דוילון אין עליו שם מחיצה ע"ש ברש"י. ולכך אם נימא דאסור בהנאה אין עליו שם בגד לענין כלאים משא"כ לרב בקדושין הנ"ל שפיר יש שם בגד עליו כמש"כ אך זה רק שייך בדבר שאחר גמר עבודה אין עליו שם מצוה ואם כן נתנו ליהנות בהם והוה גדר לבישה משא"כ גבי בגדי זהב כיון דהם לכבוד והוה מצוה עליהם בהלבישה שוב אין עליהם שם בגד ולית בהם משום כלאים לעולם ועיין מש"כ רש"י יומא דף ס' ע"א ד"ה ראוין ע"ש ומ"ש התוס' שבת דף נ"ז ע"ב גבי אסטמא דכיון דעיקר הדבר משום תכשיט אין עליו שם בגד וגם כאן כן דעיקר הדבר לשם מצוה ועיין בירושלמי שבת פ"ח במה דבעי שם אם יוצאין ד' כוסות ביין של שביעית ע"ש ולמה לא שאל גם במצה כן אך לפי מש"כ א"ש דכ"כ בזה בח"א בהל' סוכה דמ"מ היכא דזה תליא בהנאה מה שיוצא יש שם הדבר עליו ע"ש. והנה עי' ברכות דף ל"ח דגבי מצה אינו יוצא רק שיהא בהדבר טעם מצה אך גבי יין אינו מעכב זה ע"ש פסחים דף ק"ח ע"ב ושוב אין שם שתי' על זה וה"א דאסור עיין במנחות דף פ"ד גבי עומר ובכורות דף י"ב ע"ב גבי בכורה ובגירסת רבינו שם דגרס משום סחורה ובתו"כ פ' בהר דממעט מנחות מפירות שביעית מקרא והא דמבואר בתוספתא פ"ח דמנחות דאין מביאין מפירות שביעית שם ר"ל לאחר הביעור ומטעם משקה ישראל ולקמן בהל' איסורי מזבח אבאר זה אך באמת כונת הירושלמי כך דר"ל לאחר הביעור וכשיטת ר"י דס"ל בסוף פ"ט דשביעית דעניים אוכלין אותם ולא עשירים ע"ש. והנה עיין בתוס' פסחים דף ל"ה ע"ב גבי דמאי דסבירא ליה לר"י דכיון דמצה נקראת לחם עוני יוצאין בה אף לכתחילה בדמאי אף עשירים כעין הך דברכות דף ל"ח ע"א וביבמות דף מ' ע"א גבי חלוט ע"ש וה"נ י"ל גבי מצה של שביעית כה"ג דאף עשירים אוכלין אותה אך י"ל דהוה כמו מצה שאינה ראוי' לז' וכשיטת רש"י בזבחים דף פ"ח וכן מבואר בתוספתא דמנחות דדבר שאינו ראוי לכל לא הוה משקה ישראל ולכך דייק רש"י בחגיגה דף כ"ד ע"ב ד"ה רביעית שמן ושם קאי אחבית של יין משום דקשיא לי' קושית התוס' בזבחים שם ובחולין דף ל"ה דהא הוה מדומע לכך כ' רש"י כך משום דמבואר בתוספתא דתרומות פ"ח וסוף מקואות דשמן לא מתערב ביין ולא הוה מדומע. ולכך י"ל ג"כ מש"כ רבינו בהל' חמץ פ"ו ה"ה דהטעם גבי עיסת הכלבים משום דאינה משומרת לשם מצה ולא נקט משום דאינה לחם די"ל דלחם עוני הוה כמש"כ. גם י"ל דנ"מ אם בשעת אפיה חשב עליו לאכילה לאדם דאז י"ל דלגבי חלה שפיר חייב ואף אם עכו"ם עשה עיסה לכלבים ונתגייר ואפה לשם לחם י"ל דחייבת בחלה כיון דבשעת גלגול לא הי' עלי' גדר חיוב וכעין דאמרינן בירושלמי פ"ג דחלה גבי שני עכו"ם שעשו עיסה לחלק ולקמן בהל' מתנות עניים ובהלכות בכורים אאריך בזה משא"כ גבי מצה דבעינן שימור משעת לישה לא יצא. ומבעי לי' גבי ד' כוסות אם שם גם כן שייך זה לומר וא"כ לדידן דלא פסקינן כר"י בשביעית אין נ"מ ואף דהא זה מבואר בסוכה דף ל"ט דיוצא באתרוג של שביעית שם יהי' קיים וגם י"ל דחשש הפסד ליכא גבי שביעית רק אם גם התחלת הגידול הי' בשביעית כמבואר בירושלמי פ"ה דמעשרות הלכה ד' גבי הביא פחות משליש ע"ש דאין עליו קדושת שביעית ולקמן בהל' שמיטה אבאר זה:

ועשה. מהם לבדים כו'. עיין בהשגות וכ"כ בזה ועיין מש"כ רבינו בהל' עדות פ"י ה"ג מה דמחלק בין בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן דזה רק דרבנן ועי' לקמן בהלכה כ"ז אך מרש"י הוריות דף י"א ע"א מוכח דמחלק בין אם ארג חוט של צמר וחוט של פשתן על פני כולו דכל הבגד עשוי כן או אם ארג רק חוט אחד של צמר בבגד של פשתן. אך זה נראה דגם רש"י ז"ל מודה דשני בגדים אחד של צמר ואחד של פשתן אם חברן יחד ודאי הוה כלאים מן התורה וא"ש מ"ש בכ"מ ורבינו ז"ל לקמן בהל' ד' מציצית משום דסבירא ליה לרש"י דיש על הציצית לבד שם בגד ולכך כיון דקשר עליון דאורייתא כמבואר במנחות דף ל"ט והציצית הוא גדיל הוה כלאים דאורייתא וזה ר"ל גם כן הגמרא בזבחים דף י"ט ע"א דאמר שם גבי תפילין מצוה דגופה חייץ ור"ל כך כשיטת רש"י משום יתור בגדים ואף דהא צריך דוקא ג' על ג' כמבואר שם י"ל דכיון דיש מצוה בתפילין יש שם בגד עליו כעין הך דפסחים דף מ"ו ע"א גבי חציצה ובכורות דף י' ע"א גבי איסורו חישובו ועי' סוכה דף ל"ג ע"ב גבי אגד בלולב דמשמע שם דאם הוה מעכב יש עליו שם קשר ולקמן אבאר זה ועיין תוס' נזיר דף נ"ד ע"ב גבי ציץ דיש עליו שם בגד אף דהוה רק ב' אצבעות עיין שבת דף ס"ג ע"ב ועיין מ"ש רבינו בהל' שבועות פ"ה הי"ח ע"ש. ובזה א"ש דברי רש"י בזבחים שם דמתחילה עד שלא הביא הגמרא דכהנים פטורים מן התפילין משום עוסק במצוה פי' דהוה יתור בגדים ואחר כך פי' רק משום חציצה דכיון דליכא מצוה עלייהו אין עליו שם בגד וא"ש. ובאמת זה תליא אם הכלאים בציצית מה שעושה תכלת בסדין או מה שעושה ב' חוטין לבן דהיינו פשתן עם ב' חוטי צמר ועי' ביבמות דף ה' ובנזיר דף מ"א ע"ב ודף נ"ח ותוס' כתובות דף מ' ע"א ובאמת נראה דהא דסבירא ליה לר' במנחות דף ל"ח דלבן ותכלת מעכבין זה את זה זה רק לבן של פשתן ותכלת של צמר אבל בבגד צמר אם נימא כמ"ד דאין חוטי פשתן פוטרין בו וצריך צמר די בלבן אף לר' וא"ש מ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות על בעה"מ שבת פ"ב דפסק כר' אך זה רק בטלית של פשתן וכשיטת ר"ת ז"ל וכן הא דאמרינן במנחות דף ל"ז ע"ב גבי פלוגתא דר"י ות"ק ואמר שם סדין בציצית א"ב ור"ל כך אם עשה ג' ציצית של פשתן ואחד של צמר אף אם נימא דלא מעכב מ"מ כיון שלא קיים כל המצוה כהוגן שוב לא דחי הלא תעשה וכמש"כ רבינו בפיהמ"ש סוף מס' נגעים וע"ש דף מ' ע"א ותוס' דף ו' ע"א ד"ה מה ע"ש. וזה ר"ל כונת רש"י בסנהדרין דף פ"ח ע"ב מ"ש שם דקשר עליון דאורייתא הוא פלוגתא במנחות וע"ש בתוס' אך ר"ל כך דהנה כ"כ בהל' נזירות דיש ג' חילוקים במצות ובתיקונים א' דצריך לעשות הדבר וכמו אגד לר"י גבי לולב והדס וערבה דשם המצוה שיאגדם לא שיהיו אגודים ולכך מבואר שם דף ל"א ע"ב ודף ל"ה ע"ב דדוקא במינו דאל"כ הוה בל תוסיף ועיין יומא דף מ"א ע"ב גבי אגד של עץ ארז ואיזוב אם הטעם הוא משום אגד ע"ש בתו"י דשם גם כן יליף בג"ש דלקיחה לקיחה כמו בהך דסוכה דף י"ג ע"א ע"ש בתוס' ובירושלמי רפ"א דיומא ואם כן זה גופא הוה מן המנין כיון דקי"ל דצריך אגד ואגד צריך ג' דוקא כמבואר בסוכה דף י"ג ע"ש וכן הדין גבי תפירה של ס"ת ותפילין צריך לתפור דוקא ולכך בזה בעי גידין וכעין גבי בית יד של בגדי כהונה המבואר ביומא דף ע"ב ע"ב דע"כ צריך לעשותן בפ"ע ולחברן כמבואר שם וכמו הולכה לדידן וזהו ג"כ הך דין דשבת דף קל"ה ע"א גבי ערלה כבושה ע"ש ור"ל אם צריך לחתוך הערלה או צריך שיהיה גלוי או צריך שלא יהיה הערלה וכיון דנכבשה אף דנגלית מ"מ לא חתך ועיין ביבמות דף ק"ב ע"א מה דבעי שם אם צריך חליצה או גלויא כרעא ונ"מ כגון אם נשאר הרגל מכוסה ולהיפך נ"מ אם שרפה המנעל ע"ש וזה הדין ג"כ גבי מילה בב' ערלות עיין שבת דף קל"ה וביבמות דף ע"ב ע"ב ור"ל לענין דחיית שבת דנחתך אך לא נתגלה ולחתוך ב' פעמים לא מצינו ועיין בזבחים דף י"ח ע"ב ובמנחות דף ל"ז ע"ב דאף דמרבינן בעל ה' כנפים זה רק דמ"מ יש בו ד' אבל להטיל ציצית גם להכנף החמישי זה לא ויהי' נ"מ גבי ב' ערלות אם היה האחד נולד מהול והאחד חתך אם די בזה ובזה א"ש הך דיבמות דף ע"א ע"א גבי נולד מהול מה דמצריך קרא לזה וע"ש דף ע"ב ע"א וכ"כ בזה. אך זה לר"י דסוכה דף כ"ט ע"ב דאם הי' פרוד יכפתנו מה ר"ל אם משום דסבירא ליה דצריך שיהא כפות או צריך שלא יהא פרוד ונ"מ אם גם שם צריך לאגדו במינו ואם הוה בל תוסיף בשלא במינו וגם אם בעי אגד מעלייתא כמו בהך דסוכה דף ל"ג ע"ב ועיין מנחות דף ל"א ע"ב גבי קרע דגם שם בעי דוקא גידין ולא גרדין ע"ש אך שם י"ל דשם בעי שיהא שלם וכמו בהך דזבחים דף ט"ו דבעי לאמטויי ע"ש משא"כ גבי לולב י"ל דבעי רק שלא יהא פרוד וכן גם כן נ"מ למ"ד בסוכה דף ל"ד ע"ב דצריך ג' הדסים אם ר"ל המספר ג' או שלא יהא פחות מג' ונ"מ לפי המבואר בפרה פי"א דאף דבעי גבי איזוב ג' קלחים מכל מקום אם היו הג' בקלח אחד כשר עיין בעה"מ פ"א דסוכה על דף י"ג ע"א דשם הטעם דאגד גם בידי שמים הוה אגד ועיין בהשגות הר"א ז"ל שם ותוס' שם דסבירא להו דגבי איזוב לא מעכב האגד לכ"ע אך בירושלמי פ"א דיומא ה"א משמע שם דמעכב האגד רק דגבי פסח מצרים אין האיזוב מעכב ועיין תו"י יומא דף מ"א ע"ב ד"ה כדי אך שם קאי אאיזוב שנותן לתוך שרפת הפרה ועיין בספרי פרשת חוקת פסקא קכ"ד וכמש"כ ועיין בדברי רבינו בהלכות פרה פי"ב ה"ד דפסק שם דגם שנים כשר אף דבגמרא מבואר דפסול אך שם ר"ל דהאגד פסול ורבינו ר"ל דלא גרע מלא אגדן ולכך ס"ל להירושלמי ביומא שם דאיזוב לא מעכב בפסח מצרים משום דחזינן דלא נאמרה בתורה רק בציווי משה לישראל לא בציווי הקב"ה למשה ולא הוה שנה הכתוב לעכב דצריך בקדשים. אך גבי לולב כיון דיליף מקרא דבעי ג' י"ל דצריך ג' דוקא במספר שיהיו חתוכים ועיין מש"כ התוס' סוכה דף מ"ד ע"ב ד"ה ג' ע"ש ובאמת זהו כונת הירושלמי בסוכה שם על הך דר"י מה דאמר שם דליות ר"ל כה"ג וזה גם כן ר"ל בהך דמכות דף ח' כיון דאם מצא חטוב כו' ר"ל דלא דבעי שיהא חטוב רק שלא יהא מחובר ולכך אין עליו שם מצוה וכן נ"מ דהנה עיין בדברי רבינו בפיהמ"ש פ"ו דמסכת תמיד דמבואר שם דגם בין הערבים הי' צריך דישון במזבח הפנימי ועיין תוס' יומא דף כ"ו ע"א ודף ל"ג דמבואר שם דא"צ זה. והנה בירושלמי פ"ב דיומא ה"ג יליף מדישון מזבח הפנימי משום דמקיש להזאה דמה הזאה בגופו ר"ל כמבואר דף נ"ט ע"א דעליו לא על אפרו כן גם הקטרת צריך דוקא שיהא בגוף המזבח וכן ר"ל התו"כ פרשת אחרי מות פ' ג' פ' ד' וכפר כפרה שיהא בגופו ר"ל לא על האפר ע"ש ועיין בירושלמי ביומא פ"ב ובמנחות דף פ"ח ע"ב דגם גבי מנורה כן צריך דישון ועיין מעילה דף י"ב ובתו"י יומא דף ל"ג ע"א כתב דהדישון לא הוה מכשיר דיכול להקטיר בשלא נדשן ע"ש ואם כן מוכח דזה לא הוה חציצה ועיין מנחות דף כ"ו ע"ב במה דבעי שם גבי אברים ועצים כה"ג אם בעי על המזבח או לא ועיין סוטה דף ט"ז ע"ב דמכשיר צ"ל למעלה ור"ל הך דמנחות דף ס"ב ע"א ודף פ"א דלחם למעלה ומבואר בב"ק דף י"ג ע"ב דלחם הוה מכשיר ע"ש. והנה ביומא שם אמרינן דעצים הוה מכשיר ואם כן בעי גם כן למעלה רק די"ל דמ"מ לא הוה חציצה דהוה כמו מין במינו עיין זבחים דף ק"י וכ"מ ומנחות דף י' ע"א גבי דם ע"ש. ואם כן גבי דישון ג"כ כך אם משום שצריך שיהא נדשן או צריך שלא יהא דשן ועיין יומא דף כ"ד ותוס' שם דף נ"ט ע"ב ד"ה והרי דדישון מזבח הפנימי אין עליו שם עבודה ע"ש. וכן הדין גבי קשר של ציצית אם ר"ל שצריך שיהא קשור או צריך שלא יהא נפרדים ועיין סוכה דף י"ב ע"א גבי פתיל ע"ש. והנה זה יהיה תליא במש"כ אם הכלאים הוא מחמת הציצית עצמן או מחמת הציצית עם הטלית. והנה למ"ד במנחות דף ל"ט דבעי גדיל ופתיל מציצית עצמן אין ראי' דקשר עליון דאורייתא דשם ר"ל לענין הציצית בטלית יהיו נקשרים ולא החוטים בעצמן וא"כ לא יהיה בזה גדר ב"ת וכמש"כ אך למ"ד פתיל או גדיל ע"כ הקשר הוא להציצית בעצמן ובזה שפיר יש בל תוסיף זהו כונת רש"י:

[השמטה שם ע"ד.**במ"ש בדברי הירוש' חגיגה פ"ג גבי משקה בי מטבחיא. ועי'**פסחים דף כ' ע"א בתוס' ד"ה ובשעת וחולין דף ל"ו ע"ב ד"ה אלא ולכאורה דבריהם תמוהים דאיך ס"ד למימר דשמואל ס"ל דתלושים מכשירים דא"כ גם בי מטבחיא הוה הכשר כמ"ש התוס' שם ולשיטת רבינו דס"ל בפ"י מהל' טוא"ו הט"ז וי"ז דזה הוה בגדר הלכה י"ל דר"ל משום דהמים באו על הפרה חוץ לעזרה ואף דאז היתה בע"ח ולא שייך בה כלל דין הכשר עי' חולין דף ע"ד ע"ב גבי ב"פ ודף קכ"ח ע"א גבי הכשר קודם מחשבה וגבי יד ע"ש אך לשיטת רבינו דבעי גם תלישה מהמחובר לרצון זה די אף אם תלשן לצורך בע"ח וכמבואר בכמה משניות במכשירין ובירוש' פ"א דעירובין ה"ז דהוה מחשבה לכ"ע ובדברי רבינו בהל' טוא"ו פי"ב ה"ג דלכך בעי שיהיו תלושים ברצון דבל"ז נשאר עליהם שם מחובר אך לענין הנפילה דבעי ג"כ רצון ולשיטת התוס' דמה"ת רק שיפול ממחוברים אם זה מיקרי ג"כ נפילה ממחובר כיון דאז היה בע"ח ולא שייך בו גדר הכשר כלל ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דב"ש וב"ה בפ"א דמכשירין מ"ב ג' ע"ש אך עיקר הטעם משום דהמים באו מחוץ לעזרה ואין עליהם שם בי מטבחיא וא"ש: ע"כ השמטה]

תפרכו'. אעפ"י שהרצועה כו'. עיין בר"ש כאן דלא ס"ל כן רק דאם יש הפסק ביניהם מותר וכ"כ בזה בח"א דראי' לשיטת רבינו דאם נימא דעיקר הכלאים בציצית הוא משום הציצית בטלית והנה קי"ל במנחות דף מ' ע"ב דכנפיה של עור חייב בציצית וא"כ יכול לעשות כך ולא יהי' כלאים וע"כ כמש"כ רבינו אך י"ל דהעיקר הטעם שם משום דאזלינן בתר עיקר הבגד וכאן אם נימא דבבגד עצמו א"א לעשות ציצית כה"ג שוב לא יהיה ראוי ללבישה ולא יהי' עליו שם טלית כלל כמש"כ והוה כמו זקן העשוי לכבודו ופטור מציצית וא"כ עיקר הבגד נעשה ע"י הכנף של עור ושוב אין שם בגד עליו וכעין הך דשבת דף ט"ו ור"ה דף י"ט אם הולכין אחר המעמיד וכמו דמבואר ביבמות דף ק"ב ע"ב גבי סנדל התפור בפשתן ע"ש ברש"י בשני הלשונות ותו"י יומא דף ע"ט דאין שם מנעל עליו ושם ביבמות גבי הוא של עור ותריוסיות של שער דכשר לחליצה אף דעיקר חליצה הוא התרת הרצועות כמבואר שם ובירושלמי שם ועיין פסחים דף מ"ה גבי עריבה במקום העשוי לחזק ובר"ש מס' טהרות פ"ח מ"ח מה דמייתי שם בשם רשב"א גבי מזחילה כו' העליונים טמאים מפני שהם גדורים כו' וכה"ג מבואר בר"ש מקואות פ"ב מ"ד בשם תוספתא גבי גיסטרא שהיא שקועה ע"ש דיש עליו שם שאוב ושם פ"ה מ"ה ו' גבי כלים ובהך דחולין דף קכ"ח גבי בהמה מהו שתעשה יד לאבר ע"ש ושם דף קל"ג ע"ב גבי מתנות אי אזלינן בתר עיקר הבהמה או בתר הראש. וכה"ג מבואר בירושלמי פסחים פ"ב ה"ג אם הפריש מצה על חמץ דלא מהני כיון שממנה עצמה אינו יכול להפריש וכה"ג כ' התוס' בכורות דף י"ב ע"ב ד"ה כיון דזה הוה כמו מהחיוב על הפטור ע"ש וכה"ג מבואר בירושלמי חגיגה פ"ג ה"א גבי משקה בי מטבחיא דאם נטמא בפנים והי' שותת ויורד טהור אף בחוץ ואף דמשקה טופח חיבור ועיין פסחים דף י"ז ע"א ובירושלמי פיאה פ"ב דמבואר שם דאם הי' שדה חציו בחו"ל וחציו בארץ אין הקצירה שבחו"ל מחייבת אותה שבארץ להניח פיאה ובזה א"ש ג"כ הך דשבת דף כ"ח ע"ב דאמר שם דע"כ בעי בתים של תפילין מעור טהור מחמת השי"ן ע"ש ואמאי לא נימא לדבק ש' מעור בהמה טהורה על בתים של עור בהמה טמאה וע"כ צ"ל דלא מהני זה כיון דמהבתים עצמן לא אפשר לעשות ש' לא מהני הדיבוק ואף דבכל מקום מהני כמבואר בסוכה דף ל"ז ע"א כיון דחברי' כגופה דמי וכמש"כ התוס' יומא דף מ"ד ע"ב בשם הירושלמי היכא דמדבקא במסמר הוה כגופה ועי' עירובין דף פ"א גבי תפרו בקיסם ומנחות דף ל"ב ע"א ד"ה להשלים דתפירה הוה חיבור ושם דף ל"ז ע"ב מ"מ כאן לא מהני זה כמש"כ וה"נ גבי בגד כן ועיין בירושלמי חלה פ"ג ה"ה ע"ש:

מפנישצורת הכל כו'. כ"כ בזה בח"א דאין האיסור רק בזמן שהוא חוט אז נקרא של צמר אבל אם בשעה שנעשה חוט כבר נהפך צורתו לא דלא הי' עליו שם חוט של צמר מעולם וכן כונת רבינו בהל' שביתת עשור פ"ג ה"ז מש"כ שהרי קושי הארץ מגיע כו' לא דר"ל דבעינן שביוהכ"פ יהי' מרגיש היחוף רק דר"ל דכיון דהוא מרגיש הקושי אין עליו שם מנעל ושוב לא נאסר כלל ביהכ"פ וכעין שכתב רבינו בהל' סוכה פ"ה ה"ד דפשתן אין עליו שם גידולי קרקע דשם פשתן חל עליו לאחר הטוי' ואז נשתנה וכה"ג מבואר בתוספתא דמאי פ"ד דמרבינן פירות חו"ל עם פירות של שנה שני' על פירות של שנה שלישית לפוטרו ממעשר עני ור"ל קודם מירוח דעדיין לא נטבל ושוב לא חל עליו שם טבל של מעשר עני כלל וה"נ כן וכה"ג מבואר במס' פרה פ"ד הובא בדברי רבינו בהל' פ"א פ"ד הט"ז דקודם שתעשה אפר היו יכולין להרבות לה עצים ושאר דברים ואין פוסלין אותה ואחר כך אם שרף עלי' עצים פסלה ועיין מש"כ התוספות מנחות דף מ"ב ע"ב ד"ה וסממנים וכ"מ בזה:

[השמטה לדף ט"ו ע"א.במ"ש שם בשם התוספ' גבי מרבין פירות שביעית כו' לפוטרו מן המעשרות. אךי"ל דהטעם דהוה כמו שלא ראה פני הבית וזה הטעם דהכניסו במוץ דהך דברכות דף ל"א וכ"מ ובירוש' שם פ"ה מרבה אדם תבן כו' ועי' במ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' מתנות עניים פ"ה ה"ד גבי טמון ושם אאריך בזה: ע"כ השמטה]

לפיכךכו'. שהרי בטלו כו'. עיין בהשגות. אך באמת ר"ל רבינו דהן בטלין להעור של הכבשים לא להפשתן או כמש"כ לעיל דאם כבר נעשה איסור אז בטל גם כלאים בדבר אחר וא"כ נתבטלה בהעור של כבשים ולכך מותר ללובשם אבל אם הי' על הנימא שם צמר אז הוה אסור דאמרינן שמא הצמר בפ"ע והפשתן בפ"ע והעור מחברן כמו בהלכה ט' ועיין בירושלמי חלה פ"א ה"א וה"ב דאמר שם דאם עשה עיסה אחת מה' מינים אין חל עליהם שם עיסה כלל דהוה דבר חדש וכן בעי שם אם עשה עיסה אחת מה' מינים וחזר ועשה ה' עיסיות ועירבן אם שייך כאן חוזר וניער דאמרינן שנעשה כמין חדש וה"נ י"ל מש"כ רבינו דהנימא של צמר בהחוט של פשתן דהירושלמי לא אמר רק דאם עירב נימא של צמר בנימא של פשתן ועשה מהן חוט אבל לא כה"ג ועיין בר"ש כאן במ"ט מש"כ גבי סרבלים של צמר ויש בהם עורות שהם תפורין בפשתן אך שם י"ל דר"ל דביטל הפשתן להעור וכהך דמבואר בחולין דף קכ"א ע"א גבי אלל שפלטתו סכין ושם דף פ"ג ע"ב היכא דבטלי' לגבי מזבח ועירובין דף ק"ד ע"א גבי מלח שעל הכבש ותוס' זבחים דף פ"ו ע"א גבי עצמות קדשים שיש עליהם בשר דמהני ביטול ופסחים דף מ"ה ע"א גבי עריבה ובירושלמי שבת פט"ז גבי כל הטפל הרי הוא כגופו וכ"מ בזה וזה עדיף מאינו מקפיד דזה נעשה כגוף הדבר. ואף לשיטת רש"י ביבמות דף ע"ח וכ"מ דלא מהני אינו מקפיד בגוף משום דסבירא ליה דאינו מקפיד לא מהני רק דלא הוה חציצה אבל היכא דבעי נגיעה לא מהני ולכך דייק רש"י ב"ק דף פ"ב ע"א דגבי בשר בעי שיגע במים אבל היכא דהוא מבטל הוה כמו עצם ולכך מוכח בירושלמי פ"ג דפסחים גבי עריבה דגם אם רובו גם כן יכול להטביל דהוה כגופה של עריבה ע"ש וכן נ"מ לענין כולו ביבמות דף ע"ח ע"ב שם וזה ר"ל היינו רביתי' אף דהוא ב' גופים ולא כהך דזבחים דף י"ט גבי חציצת בגדי כהונה דשם ר"ל כעין הך דחולין דף ס"ז גבי יבחושים דהדופני דמנא לא מיקרי פירש כלל כיון דכן דרכם. אך צריך שיבטל לעולם וכמש"כ הר"ן ז"ל פ"א דסוכה על הך דדף ד' ע"א ועיין רש"י שבת דף נ"ז ע"א דמשמע דסבירא ליה דאינו מקפיד וביטול הוה חדא מילתא אך באמת נ"מ גבי טבילה בין אם קודם שנעשה עליו הדבר הוזקק לטבילה אז גרע וצריך ביטול גמור ע"י מעשה ובין דבר שמתחילה הוא כן אז לא איכפת לן וזהו דר"ל ביבמות הנ"ל היינו רביתי' דהא מתחילת בריאת העובר הוא במעי אמו ולא הי' מעולם גוף אחר ועיין נזיר דף נ"א גבי גלגלין ושם גבי ש"ז כיון דמעלמא קאתי ומעילה דף י"ב ע"ב וכ"מ בזה ועיין זבחים דף ק"י ע"א ובמ"א הארכתי בזה:

בגדצמר כו'. עיין בכ"מ ועיין בפיהמ"ש לרבינו במשנה ט' גבי הך דר"י במשיחה של ארגמן מבואר כמש"כ רבינו דאף לר"י אין אסור רק מפני שהוא פותל תחילה עמהם אבל בלא זה לד"ה מותר ואנן לא קי"ל כר"י ע"ש בפיהמ"ש ועיין בזבחים דף י"ח ע"ב במה דאמרינן דאבנט מיגז גייז ור"ל דזה לא שייך לגוף הבגד רק דהוה כדבר בפ"ע וכמו שאינו ועיין מנחות דף ל"ז ע"ב גבי האי מאן דחייטי' וברש"י שם דף מ"א ע"א ובזה יש ליישב ג"כ מ"ש רבינו בהל' כלי המקדש פ"ח ה"ד דבגדים מקרעים פסולים לעבודה ובהל' ביאת מקדש פ"א הי"ד פסק דעבודתו כשרה רק דחייב מיתה וי"ל דמיירי כגון שהי' מרושלין ושם היו נקרעים וסילקן ע"י אבנט וכיון דקי"ל דאבנט מיגז גייז הוה כמאן דליתא ומ"מ יש עליו שם בגד קרוע וכעין זה מבואר בבכורות דף ג' ע"א גבי ולימא לי' שקיל אזנו וזיל כו' מה דמחלק שם בין נפל לזה ועיין תוס' מגילה דף ט' ע"א מ"ש בשם רש"י כה"ג דגרע יותר היכא דכתב בשיבוש מהיכא דלא כתב כלל ותוס' סוטה דף ל"ג די"ל דגרע טפי היכא דקרא בלשון חול מלא קרא כלל ועיין גיטין דף ס' ע"א התם מחסרא במילתא ובמגילה דף כ"ב ע"ב גבי דנפילת אפים דיותר טוב שלא יפול כלל משיפול בשינוי ובר"ה דף ל"א ע"ב גבי שיר של קרבן דהוה מחלוקת אם לא אמרו שיר כלל או שאמרו שיר של חול ע"ש וכ"מ בזה. ולפי מש"כ בהשמטה לח"ב י"ל דלא נפסל הבגד רק שהי' קרע גדול וכעין הך דזבחים דף צ"ה אם לא נשאר בו כדי מעפורת ובאמת אדרבא לפי המבואר בדברי רבינו פ"א מהל' ביאת מקדש מוכח דשתוי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים אינם חייבים רק שהוא כהן הכשר לעבודה ור"ל לאפוקי בע"מ אף דלענין טומאה יש לו בבע"מ כמבואר ביבמות דף ל"ב ע"ב ובדברי רבינו סוף הל' ביאת מקדש מ"מ לגבי הני לא וכן מבואר בתו"כ פ' שמיני ופ' אחרי מות וא"כ לפי"ז י"ל דאם הי' קרוע הבגד עד שיהי' עי"ז עבודתו פסולה שוב אינו חייב מיתה משום קרועי בגדים דשוב הוה אינו כשר לעבודה. ובאמת נראה דכונת הגמ' בהוריות דף י"ב ע"ב יכול בראש ובגד של סוטה כו' ע"ש בפריעה ופרימה כל עיקר ור"ל כך דלא נימא שאינו חייב עד שיפרום בגדיו לגמרי ויפרע ראשו לגמרי אז חייב קמ"ל דאף פריעה ופרימה קצת ג"כ חייב ועיין בדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"א הי"ד שדייק שם כדרך שקורעין על המת ור"ל דאם הי' קריעה גדולה דאז שוב נפסל מלעבוד עבודה דהוה מחוסר בגדים אז אם נכנס כך פטור דאינו ראוי לעבודה ועיין תוס' סנהדרין דף פ"ג ע"א וביומא דף ה' ע"ב וזהו כוונת הגמ' מנחות דף ק"ט ע"ב גבי חוניו דנכנס בצלצול בין אולם ולמזבח ורצו להורגו משום ביאה ריקנית במחוסר בגדים וזהו הוה רק שייך לב"ד של כהנים כעין דמבואר בסנהדרין דף פ"א ע"ב ופ"ב ע"ב ועיין בספרי פ' קרח פסקא קט"ז עון המסור לכהנים. וגם י"ל דנ"מ אם הי' יתור בגדים כגון שני אבנטים והעליון הי' קרוע ומ"מ אין עליו שם יתור בגדים כיון שהוא פסול וכעין מ"ש התוס' סוכה דף ל' ע"ב גבי מין אחר בלולב היכא דהגביהו שלא כדרך גדילותו ע"ש ואף דרבינו בהל' תפילה פי"ד הי"ב פסק דאין הכהנים רשאין להוסיף בברכת כהנים ברכה אחרת גם בלחש ע"ש התם הפסול לא משום דלא הוה כתיקונה רק משום דצריך שישמעו העם וא"כ ההוספה דא"צ לשמוע לא הוה שלא כתיקונה לענין זה משא"כ כאן ועיין בזבחים דף פ"ה ע"א במה דאמר שם לא תהא פחותה משוחט חוץ כו' ור"ל אף בלילה ואח"כ הקשה מעוף ותירץ דשחיטה של עוף בפנים אינו כלום משא"כ לענין חוץ אין נ"מ ובדברי רבינו בהל' מעה"ק פי"ח הי"ז וע"ש בהשגות ועיין בהך דזבחים דף כ"ו ע"ב גבי פסול שלא במקומו דאינו עושה שירים ובדברי רבינו בהל' פסוהמו"ק פ"א הכ"ז דנקט זרק כהלכתו ושם בהל' כ"ח ובפ"ב ה"י ובפי"ד ה"ב ע"ש. והא דשל חול פסול הוא משום הך דמבואר בזבחים שם בד שלא ילבש של חול עמהם וכן מבואר בירוש' סוף עירובין ובפסול לא שייך זה דמ"מ יש עליו שם כלי שרת וכן הוה הדין גבי חליצה המבואר ביבמות דף ק"ב גבי שני מנעלים ומבואר בירוש' שם דרק אם שניהם של עור אבל אם התחתון של לבד החליצה כשרה ואף דכתבתי שם בפ"ד מהל' יבום הי"ט דצריך שיהא העקב דבק למנעל של חליצה י"ל דמיירי שהתחתון אין לו עקב. ועיין ביומא דף נ"ג ע"א אם מעייל ב' הקטרות ואחד בלא מעלה עשן ועיין חולין דף ל"ב ע"א אם גבי פרה דחולין שייך אותה ולא חברתה ועיין בדברי רבינו בהל' פרה פ"ד הי"ח דפסק כן דחולין אינה פוסלתה אם נשחטה בלא כונה וס"ל דזה תליא בהך דיומא דף מ"א ע"ב ע"ש. והנה באמת רבינו לא כתב ג"כ דאם שחט שתי פרות בדיעבד דפסול והטעם כך דהנה רבינו בהל' פרה פ"ד הי"א פסק דאם שרף שתי פרות בגת אחד פסול והטעם דכיון דקי"ל דשרפה חוץ לגיתה פסולה וכיון שאין לה גת מיוחד הוה לכל אחת כמו חוץ מגיתה ועיין פסחים דף פ"ו ובדברי רבינו בהל' ק"פ פ"ט ה"ה וה"ג דצריך לעשות מחיצה בין שני חבורות דאי לאו הכי אין עליהם שם חבורה ולכך אם נפרצה המחיצה שביניהם אינם אוכלים ועיין סוטה דף מ"ג ע"ב גבי כרם של שני שותפים ובירוש' שם ופ"ט דשביעית גבי פרוזבול דאין כותבין על שני שותפין משום דכל קלח וקלח כו' וכ"מ. והנה רבינו ס"ל דגם גבי שחיטה אם שחטה חוץ ממקום שריפתה פסולה וכמבואר בזבחים דף קי"ג וזהו כונת הגמ' בזבחים שם גבי שרפה שלא כנגד הפתח כשרה מחמת מקום שפורשת למיתה שם תהא שריפתה ר"ל דהוא ס"ל כר"ל דמותר לשחוט שלא כנגד הפתח דהיינו פורשת למיתה וה"ה דמותר לשרוף דהשחיטה והשריפה צריך שיהי' במקום אחד וכן מבואר בירו' תרומות פ"ו ה"ב מקום שחיטתה כו' ע"ש מקום שפורשת מחיים ר"ל דנפרשת מחיותה דהיינו השחיטה ודלא כשיטת התוס' בזבחים דף נ"ה ע"ב ודף כ"ה ע"ב ודף צ"ג ע"ב ומנחות דף ז' ע"ב ע"ש וגם ההזאה ס"ל לרבינו ג"כ כן וצריך להיות במקום שריפתה ושחיטתה וזהו הנקרא גיתה ומערכתה ודלא כשיטת הר"א ז"ל בפ"ד מהל' פרה הי"א והל' ו' ע"ש וא"כ לפי"ז אם שחט שניהם נפסלה אחת מהם. והנה לפי"ז י"ל דיוכל לפדות אחת מהם וכמש"כ רבינו בפ"א מהל' פ"א ה"ט וא"כ ממילא תכשר השניה וכעין דמבואר בירוש' קדושין פ"ב ה"ז גבי שני חטאות ובמעילה דף ז' וגם הוה כמו ששחט בלא כונה דהוא נתכוון לשחיטת פרה ובאמת הוה חולין ועיין במנחות דף מ"ח ע"א חולין ממילא הואי ע"י פדיון ור"ל דלא הוה כמו שמכניס חולין לעזרה ע"י שפודה החולין בפנים וכעין שכתב רבינו ז"ל בפיהמ"ש פ"ה דמעש"ש מ"ט דכיון ששכר המקום הוה זה גופה כמו משיכה וכעין זה כתבו התוס' ב"ב דף ע"ו ע"א ע"ש ובתוספ' ערכין פ"ד ומעש"ש דאמר שם פדייתו זה הוא משיכתו ובירושלמי מעש"ש פ"ה ה"א דאמר שם דרשב"ג הוא דאית לי' דגם גבי מעש"ש משיכתו זו היא פדייתו ר"ל דע"י הפדיה נמצא שיצא מרשות גבוה לרשות הדיוט זה גופה הוה משיכה דמשכו לרשות אחר. ובזה א"ש שיטת רבינו בהל' מכירה פ"ג ה"ט דרק כשאין המטלטלין צבורין אז צריך לומר קנה ע"ש וטעם משום דאם הם צבורים אז השכירות מקום הוה משיכה וקנה בגדר משיכה וזהו ג"כ שיטת רש"י בהך דגיטין דף ע"ז ע"ב ד"ה לקניא ובד"ה הרי זו דכתב שם דקנתה הגט מחמת אגב קרקע ובעיא צבורין וע"ש בר"ן ובתוס' דף ע"ח ע"ב ד"ה ואת. אך באמת שיטת רש"י משום דאז הוה כמו שמשכה הגט וכמש"כ ועיין תוס' סוכה דף ל"א ע"א ד"ה אבל ויהי' נ"מ ג"כ דגבי שטר לא מהני זה דאין שטרות נקנין במשיכה עיין תוס' יבמות דף קט"ז ע"א אם מהני קנין אגב בשטרות ובתוס' גיטין דף כ"ב ובכ"מ וכעין זה מבואר בתוספ' דנדרים פ"ד גבי המודר הנאה מחבירו עד שיעקרו סוכות דאסור על לילי יו"ט האחרון ועיין תוס' ב"ב דף ו' ע"ב גבי כשורא וסוכה דף מ"ח ע"א. אך באמת ר"ל כך דכ"כ בהל' סוכה ובהל' שבועות בשם הירוש' דשם סוכה לא הוה רק בחג בשעת מצוה וא"כ ממילא כיון שיצא זמן החיוב פקע שם סוכה ממנה וא"כ ממילא הוה כמו עקירה ולכך מותר במודר הנאה הנאה ויהי' זה נ"מ להך מחלוקת ראשונים גבי תנאי בעצי סוכה אם מהני ואף דהתוס' במגילה דף כ"ח ע"ב כתב בד"ה בתי כנסיות דכל דבר דאין הקדושה רק לזמן מהני תנאי וה"נ כן דזה לא דמי דכאן לאחר הזמן שוב אין הדבר כלל וזה לעולם דידי' וכעין שכ' התוס' מכות דף ח' ע"א גבי שליח ב"ד וכ"כ בזה וכן יהי' נ"מ במה דמבואר בסוכה דף מ"א ע"ב ודף מ"ו ע"ב דיכול להקנות הלולב במתנה ובפרט לשיטת הירוש' דס"ל בפ"ג דסוכה ובפ"ב דגיטין דצריך שיקנה מתחילה האתרוג ואח"כ יוצא בו לא שיטלנה לכתחילה לצאת בו וכ"כ בזה היך יכול להקנותו הא אינו שלו מה"ת לשיטת רש"י דף ל"ז ע"ב ועיין ב"ב דף מ"ג ע"א גבי ס"ת דאינו יכול לסלק והטעם כתבתי דזה הוה כמש"כ רבינו בהל' מכירה פכ"ב הי"ד אין אדם מקנה כו'. אך באתרוג י"ל דכיון דמותר להריח בו יש לו בו עדיין זכות בהדבר ועיין פסחים דף צ' ע"א גבי פסח ובהך דסוכה דף ל"ג ע"ב דמשמע שם דאף אם חל המצוה על ההדס ואח"כ השחירו הענבים מותר ללוקטם לאכילה ולא הוה כמו שמרים של הקדש המבואר בב"ב דף צ"ז דאסור אף דנפסל על ידיהם ועיין מעילה דף י"ג גבי גידולין ובחולין דף קל"ה אם יוכל לשייר ובירוש' ספ"ד דפסחים גבי הך דגמזית של הקדש ופ"ג דקדושין וכ"מ וצ"ל כיון דזה רק לזמן שפיר יכול לשייר ועיין תוס' סוכה דף ט' ע"א ד"ה מנין וכ"מ בזה וה"נ גבי חולין כן. אך י"ל דשם בעי ביאת חולין בעזרה והוה כעין דמבואר בזבחים דף פ"ב ע"ב דממעטינן דרך משופש ע"ש ועיין ברש"י זבחים דף צ"ב ע"ב דמוכח שם דגבי הכנסת דם בפנים שפיר נפסל אף שנכנס בעודו בבשר ע"ש ברש"י ד"ה או דנקט רק שקיבל הדם לאחר יציאה וצ"ל דשם לא הפסול מחמת ההכנסה רק מחמת שהדם בפנים ועיין בדברי רבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ב הט"ו וט"ז מבואר שם כך דהיכא דהיזה ממנו בפנים שם נפסל הקרבן לא מחמת פסול הדם רק הוה פסול הגוף ולכך אף אם כוס אחד נשאר בחוץ נפסל הכל ולכך אף אם נכנסה מאליו וגם בשוגג פסול. ולפסול הדם לחוד אז אם הכניסו במזיד נפסל ובשוגג לא נפסל ובזה א"ש דברי התוס' זבחים דף כ"ז ע"ב ד"ה לא מ"ש דמביא ראי' מניתנין בחוץ שנתנן בפנים כו' והא ר"י ס"ל דוקא בשכיפר וצ"ל כמש"כ דנ"מ לענין הדם עצמו אך מהך דשם דף ל"ו ע"א דאמר שם וקי"ל בשכיפר ור"ל דאף הדם לא נפסל בשלא כיפר אף אם הכניסו במזיד וא"ש בזה מ"ש התוס' שם ד"ה היכא דא"כ ביטלת תורת פיגול דשם עכ"פ הדבר בעצמו נפסל משא"כ כאן אך באמת י"ל דרבינו ז"ל ס"ל דרק בשהכניסו לכפר אז לא נפסל עד שיכפר וכעין דמבואר בגמ' כאן דף פ"ב ע"ב כל מידי דחשיב עלי' לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל ע"ש ובחולין דף ק"ב ע"ב גבי חישב לאכול כולה ע"ש. ועיין בתוספ' מנחות פ"ה דאף אם הכניס כל שהוא להיכל נפסל הדם ואף דאין בו שיעור הזאה ומשמע דנפסל כל הקרבן ועיין תוס' זבחים דף פ' ע"ב ד"ה ב"ת דמשמע דהיכא דליכא שיעור כלל אף למאן דס"ל שם דף ע"ה דהזאה א"צ שיעור מ"מ פסול דרישומו ניכר בעיא ומ"מ אם הכניסו כה"ג לפנים נפסל כולו ובהל' פסוהמו"ק אבאר זה. ועיין תמורה דף י"ג ע"א מי קרינן כו' ובזבחים דף ע"ז ע"א גבי שמן עכ"פ הרי חזינן דרק משום דבעי הכנסה והבאה אבל בל"ז הוה כמו דבר אחר ע"ש ועיין רש"י מנחות דף מ' ע"ב ד"ה הטיל ושם דף מ"א ע"א ד"ה חדא דמבואר שם דהמעשה שעושה בציצית השניים הוה כמו פעולה בהני ע"ש וה"נ גבי פרה כיון דע"י זה נפסלת וצריך לפדות והוה חולין והוא נתכוון לשחוט ב' פרות הוה כמו בלא כונה ועיין מנחות דף מ"ט ע"א במה דאמר שם גבי פיגול באומר מותר אך רק דסבר שמותר לחשב בה לשם שלמים וממילא מחשב לאכול חוץ לזמנו ומ"מ לא הוה זה עקירה בטעות ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בפ"א מהל' איסורי מזבח דהיכא דהם סבורים שמותר ובאמת אסור אם זה הוה טעות ועיין בתוס' ב"מ דף קט"ו ע"ב גבי הך דאביי דחבל סכינא דאשכבתא ע"ש. ועיין במכות דף י"ב ע"א גבי היוצא חוץ לתחום לפי' פי' רבינו בהל' רוצח פ"ה הי"א דאם יצא בשוגג ההורגו אף גואל הדם גולה ע"י אף דהוא הוה סבור שהי' מזיד ולכך הרגו והוה כמו אומר מותר דאינו גולה מ"מ כיון שזה בא לו ע"י שגגה גולה וזה תליא בהך דשבועות דף כ"ו גבי העלם חפץ ועיין בהך דפסחים דף ע"א ע"ב ודף ע"ב ע"ב וכן בהך דמכות דף כ"ב ע"ב גבי הוסיף לו רצועה אחת ועיין ב"ק דף ל"ב ע"ב ואמאי לא הוה ג"כ כמו טעה בדבר מצוה אך שם י"ל משום דכבר עשה המצוה ושוב אין עליו שם שליח ב"ד ובאמת שיטת רבינו בהל' רוצח פ"ה ה"ו דהך דמכות דף ח' לא ר"ל בשליח ב"ד המלקה דזה אין הטעם משום דעשה ברשות רק דהדין כן כמבואר ב"ק דף פ"ד ע"א אם מיית לימות רק דלכך בעי אומד משום הך דסנהדרין דף י' משום דבעינן אחיך ואחיך רק בקיים וכמבואר במכות דף ה' ע"ב והרי אחיו קיים דזה הלשון רק כשהוא קיים ונ"מ ג"כ למה דמבואר בספרי פ' תצא פסקא רכ"א דממעט שם עדים זוממים מתליה אם ר"ל רק לדידן דס"ל דרק עובד ע"ז והמגדף ניתלין והמיעוט הוא בעדים זוממים של מגדף דלא נימא דניתלין משום כאשר זמם. אך לפי מש"כ זה א"צ מיעוט דהא התליה לאחר מיתה ואז אינו אחיו כלל רק המיעוט הוא דאף לר"א דס"ל דכל הנסקלין ניתלין מ"מ ממעט עדים זוממין וזה תליא אם הך כאשר זמם הוא הטעם של העונש או רק זה דין ונ"מ ג"כ אם עדים זוממין בעי אזהרה עיין במכות דף ד' ע"ב וא"כ משמע דזה הוה רק דין ולא משום כאשר זמם דאל"כ למה לן אזהרה וכשיטת רבינו בהך דכריתות דף י"א גבי שפחה חרופה דלא ס"ל דשפחה הוה חייבי לאוין עיין בהל' אס"ב פי"ב הי"ב ופ"ג וביבמות דף נ"ה ע"א וכ"כ בזה וכן גבי לאו דבן סורר ומורה מה דמלקין אותו עיין בדברי רבינו בהל' ממרים פ"ז ה"ז והך דדף ס"ג קאי אמיתה לא אמלקות ועיין רש"י סנהדרין דף ע"א ע"א מ"ש שם רש"י דהא הוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אך י"ל דהטעם מבואר במכות דף י"ג ע"ב משום דבמיתה א"א לפטור בדבר אחר אבל גבי בן סורר ומורה הא מבואר בסנהדרין דף פ"ח דאם רצו אביו ואמו למחול מוחלין לו שוב הוה כחייבי כריתות אך באמת מדברי רבינו מבואר שם בהל' א' דזאת אזהרה היא רק על המיתה ועיין מ"ש בפיהמ"ש פ"ג דמכות דהך לאו דלא תאכלו על הדם לא לקי אך מ"מ גבי בן סורר י"ל דס"ל כמבואר בירוש' שם דהאזהרה היא משום לא תגנבו ואף דבכל מקום לא לקי על זה משום דניתן לתשלומין כמבואר חולין דף קמ"א וכ"מ אך מ"מ גבי בן סורר ומורה מבואר בירוש' ב"ק פ"ג ה"ד דשם אין שייך תשלומין י"ל דשפיר לקי. אך מלשון רבינו לא משמע כן רק דלקי כיון דמפורש בקרא אף בלא אזהרה וא"כ ה"ה גבי עדים זוממין אבל אם נימא דזה רק דין אז בעי אזהרה ומהך דב"ק דף ה' ע"א בתוס' שם שכתבו דאף אם העידו לשלם רק מזיבורית צריכים הם לשלם מעידית חזינן דזה הוה דין וכן נ"מ לגבי עדי מסית אם גם בהעדים זוממין הוה הני דיני דמסית וזהו כונת רש"י הובא בתוספ' רפ"א דמכות ד"ה כל הזוממין ועיין רש"י כתובות דף מ"ה ע"א וגם י"ל דנ"מ להך דסנהדרין דף ל"ג ע"ב גבי מחזירין לזכות אף שע"י זה יהי' חוב לבע"ד ע"ש בתוס' דף ג' ע"ב ובהך דכתובות דף ל"ג ע"א וא"כ נ"מ ג"כ לתלות אף בלא מיעוטא דקרא וכן אם העידו על אשה דהיא אינה ניתלת אם העדים ניתלין ואם נימא דהוא רק דין וא"כ ממילא ניתלין ובאמת זה תליא במה דפליגי רבינו עם התוס' סנהדרין דף נ"א ע"ב וריש פ"א דמכות גבי עדי זוממין של בת כהן אם הבועל קטן כיצד נידונין העדים זוממין ועיין בלשון רבינו בהל' עדות פ"כ ה"י ע"ש דלא ס"ל כהתוס' אך באמת נ"ל דשם גם על הבת כהן יש שני חיובים רק משום דנידונת בחמורה דהיינו בשריפה ונ"מ דאם אינם יכולים להמיתה בשריפה חונקין אותה וכן נ"ל דר"ע דס"ל בסנהדרין דף נ"א ע"ב דארוסה בת כהן ג"כ יוצאה לשריפה לא משום דסבירא ליה כר"ש דשריפה חמורה רק דיש בה ג"כ חיוב שריפה ונ"מ אף אם לא נימא דחייבי סקילה נידונים בכל מיתה ובהל' סנהדרין אבאר זה. ועיין בתוס' סוטה דף י"ט ע"ב דאתחלתא דשריפה הוא ע"י חנק ע"ש ובזה א"ש מ"ש התוס' סנהדרין דף ס"ו ע"ב למ"ד דבעינן שיהיו שניהם במיתה אחת בבת כהן ע"ש אך באמת גם בה יש בה חנק ובמה דמבואר שם דף ע"ו ע"א דאמר שם אפיקתי' מדינו כו' יעויין שם ברש"י ד"ה ואוקמה ובאמת עיקר הגדר של עדים זוממין דהוה כמו רודף ולכך אם הרגו אין נהרגין דאז שוב לא שייך זה דכבר נהרג וכמבואר סנהדרין דף ע"ב ע"ב ע"ש ולכך גבי מלקות לא פסקינן כן כמש"כ רבינו בהל' עדות ובאמת זה תליא אם העדות הוא על המעשה שעשה או רק מה שיתחייב על זה וזהו כונת הגמ' רפ"א דמכות גבי בן גרושה ובן חלוצה דהא המעשה של העדות הוא שאביו של זה נשא גרושה לא עליו וממילא הוא נעשה בן גרושה רק משום דגבי בן גרושה צריך ב"ד לפוסלו כמבואר בירוש' פ"ח דתרומות וזהו כונת הגמ' בקדושין דף ס"ו ע"ב וכמבואר בר"ש פ"ב דמקואות. ובזה יש לפרש דברי הגמ' רפ"א דמכות ע"ש במה דאמר שם לו ולא לזרעו ובלשון רש"י שם במשנה בד"ה שהוא ור"ל כך דהעדות שלו הוה על האב והפסול הוא בבנים ואם צריך לעשות כאשר זמם לא יחול הפסול רק על בניו שלו ולא עליו כמו שזמם וזהו דמקשה וליפסלו אותו ולא ר"ל אותו לבדו דזהו ממילא רק ר"ל דב"ד יפסקו שהוא פסול ולא שזרעו פסול ותירץ דבעינן כאשר זמם לעשות והוא זמם לפסול את בניו ולא את הכהן עצמו וא"ש. וא"כ נמצא דאין הטעם כאן משום דעשה ברשות רק הדין הוא כך אך יהי' נ"מ אם לא הוסיף לו רק כגון שנתן לו מכה חזקה ע"ש במכות דף כ"ג דצריך להעמיד חסרי כח ועיין ב"ק דף ל"ב ע"ב דמקשה שם דהוה שוגג קרוב למזיד אך באמת יהי' נ"מ כגון אם אמדוהו לכ' וא"כ אינו לוקה אלא י"ח ונתן לו י"ט דבזה לא הוה קרוב למזיד דהא אמדוהו שיכול לקבל כ' וזהו באמת כונת הראב"ד ז"ל בהשגות שם אך הטעם כמש"כ לעיל דעל יותר ממה שצריך לא עשאו אותו שליח ונתבטל ועיין בסוף בכורות גבי מעשר בהמה וכתובות דף צ"ח ותוס' זבחים דף ל"ד דמתבטל השליחות. ובאמת אם נימא היכא דמת בתוך המלקות דהוה טעות באומד של ב"ד וא"כ שוב הוה כמו לא עשאו מצוה כלל עיין מכות דף כ"ב ע"ב גבי אמדוהו לקבל מ' וחזרו ואמדוהו כו' ואדרבא כשילקו אותו יותר מן האומד ומת שפיר עביד מצוה בהראשונות דהרי נתקיים הדין של אחיך קיים לאחר המלקות של האומד. רק דבזה לא שייך כלל הדין של עשו ברשות כיון דהדין הוא כך כמש"כ לכן העיקר כפי' רבינו שם דהיינו שאינו רוצה לילך לב"ד וכעין הך דסנהדרין דף פ"ה ע"א במסרב בו וכן מה דאמר שם ואחר מי התירו אלא כבוד שמים עדיף ר"ל ג"כ לא השליח ב"ד להלקות דזה הדין כן רק דר"ל במסרב וכן הך דכתובות דף ל"ב ע"א דאמר שם שכן הותר מכללו בב"ד ר"ל ג"כ כן כמ"ש רבינו ז"ל דעל מלקות לא שייך הותר מכללו כיון דהמצוה הוה כך כמ"ש התוס' זבחים דף ט"ז ע"ב גבי במה ועיין פסחים דף כ"ג ע"ב בהך מחלוקת דריה"ג ורבנן אם חלב מיקרי הותרה מכללו וכ"מ בזה רק דר"ל כה"ג וגם לפי המבואר בסנהדרין דף פ"ה דגבי אין עושה מעשה עמך למ"ד מקשינן הכאה לקללה פטור ממלקות על ההכאה וא"כ שוב אם לא עשה תשובה לא מיקרי כלל הותרה מכללו וגם מה ראי' מייתי בכתובות דף ל"ג דחובל ממון משלם ולא מלקות מהך דכי ינצו אנשים דילמא שם הוה אינו עושה מעשה עמך דלענין מלקות לא וממון צריך לשלם כמבואר בסנהדרין שם ועיין בבהמא"ו ועיין מ"ש התוס' מו"ק דף י"ב ע"ב דעשה של דיינים דוחה הלאו דמקלל ועיין ביבמות דף כ"ב ע"ב בתוס' שם דאף בעשה תשובה צריך לנדותו ובדברי רבינו פכ"ו מהל' סנהדרין ה"ו ע"ש ובהך דב"ק דף כ"ח ע"א ושלחה ידה פרט לשליח ב"ד ולפי המבואר בירוש' פ"ח דב"ק ר"ל כך דהשליח ב"ד הכה את הבעל דין ואח"כ הכה הבע"ד את השליח ב"ד יכולה אשת השליח ב"ד להציל את אישה אף שיכולה להציל ע"י ד"א משום דזה הוה איסור ובאיסור מותר להכות כמבואר שם גבי עבד ועיין בתוספ' ב"ק פ"ט חבלו בהם כו' וזהו ג"כ כונת הירוש' פ"ח דב"ק ולא אשת שני כיון שהראשון התחיל יכולה היא להציל ועיין בכורות דף ל"ה ע"א בתרי לישני דר"פ גבי בכור. נמצא כך דבמקום דהדין הוא כן אז יותר מן הדין הוה כמו ד"א וכעין דאמרינן בזבחים דף ל"ב ע"ב גבי הואיל ואישתרי ע"ש וכן במש"כ התוס' יבמות דף כ' ע"ב גבי גזירה ביאה ראשונה ואמאי לא גזרינן ג"כ אטו סוף ביאה ע"ש ואמאי לא אמרינן דהוה כמו תחילתו באונס וסופו ברצון דמבואר בכ"מ דאין בזה איסור אך כיון דזה מותר מחמת הדין דעשה דוחה ויותר מזה הוה כמו דבר אחר וכן הדין במה דקי"ל אין מוקצה לחצי שבת זה רק דאם אז לא הי' עליו דין מוקצה אבל אם הי' רק מחמת מצוה מותר כשתעבור המצוה אסור וכמבואר בירוש' ספ"ג דסוכה גבי לולב ועיין תוס' סוכה דמ"ב ע"ב. אך באמת שם לא דמי דשם הוא ביום א' וכ"ז שלא בירך על הלולב לא איתקצאי למצותו והי' מותר לטלטלו וכ"כ בזה וכן יהי' נ"מ לפי מ"ש התוס' ב"ב דף ט' דהיכא דצריך לקבל צדקה יוכל לקבל לצורך שבת כפי צרכו אם גם בפסח דמבואר בפסחים דף קי"ב ע"א דלצורך כוסות יקבל אם מותר לקבל כל צרכו כיון שהתחיל לקבל או זה הוה כמו שלא התחיל כלל כיון שצריך לקבל עפ"י דין וכמש"כ. ובזה א"ש מה דבהך דבשבת דף קל"ז יליף מטעם בהך דטעה בדבר מצוה דפטור ולא אמר משום דהוה גדר אונס עיין פסחים דף ע"ב ודף ע"ג ע"ב וב"ק דף ל' גבי ברשות אך נ"מ בין דבר שלפי דעתו הוא היתר וצריך לעשות זה או דבר שלפי דעתו הוא דהמצוה דוחה זה ובאמת נראה דהך דפסחים דף ע"ב ע"ב גבי נדה מיירי שבאמצע ביאה פירסה נדה ובסמוך לוסת ולכך שפיר מיקרי טעה בדבר מצוה. והנה רבינו ז"ל בהל' שגגות פ"ב ה"ט מפרש דהך דשבת דף קל"ג ע"ב דרק כשאמרו לו שלא יוכל לגמור המילה ביום אז חייב חטאת ובל"ז פטור ולא הוה כהך דשבועות דף י"ח ע"א גבי סמוך לווסתה דאף דהוא סבר שיוכל לגמור קודם שתהא נדה מ"מ הוה שוגג ולא אונס וצ"ל דכיון שאסור לבעול סמוך לווסתה זה גופה הוה כמו התראה וכעין מ"ש התוס' ביצה דף כ"ה ע"ב גבי טרפה אך באמת החילוק הוא דהיכא דנהנה יש עליו חיוב יותר וכמו מתעסק בחלבים ועריות וכעין מ"ש הראב"ד ז"ל בהלכות מעילה פ"ז ה"ב ועיין ביבמות דף צ"א ע"ב מאי הוה לי' למיעבד כו' ושם דף ס"ט ע"ב גבי אכילת תרומה דמקולקלת למפרע וצריכה לשלם קרן וחומש אף דמאי הוה למעבד וע"ש בתוס' דף ל"ה ע"ב ובאמת קשה למה לא תירצו הגמ' בסוכה דף מ"ב גבי עולת העוף ע"ש ועיין בדברי רבינו בהל' שגגות ספ"ב דפסק גבי שפוד של נותר דחייב ובהל' ח' שם נקט הטעם באשה נדה דחייב משום דלא שאלה וצ"ל כיון דשם מיירי שהי' אצלו שני השפודין צריך להזהר גם בהנותר שלא לאכול ועיין תוספ' שבת פט"ז מה דאמר שם שאינו בקום אכול ור"ל דלא שייך בו טרוד וגם לא עשה מצוה:

[השמטה שם בע"ב.במ"ש להך דהוריות דף י"ב ע"ב גבי פריעה ופרימה. ובאמתלרב בהוריות שם דס"ל דהך למטה למטה ממש טעם דר"י דס"ל דכה"ג אסור לפרום כלל משום דר"י לשיטתי' דס"ל במס' שמחות פ"ט דהקורע למטה יצא וא"כ יש עליו שם קריעה ולכך אסור לקרוע וזהו כונת הירוש' שם דר"י פליג אדר"י בתרתי ור"ל דר"י ס"ל דלמטה הוה קריעה כהוגן ולכך אסור לכה"ג וא"ש: ע"כ השמטה]

[השמטה שם.במ"ש בהך דיומא דף נ"ג ע"א היכא דעייל שתי הקטרות. והנהבאמת לפי המבואר ביומא דף נ"א ע"ב דר"מ ס"ל דלא הי' נכנס להדיא וא"כ הוה כמו דרך משופש עי' רש"י מנחות דף כ"ז ע"ב אך רק בשעת הקטרה חייב גם כה"ג וכ"כ בזה לעיל וא"כ אם לא הכניס רק אחת איך שייך בו ביאה ריקנית אך י"ל דמ"מ הגחלים שפיר הכניס והוה כמו בשעת הקטרה ועי' תו"י יומא דף י"ט ע"ב בשם הירוש' דרק אם נכנס בהקטרה כשרה ובירוש' יומא פ"ה ה"ב דהוה שם מחלוקת אם הכניסן בזא"ז על איזה מהן עובר ועי' מנחות דף ס"א ע"א גבי תנופה אם הניף זה בפ"ע כו' ובזבחים דף מ' ע"ב גבי הזאות ודף צ"ג ע"ב ודף ק"י ע"א גבי בעיא דמקלש כו': ע"כ השמטה]

[השמטה לדף ט"ז ע"ב.במ"ש לחלק גבי טעה בדבר מצוה בין היכא דהוא גדר היתר או משום דהמצוה דחה זה. ובאמתהך דסוכה דף מ"א ע"ב גבי לולב לפי שיטת הירוש' שם משמע דטעה בזה דסבר דהוצאת הלולב דוחה שבת ע"ש. אך באמת כך דהא גם ביו"ט אסור הוצאה להני דס"ל דבעי צורך קצת מה"ת רק משום דזה צורך מצוה שרי כמבואר תוס' ביצה דף י"ב וכתובות דף ז' ע"א ותוס' עירובין דף צ"ז ע"ב וחולין דף פ"ד ע"ב ע"ש אך זה שוב לא מיקרי דמחמת המצוה זה רק משום צורך וכן ר"ל בהך דפסחים דף מ"ו ע"ב גבי הואיל ר"ל כך דכיון דהתורה אמרה דאוכל נפש לא אסרו ביו"ט ס"ל דכל שיוכל להיות סיבה שיהי' אוכל נפש נכלל בכלל זה וא"ש מ"ש שם התוס' מחולה שיש בו סכנה בשבת ומה דמקשה שם מחרישה ביו"ט ע"ש בתוס' דאמאי אכתישה לא קשיא לי' רק אחרישה אך ה"ק דכיון דהתורה אמרה לנו דאוכל נפש לא נאסר ביו"ט וכיון דשחיטת חי' ועוף ג"כ לא נאסר ביו"ט והתורה ציוה לנו לכסות ולאו דחרישה לא משכחת שלא יהי' ראוי לכסוי וא"כ ודאי הלאו הזה לא נאמר כלל ביו"ט משא"כ כתישה דהוא רק תולדה דטוחן ועי' שבת דף ע"ד ע"א דלא הוה אב ולאו דטחינה ודאי דנאמר גם על יו"ט חדא דבירוש' יש מיעוט מאך כמ"ש התוס' ביצה וכ"מ וגם יש טחינה בסממנין וכדומה ודאי דלא דחי כיסוי זה הלאו רק גבי חרישה שפיר מקשה ותירץ דגם לאו דחרישה משכחת בדבר שאינו ראוי לכיסוי כמו במתונתא וחל הלאו גם ביו"ט ושוב לא אתי עשה דכסוי ודחי זהו כונת הגמ' וכן ר"ל ג"כ בהך דפסחים דף כ"ז מה דמקשה שם כיון דאין שבח עצים בפת עצים דאיסורא היכי משכחת לה וע"ש בתוס' דף ה' ע"א גבי חמץ ודף כ"ב ע"ב גבי שמן ערלה ותוס' שבת דף כ"ה ע"א ע"ש. אך באמת כך דודאי אם חל עליו איסור הנאה מה"ת שוב אסור ליטלן לצורך תשמיש אף דהנאה שלהם יהי' לאחר שכלו ועי' תוס' ע"ז דף מ"ח ע"ב גבי נטיעה אגוז של ערלה ושם דף ס"ב ע"א גבי חליפין ותוס' חולין דף ד' ע"ב ודף ח' ונדרים דף מ"ז וכ"מ רק דר"ל כך דכיון דעצים לא משכחת לה הנאתן רק לאחר שכלו ועי' סוכה דף מ' ע"א וב"ק דף ק"ב סתם עצים כו' א"כ איך חל כלל מתחילה איסור הנאה עליהם ותירץ דשפיר משכחת הנאה שלהם בשרשיפא ושוב כיון שחל עליהם איסור הנאה אסור מה"ת ליטלן להסיק בהם התנור כמ"ש וא"כ לא קשה כלל משמן ומחמץ. ובאמת להני דבעי צורך קצת גם בהבערה וא"כ ס"ל דהלאו יש ביו"ט עי' בירוש' פ"ה דביצה ותוס' ביצה דף כ"ג וא"כ מה ר"ל הגמ' פסחים דף ה' ע"ב ר"ע לא ס"ל מתוך ע"ש מה שייך זה כאן כיון דעיקר הדין שצריך לישרוף ביו"ט ועל זה אמר ר"ע דזה א"א דאיך יאמר התורה זה דהך סברא דמתוך לא שייך רק אם הי' זה גדר סיבה ולכך ג"כ מבואר בפסחים דף מ"ז ע"א דאף אם נימא דביו"ט גופה לצורך עצמו אסור לעשות הדבר כיון דכעת אינו ראוי מחמת מחוסר זמן ודין מ"מ אם זה יהי' לצורך שבת אם נימא דצרכי שבת נעשים ביו"ט שרי דמה איכפת לן דמ"מ הוא צורך שבת באיזה זמן שיהי' והוה כעין דאמרינן פסחים דף צ"ג ע"ב דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא כיון דבל"ז אינו ראוי ועי' זבחים דף קי"א ע"ב גבי שחט בלילה בחוץ והקריבו חייב ולא כמו שחט בפנים ובתוס' שם ושם דף פ"ה ע"א ובשבת דף קט"ז גבי גליונים אף אם נמחק מ"מ אסור לשורפן ועדיף ממקום הכתב עצמו כן ס"ל לרש"י אך באמת אין הפי' שם כן רק דר"ל דהיכא דיש הכתב בעין אף דהגליונים נחתכו ממנו מ"מ הם מטמאין את הידים ומצילין מפני הדליקה אך אם הכתב נמחק אז גם הגליונים אין מצילין וכעין הך דברכות דל"ז ע"ב בבא מלחם גדול אז יש גם על הפירורין שם לחם ועי' נזיר דף מ"ג ע"ב גבי מת ואכמ"ל. עכ"פ מצינו כה"ג ועי' ירוש' פסחים פ"ט גבי טמאים שנכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה קודם חצות או בלילה ע"ש. אך זה נ"ל דאף למ"ד צורכי שבת נעשים ביו"ט זה רק כשהדבר משום שבת כמו לחם הפנים וכה"ג ולא הוה כמו חלבי שבת דקרבין ביו"ט אף אם רק גדר סיבה כמו בפסחים דף נ"ט ע"ב ועי' יומא דף מ"ו אך כאן לא וראי' מדמבואר בתוספ' פ"י דמנחות דאם חל יום הנף בשבת הכלים שצריך לקצירת העומר מביאים מעיו"ט אך י"ל דאסור משום שבות וכמ"ד בעירובין דף ק"ג שבות דמקדש במדינה לא התירו ע"ש או י"ל דזה ג"כ מיקרי כמו שבות רחוקה דלא התירו ועי' שבת דף קי"ד ע"ב מה דמקשה שם דליתקע ור"ל כשיטת הרמב"ם והרז"ה דכל מוצ"ש היו תוקעין ומה דמשני שם שבות רחוקה ר"ל משום דקניבת ירק אינו מותר רק מן המנחה ולמעלה ע"ש וה"נ כיון דהקצירה רק בלילה לא התירו השבות עכ"פ מה שמותר למצוה הוא רק משום גדר צורך אך נ"מ לענין הנענועים דהוה רק מדרבנן ולא מעכב עי' רש"י פסחים דף ו' ע"א ד"ה כופה דזה לא מיקרי צורך רק ס"ל להירוש' דר"י לשיטתי' בשבת דף קל"ג ע"ב דאף אם פירש מ"מ עדיין שם מצוה עליו וא"כ ההיתר רק משום מצוה ולא משום צורך ולכך מיקרי שפיר ברשות וא"ש: ע"כ השמטה]

כלאיבגדים כו'. ונאמר לא יעלה כו'. כ"כ בזה לעיל לחלק בין העלאה ללבישה וכמבואר ביבמות דף ד' ע"ב ע"ש:

איןאסור כו'. כ"כ בזה והנה רבינו ז"ל כתב כאן דסמרטוט שמניחין כו' והנה בירוש' כאן לכאורה מבואר להיפך גבי הי' בראשו פציות כו' וצ"ל ג"כ דאם סמרטוט שהוא של כלאים שעשאו לזה מותר אבל בירוש' ר"ל דעל מקום אחד מניח של צמר ועל מקום אחד מניח של פשתן שפיר י"ל דהראש מצרפן לשעטנז ועיין ב"ק דף פ"ו ע"א ובירוש' שבת פ"ד בסופו ויאות אילו מאן דנסיב מרטוט כו' גם י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דכלים פכ"ח מ"ג גבי מלוגמא בבגד ע"ש:

מותרלעשות מן הכלאים כו'. כ"כ בזה דקמ"ל דזה לא הוה כמו מלביש חבירו כלאים דס"ל לרבינו לקמן דהמלביש עובר ועיין בכתובות דף פ"ז ע"א דהוה שם מחלוקת אם מהני הנאמנות שנתן לה הבעל קודם קבורה ואמר שם הטעם משום דמזבנינן בלא אכרזתא ע"ש ברש"י אך ה"פ דהנה זה הוה מחלוקת בין רבינו לרש"י גבי קבורה אם זה מוטל על הנכסים מחמת המת או מחמת היורשים עיין רש"י כתובות דף ס"ט ע"ב דנראה שם דהחיוב הוא על הנכסים מחמתו ובדברי רבינו בהל' זכי' ומתנה פי"א הכ"ד לא משמע כן רק דזה חיוב על היורשים ועיין בירוש' פי"א דכתובות ה"א דאמר שם דאם אמר המת אל תקברוני אם לא ירשו קרקע אינו מוטל חיוב על הנכסים. וע"ש בירוש' פ"י ה"א דמבעי לי' שם אם כתובה וקבורה מי קודם ר"ל משום דס"ל דקבורה בעי עם גמר מיתה וכתובה מתחיל החיוב רק לאחר מיתה וזהו ג"כ כונת הירוש' שם פ"ט סה"א דמוכר קרקע ולוקח קבורה ר"ל בדין נכסי לך ואחריך לפלוני אם מת הראשון אם יכולין לקוברו מנכסים האלו דאמרינן דשיעבוד הקבורה חל קודם שזכה בהם השני דהיינו עם גמר מיתה עיין ב"ב דף קל"ז וגם זה תליא אם הקבורה הוה רק דין לא שיעבוד על הנכסים מחמתו דאז אין ב"ד גובין מנכסים כאילו כמ"ש רבינו בהל' זכי' ומתנה פי"ב הי"א ע"ש ונ"מ ג"כ לגר שמת וזכו אחרים בנכסיו אם נקבר מן הנכסים ועיין תוס' מנחות דף נ"א ע"ב גבי נכסים ע"ש אך שם זה הוה חיוב ממילא ולכך כ"ז שלא הקריבו הזבחים לא חל שיעבוד הנסכים על הנכסים וע"ש דפ"א ע"ב ועיין מש"כ בזה בהל' ערכין פ"ו ועיין ב"מ דף ט"ז ע"א ובירוש' כתובות פ"ה גבי מה שאירש מאבא מכור לך אם זה לצורך תכריכי אביו כשהי' אביו מסוכן והוא מהך טעם דזה מוטל על הנכסים מחמת אביו ולא מחמת היורש ועיין ר"ה די"ז גבי הך דר"פ ועירובין דמ"א ע"ב וסנהדרין דמ"ח ע"ב דמשמע שם דעושין לו כשהוא בחיים וביבמות דף ע"ד ע"א גבי הך דלא נתתי ממנו כו' ובתוספ' דנדרים פ"ד גבי מודר הנאה אם מותר ליתן תכריכין ע"ש וזהו כונת הגמ' בכתובות שם דעיקר הטעם דלא מהני הנאמנות של הבעל לאחר מיתה משום שאין הנכסים שלו וכיון דאמרינן דכ"ז שלא נקבר משועבדים הנכסים שלו לקבורתו לא מחמת היורשים רק מחמת עצמו וא"כ עדיין יש לו זכות בהם ומהני הנאמנות וזהו דקאמר כיון דחזינן דלא בעי הכרזה ע"כ משום דעדיין אינם של יתומים ולכך לא בעי הכרזה ובאמת קשה על הגמ' דסנהדרין דף מ"ח ע"א גבי מותר המת למאן ע"ש דילמא בזה פליגי אם הקבורה חיוב הוא על היורשים וא"כ ממילא מה שגובין הוא לצורך היורשים ומה שנשאר הוא שייך להם או בשביל המת וא"כ ממילא הוה לצורך המת ואסור ועיין רש"י שבת דף ק"ה ע"ב דגם יורשים דאינם מצווים לטמא מוטל עליהם חיוב קבורה אך י"ל דמיירי דליכא אחרים אלא הם ועיין מ"ש רבינו בהל' סנהדרין פי"ד ה"ט ויש לקרוביהם לעשות כו' דמשמע לא בגדר חיוב אך שם כיון דכבר נתעכל הבשר שוב אין עליהם חיוב קבורה בגדר קרובים דהוה אין שלדו קיימת עיין נזיר דמ"ד ובמס' שמחות פי"ב ובהך דשקלים פ"ח מ"ב בפיהמ"ש לרבינו שם דהיו משברים העצמות אז גם י"ל דכיון דבשעת מיתה לא הי' מוטל חיוב קבורה ותכריכין עליהם ולא אבלות כמבואר בסנהדרין דמ"ו ע"ב ומבואר בירוש' נזיר פ"ז ה"א דצריכין שיהיו נקברין לא עם עוד דברים ועיין רש"י סנהדרין דמ"ה ע"ב גבי אבן שנסקל בה ע"ש. ועיין בתוספ' כתובות פ"ד ובירוש' שם דאין האב מחוייב לקבור בתו וי"ל דמיירי שיש לה נכסים וע"ש דף פ"א ע"א גבי אשתי אין אני יורש ובירוש' שם מעתה אשה שאין לה כתובה אין לה קבורה מוכח דלא תליא זה בדין ירושה וכ"כ בזה בהל' ערכין. וה"נ הוה אמינא דאסור להלביש להמת כלאים וקמ"ל דאינו בגדר מצוה ועיין מש"כ רבינו בפיהמ"ש כאן פ"ט ה"ד ובהך דכריתות דף ו' ע"ב גבי סך למתים:

ולאיעשנה כו'. שמא כו'. וכן כתב רבינו בהל' תרומות פי"ב הי"ב דחשש תקלה הוא רק בשביל אחר לא בשביל עצמו אך שם י"ל דגבי כהנים לא חיישינן לתקלה עיין זבחים דף פ"ה ע"ב ופסחים דף נ"ט ע"ב ופ"ה ועיין במה דפליגי בתרומות פ"ט מ"ב ר"ע ור"ט אם חיישינן לתקלה בשעת לקיטת זרים ולטמאים לא חשש ע"ש בירוש' וי"ל משום הך טעמא דזריזים ועיין בתוס' יבמות דף פ"ו ע"ב ד"ה ומר דלתקן דבר שיכול להיות לבוא לידי תקלה לא עשו ע"ש ועיין יומא דף ס"ו ע"א דהיכא דטריד שייך חשש תקלה וכ"כ בזה בח"א אך כאן החשש תקלה הוא בשביל עצמו כיון דרבינו פסק לקמן דהמלביש עובר אם הלובש אינו יודע ועיין ביומא דף כ"ד ע"ב בהך מחלוקת דבמה מפיסין אגב חביבותי' דעבודה ע"ש ובירוש' פסחים פ"ד גבי חלות של לחם הפנים דחייש לתקלה מחמת שהם דבר קל ותוס' ביצה דף ג' ע"א גזירה משום כו' דבדבר קל חיישינן טפי וביבמות דף פ"א ע"ב דלחה"פ סמידא טפי:

וכבר. באתי כו'. עיין בהשגות מש"כ דספק דאורייתא לחומרא ועיין מש"כ בפ"ט מהל' טומאת מת הי"ב ע"ש אך באמת כך דהם פליגי אם הא דספק לחומרא הוא דין או רק מחמת דאין אנו יודעין היך לפסוק וכה"ג פליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מעה"ק פי"ח ה"י אם אשם תלוי הוה קרבן ודאי שחייבה התורה וחייב על שחיטתו בחוץ בודאי או רק ספק ועיין בהך דכריתות דף י"ח ע"א ואף דרבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ד הי"ט פסק כחכמים דאף אם נודע לו שלא חטא מ"מ ירעה עד שיסתאב ועיין בירוש' נזיר פ"א סה"א גבי נעשה כמתנדב אשם. והנה עיין בהוריות דף ג' ע"ב ודף ד' ע"א מה דמחלק שם בין תלוי לספק דתלוי פטור מאשם תלוי וספק חייב ולכך אמר שם דספק זרק דם כפרתו ביום או בלילה דהיינו ביה"ש א"צ כפרה אחרת עיין בתוספ' דכריתות פ"ג דה"ה אם ספק אי נזרק אי לא נזרק ג"כ א"צ כפרה אחרת ועיין בירוש' פ"ג דהוריות דאמר שם הטעם משום דספק כפרה כיפר ובירוש' פסחים פ"ח סה"ב ובברכות פ"א ה"א גבי קורא ק"ש ביה"ש ע"ש ובהך דגיטין דף ע"ד ע"א מבואר שם ג"כ כן דתלוי הוא פטור מאשם תלוי וספק חייב. והנה הכונה הוא כך דזה ודאי אינו חייב אשם תלוי רק אם עשה מעשה ודאי רק דאינו יודע אם היתר או איסור אבל אם נסתפק לו אם עשה מעשה כלל אז ודאי פטור ועיין מש"כ הר"ן ז"ל פ"ב דע"ז בשם הראב"ד ז"ל גבי הך דמורייס דמביא ראי' מהך דטהרות פ"ד מ"ו דיש נ"מ בין אם עשה דבר ואינו יודע אם היתר או איסור בין אם לא עשה כלל וכעין הך דספק ביאה טהור עיין תוס' ב"ב דף נ"ה וכ"מ ובנזיר דף ס"ו גבי ספיקו וחולין דף נ"ה ונדה דף נ"ז ולכך רבינו ז"ל בהל' שגגות פ"ח ה"ג נקט האוכל חתיכה ר"ל שודאי אכל רק שזה אומר חלב אכל וזה אומר שומן אבל אם אומר שלא אכל כלל ליכא אשם תלוי וזה ר"ל הגמ' בהוריות ד"ג ע"ב הנ"ל דהנה מבואר בירוש' דהוריות פ"ג דאין הטעם דצריך להביא אשם תלוי על ספק לא משום שבודאי חייב חטאת רק דזה דין מחמת ג"ש דכריתות דף כ"ב דכל דבר שחייבין על ודאו חטאת חייבין על ספיקו אשם תלוי אבל יוכל להיות שאף אם על זה אינו חייב חטאת מ"מ צריך להביא אשם תלוי וכמבואר בירוש' גבי אם אכל ספק חצי זית עד שלא נתמנה וספק חצי זית משנתמנה מביא אשם תלוי אף שפטור מחטאת דאין מצטרפין כיון דאין קרבנו שוה ע"ש. וכן לשיטת רבינו בהל' שגגות פ' ט"ו ה"ד דמפרש הך בעיא דאכל ספק כשהוא הדיוט ונודע לו אחר שנתמנה אף בכה"ג ובעי שם אליבא דר"ש דאזיל בתר ידיעה ומ"מ זה רק היכא דיש שינוי בקרבן אבל אשם תלוי כיון דמשור פטור לגמרי אין מיקרי זה שינוי וי"ל דחייב אף לר"ש וכ"כ בזה בח"ב וא"כ נמצא דס"ל דאשם תלוי הוה קרבן בפ"ע וכשיטת הראב"ד ז"ל בהל' מעה"ק הנ"ל רק דאם החטאת קרב שוב אין עליו גדר חיוב כלל וא"כ אם נסתפק לו אם נזרק הדם אי לא הוה זה כמו ספק במעשה אם עשה ולכך פטור. וכן זה תליא בהך מחלוקת דרב ור"י רפ"א דהוריות גבי אם לאחר הוראה נתחלף לו חלב בשומן ואכל חייב קרבן ר"ל אם הוה כמו שהאיסור נדחה לגמרי עיין בזבחים דף י"ב ע"ב גבי דיחוי ור"ל לשיטת רש"י שם דנדחה הקרבן דהיינו דהאיסור נתבטל כעת ולפי המבואר בירוש' פ"א דהוריות דאם עבר והקריב הקרבן קודם שחזרו ב"ד אף דאז לא הי' צריך להביא קרבן ואף דאז לא הי' צריך כפרה ועיין בכריתות דף ז' במחלוקת דאביי ורבא היכא דאמר לא יתכפר לי חטאתי וס"ל דאינה מכפרת ומ"מ מוכח שם דהקרבן מיהא כשר ויצא חיוב הקרבן לבד כפרה ולכפר צריך עוד קרבן וכעין מ"ש הר"א ז"ל בהשגות פ"ב מהל' שגגות ה"ד בשם תוספ' דאח"כ שנזכר החטא צריך להביא עוד חטאת לכפרה דהא צריך לשם חטא כמבואר בזבחים דף מ"ו ע"ב. והא דקי"ל דחטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם פסולה כמבואר זבחים דף ט' ע"ב במסקנא ובמנחות דף ג' ע"ב באמת מדברי רבינו בפיהמ"ש נראה דזה רק אם שחטה לשם חטאת דם ולא לשם דם דאז לא מיקרי שינוי קודש וכעין דמבואר בזבחים דף ז' גבי תודה ששחטה לשם תודת חבירו ונ"מ כך דהנה כ"כ דרבינו ס"ל דגבי חטאת אף סתמא לא עלו וכמבואר בהל' מעה"ק פ"ד ה"י ודלא כשיטת רש"י זבחים דקט"ו ועי' עירובין דף ל"ז וכ"מ אך מ"מ די ששוחט לשם זה החטאת אבל גבי חטא י"ל דגם בסתם עלו אינו מרצה וכן מוכח מלשון רבינו בהל' מעה"ק שם בהל' י"א אך זה נראה דלאחר שהביא אשם תלוי אף דמרבינן מקרא בכריתות דף כ"ו ע"ב דאם נודע אח"כ צריך להביא חטאת מ"מ אז החטאת רק מחמת החיוב לא מחמת הכפרה ואז אף אם אמר לא יכפר לי לא איכפת לן וגם י"ל דאז א"צ להביא מן החולין ועיין מש"כ התו"י יומא דף נ' ע"ב גבי תמורת הפסח כה"ג דאף דהוא קרב לשם פסח מ"מ אינו יוצא בו דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ועיין בשבועות דף י"ד דכפרה בעי שיחסר ממון ובתמורה דף י' ע"א. ובזה יש ליישב מ"ש התוס' בזבחים דף ס"ח ע"א דכיון דאמרינן דנמשכת ונעשה חטאת העוף למה לא נימא דיוצא בה ידי חובתו עיין שם אך יש לומר משום טעמא דדבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ולכך צריך להביא חטאת אחרת והטעם דנמשכת משום דמשכחת דמייתי על הספק ועיין נדרים דף פ"ג וגיטין דף כ"ח וכן הדין גבי חטאת העוף הבא על הספק דזה הוה בגדר קרבן ודאי עיין נזיר דף כ"ט ומ"מ בזה מבואר בתוספ' דמס' קרבנות הובא בדברי הר"א בהל' מעה"ק פי"ח דאינו חייב עלי' בחוץ לכ"ע וכן מבואר שם בתוספ' פ"ו דמטמא בספק בבית הבליעה והך דאינו נאכל הוא מה"ת לא כדמשמע מהך דנזיר דף כ"ט דמשום חולין בעזרה הוא ועיין מש"כ רבינו בהל' שגגות פי"א ה"ב דהטעם הוא רק משום מחוסר כפרה ועיין בתוספ' כריתות פ"ג דמחוסר כפרה שהביא כפרתו ביה"ש צריך להביא חטאת העוף הבא על הספק ע"ש והטעם כך דכיון דבא לתקן גברא לא מהני בספק זרק משא"כ בספק כפרה מהני שפיר אך זה תליא במש"כ בהל' נזירות אם מחמת שצריך להביא קרבן לכך אסור בקדשים או אדרבא ע"י שאסור בקדשים לכך מביא הקרבן כדי לתקן והארכתי שם הרבה וה"נ כן. אך לענין כפרה העיקר הוא מה שמחוייב להביא וכעין דאמרינן בכריתות דף כ"ו דלכך יוהכ"פ לא מכפר משום דמחוייב להביא קרבן והוה כמו חייבי ממון ונ"מ דאם הביא חטאת ואמר לא יתכפר לי חטאתי דאז צריך להביא חטאת אחרת כמש"כ אם עבר על זה יוהכ"פ י"ל דדי בכך דהחיוב כבר הביא ונתכפר לו ביוהכ"פ. וא"כ גבי הביא קרבן שנתחייב על חלב שאכל קודם הוראת ב"ד והביא לאחר הוראת ב"ד קודם חזרה אף דאינו מחוייב להביא עכשיו הקרבן ועיין בירוש' נזיר פ"ט ובדברי רבינו והר"א ז"ל בהל' נזירות פ"ב הי"ט אם נפטר במה שנהג נזירות בעודו בעבד אף דאז לא הי' מחוייב. ועיין בדברי רבינו בהל' ק"פ פ"ה ה"ב גבי פסח שני דתיקן אם הביא אף אם לא עשה הראשון במזיד וא"כ יהי' נ"מ לענין נשים דמבואר שם בהל' ח' דפסח שני רשות אם בזה תיקן להכרת של פסח ראשון. אך באמת נראה דהא דקי"ל פסח שני רשות בנשים זה רק אם היו בפסח ראשון אנוסים או שוגגים אבל אם היו מזידים אז מחוייבים לעשות פסח שני מחמת תשלומין ולא מחמת רגל בפ"ע ולכך לא דחי שבת ועיין תוס' יומא דף נ"א ע"א ע"ש ובזה א"ש מ"ש שם מהך דפ"ב ה"ד ע"ש. וכן יהי' נ"מ להך דמבואר בפסחים דף ע"א דממעט לילה ראשונה משמחה ע"ש וע"ש דף ק"ח ע"ב ידי שמחה כו' ונ"מ דמ"מ נפטר למחר משמחה אף דעשה בזמן שאינו מחוייב ובזה יש ליישב מ"ש התוס' שם על רש"י גבי ליל שמיני דמשמע רק לילה ע"ש וכן משמע בתוספ' פ"א דחגיגה דנקט כל ז' וע' סוכה דף כ"ז ע"א דנקט לילי האחרון משמע דוקא לילה אך ר"ל דשוב יוצא בו שמחת יום. וגם באמת יש ב' גדרי שמחה אחד של דין וזה בעי דוקא קרבן ואחד של אכילה ושתי' וזה די אף בלא קרבן כמבואר שם בפסחים דף ע"א ותוס' בכ"מ אך נ"מ דשל דין שצריך קרבן יוצא אף בחי כמבואר בירוש' פ"א דחגיגה והא דאמרינן בגמ' דילן דאינו יוצא בחי זה רק שמחה של אכילה ושתי' וזה ר"ל הירוש' בחגיגה פ"א ה"ב בין בדבר שאין דרכו לכן ר"ל כה"ג ולקמן בהל' חגיגה אבאר זה ועיין תוס' חולין דף נ' ע"א גבי מקצת הלילה ככולו וכ"מ בזה וכן נ"מ לגבי בשר עוף דבקדשים אינו יוצא בגדר שמחה עיין חגיגה דף ח' וגבי שמחה של אכילה י"ל דיוצא בו ועיין סנהדרין דף ו' וכן נ"מ גבי עור אלי' דמבואר בזבחים דף כ"ח דלגבי קדשים לא הוה אכילה חשובה ולגבי חולין י"ל דיוצא בה ועיין ביצה דף ל"ג גבי מעיים ביו"ט ושם דף כ"ה ע"א מקום שטובחת אכילה. עכ"פ י"ל דמה דאמרינן שיצא בחטאת שהביא בזמן שב"ד הורו שחלב מותר זה רק על החיוב שנתחייב כבר אבל כפרה לא נתכפר דלא גרע זה מאומר לא יתכפר לי חטאתי כיון דאז סבורים דא"צ כפרה ונ"מ כה"ג גבי אשם תלוי אם יכול להביא אחר הוראה על ספק חלב שאכל קודם הוראה כיון דזה אינו בגדר חיוב ממש רק בגדר כפרה כמבואר בכריתות דף כ"ו ע"ב ע"ש ועיין במש"כ רבינו בהל' שגגות פ"ג ה"י גבי מבעט בכפרה ומוכח שם דאף דקי"ל בחולין דף ה' הובא בדברי רבינו בהל' מעה"ק פ"ג ה"ד דמומר לאותו דבר אין מקבלין ממנו קרבן על זה הדבר כמו מומר לכל התורה אך מ"מ לא דמי לגמרי דגבי מומר לכל התורה או לחלל שבתות אז אף נעשה מומר לאחר אכיל' אין מקבלין ממנו וכמבואר בסנהדרין דף מ"ז משא"כ לגבי מומר לאותו דבר אז רק בשעת אכילה כן אבל אם אח"כ נעשה מומר לזה הדבר אז שפיר יכול להביא הקרבן ועיין מ"ש התוס' שבועות דף י"ז ע"א ד"ה טימא אך שם י"ל דמיירי שהי' מזיד בלאו ושוגג בכרת עיין שבת דף ס"ט ע"א. והנה בירוש' תרומות פ"ו מבואר דאם הזיד בלאו ושגג בכרת אף שהתרו בו חייב מלקות ומביא קרבן והנה רבינו ז"ל לא הביא זה בהל' שגגות פ"ב ה"ב והטעם או די"ל כיון דמבואר בחולין דף מ"א דכיון דהתרו בו וקיבל התראה הוה כמו מומר לזה ועיין ברא"ש פ"ג דמו"ק ואף דהוה שב מידיעתו מ"מ יש עליו שם מומר וכעין מ"ש התוס' חולין דף ק"א ע"ב דמזיד על שבת מ"מ לגבי יוהכ"פ מיקרי שב מידיעתו אך כ"ז אם עדיין לא איתחזק למומר אבל אם איתחזק למומר אז מומר לשבתות הוה מומר לכל התורה וכן ר"ל הך דשבת דף ס"ט ע"א ע"ש בתוס' ושם ג"כ ר"ל היכא דעדיין לא איתחזק דאל"כ הא הוה מומר לשבתות ועיין תוס' שבת דף צ"ג ע"ב כגון ששגג ע"ש ותוס' שבועות דף כ"ח ע"א מ"ש שם על רש"י ד"ה אכל אך שם מיירי כגון דהוה שוגג בקרבן ומזיד בלאו דחייב מלקות וקרבן וע"ש דף ל"ז ע"א גבי שבועות הפקדון דס"ד לומר דחייב מלקות וקרבן הרי חזינן דלא הוה מומר בשביל זה אף לזה הדבר ושם לא בעי שב מידיעתו דאף מזיד חייב אך י"ל דכיון דאנן קי"ל דחייבי כריתות שלקו נפטרו מן הכרת י"ל דשוב אין שייך עליו שם קרבן לכך לא הביא רבינו זה. ובזה א"ש הך דסנהדרין דף פ"א ע"ב גבי הך דמכניסין אותו לכיפה דלאחר שלקה אין מכניסין אותו ע"ש ברש"י ובתוס' ד"ה ומר סבר אך כיון שלקה שוב נפטר מכרת ולכך אין עליו דין כיפה ועיין מש"כ רבינו בפיהמ"ש במס' מכות פ"ג דמ"מ אף לאחר המלקות בעי תשובה ובזה א"ש דברי רש"י מכות דף י"ג ע"ב דמבואר שם דרק תשובה מהני לחייבי כריתות ועיין בבעה"מ ומלחמות דסוף פ"ג דמכות ובזה א"ש ונ"מ ג"כ לענין שיתכשר לעדות וכ"כ בזה בח"ב ובמ"ש התוס' שבועות דף י"ז ע"א ד"ה אי דהמלקות לא מהני רק על חדא ולא על שני חיובים וכעין מ"ש רבינו בפיהמ"ש בנזיר דף מ"ב ע"א דלשמים חייב על כל אחת ואחת ואינו מתכפר במלקות ותוס' שבועות דף ז' ע"ב ד"ה בשוגג. ולפי המבואר בכריתות דף ז' ע"א דגברא בר כפרה הוא גבי מומר רק דאין מקבלין ממנו קרבן ונ"מ ג"כ אם אכל חלב ונודע לו כשהי' מומר ואח"כ עשה תשובה אם מביא קרבן ולפי המבואר בהוריות דף י"א ע"א גבי נשיאות משמע שם כה"ג דהוה דיחוי אך זה רק היכא דאח"כ נעשה מומר לכל התורה אבל היכא דנעשה מומר לזה הדבר בלבד שפיר י"ל דמביא קרבן אף אם נימא דגם זה מיקרי זבח רשעים עיין זבחים דף ז' ותוס' שבועות דף י"ב ע"ב אך שם לא דמי דשם נ"מ רק לזה הקרבן בעצמו ובאמת גבי יוהכ"פ דקי"ל ג"כ דמבעט לא מכפר היכא דאינו מבעט רק דהפריש אשם תלוי ביוהכ"פ א"כ חזינן דאינו רוצה בכפרת יוה"כ אם זה מכפר יוהכ"פ ועיין פסחים דף פ"ח ע"א אין לך מחאה גדולה מזו ושם דף צ"ח ע"ב וכ"מ בזה. והנה לפי המבואר בכריתות דף י"ח ע"א גבי אכל הראשונה במזיד והשני' בשוגג ובדברי רבינו פ"ח מהל' שגגות וקשה הא בעי שב מידיעתו ע"ש בתוס' דף י"ז ע"א ד"ה ספק דבעיא שב מידיעתו ועיין רש"י נזיר דף כ"ג דלא משמע כן רק דשגגה בעי דעל המזיד אינו מביא ומ"מ שב מידיעתו לא בעי כיון דזה בא רק לכפרה אך לשיטת התוס' צ"ל דמיירי שהי' מזיד בס"ס ושוגג בספק וכשיטת התוס' דגם על ס"ס צריך להביא אשם תלוי וא"כ נמצא דבחיוב דאשם תלוי אינו שב מידיעתו אך מ"מ לגבי השני' שפיר הוה שוגג ועי' ירוש' תרומות רפ"ו גבי מזיד בספיקא שוגג בודאי ע"ש. וא"כ נמצא לפימש"כ דזה הוה מחלוקת אם לאחר הוראה הוה גדר פטור במי שעשה אז בשוגג או רק גדר דיחוי ובאמת קשה בהך דכריתות ד"ז ע"א במה דאמר יוהכ"פ מכפר על שאינם שבים ודחק שם הגמ' אמאי לא מוקי הגמ' דר"ל כגון שהורו ב"ד אח"כ שזה החלב מותר והוא אכל ספק חלב קודם זה או אז ועבר יוהכ"פ ואח"כ חזרו ב"ד דאז לא הוה שבים ביוהכ"פ דהא סבורים דמותר. ואם נימא דהטעם משום דנדחה וא"כ בספק כה"ג הוה ספק על העשי' ולא על העבירה ולכך א"צ להביא אשם תלוי אבל אם נימא דזה גדר פטור אז הוה ספק אם עשה איסור ושפיר מביא אשם תלוי זה ר"ל הגמ' שם. והנה אף דכתבתי דגם חטאת העוף הבא על הספק הוה בגדר ודאי קרבן עיין תוס' זבחים דף ס"ח ע"א ושבועות דף ח' ע"א ותוס' ד"ה ואימא מ"מ זה לא דמי לאשם תלוי כיון דזה אינו מין קרבן אחר דהרי אפילו לאחר הקרבה נודע שילדה ודאי די בזה כיון דלא בעי ידיעה עיין בפסקי תוס' כריתות פ"ה וע"ש דף ז' ע"ב דמודה ר"י במחוסרי כפרה דמהני תנאי כיון דלא בעי דעת להקדיש ואף דהא מבואר כריתות דף כ"ב דגם אשם ודאי לא בעי ידיעה לר"ע ומ"מ ס"ל לר"ע דאין מביאין אשם אחד על תנאי ועיין בתוס' שבת דף ע"א ע"ב ובבעהמא"ו שם ותוס' שבועות דף ד' ע"ב גבי חטאת התם לא משום דלא מתכפר בלא ידיעה רק משום דלא חל ההקדש בלא ידיעה ולא מצי להקדישם אך לר"ע כיון דמביא אשם תלוי על ספק מעילה א"כ שפיר חל ההקדש שוב מתכפר בו ג"כ ודי בזה וא"כ שוב אין עליו שם קרבן בפ"ע ושפיר י"ל דהוה רק בגדר ספק משא"כ בשאר אשם תלוי דזה הוה מין קרבן אחר הוה קרבן ודאי ושפיר חייבין עליו בחוץ כן ס"ל להראב"ד ז"ל ועיין בתו"כ פ' ויקרא הובא בדברי רבינו בפיהמ"ש תמורה פ"ז דמרבינן שם מקרא דאשם הוא דאם נודע לאחר זריקה דהוה קרבן ודאי ובסוטה דף ו' ע"ב אף דלברר עון קאתיא כמבואר בכריתות דף כ"ד ע"ש והך דכריתות דף י"ח ס"ל להר"א ז"ל דקאי על אשם תלוי של מעילה ואליבא דר"ע אך רבינו לא ס"ל כן ואף דס"ל בהל' פסוהמ"ו פ"ד הי"ט דקדוש שם משום דבאמת עיין רש"י נדרים דף ו' ותוס' תמורה דף כ"ה דהוה ס"ל דגם חטאת יכול להקדיש אף שלא חטא אך הטעם כיון דהתורה לא ציותה לנו להקדיש וגם י"ל דהוה כמו דאמרי' במנחות דף ע"ד ובמעילה דף י' דאין מפרישין תחילה לאיבוד וה"נ אם יחול הקדושה על החטאת שוב ע"כ למיתה הוא ולכך לא הוה הפרשה כלל וזה תליא בהך מחלוקת דשמואל ור"י בתמורה דף י"ז ע"א גבי טריפה ע"ש משא"כ באשם תלוי כיון דהתורה ציותה להקדיש שוב חל ההקדש וא"ש. והנה הטעם דהא פסק רבינו בהל' נזקי ממון פ"י ה"ה דספק כפרה להחמיר רק דגבי קרבן מחמת חולין בעזרה אינו יכול להביא בלא קרא ועיין מ"ש רבינו בהל' שגגות פי"א ה"ב ע"ש דרק משום תיקוני גברא ובמ"ש רבינו בפ"ז מהל' פסוהמו"ק ה"י דרק בזבה ויולדת ובזה א"ש מ"ש התוס' גיטין דף כ"ח ע"ב גבי מה דאמר שם מספיקא לא ליעול כו' ע"ש בתוס' אך שם כיון דליכא תקוני גברא אף בקרבנות של זב ומצורע כיון דחיישינן שמא מת סד"א דאסור ואף דמצינו דחטאת העוף באה שלא בגדר חיוב ודאי כמו הך דזבחים דף ס"ז ודף ס"ח וכמש"כ ועיין נדרים דף פ"ג גבי חצי נזירות דמבואר שם ג"כ דמביא חטאת העוף ודאי אף שאינו חייב ובנזיר דף י"ט ודף כ"א ע"ב ע"ש ושם משמע דנאכלת ג"כ ועיין תוס' נדה דף ע' ע"א. והנה באמת לפי שיטת הראב"ד משמע דס"ל דהא דאין חטאת העוף נאכלת הוא מצד הדין אם צריך עיבור צורה לשריפה ועיין במנחות דף מ"ו ע"ב דאמר שם גבי שתי הלחם בלא כבשים אף דמעיקרא לשריפה מ"מ לא ישרפם לאלתר שמא יזדמן להם כבשים ושם דף נ' ע"ב כיון כו' אי בעי האי מקריב כו' וה"נ שמא יתברר להם שילדה ונמצא מה"ת מותרת באכילה עיין כריתות דף כ"ו ע"ב ע"ש ועי' פסחים דף ל"ד בהך דמייתי שם הך דלול קטן מה דמקשי שם למ"ד היסח הדעת פסול הגוף ע"ש וא"כ י"ל דה"ה לחטאת העוף הבא על הספק ובאמת י"ל דזהו תליא במחלוקת דר"י ורבנן בסוף תמורה ובפסחים דף כ"ח גבי אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק אם ישרף או יטילנה לאמה דת"ק סבר דמעיקרא לשריפה אייתינהו והדין הוא כך שיהא בשריפה ור"י לא ס"ל זה אך באמת מלשון התוספ' תמורה ספ"ד דשם משמע דהך דחלון קאי על חטאת העוף הבא על הספק ובתוספ' פ"ז דקרבנות לא משמע כן ועי' במ"ש הראב"ד בתו"כ פ' צו פ' ט' פי"ג משמע שם דגם לרבנן לא בעי עיבור צורה בחטאת העוף הבא על הספק ע"ש ועיין מ"ש התוס' פסחים דף ט"ו ע"א דהך עיבור צורה לא מחמת שיהי' נותר רק משום גזיה"כ ע"ש. ובזה יש ליישב כונת הראב"ד ז"ל בהשגות פ"ב מהל' בית הבחירה הי"ד דהשיג שם על רבינו וס"ל דחלון ורבובה הם שני דברים ר"ל דהמשנה קאי על חטאת העוף הבא על הספק לר"י שמשם יורדת לאמה והך דתוספ' קאי על פסולי חטאת העוף ובעינן עיבור צורה גם י"ל דנ"מ דכיון דמבואר בתוספ' דקרבנות פ"ו דחטאת העוף הבא על הספק מטמא בספק בבית הבליעה וא"כ יש עליו שם טומאה ובפרט למאי דקי"ל בזבחים דף ק"ה דמטמא טומאת אוכלים לכך י"ל דיכול לשרפו מיד אך יהי' נ"מ אם יש עליו שם טומאה שנטמא קודם זריקה או אחר זריקה עיין בזבחים דק"ד ע"ב ע"ש ובמ"ש התוס' דק"ג ע"ב וב"ק דקי"א דכיון דקודם זריקה יש לו תקנה לא מיקרי פסולו בגופו וגם י"ל דכאן לא שייך קושיית התוס' פסחים דף ל"ד והירוש' פ"א דפסחים ופ"ח דתרומות דזה גופה יהי' היסח הדעת ועיין בירוש' שקלים פ"ח מ"ש שם ותוס' חגיגה דף כ"א אך בירוש' דתרומות אמר דתלוי' לא שייך בה היסח הדעת משום דמשמרה שלא תטמא אחרים ע"ש וה"נ כיון דיוכל להיות שע"י יוגרם טומאה כמש"כ א"כ משמרה ג"כ ולית בה היסח הדעת ובהך דכריתות דף כ"ו ע"ב דס"ד שם דנפסל בהיסח הדעת ובנזיר בירוש' פ"ה ה"ד דהוה שם מחלוקת דב"ש וב"ה אם בדבר שהוא ספק אם משמרה ועיין ב"ב דף קמ"ב רפוייה מרפיא וכ"מ ובאמת זה הטעם מה דקי"ל דשחוטים נדחים גבי קדשים משום דנפסל בהיסח הדעת ולכך כ' רש"י ביומא דף ס"ד ע"א גבי אם קרב ראש דמיירי שלא ידע ואין נפסלין מחמת היסח הדעת וזהו דדייק הגמ' בזבחים דף ע"ג ע"ב השתא דאמר רבנן לא יקריב ואי קרב לא מרצה ור"ל דכיון דפסקו על זה פסול מסיח דעתו וס"ל דגם בבע"ח י"ל זה וזה תליא בהך דפסחים דף ל"ד הנ"ל דהיסח הדעת פסול הגוף. ואף דלכאורה קשיא מר"י אר"י מהך דיומא דף ס"ד דס"ל בע"ח נידחין ועיין בירוש' יומא שם דגרס להיפך ובירוש' תרומות פ"ח מבואר דר"י ס"ל דהיסח הדעת דבר תורה ובשקלים פ"ח מבואר דר"ל ס"ל דהיסח הדעת טעון עיבור צורה ורב בכריתו' דף כ"ו ע"ב הנ"ל אזיל לשיטתי' ביומא דף ס"ד הנ"ל דבע"ח אינם נידחין. ובאמת שיטת התוס' בחגיגה דף כ"א והתו"י יומא דף ח' דהיסח הדעת לא הוה רק אם בידו לשומרה ואינו משמר ועי' בזבחים דף כ' ע"ב כיון דגברא לא חזי כו' ובתוס' יומא דף ל' ע"ב בד"ה היסח הדעת ע"ש ובמה דמבואר בפסחים דף צ"ב דערל ישראל צריך טבילה אחר המילה וע"ש בתוס' ובאמת רבינו ז"ל בהל' ק"פ לא הביא זה וצ"ל דס"ל דזה אתיא כר"ע דס"ל דערל כטמא ואנן לא קי"ל כן ומחמת היסח הדעת לא בעי טבילה אף דעד עתה הי' אסור בקדשים כמש"כ דזה אינו בידו ובמה דמבואר ביבמות דף ע"א ע"ב וכן כ' רבינו בהל' פרה פי"א ה"ג דטובל דוקא לאחר מילה י"ל דשם הטעם דהוה כעין חציצה כיון דסופו לחתוך אף דהיינו רביתי' כמבואר יבמות דף ע"ח ע"ב והוה כאבר ובשר המדולדלים דפסק רבינו בפ"ב מהל' מקואות דהוה כעין חציצה כיון דסופו לחתוך אף דהיינו רביתי' ועיין בירוש' פ"ג דפסחים גבי כשות של קטן ואבר המדולדל ובתוספ' פ"ג דכלים ובפרה ובמ"ש רבינו בהל' טומאת מת פ"א ה"ד ע"ש בהשגות ובזבחים דף מ' ע"ב גבי אמין שבאצבע ע"ש ועיין במכילתא פ' בא דאמר שם דנמנו ואמרו דאין חוצץ לטבילה גבי משוך ע"ש. ועוד נ"מ אם נהנה מחטאת העוף הבא על הספק אם חייב קרבן מעילה בודאי אם נימא דזה קרבן ודאי ובאמת י"ל דגם הזריקה לא יועיל לה דהוה כמו יצא כולה המבואר במעילה דף ו' ע"ב דלא מהני זריקה ועי' במנחות דף י"ב ע"א ותוס' זבחים דף ס"ח ע"א ד"ה אימר די"ל דמהני כאן זריקה דאיתא בפנים ורש"י פסחים דף ל"ד ע"ב דאל"כ היך הורצה ע"ש בתוס' מנחות דף י"ב ע"א ד"ה הני מילי ושם דף ט' ע"ב ד"ה אותן ותוספ' דמנחות פ"ד מבואר דאף במנחה אם יצא מקצתו תליא בפלוגתא דר"א ור"ע ודלא כתוס' ואדרבא בדברי רבינו בהל' פסוהמו"ק פי"א ה"כ מבואר דגבי מנחה אף אם כולה יצאה בדיעבד הורצה והטעם דכיון דגבי מנחה מתחילה כשיצא או נאבד מקצת אסורה באכילה כולה ומ"מ יכול להקריב שוב לא איכפת אם אח"כ נאבד הכל וכעין דמבואר בזבחים דף ק"י ע"א גבי יצא לחוץ וחסר ושם דף צ"ט ע"א ובמנחות דף נ"ז ע"א כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני אך שם ר"ל דעל פסולה לא חייל כלל שם יוצא ועי' זבחים דף ק"ד ע"ב גבי יציאה מהו שתועיל ואף דשם נקט זה רק למ"ד דבשר קדשים קלים נפסלים ביציאה לפני זריקה אך זה רק אם יצא לירושלים אבל מחוץ לירושלים לכ"ע כן וכמבואר בירוש' ספ"ו דיומא ועי' בחולין דס"ט ע"א ולכך הביא זה רבינו בהל' פסוהמו"ק פי"ט ה"ג ע"ש. ועי' פסחים די"ז ע"א גבי נטמא בפנים והוציאה לחוץ טהורים ולכאורה קשה הא בפסחים דף פ"ה הוה בעיא דלא איפשטא ביוצא ובירוש' ספ"ג דפסחים נראה דס"ל דיש טומאה ביוצא ורבינו לא פסק להקל בפ"ח מהל' אבות הטומאות ה"ה רק בידים משום דספק ידים להקל ועי' במ"ש הר"א ז"ל בהל' פסוהמו"ק פ"א הט"ו ע"ש וצ"ל דכיון דכבר נטמאו שוב לא חל עליהם שם פסול יוצא כמש"כ. אך באמת מהך דמנחות דף י"ב ע"ב מוכח דגבי מנחה אם יצא מקצתה הנשאר מותר באכילה אך באמת י"ל כך דס"ל כדס"ד בפסחים דף ע"ז ע"ב דמנחה עדיפא והטעם דהרי כ' התוס' זבחים דף מ"ג דדם לא מיקרי לחם וכן אין בו מעילה וא"כ לא מהני הדם לעצמו כלום לכך צריך שיהי' כזית בשר משא"כ גבי קומץ דהוא עושה שני פעולות גדר דם וגם הוא עצמו נעשה לחמו של מזבח ואם העלהו למזבח פקע ממנו הטומאה והפיגול ולענין קלוטה שלא יפסל בלינה נקלט מיד ואז הוה גדר דם ולענין שיפקע ממנו פיגול וטומאה ונותר ס"ל לרבינו ז"ל בהל' פסוהמו"ק פי"ח הכ"א דרק רוב משום דס"ל דלדידן דקי"ל כר"י דאינו מתיר שירים לאכילה רק ברוב ה"נ זה וכן מוכח מתוספ' דקרבנות פ"ט ואף דמהך דכריתות דף י"ד מוכח להיפך ובפרט לשיטת הירוש' פ"ב דיומא דאינו מתיר שירים רק ברוב כל פרידה ופרידה י"ל דס"ל דהך דכריתות אתיא כמ"ד דא"צ שישלוט האור ברובו גבי התרת שירים וה"ה לזה ועי' תוס' זבחים דף מ"ב ע"ב דלא ס"ל כן וכן נ"מ למה דמבואר בדברי רבינו בהל' פסוהמו"ק פי"א הי"א גבי נתן שמן על שירי' דמשמע דרק המנחה אינה נפסלת משום דהקומץ כשר אבל השירים לא והרי בסוטה דף ט"ו ע"א מבואר להדיא דמותר לתת לתוך השירים יין ושמן ודבש וצ"ל דזה רק לאחר שקרב הקומץ ושלט האור ברובו. וא"כ י"ל דלכך גם בחטאת העוף הבא על הספק מהני הזריקה להוציא מידי מעילה אבל קודם זריקה י"ל דיש בה מעילה ודאי וכן אשם תלוי אף לר"מ דס"ל דיוצא לחולין מ"מ זה רק מכאן ולהבא ולא למפרע ועיין במ"ש הראב"ד ז"ל בתו"כ פ' ויקרא פי"ב פכ"א וכן ס"ל לרבינו ז"ל דאף דקי"ל דהקדושה חל אף אם נודע שלא חטא והוה קרבן ודאי זה רק אם אח"כ נתכפר לו בזה דכ"כ דאשם תלוי לא בא מחמת חיוב רק מחמת כפרה להגן עליו ויהי' נ"מ למה דמבואר במעילה דף י"ט לר"י דאם הביא קרבן בקדשי בה"ב מעל מיד שהביאו לעזרה דאף דלא נתכפר מ"מ יצא החיוב אך זה רק גבי שאר קרבנות אבל גבי אשם תלוי דלא בא בשביל החיוב רק בשביל כפרה לכ"ע לא מעל עד שיזרוק את הדם ולכך בתוספ' פ"א דכריתות נקט שם חמש אשמות הן כו' רא"א אשם תלוי ולכאורה ר"ל להך דמבואר בכריתות דכ"ה ע"ב לענין כפרה גמורה דאשם תלוי אינו מכפר כפרה גמורה ולר"א כיון דס"ל דבא על הנבלה מכפר כפרה גמורה ועי' בהוריות ד"ט ע"ב במה דאמר שם דלר"א אשם תלוי בא על טומאת מקדש וקדשיו וכן יהיה נ"מ לענין וידוי דביומא דף ל"ו הובא בדברי רבינו בהל' מעה"ק ספ"ג לא חשיב שם דצריך להתודות על אשם תלוי והטעם כמש"כ דגבי אשם תלוי אין עליו דין קרבן רק בשעת הכפרה ולא בשעת הבאה ולכך ליכא אז דין וידוי קודם כפרה ויהי' נ"מ להך דערכין דף כ"א ע"ב אם צריך דעת בעלים בשעת כפרה ע"ש בתוס' ד"ה מאי. ולכך ס"ל לרבינו דאם שחטו בחוץ פטור דעדיין אין עליו שם קרבן ודאי אך הר"א ז"ל לא ס"ל כן והטעם כך דהא פסק רבינו בהל' נזקי ממון פ"י ה"ה דספק כפרה להחמיר רק דגבי קרבן מחמת חולין בעזרה אינו יכול להביא בלא קרא ועיין מ"ש רבינו בהל' שגגות פי"א ה"ב ע"ש ומ"ש רבינו בהל' מעילה פ"א ה"ח דספק מעילה פטור מן התשלומין הוא משום כיון דקי"ל דכ"ז שלא הביא אשמו לא נתכפר וא"כ מאי נ"מ שיביא מעילתו אך לר"ע שם בכריתות דף כ"ב דס"ל דשפיר יכול להביא קרבן אף בלא ידיעה ע"ש ובתוס' שבת דף ע"א ע"ב וא"כ קשה מ"ט לא נימא כאן ספק כפרה להחמיר וכן במ"ש רבינו בהל' תרומות פ"י ה"ד גבי שתי קופות דאם אכל אחת מהן פטור מן התשלומין וכמבואר במשנה שם ואם נימא דהתשלומין של תרומה הוה ג"כ גדר כפרה כשיטת התוס' דלא כשיטת הירוש' תרומות פ"ו וא"כ אמאי א"צ לשלם ועי' תוס' יבמות דצ"ט ע"ב ודף צ' ע"ב ובהך דבכורות דף י"ב ע"ב וכ"מ וכ"כ בזה במ"א וצ"ל דרק גבי כופר ס"ל לרבינו כן כיון דודאי צריך ליתן כופר ולא הוה כפרה עד שיעשה כפרה גמורה דכפרה לא הוה למחצה עי' רש"י ב"ק דף מ' ע"א ודף ק"י ע"א גבי גזל הגר שהחזיר לחצאין ע"ש וכ"כ בזה. וגם י"ל גבי הך דבכורות דף י"ב ע"ב דמבואר שם דגם היכא דנתינה מעכב מ"מ בספק א"צ ליתן אף לר"א ע"ש ובירוש' תרומות פ"ו מודה ר"א בפטרי חמורים שנפלו לו כו' דא"צ ליתנם והטעם י"ל כמו דאמרינן בבכורו' דף י"ח דעשו שאינו זוכה כזוכה ר"ל דהוה כמו שבא ליד כהן וזבני' ובגיטין ד"ל ע"א וכ"מ ומה דאמרינן בחולין דף קל"ד ע"ב דאם אין שם כהן מעלין אותו בדמים ר"ל כהך דגיטין הנ"ל דאל"כ הא לא קיים מצות נתינה ועי' בירוש' תרומות פ"ו סה"א ופ"י ה"ז גבי תרומות גרנו אם יכול להדליקו ע"ג חולים ובהך דבכורות דף כ"ח ע"א ברש"י ד"ה אינו דכ' שם דשוחטו ומולחו ולא קאמר שיעכבם לעצמו כמו בהך דחולין דף קל"ד ע"ב הנ"ל ונראה כך דהנה בב"ק דף ק"ט ע"א מבואר שם דהיכא דצריך להוציא גזלו מתחת ידו צריך ליתנו אפילו לארנקי של צדקה ולענין אם זה מעכב ג"כ להבאת הקרבן דקי"ל דהביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא ע"ש בגמ' בהך מחלוקת דריה"ג ור"ע דריה"ג ס"ל דכיון דזכה עפ"י דין הוה כמו שנתן כבר ויכול להביא הקרבן דס"ל דהפטור של תורה הוה כמו נתינה אך רק להני אמוראי אם זקפו במלוה דהוה כמו שנתן לידו והחזיר לו וכמו דאמר רבא שם דף ק"ד ע"א דלענין קרבן לא סגי עד דמטא לידו ועי' בדברי רבינו פ"ח מהל' גזלה דגם הודאה בב"ד לענין הקרבן מהני והר"א שם פליג עליו וס"ל דבעי דוקא זקפו עליו במלוה אז יכול להביא הקרבן רק דמ"מ לדידן דפסקינן כר"ע דאף דלענין קרבן זה הוה כנתינה עדיין שם גזל עליו לענין דצריך להוציא גזלו מתחת ידו. ובאמת י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דגיטין דף י"ח גבי שמיטה אם רק משפגמה וזקפה אז אין עלי' שם קנס או די בזקיפה לבד ובאמת י"ל דהך דפגמה לא מהני רק לגבי קנס וכתובה דכיון דיש להם שיעור קצוב וכיון שנפגם שוב הוה כפנים חדשות עי' בכורות דמ"ח גבי ה' סלעים וב"ק ד"מ ותוס' ב"ב דף נ"ו ע"ב ד"ה ורבנן ע"ש משא"כ גבי הקפת החנות לא מהני זקיפה לשמיטה ולקמן בהל' שמיטה אבאר זה ועי' בגיטין דף ע"ח ע"א במחלוקת דר' וראב"ש אם צריך דוקא שיקבל ממנה ואח"כ יאמר לה כו' וב"מ דף ק"ד ע"א גבי המלוה כו' לא ימשכננו כו' דזה הוה כמו מלוה חדשה החזרת העבוט ושם דף קט"ו ע"א דמהני זקפן עליו במלוה שיהיה דבר חדש ובאמת בתוספתא ב"ק פ"י מבואר דלא מהני גם זקפו רק אם נתנו וחזר ונטל ממנו ע"ש ובהך דב"ק דף ק"ג ע"ב בהך דר"ט ור"ע אם היכא די"ל דפטור עפ"י דין אם יכול להביא קרבן בלא הגזל וכן הך דאמר שם דנותן לב"ד ר"ל ג"כ דזה הוה כמו חזרה וע"ש בתוס' דף ק"ג ע"א בד"ה אבל נותן כו' ר"ל דכיון שנתן לשליח ב"ד שוב יכול להביא הכפרה ובאמת הא דמבואר בקדושין דף ט"ו גבי הך דר"נ דמוציאין מזה כו' ר"ל כך דהוה כמו שנתן לא בגדר שיעבוד רק שקיים הנתינה ויכול להביא קרבן וכן מוכח בספרי פרשת נשא ועי' בחולין דף קל"א ע"א גבי ט' נכסי כהן דאמר שם דבע"ח נוטלן בחובו וי"ל דאף אם נוטלן מיד בעה"ב י"ל דהוה כמו שנתן להכהן בעצמו כמו בהך דגיטין דף ל' ע"א ובירושלמי שם דהוה מחלוקת דאמוראי אם צריך דוקא להלוות ע"מ זה. ועי' בתוספתא תרומות פ"א מה דמחלק שם דבדברים האובדים מותר וכעין הך דחולין דף קל"ד ע"ב הנ"ל ובאמת זהו כונת הגמרא בקדושין דף ט"ו ע"א גבי הענקה דר"ל אם בזה קיים מצות הענקה במה שנותן לבע"ח של העבד ועיין ב"מ דף צ"ב ע"א גבי פועל משלו הוא אוכל ועי' ב"ב דף קכ"ג ע"ב גבי מתנות כהונה וברש"י ב"ק דף ע"ה ע"ב ד"ה רבנן דכתב שם דעדים המוזמין משלמים כפל לבעלים במקום גנב ושם בתחילה ד"ה רבנן סברי כ' רש"י דמתחילה נוטל מהם ואח"כ נותן לבעלים ועי' תוס' כתובות דף ל"ח ע"ב ד"ה יש בגר דבע"ח נוטל קנס מהמחוייב ותוס' ב"ב דף קנ"ט ע"א ד"ה ולימרו ורשב"ם שם דף קכ"ה ע"א ד"ה ועוד ע"ש ובירושלמי גיטין פ"ה ובאמת דברי הירושלמי שם לכאורה תמוה דהא מיני' אפי' מגלימא דעל כתפי' ולפי שיטת הרמב"ן ב"ב שם קאי כמובן שהזיק בחיי אביו ומת הוא ומת אביו אך באמת י"ל דאם מיני' אפי' מגלימא זה לא הוה בגדר נזקין רק בגדר מה שהוא מחוייב ליתן בעבור עצמו ונ"מ לענין עידית. ובאמת למה רש"י שינה לשונו וצ"ל כך דהנה לפי המבואר במכות דף ה' ע"א דממון מצטרף ור"ל דבממון עיקר הדין של החיוב של עדים זוממין שיהי' הממון שרצו להפסידו מגיע לידו ולא שהם יש עליהם חיוב לשלם מה שרצו להפסידו ולכך הוה ס"ד בגמרא דף ג' ע"א גבי עד זומם כיון דלחברי' לא מצי מחייב איהו נמי לא מחייב ר"ל דשוב לא מתקיום הך ועשיתם ועי' בסנהדרין דף ל' ע"א גבי אם מחוייבים שני הדיינים לשלם חלק הג' כיון דעל ידיהם נפסק הדין וא"כ למה ג"כ לא נימא להיפך דאדרבא הוא יתחייב לשלם הכל ועי' ב"ק דף י' ע"ב גבי ספסל ע"ש ודף ל"ו ע"א גבי שני שוורים ודף מ"ו ע"ב. ואף דמבואר בתוספתא פ"ח דב"ק ובירושלמי פ"י גבי גנבים שאינם מחוייבים לשלם בעבור חבירו ע"ש נ"ל כך דהתם נקט שבאו במחתרת ואז על הגנבה ליכא חיוב כמבואר בסנהדרין דע"ב רק החיוב על הדבר שתחת ידו ולכך אינו חייב לשלם רק על חלקו וא"ש. לכן נ"ל דרק לר"ע דס"ל עדים זוממין קנסא ואין מתחייב עפ"י עצמו רק לאחר גמר דין שנתחייב לשלם רק מחצה ולכך די בזה משא"כ לרבנן וקודם גמר דין י"ל דמחייבין אותו לשלם הכל כעין הך דסנהדרין דף ל' הנ"ל וא"כ לפי"ז הנה לפי מ"ש התוס' כתובות דף י"ט ע"א בשם י"מ דנ"מ דהיכא שקדם חובו לחוב של בע"ח אינו יכול למחול וא"כ הוה יד בע"ח כידו משא"כ דזה קדם לא ע"ש ונ"מ ג"כ דאם זה חייב מטעם מזיק וזה חייב בגדר חוב אם גובה זה מזה דין מזיק או דין בע"ח ונ"מ לענין עידית ובזה א"ש הך דשם דף ק"י ע"א ע"ש. והנה עי' בתוס' מכות דף ה' ע"א במ"ש שם דגבי דיני ממונות אינו מחוייבים העדים לשלם היכא דהדבר אמת רק שהם לא ראו והתוס' כ' רק בזמן שקדם הדבר לזמן שהם מעידים אבל להיפך לא ואם כן קשה מהך דב"ק דף ע"ה ע"ב מה דמקשה שם מדקמודה דגנב כו' ולמה הם צריכים לשלם ע"ש וקשה דילמא מיירי שהוא אומר שהוא בזמן מאוחר אך כך דכיון דבמסקנא מוקי שם שהוא מודה שגנב בפני עדים שוב הוה כמו שכבר נתחייב על הקרן עיין ב"מ דף מ"ג ע"ב הך מחלוקת דשמואל ור"י דשמואל אמר דעדים מחייבים לו אשמה וכיון שיש עדים כבר נתחייב ושם דף ל"ה ע"ב בתוס' ד"ה תחזור ושבועות דף ל"ז ע"א בהך מחלוקת דרבה ור"י גבי הכופר בממון שיש עליו עדים ע"ש משא"כ לס"ד דמיירי שהוא אינו אומר שיש עדים לכך לא מקשה הגמרא למה העדים משלמין הקרן ואם כן שוב נמי לא קדם חוב הבעה"ב לחיוב העדים ולא הוה ידו כידו ולא נתקיים הך דממון מצטרף דזה הוא שם אחר וכעין שכ' בח"א ובח"ב גבי גזל הגר המבואר בב"ק דף ק"י החזירו לחצאין לא יצא מחמת דנשתנה שם הממון עי' תוס' מנחות דף ע"ג ע"ב דקודם זה היה עליו שם משולחן גבוה ואח"כ נעשה ממון הדיוט לקדש בו האשה. נמצא כך דאם נימא דידו כידו יוצא מצות הענקה אם נתנו לבעל חובו ובאמת אם הענקה הוה גדר שכירות כמבואר בגמרא כאן מה שכיר כו' או רק הוא הדין. והנה כך דעיין בקדושין דף ט"ז ע"ב גבי יוצא במיתת האדון דצריכים היורשים ליתן לו הענקה. והנה רש"י ז"ל פי' שם כגון נרצע ולא פי' כגון שמת האדון והניח בת וצ"ל כך דס"ל דלא דהחיוב הוא על היורש לשלם בשביל אביו עיין ב"מ דף ל"ד ע"ב גבי כפל רק דמתחילה החיוב הוא על הבן לשלם דנ"מ אם לא הניח נכסים לבנו וגם י"ל דהוה כמו כפרה עיין ב"ק דף ק"ד ע"ב גבי חומש ע"ש וגם נ"מ דהטעם של מיתת האדון גבי נרצע אם י"ל דהוה כמו דאמרינן בכתובות דף ל"ט דמיתה עושה בגר וה"נ נימא דמיתה של האדון הוה כמו היובל וא"כ החיוב הוא על האב והיורש נותן בשביל האב או זה דין דיוצא במיתה וא"כ מעיקרא החיוב רק על הבן לכן ס"ל כך דגבי נרצע כיון דאינו עובד את הבן הוה מיתה כמו דין ואם כן הבן חייב מחמת עצמו לא מחמת אביו משא"כ בע"ע שמת האדון בלא בן דאז אין היציאה מחמת מיתה בגדר דין רק בגדר סיבה אז סבירא ליה לרש"י דאין מחוייבת הבת ליתן הענקה והוה בגדר כפרה ועי' נזיר דף ל' גבי גילוח וי"ל דזהו כונת הספרי פ' ראה דנקט שם לו ולא ליורשיו ע"ש בפסקא קי"ט דהוא להיפך מגמרא דילן אך ר"ל דקאי על יורשי האדון וכמש"כ. וכן בהך דב"מ דף ל"ג ע"ב דהיכא דשילם הקרן צריך הגנב לשלם לו הכפל וע"ש בירושלמי דקאמר הטעם משום דבמקום שהקרן משלם שם הכפל משלם וכמו דמבואר בירושלמי פ"ה דתרומות גבי קרן וחומש דתרומה אך באמת זה תליא אם מה שהגנב משלם כעת הקרן לשומר אם משום ששילם עבורו או שצריך לשלם לו וזה תליא בהך דב"ק דף ק"ח ע"ב מי הוה הבעל דין של הגנב השומר או הבעלים לגבי הודאה בקנס וכן מי שצריך לעשות עמו דין ובמה דמחלק שם בין אם נשבע השומר או לא נשבע ע"ש ובמחלוקת דפליגי שם אביי ורבא גבי נשבע ושילם למי שייך הכפל ור"ל דהא מבואר בירושלמי דהיכא דא"צ לשלם ושילם לא קנה הכפל אך כאן כיון דהוה עליו חיוב קודם השבועה אם אח"כ שילם אם זה הוה בגדר חיוב או רק לפנים משורת הדין ועי' שם דף ע' ע"ב גבי אתנן אסרה תורה כו' ובירושלמי ספ"י דשביעית היכא דמשלם ליורשי הגר דעפ"י דין א"צ לשלם בגדר ירושה אם יש שם ירושה על זה לענין שיהי' אז בן קודם לבת וכתובות דף מ"ד גבי שני שטרות וקדושין דף כ"ו ע"א לענין בר מצר ע"ש בתוס'. ולכך קי"ל דבנשבע אף לרבא רק אם שילם ולא אם אמר הריני משלם כמ"ש התוס' ב"ק וב"מ שם והטעם דאז רק משום הטעם דירושלמי למקום שהקרן מהלך כו' ולא משום קנין ועיין בירושלמי נזיר פ"ה ה"ה גבי אם החזירו הגנבים אם זה הוה כמו איגלאי מילתא למפרע דהיא שלמה או רק מכאן ולהבא ובהך דב"ק דף נ"ז ע"ב דאף היכא דלפי דברי השומר לא שייך כלל דין כפל דאמר שהיה מזויין מכל מקום אם נמצא שאינו כן צריך לשלם לו ולא הוה כמו הודאה דאז עדיין לא הוה הכפל שלו ועיין ב"מ דף ל"ד ע"א אם הוה למפרע או מכאן ולהבא ועיין תוס' כתובות דף כ"ט אם שייך גבי קנס מחילה ושם דף מ"ד ע"א אודויי אודי לי'. וגם זה תליא בהך דב"ק דף ק"ו ע"א בהך דרב דסבירא ליה שבועה קונה כיון דעשה מה שמוטל עליו עפ"י דין ואזיל לשיטתי' בסנהדרין דף ע"ב ע"א בדמים קנינהו. ובהך דכתובות דף ע"ט ע"ב גבי ולד בהמת מלוג משלם תשלומי כפל לאשה ע"ש ור"ל גם הקרן מדנקט תשלומי וכעין דאמרינן ב"ק דף ע"ו ע"א ודלא כמ"ש התוס' שם ד"ה פרי והטעם משום דכיון דמקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך נמצא שזה תלוי בזה אך אם נימא דיד אשה כיד בעלה י"ל דהוה כמו דבר אחד ועי' בערכין דף כ"ה ע"ב גבי שדה אחוזה וב"מ דף ל"ד ע"ב גבי כפל לבעל. וכן הדין לגבי כופר דעיין בגיטין דף מ"ג ע"א ראוי ליטול ואין לו ע"ש ברש"י שכ' דהמזיק זכה במה שבידו וקשה מ"ש מהך דב"ק דף ק"ט ע"א דצריך ליתנו אף לארנקי של צדקה אך כך דלא דהכופר יורשים אותו מן האב רק דהתורה מעיקרא ציותה ליתן ליורשיו לא בגדר ירושה כיון דמסקינן דאף אם עשאו טריפה כ"ז שלא מת א"צ ליתן כמבואר בגיטין שם וב"ק דף מ"ב ע"ב ואם כן ליכא חיוב כלל ליתן היכא דליכא יורשים וכעין דאמרינן ב"ק דף מ"ט גבי וולדות איתי' לבעל כו' ולכך לא שייך הך דיתנם לארנקי אבל אם היו לו בנים ואחר כך אינם צריך ליתן אף לארנקי של צדקה כיון דכבר נתחייב. גם י"ל כמש"כ דהיכא דבעי כפרה והכפרה היא רק במה שנותן ליורשים וא"כ מה מועיל מה שיתן לארנקי של צדקה משא"כ בגזל שאף אם נימא דכפרה הוה במה שעפ"י דין פטור עיין מכות דף ט"ז ע"ב גבי משכון הגר מ"מ הגזל צריך שיוציא ועיין מש"כ הה"מ ז"ל פ"ח מהל' גזלה הי"ד בשם הר"א ז"ל דהגזלן בעצמו אינו יכול לזכות בהגזל שגזל אך י"ל דזה רק בגזלה קיימת וכמו הך דב"ק דף צ"ד ע"ב ולכך מדייק רש"י במכות דף ט"ז ד"ה הרי ושרפו וע"ש בע"ב משום דאם היה קיים הי' צריך לקיים מצות השבה עכ"פ לארנקי של צדקה. ונראה כך דיש נ"מ בין היכא דצריך נתינה או דצריך שיקבלן עיין גיטין דף ע"ד ע"ב גבי מחולים לך ותוס' ערכין דף ל"ב ע"ש דאף אם נימא דעשו את שאינו זוכה כזוכה מ"מ הא לא קיבלם ועיין בירושלמי בכורים פ"ב ה"ב דאחד הנותנן ואחד הנוטלן צריך להתודות ור"ל דגם משנטלם הוא מקיים ביערתי ועיין בדברי רבינו בהל' מלוה פ"ד ה"ג דגם הלוה בריבית אינו לוקה משום שניתן להשבון ור"ל דהוא מקיים העשה במה שמקבלם ויהי' נ"מ אם אין הלוה רוצה לקבלם אם מיקרי קיימו להעשה המלוה או לא לפי שיטת רבינו בהל' שחיטה גבי שלוח הקן דאף שברחו מידו לוקה ע"ש בפי"ג וגם נ"מ אם קיים המלוה העשה בנתינה בע"כ עיין בגיטין דף ל' ע"א גבי תרקבי דדינרי ועיין בר"ן פ"ג דשבועות על הך דדף כ"ה גבי שאתן וזה תליא במש"כ אם זה צריך שיתן או זה צריך שיקבל וזה מבואר בירוש' דקדושין פ"ג דאף אם נימא דאונסו כמאן דעביד מ"מ אם היא התנה שתקבל ואם לא קיבלה אף ע"י אונס אינו כלום ועיין קדושין דף נ' ע"א אי בעי סליק ע"ש ועי' במ"ש רבינו בהל' שבועות פ"ה אם נשבע על אחרים ואחרים מקיימין הוה תיקון השבועה ובגיטין דף פ"ד ע"א אפשר דמשחדי לו ובזבחים דף ל"ו ע"מ שיאכלוהו ערלים כל כמיני'. ובאמת הך דינא דנתינה בע"כ גבי בתי ערי חומה זה תליא אם זה הוה כמו מקח חדש דאז צריך דעת דוקא או דהוה כמו ביטל המקח וע"ש בגמרא דף ל"א אם זה הוה בגדר ריבית ושם במה דס"ל לר' דבפחות משני ימים אינו יכול לפדותו וכן ג"כ גבי ריבית זה תליא אם ההשבה הוה בגדר השבת הגזלה עיין תוס' ב"ק דף קי"ב ע"א או הוה בגדר חזרה ונתינה וזה תליא בהך מחלוקת דתמורה דף ו' ע"ב אם משום דעביד לא מהני אי משום קרא וזה כונת התוס' ב"מ דף ס"א ע"ב ד"ה רבא דרבא לא ס"ל כר"א ואף דבאמת מבואר שם דף ס"ה ובתמורה דף ו' דרבא ס"ל דמהדר שם רק בגדר לא מהני ובאמת נראה דהא דס"ל לאביי ב"מ דף ס"ה דגלימא לא מפקינן מיני' זה רק אם נתן לו הגלימא עבור הד' זוזי שחייב לו ריבית אבל אם הגלימא גופה הוה ריבית גם אביי מודה דצריך להחזיר לו הגלימא ובזה מבואר הך דקדושין דף ו' ע"ב במ"ש רש"י בד"ה וה"ג מ"ש שאף הזוז הזה כו' ומשמע מלשונו שבאמת הוא מחוייב לתת הריבית שהתנה רק שאסור זה וא"כ לא שייך בו גדר גזל שכתבו התוס' ב"ק דף קי"ב ואדרבא אם לא הי' חל החיוב לא הי' עובר כלל ולכך מבואר ב"ק דף ל' ע"ב וב"מ דף ס"ב ע"א וב"ב דף צ"ד ע"ב דמשעת כתיבה עבר על הלאו דאז נשתעבדו הנכסים וא"ש מ"ש התוס' שם. ועיין ב"ב דף קכ"ד ע"ב גבי בכור נוטל פי שנים בריבית ור"ל אם זה הוה בגדר חיוב כבר או לא ועיין במה דמבואר בירושלמי כתובות פ"ד ה"א דלר"ש דס"ל דלא זכה בו בקנס עד שעת גיבוי אין הבכור נוטל פי שנים כצ"ל ולרבנן נוטל ע"ש וע"כ ר"ל למ"ד דבכור נוטל פי שנים במלוה ומ"מ בקנס אינו נוטל ואף דבשאר נזקים לבד מכופר נוטל עיין תוס' ב"ב שם דף קכ"ה משום דכופר לא בא בשביל ירושה כמש"כ וכן יהי' נ"מ לענין הענקה דקי"ל בקדושין דף ט"ו דהבנים יורשים אם יש בו דין בכורה עיין בנזיר דף ל' ע"ב ע"ש דהוה בעיא כה"ג והך דב"ב דף קכ"ג ע"ב גבי מתנות כהונה אך שם לא חשיב רק זרוע והלחיים ולא תרומה ומעשרות ע"ש בתוס' דהם מפורשים ועומדים כמ"ש רבינו בהל' בכורים פ"ט הי"ד דלכך לא טבלי משום שהם מבוררים וכעין דמבואר במנחות דף ח' ע"א גבי לבונה דלחה"פ דכיון דהגיע זמנו לפרק הוה כנקמץ דמברר ברור קומץ דידיה וע"ש דף י"א ע"ב גבי הפריש ד' קמצים כו' דלא ס"ל כן ונ"מ ג"כ דאם חשב בשעת סילוק בזיכין אם חשב ע"מ לאכול או להקטיר חוץ לזמנו אם הוה פיגול דבשעת הולכת בזיכים מבואר בזבחים דף י"ד ע"א ודף ל' דהוה פיגול בשעת סילוק בזיכין מאי.

[השמטה לדף י"ז ע"א.במש"כ בגדר שמחה. ונ"מג"כ לענין יין וכמ"ש בח"א בהל' יו"ט פ"ו הי"ח ונ"ל דזה נ"מ ג"כ בין אירוסין לנשואין דגבי אירוסין לא הוה השמחה גדר דין ולכך די אף בשאר משקין עי' ירוש' סוטה פ"ח דדי ביין קוסס ובדברי רבינו בהל' אישות ספ"ג דדי גם בשכר משא"כ גבי נשואין בפ"י ה"ד כ' רק יין וכן זה החילוק גבי נסכים היכא דהוה בגדר שמחה או בגדר שתי' עי' מנחות דף כ' ע"א דהוה שם ספק בזה ובסוכה דף מ"ט ע"ב ברש"י וכ"כ בזה וזה יהי' תליא במחלוקת דערכין דף י"א ע"א גבי אם השיר מעכב הקרבן ע"ש בתוס' דר"ל הנסכים ואם משום כפרה ודאי מעכב ור"מ אזיל לשיטתי' במנחות דף ט"ו ע"ב דהוקבע בשחיטה ויש בהם פיגול והך דזבחים דף מ"ג קאי אמנחת נסכים וא"ש מ"ש שם רש"י ותוס' דנסכים הבאין בפ"ע ר"ל יין וכן פי' רבינו בפיהמ"ש ועי' תוס' שם דף ק"ט ע"א ד"ה עולה דמפרשי ג"כ כן וא"ש: ע"כ השמטה]

[השמטה שם בע"ג.במ"ש בענין אם חל כפרה בלא ידיעה שחטא. אךרש"י שבת דף ע"א ע"ב ד"ה קמ"ל ס"ל דעל כזית לא מצי מכפר קודם ידיעה ולכך ידיעות מחלקות וזהו ג"כ כונת רש"י שם בהך דאמר עולא למ"ד אשם ודאי כו' ע"ש בתוס' ובבעה"מ אך כך דגבי חטאת או די"ל דלכך צריך ידיעה משום דלא להקדישו עי' תוס' שבועות דף ד' ע"ב ד"ה ונעלם או משום דלא מכפר ועי' בירוש' נזיר פ"ב ופ"ג ופ"ד ושבועות פ"ד ופ"ח ולא שיקדים קרבנו לנזרו ע"ש ונ"מ ג"כ להך מ"ד דס"ל בכריתות דף כ"ג דיכול להביא חטאת על תנאי וס"ל כך דגבי אשם ודאי נהי דלא בעי ידיעה שיכפר לר"ע מ"מ להקדישו בעי ידיעה ולכך לא מהני לר"ע בכריתות דף כ"ב ע"ב תנאי בשנים משום דס"ל דההקדש מספק לא חל רק אשם תלוי דיכול להפריש לדידי' ס"ל דשפיר מכפר אף בלא ידיעה וזה רק באשם אבל גבי חטאת בלא ידיעה לא מכפרה ג"כ ולמ"ד דס"ל בשבת שם דרק הפרשות מחלקות זה משום דס"ל דכיון דצריך לכפרה דוקא ידיעה ולאחר הפרשה לא מצי מכפר וזהו כונת הגמ' בזבחים דף ו' ע"א מידי דהוה אחטאת דרק קודם הפרשה וכ"כ בזה בהל' נזירות דהא חטאת לא מצי להקדיש קודם החטא כלל ועי' תוס' שבת דף ע"ב ע"א רק דר"ל כך כיון דחזינן גבי אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד והפריש קרבן בין ידיעה לידיעה דצריך חטאת אחרת חזינן דלאחר ההפרשה לא מכפר ועי' ירוש' הוריות פ"ג ובמ"א אבאר זה: ע"כ השמטה]

[השמטה שם.במ"ש בשיטת רבינו דגבי חטאת סתם כשר ואינו מרצה. ובזהא"ש ג"כ מ"ש רבינו בהל' שגגות פ"ג ה"ג גבי הפריש חטאתו על חלב והביאו לשם דם פסולה וגבי משל היום על של מחר כ' לא כיפר ור"ל כשר ואינו מרצה ועי' תוס' נזיר דף כ"ח ותוס' ב"ק דף ס"ו ע"ב ע"ש וס"ל לרבינו דהוה כמו סתם ולכך כשר ואינו מרצה ועי' ברכות פ"ד ה"א בירוש' דגבי תמיד צריך שיהי' נשחט לשם אותו היום ועי' הוריות דף ג' ודף ז' גבי הוראת ב"ד וזבחים דף ז' גבי לשם תודת חברו: ע"כ השמטה]

[השמטה לדף כ' ע"א.במ"ש דהיכא דממ"נ יצא מחזקתו לא אזלינן. ובזהא"ש מ"ש התוס' עירובין דף ל"ה ע"ב ד"ה אמר דהא איכא חזקת תחום ביתו ע"ש אך משום דר"מ ס"ל שם דף נ"ב ע"ב דאף היכא דודאי נאבד מבעוד יום אבד תחום ביתו ועי' בירוש' שם דאמר מה פליגין כר"מ כו' ולא דמי כו' ור"ל הך ר"מ וע"ש דף מ"ה ע"א דר"מ ס"ל דבעי כונה אף לעירו ועי' תוס' דף מ"ט ע"ב ורש"י דף נ' ע"ב ודף נ"א ע"ב ודף ס' ודף ל"ח ע"ב ובירוש' שם: ע"כ השמטה]

[השמטה שם ע"ב.במ"ש בהך דעירובין דף ע"ח ע"ב גבי סולם. ובזהא"ש דלכאורה קשה מ"ש התוס' שם דף ס"ו ע"א בהגה"ה דרק היכא דראוי להתקיים כל היום אז אמרינן זה וא"כ קשה מסולם וע"ש דף ע"א ע"א דהיכא דהי' יכול להחזיק מבעוד יום אוסר אך לפי מ"ש א"ש דזה רק סילוק המחיצה ולא פתח וע"ש דף י"ב ע"ב בתוס' ד"ה הכא ודף ט"ו ע"א ודף י"ז ע"א ודף כ' ודף מ"ב ודף ע"ט ע"ב ודף צ"ג ע"ב ונראה דהא דאמרינן בגמ' שם דף צ"ה ע"א ר"י לאסור או להתיר לא ר"ל כהך דשבת דף ק"ח ע"ב גבי הילמי רק דר"ל דכיון דחזינן דס"ל לר"י דלא אמרינן דהיכא דהותר למקצת שבת הותר לכל השבת ה"ה ג"כ לקולא דלא אמרינן דהיכא דנאסר למקצת השבת נאסר לכל השבת כמ"ש התוס' שם דף צ"ג ע"ב או רק לחומרא אמר זה ולא לקולא וכן מוכח בירוש' שם וע"ש דף מ"ו ע"א גבי הך דריב"נ וכן נ"ל כונת הגמ' חולין דף ק"ו ע"ב גבי נטילת ידים מה דאמר שם עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא וח"א לקולא ועי' בראשונים אך ר"ל כך דהנה זה ודאי אם נימא דסגי עד הפרק השני לבד אף דהוה קולא מ"מ יש בזה חומרא דאם יש בו חציצה ברוב הוה חציצה ואם נימא דהשיעור הוא יותר ליכא רובא וזהו דאמר לחומרא ר"ל דמ"מ אם יש עליו חציצה דכה"ג הוה חומרא להיפך חוצץ ואידך ס"ל להיפך דאזלינן לקולא ועי' מנחות דף ל"ד ע"א במה דאמר שם הלכתא כרב ושמואל לחומרא ר"ל דאף דלדידהו כאן לא אזלינן בתר היכר ציר ע"ש ברש"י מ"מ לענין באיזה צד להניח המזוזה אזלינן בתרי' ואכמ"ל: ע"כ השמטה]

וצריךלבודקו יפה כו'. כן מבואר בירושלמי כאן דהי' מביא עשרה חייטים לבודקו וכעין דאמרינן בסנהדרין דף ז' ע"ב ועיין רש"י חולין דף נ"ב ע"א ד"ה כתב וכ"כ בזה בח"א דזה תליא אם הוא בגדר דין או בגדר בירור ובזה א"ש מה דלכאורה קשה בהך דפסחים דף ע"ב ע"ב דס"ל לר"י דבעלי מומין לא מחלף והרי בחולין דף מ"א ע"ב ס"ל דרמי מידי אמומא ועיין במ"ש רבינו בהל' שגגות פ"ב ה"י שהי' לו לבדוק ובזבחים דף ע' ע"ב מה דאמר ר"י לא טיהר כו' ועיין בכורות דף כ"ה ע"ב גבי קדשים כיון דבדקי כו' דס"ל לר"י דלא שכיח מום ובהך דפסחים ע"כ מיירי שכבר ביקרו אותו ומ"מ צריך לבודקו עוד הפעם יפה וכן מבואר בתמיד פ"ג דאף שהוא מבוקר מבערב צריך לבקר עוד הפעם והטעם דכל שהוא בגדר תקנה לא בגדר חשש לבד צריך לבדוק אותו יפה יפה שכתב רבינו ועיין ב"ק דף פ"ב במה דמבואר שם גבי חפיפה ד"ת לעיוני ואתא איהו ותיקן חפיפה ומוכח דמן התורה צריך לידע שאין חציצה ובחולין דף י"ז ע"ב גבי בדיקת סכין דמבואר גם כן דזה הוה מה"ת וכ"כ בזה בח"א והטעם דכיון דע"י זה הפעולה נולד הספק כמו חציצה גבי טבילה ופגימה גבי סכין ועיין ביומא דף פ"ח דגם באיש גבי טבילת קרי בעי חפיפה ע"ש בתו"י ובדברי רבינו בפיהמ"ש זבחים פ"ב גבי קדוש ידים ורגלים שכ' וחוכך רגלו וכן הוא בתוספתא פ"א דמנחות דמשפשף ע"ש. וה"נ כאן כיון דהאיסור הוא בזמן שלובשם לא קודם לכך צריך בדיקה:

הרואהכלאים כו'. עיין מנחות דף ל"ז ע"ב גבי הך דרבינא ואף דקשה הא אזיל בטלית בת ד' בלא ציצית צ"ל כשיטת התוס' יבמות דף צ' ע"ב דגבי ציצית הוה זה שב ואל תעשה בד"ה כולהו גם י"ל דמיירי שנעקר כל הכנף והוה בת ג' ובאמת רבינו למד זה מהך דברכות דף כ' ע"א גבי הך דראב"א ושם הוה כלאים אך טעם רבינו כך דרבינו אזיל לשיטתיה לקמן בהל' ל"א דאם הלובש אינו יודע דהוא כלאים המלבישו לוקה הרי דס"ל דאין האיסור ללבוש שע"י לא יולבש כלאים וכעין מ"ש רש"י חולין דף פ"ג ע"ב גבי או"ב דהאיסור לגרום שישחוט או"ב ודלא כמ"ש התוס' בכורות דף כ"א ע"ב דהטעם הוא משום לפני עיור ע"ש. ולכך כאן כיון שהוא יודע שחבירו לובש כלאים וחבירו אינו יודע הוה כמי שהוא מלביש אותו והוא עובר על הך לאו ולכך צריך לקרוע ממנו ולכך כתב רבינו דהוה ל"ת המפורש בתורה ר"ל הך דלא תלבש שעטנז וזה לא הוה לאו שאין בו מעשה כיון שגורם שחברו יעשה מעשה ועיין תוס' שבועות דף ל' ע"ב ע"ש וכן מה שפסק רבינו בהל' אבל פ"ג ה"ה דהמטמא כהן אם הכהן לא ידע המטמא חייב אך שם הטעם משום הך לאו דלא יחלל כמבואר בנזיר דף מ"ב ע"ב והוה כמו מטמא תרומה כמש"כ ונ"מ לזה דאם כבר היה מחולל אף היכא דאם הוא עצמו נגע היה חייב מ"מ אחר פטור וכ"כ בזה בהל' נזירות על איזה טומאה יש לאו דלא יחלל. והנה נראה דמה דאמרינן בזבחים דף צ"א ע"ב וביומא דף מ"ו ע"ב גבי המכבה גחלת לוקה דשם י"ל ג"כ דהוה כמו גדר דלא תעשון כן כו' כיון דע"י זה נתבטל הקדושה ולא יוכל לעשות ממנו תרומת הדשן ופקע ממנו מעילה עיין מעילה דף ט' אך אם מכוון לצורך מצוה כמו בהך דזבחים הנ"ל לא עבר משום זה כמ"ש רבינו בהל' כלי המקדש פ"ט ה"ג אך משום הך לאו דלא תכבה הוה מחלוקת בזבחים שם וי"ל דכונת הגמרא שם כך דמה דאמר ר"נ דחייב הוא משום הך לאו דלא תעשון דאז אף במקצת חייב ועיין שבת דף ק"כ גבי גרם כיבוי וביצה דף כ"ג גבי בישרא אגומרא ע"ש ברש"י ושם דף כ"ב בתוס' ד"ה והמסתפק ובתוספתא שבת פ"ב דזה הוה ג"כ כמו כיבוי במקצת ע"ש ועיין בר"ן שבת פרק י"ד דמבואר שם דס"ל כך דלענין כיבוי במקצת הוה פסיק רישא אך זה משום לאו דלא תכבה לא עבר רק משום הפסד קדשים ובמקום מצוה לא שייך זה אבל יוכל להיות שיתכבה כולו אך זה לא הוה פסיק רישא ועיין תוס' מכות דף י"ג ע"א ובדברי רבינו בהל' תמידין פ"ב ה"ו ועיין בירושלמי ספ"ד דיומא במה דמביא שם פלוגתא דתנאי אם בשעת המסעות היו מותרין לדשן המזבח ור"ל דאם אז בטל שם מזבח מעליו דאם בטל שוב הוה כמו דאחתי' אארעא ועיין מ"ש התוס' זבחים דף ס"א ע"ב אם יש שם מזבח בשעת מסעות ולא מפסל משום פגימת המזבח אך באמת יש לחלק בין מזבח הנחשת דהוה כלי ולא בעינן שיהא אטום באדמה כמבואר בזבחים דף ס"א ע"ב ודף ס' ע"א ולכך הוה מחלוקת בחגיגה דף כ"ו ע"ב אם הוא מקבל טומאה ולא הוה עליו שם מחובר לקרקע וגם לא נעשה לשמש את הקרקע וכמו תנור של מתכות דאינו מקבל טומאה כמבואר במס' כלים פ"ה וכ"מ ולכך מבואר בזבחים דף נ"ט ע"ב דבמקדש נפסל מזבח הנחשת משום דאז בעי שיהא על המזבח שם בנין לא שם כלי ובהל' בית הבחירה אבאר זה. עכ"פ יש גבי מכבה ב' איסורים משום הך דלא תעשון כן ומשום הך דלא תכבה ומדברי רבינו בפיהמ"ש ספ"ט דזבחים נראה דס"ל דלכך פסקינן דנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן גם כן משום דאסור לשורפן בבית הדשן משום הך לאו דלא תכבה משא"כ אם עושה לכך מערכה הוה כמו גבי אש מחתה ומנורה דאנתקי' למצוה אחרת ואין עלי' שם זה כלל ובזה יש ליישב ג"כ מה דרבינו פסק בהל' מעה"ק פ"ח ה"ט גבי ניתז מבגד לבגד דאין הבגד שני טעון כיבוס אף דזה הוה בעיא דלא איפשטא ובאמת לפי המבואר שם בגמ' זבחים דף צ"ב ודף צ"ג זה הוה ב' דינים מה דממעטינן חטאת פסולה מכיבוס ומה דממעטינן אינו ראוי להזאה דחטאת פסולה אף אם ראוי להזאה כגון בטמא היכא דהציץ מרצה או בשל ציבור אך מ"מ שם פסול עליו כמו דמבואר בפסחים דף פ"ד גבי שבירת עצם ע"ש ובמקום שהקרבן כשר רק הדם אינו ראוי להזאה ע"ש דף צ"ג ג"כ אינו טעון כיבוס. והנה כיון דהאי דם אינתיק למצות כיבוס שוב לא יאספנו וכמו דמבואר בזבחים דף כ"ז אפילו למ"ד שלא במקומו לאו כמקומו דמי ע"ש ובתוס' זבחים דף ס"ו ע"ב ד"ה ואלא ע"ש גבי מיצוי וה"ה ג"כ כאן כיון דניתק למצות כיבוס שוב נאבד ממנו שם דם חטאת ולא יאספנו ומ"מ גם לענין זה למ"ד היתה לה שעת הכושר ונפסל טעון כיבוס גם זה טעון כיבוס והא דלא משני הגמרא בזבחים שם בהך בעיא דעוף אם אצרוכי דלא אצרכא כו' או פסול ר"ל דאי לא אצרכא הוה כמו שנתקבל כעין דמבואר במנחות דף כ"ו ע"ב גבי קומץ וביומא דף מ"ח גבי חפנים ע"ש בתו"י ואז אמרינן דהוה שעת הכושר עיין תוס' זבחים דף פ"ד ע"ב אם פסול מיצוי הוה כמו שחיטה או כמו קבלה ושם דף ס"ו ע"ב ד"ה אלא דכתבו להיפך ודף כ"ד ע"ב ד"ה והרי ע"ש ואף דבתוספתא פ"א דמסכת קרבנות מבואר דאם נתקבל בכלי שרת פסול גבי עוף כמו גבי פ"א לשיטת רבינו י"ל דזה רק בכלי שרת דהוה כמו לא יאספנו שכ' משא"כ ברצפה דאינו בגדר כלי ולכך פסק רבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ב ה"כ דהוה ספק וכ"ש על הבגד אבל אי נימא דפסול בכלי שרת ר"ל דבעי דוקא מגופו אין עליו שם שעת הכושר כלל ולכך לא מוקי בגמרא שם כמ"ד דהיתה לה שעת הכושר ונפסלה טעון כיבוס ולקמן אבאר זה אך בהך דפרה י"ל הטעם כמו דמבואר בתוספתא פ"א דקרבנות גבי מצורע משום דע"י זה חסר הדם מה שנדבק בהכלי ועיין בתוספתא פ"ד דאהלות גבי המפנה מנחה מכלי אל כלי רשב"ג אומר אם הפליג פסולה ע"ש:

הלובשכלאים כו'. הי' לבוש כו'. עיין בכ"מ. והנה לפי המבואר מלשון רבינו כך דבשהיה לחוד אינו מחוייב רק אם שהה כדי לפשוט וללבוש כל הבגד אבל אם פשט ולבש אז די גם אם הוציא ראשו דזה גם כן מיקרי פשיטה ולבישה ועיין בכריתות דף ט"ו ע"א בפלוגתא דרבה ור"י גבי קצר וקצר לר"א דאמר שם דגבי קצירה אפשר לערב שני גרוגרות בב"א ע"ש ור"ל כך דהנה עיין בהוריות דף ד' ע"ב דהוה שם בעיא גבי אין שבת בשביעית אם הורו אם זה הוה כמו עקירת הכל או כמו עקירת מקצת ע"ש ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דכריתות דף ט"ז אם שבתות כגופין דמיין ע"ש אך רבינו ז"ל בהל' שגגות פ"ז ס"ל דמה דאמרינן כגופין דמיין זה רק אם עשה בכל שבת ושבת ולד אחר רק דהוא שם אחד וכן הוא בירושלמי פ"ז דשבת עכ"פ פליגי אם הדין של שבת הוא דבר פרטי על כל שבת ושבת או דבר נמשך וגם אם זה תליא בהזמן או על האדם ועיין בירושלמי יבמות פ"י סה"ג כשהורו עד ה' שנים ואמר שם דזה לא מיקרי עקירת הגוף אף דבאמת עקרו כל איסור א"א ולא דמי להך דשם גבי שבת וגבי ע"ז ובירושלמי שם גבי תפילין דשם לא אמר שאין זה הדבר רק שלזמן מותר משא"כ גבי א"א וע"כ צ"ל דמ"מ לא עקר לגמרי. והנה מדברי רבינו בהל' שגגות פי"ד ה"ב נראה דס"ל דגבי השתחוי' והוצאה מרשות לרשות ושומרת יום הוה כמו עקירת הגוף אבל שאר אבות מלאכות או שאר עבודות בע"ז לא מיקרי עקירת הגוף וגבי חרישה בגמרא דילן הוה זה בעיא ואף דגם חרישה יש על זה פסוק בפ"ע הך דבחריש ובקציר ולשיטת רבינו גם הך לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך כמ"ש רבינו בהל' שבת פ"כ ועיין תוס' שבת דף ס"ט וכן הבערה וע"ש דף ע' ע"א בתוס' וצ"ל לשיטת רבינו דכל היכא דזה הוה דין חדש כמו גבי השתחוי' דחייב אף שאינו כעין פנים ואין דרכה וגבי שומרת יום ג"כ דא"צ ז' ימים וגבי הוצאה דבלא האדם אין עלי' שם מלאכה כלל ולכך הוה מלאכה גרועה עיין ריש שבת ותוס' שבת דף צ"ד ועירובין דף י"ז ע"ב וכ"מ ולכך הוה גוף בפ"ע. והנה גבי זמן עיין שבת דף קל"א גבי ציצית ומזוזה דהוא דבר דאין קבוע לו זמן אם זה יש לתלי' בזמן או לא וכן נ"מ למ"ד ביבמות דף ע"ב דמילה שלא בזמנה מותר למול בלילה יוצא דופן למ"ד שבת דף קל"ה דיכול לימול מיד אם מותר לימול בלילה אם זה לא הוה בגדר זמן או כולו זמנו הוא וכן לפדיון הבן דשם הוה כמו דאמרינן בשבת דף קל"ב ע"א מכאן ואילך זמנו הוא אם זה מיקרי זמנו או לא ועיין בזבחים דף צ"א כמאן דשחיטי תרווייהו דמי וכ"כ בזה במ"א וא"כ נמצא כך דלפי מה דמסקינן בהוריות שם דזה הוה רק כמו מקצת נמצא דזה הוה חד פעולה נמשכת ומקצת זמן הוה מקצת הפעולה ובירושלמי שם בפ"א ה"ג בתחילה ס"ד דאם הורו דכגרוגרת אחת מותר ושתי גרוגרות אסור הוה כמו הורו לעקור כל הגוף ואח"כ מסיק שם דזה לא הוה רק עקירת מקצת ומשמע שם כך דרק אם הורו גבי ע"ז היום עובדה ולמחר בטלה ר"ל דבאופן זה תעבוד שלמחר תבטלה אם הוה עקירת מקצת אבל בל"ז הוה כמו עקירת הכל דאותו היום הוא עיקר לגמרי וכן גבי השתחואה וגבי הוצאה אם הורו דשתי גרוגרות אסור וגרוגרת אחת מותר ר"ל דרק אם אינו רוצה אח"כ להשלים אבל אם רוצה להשלים גם זה אסור וכעין דאמרינן בירושלמי תרומות פ"ו ה"א דמודה ר"ל בעתיד להשלים אף דס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת א"כ חזינן דס"ל דהכמות הוא האיכות לא בגדר הצטרפות זה רק כשמתחילה אינו רוצה להשלים אז הוה זה כמו מין אחר אבל אם רוצה להשלים אף ביותר מכדי א"פ חל שם האיסור עליו רק דאין בו חיוב וכן גבי גדר זמן עיין נדה דף ל"ג ע"א דבועל נדה אף ביום אחרון טמא ז' ע"ש ואם בעל זבה בת ראי' אחת או שתים אינו טמא רק יום אחד כמותה כמ"ש הראב"ד ז"ל בפי' לתו"כ סוף פרשת מצורע ע"ש. והנה עיין במ"ש רבינו בהל' שגגות פ"ז ה"ט והי"א מבואר שם דרבינו מחלק בין אם אכל חתיכה אחת דהוא מחזיק שני זיתים דאז אין שם שני זיתים עליו כלל ובין אם אכל שתי חתיכות יעויין שם דאז הפרשות מחלק ועיין בתוס' שבת דף צ' ע"א ד"ה המוציא ע"ש וכן מה דאמר בכריתות דף ט"ו דיכול לערב שתי קצירות בב"א אם ר"ל שיהיו שני הגרוגרות מפורדים וקצרן בב"א או שהוא דבר אחד ממש וכן הך דמנחות דף ס"ד גבי שלש בעוקץ אחד אם ר"ל ג"כ כן ועיין בשבת דף צ"ז ע"ב מה דמחלק שם בין שם משמעון לזריקה דד' מח' משום דלא מיקרי זריקה רק בשעת הנחה וא"כ לא הוה בזריקת ח' זריקת ד' והוה כמו דאמרינן בכריתות שם דגבי ביאה א"א לערב שתי ביאות בהדדי ר"ל דאין שייך לומר ביאה שני' רק אם יש הפסק אבל בלא הפסק אינו כלום והוה חדא מילתא וה"נ גבי זריקה דכל זמן שלא הניח אין עליו שם זריקה כלל ולא שיור כלל ועיין בכתובות דף ל"א וכן ר"ל בהך דמנחות דף נ"ו ע"א מה דאמר ר"פ אפה לוקה שתים אחת על העריכה ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל דעריכה כ"ז שלא נאפה אין עלי' שם כלל כיון דאין בו גמר ועיין תוס' ע"ז דף נ"ה ע"ב ד"ה אבל וכ"כ בזה. ומה דאמרינן בשבת דף ע"ג דאף לאביי דס"ל דהיכא דמכוון לחתיכה דהיתירא לא הוה מתעסק וגבי אכילה כה"ג לא משכחת רק אם כסבור רוק הוא ע"ש ברש"י ובדברי רבינו בהל' שגגות פ"ב ה"ז שכתב זה שבפיו רוק כו' ע"ש ור"ל משום דמבואר בעירובין דף צ"ט דכל זמן שלא נעקר הרוק מפיו אין עלי' שם דבר אחר כלל ע"ש ברש"י ובמ"ש התוס' חולין דף פ"ז ע"ב ושם דף ס"ז ע"א היינו רביתי' ובזבחים דף י"ט ע"א ר"ל דלא מיקרי דבר אחר כלל אך מדברי רבינו בהל' טומאת אוכלים פרק ט"ו הלכה ז' מבואר שם דהטעם משום דהוה כמחובר ע"ש עכ"פ הטעם משום דאין עליו שם דבר כלל ולשיטת רש"י בשבת שם משום דלא הוה אכילה כלל אף דבאמת באיסור אם עשה כן חייב בבליעה בלבד כמבואר חולין דף ק"ג ע"ב וכתובות דף ל' ע"ב ועיין תוספות עירובין דף כ' ותו"י יומא דף פ' וכ"מ וצ"ל דאז יש עליו שם אכילה וה"נ גבי זריקה ג"כ כן. וכעין מה דאמרינן במנחות דף י"ד ע"ב הכתוב עשאן גוף אחד כו' ר"ל דאם לא חלקן הוה ד"א ואם חלקן הוה שני דברים. ועיין חולין דף ק"ב ע"ב גבי זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו וכה"ג מבואר בזבחים דף פ"ב ע"ב דהיכא דחשיב עליו להכניסו לפני ולפנים לא מיקרי הכנסה מה דהכניסו לפנים והטעם דכ"ז דלא הפסיקן לא הוה הכנסה כלל והא דלא מוקי שם כגון שבהיכל נכנס בדרך משופש ואחר כך הכניסן לפני ולפנים או די"ל דזה תליא בהך בעיא דשם גבי פר העלם דבר או כעין מ"ש התוס' ב"מ דף פ"ח ע"א דצריך שיכנס מתחילה לחצר ואחר כך לבית ואז קובע וה"נ צריך שיכנס מתחילה להיכל ואח"כ לפני ולפנים ועיין בהך דפסחים דף צ"ה ע"ב גבי דחקו טמאי מתים כו' כל היכא דקרינן כו' ובעירובין דף ק"ד ע"ב. ועיין במה דמבואר בירושלמי שבת פרק י"ג ה"א דהכל מודים דאם כותב את השם אינו חייב עד שישלים ומשום דהנה בירושלמי שם במחלוקת דר"א ור"י גבי כתב אות אחד בחול ואות אחד בשבת קמבעיא שם אם הטעם משום דאינו ראוי להצטרף ע"ש ור"ל דזה תליא אם החיוב משום הכתיבה שתי אותיות או משום שעשה שתי אותיות ועיין מ"ש בזה בח"א בהל' שבת משום דכתיבה לא הוה רק אם כותב שתי אותיות אך מ"מ ס"ל לר"א גבי אחת על האריג ע"ש בכריתות דף י"ז ע"א ברש"י ד"ה ר"א דמפרש דלא כשיטת הירושלמי והטעם דס"ל דגבי אות אחד בחול ואות אחד בשבת אף אם נימא דהכתיבה של האות השני הוה כאילו כתב גם הראשון מ"מ הא בעי לזה דיו שיעור לכתוב שתי אותיות ובהדיו שכתב בעת הראשון שכתב בחול כעת א"א לכתוב כיון שנתייבש כבר כמ"ש רש"י שבת דף פ' לכך ס"ל דפטור וזה שכתב הירושלמי שאינו ראוי להצטרף ומה דמבואר בגמרא דף ק"ד ע"ב דחייב וכן מבואר בתוספתא דביצה בהדיא לגבי כתיבה בפ"ד שם מיירי שהי' כתב הרבה ע"ש ומ"מ מבואר בירושלמי דגבי שם אינו חייב עד שישלים והטעם כך דגבי שם הקדושה לא נגמר עליו רק כשישלים וכעין דאמרינן בזבחים דף פ"ח ע"א אין מוקדשין אלא מלאים ע"ש ואף דיש קדושה גם על מקצת שם עיין בהל' יסודי התורה פ"ו מ"מ נ"ל דמתחילה לא נתכוון רק לכתוב מקצת השם ואחר כך הוסיף עליו ועשאו שלם דאינו כשר בס"ת רק אם מתחילה נתכוון כן להשלים וכעין דאמרינן בזבחים דף פ"ח הנ"ל דבדעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש ועי' במס' מקואות פ"ג מ"ד אבל נתכוון לרבות כו'. ובזה יש לבאר כוונת הר"א ז"ל בהל' יסודי התורה שם בהלכה ד' דפליגי עם רבינו בזה אם נתכוון לכתוב שם שדי וכתב שין דלית אף דעדיין לא גמר אסור למחוק דראשון ראשון קדוש ומה דמבואר בגמרא דמותר למחוק זה רק אם לא נתכוון לכתוב רק שין דלית לבד ואף דאם כן ברישא שם גבי כתב אלף למד כו' קשה דפשיטא דזה הוה שם בפני עצמו צ"ל כך דנפקא מיניה היכא דאין מקום לכתוב רק שתי אותיות בלבד ונתכוון לכתוב כולו ולא כתב רק מקצתו אז יש לומר דאין עליו קדושה גם לשיטת הר"א ז"ל ועיין בדברי רבינו פ"ג מהל' פסוהמו"ק ה"כ דמחלק בין כלי עשוי למידה לכלי שרת אז אם דעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש אבל בכלי שרת עצמן אינו קדוש רק כשיתמלא השיעור ע"ש והטעם דשם הוה השיעור עצם ולא מצטרף וכל זמן דאין בו השיעור אין שמו עליו כלל ולא קדוש ועיין במנחות דף ק"ב ע"ב גבי הרי עלי שני עשרונות אלו להביא בכלי אחד דאמר שם ג"כ בתוספ' דלא קידשו אך בגמ' שם אמר דקדוש ליפסל ע"ש משא"כ במידה דאז הוה רק לצירוף ושפיר קדוש אם דעתו להוסיף. וגם י"ל דנ"מ למ"ש רבינו שם דאף דאין מקדשין חסרים מ"מ מקדשין ליפסל זה רק במידה של ג' לוגין ונתן בה לוג אבל פחות מזה וכן גבי עשרון חצי עשרון לא קדש כלל כיון דפחות מזה אין מתנדבין גבי שמן וכן מוכח מדברי הגמ' מנחות דף ח' גבי מנחה בלא שמן ע"ש ברש"י אך י"ל דגבי שמן כיון דמשכחת תודה דמתנדב חצי לוג שפיר קדוש ליפסל ועיין מנחות דף ק"ד ע"א בתוס' ד"ה אין מתנדבין מ"ש שם מ"ש מהך דשם דף ק"ג גבי הרי עלי חצי עשרון דצריך להביא עשרון שלם וה"נ כן אך באמת גבי עשרון יש קרא על זה כמבואר במנחות דף פ"ט ע"א ההוא למתנדב מנחה כו' ע"ש ושם דף פ"ז ע"ב גבי שולחן מהו שיקדש קמצים ועיין במ"ש רבינו בהל' מעה"ק פי"ז הי"ד ע"ש. ולכך ס"ל להירוש' בשבת שם דגבי כותב את השם דאינו חייב עד שישלים משום דשם אין שם הדבר עליו כלל עד שישלים והוה כמו כלי שרת הנ"ל דלא מהני דעתו להוסיף וזהו כשיטת רבינו בהל' יסודי התורה גבי שין דלית דאף אם נתכוון לכתוב כולו מ"מ כ"ז שלא גמר את השם אין חל עליו קדושה כלל וכמש"כ אך הר"א ז"ל ס"ל דנהי דאין בו קדושה מ"מ יש בו איסור מחיקה וכעין דאמרינן בשבת דף ס"א ע"ב גבי קמיעין ומה דאמרינן בערכין דף ו' ע"א קדוש לאו דוקא רק דר"ל גדר איסור לגניזה ושאסור לאבדם וכ"כ בזה בח"ב בהל' שבועות ויהי' נ"מ למתפיס בהם דלא אסור אף לשיטת הראב"ד ז"ל. וכן לפי שיטת רש"י במנחות דף נ"ו דאף אם ערך הוא ואחר אפה חייב האופה גם משום עריכה אבל אם העורך הוא האופה אז אין במקצת העריכה שיש בו אפיה שם עריכה בפ"ע ובטלה לגבי עריכה הראשונה וכולה חדא עריכה היא וה"נ כאן לגבי כלאים דאם עשה כך ופשט ראשו ולבש אז יש שם לבישה על זה בלבד וחייב מלקות אבל בשהיה בלבד אז רק חייב אם שהה כדי לפשוט וללבוש את כולה ובל"ז בטלה לגבי לבישה הראשונה וכה"ג מבואר בשבועות דף ט"ז ע"ב גבי נטמא בפנים דשהיה בעי דוקא רק שיעור השתחויה גדולה ובהשתחוה כלפי פנים סגי בכריעה בעלמא ועיין בירוש' בשבועות שם דס"ל דהא דהשתחוה כלפי פנים חייב זה רק אם נכנס לפני ולפנים והשתחוה ומביא ראי' דזה לא הוה כמו כניסה חדשה ועיין בזבחים דף פ"ב ע"ב גבי פר העלם דבר שהכניס דמו לפני ולפנים אם זה מיקרי הכנסה. והנה שם בגמ' מבעי גבי הזה מדמם על הפרוכת ויצא למזבח וחזר והכניסן אם זה מיקרי כמו הכנסה ומלשון רבינו משמע דרק גבי פר יוהכ"פ והטעם משום דמבואר ביומא דף נ"ח ע"ב דגבי פר העלם דבר הי' עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת לכך לא הוה בו גדר יציאה וגם בירוש' שם ביומא מבואר דיש נ"מ בין הזאה דפר העלם דבר שעל הפרוכת דאז א"צ לכוון כנגד בדי הארון ולכך לא כתיב הקודש משא"כ בשל יוהכ"פ צריך לכוון כנגד בדי הארון וזהו כוונת הירוש' תענית פ"ב לפי שחטאו הלמד והמלמד יוצא לחוץ ויפרסם ר"ל חוץ למזבח וא"כ לא הוה כנגד בדי הארון ועיין במנחות דף כ"ז ע"ב דהוה מחלוקת דר"י ורבנן היכא הוה לפני ולפנים אם תכף מבית לפרוכת או רק לפני הכפורת דר"י ס"ל דדוקא לפני הכפורת ולפי זה י"ל דלר"י בבית שני דליכא ארון לא מחייב אף דלענין פר יוהכ"פ איתרבי משום דלא מיקרי רק מקום המקודש לקודש כמבואר שם וכן אמרינן בירוש' בתענית שם דלכך גבי פר העלם דבר של ציבור לא נקט קודש ובפר כהן משיח נקט קודש עיין בזבחים דף מ"א ע"ב משום דפר כהן משיח לא הוה רק בזמן בית ראשון דאז הוה ארון ונקרא קודש משא"כ פר העלם דבר דהוה אף בבית שני עיין תוס' יומא דף נ"ז וכ"מ ואז לא הי' עליו שם קודש כיון דלא הי' ארון ובזה א"ש ג"כ מה דרבינו פסק בהל' יוהכ"פ פ"ה ה"ד דגם על הפרוכת מעכב הסדר אף דהוא פסק כר"י דרק בעבודה שבפנים מעכב אף דמהך דזבחים דף מ' מבואר להיפך דזה הוה כמו בחוץ ועיין תו"י יומא דף מ' ע"א ד"ה דאקדים ע"ש ורש"י דף ס' ע"א אך ס"ל לרבינו כך דכיון דהא ביומא דף כ"ד ע"ב גבי עבודת סילוק מקיש של היכל לפני ולפנים וגם שם דף נ"א ע"ב ונ"ב מספקא לי' אי קדושת הפרוכת כלפנים או כלחוץ ר"ל משום דהוא בא משני הדברים ויש שם שניהם עליו וכ"כ בזה לעיל גבי מחיצה ושאר דברים וכה"ג ס"ל לרש"י בנדה דף מ"ז ע"ב גבי סימני בגרות דהוה כמו רשות שניהם עלי' וכן הדין בהך דקדושין דף ע"ט גבי תוך ששה חדשים של בגרות ע"ש ברש"י ותוס' אך שם ג"כ לא מחמת ספק רק רשות שניהם בה וכן נ"מ דאמרינן דהויא בוגרת למפרע אך זה רק לדברים שעדיין ישנן בעין ולא למה שכבר הלך וכ"כ בזה בח"א בהל' תשובה וכן ס"ל להירוש' ספ"י דיבמות גבי הבאת שתי שערות מן י"ג ועד כ' דנעשה גדול למפרע וכן ס"ל הירוש' גבי בן סורר ומורה דס"ל דג' חדשים באיש הוה גדר בגרות והקפת הזקן התחתון הוה סימנים ולכך הוה איש למפרע ובזה א"ש הך דשם בסנהדרין דף ע"א ע"ב גבי הקיף עד שלא נגמר דין דאז נתבטל למפרע ובהל' ממרים אבאר זה. אך ר"י דס"ל דלפנים מן הפרוכת ג"כ אין עליו שם לפני ולפנים לכך לדידי' לא מיקרי מתנות שעל הפרוכת מתנות שלפנים ועיין בלשון רבינו בהל' מעה"ק פ"ה הי"ב דגבי פר ושעיר של יוהכ"פ נקט סתם פרוכת ובהל' י"ג שם גבי פרים הנשרפים כ' הפרוכת המבדלת בין הקודש כו' אך בתו"כ פ' ויקרא מבואר להיפך דגם בפר העדה צריך לפני הבדים דוקא ע"ש. והנה באמת רבינו ז"ל בהל' פסוהמו"ק פ"ב הי"ד דייק שם חוץ להיכל ר"ל אף חוץ למזבח ולכך פסק שם דודאי פסול ולא מספק ועיין במנחות דף כ"ז שם אם יש על ההיכל שם קודש והנה בתוס' שם ד"ה להיכל כ' דהשתחוי' הוה גדר עבודה בלפני ולפנים וא"כ י"ל דהוה כמו טמא ששימש. גם י"ל דלכך רבינו ז"ל בהל' מעה"ק הנ"ל מחלק הלשון בין של יוהכ"פ לשל פרים הנשרפים משום דבבית שני אז לכ"ע לא היה צריך להזות כנגד הבדים בפרוכת ושל פרים הנשרפים דשם קאי אפר כהן משיח שם לא הוה רק בבית ראשון כמש"כ. גם י"ל כמש"כ בהל' נזירות דאף דצריך התראה על כל אחד ואחד מ"מ משכחת לה דאם התרה תחילה ואמר שאם תפשוט ותלבוש כך וכך פעמים תחייב כך וכך מלקות חייב ולא צריך התראה לחלק אך זה רק אם עשה מעשה אבל אם שהה צריך דוקא התראה לחלק ועיין בדברי רבינו בהל' שגגות פ"ה ה"ג במ"ש שם דהא דאם בא על הזכר והביא זכר עליו חייב רק חטאת אחת זה רק שהי' גוף אחד ע"ש וקשה דא"כ היך מבואר בסנהדרין דף נ"ד ע"ב דהנרבע לזכר ולבהמה אינו חייב רק חטאת אחת ע"ש ובירוש' שם אמר דאם נרבע לכמה זכרים חייב על כל אחת ואחת אך שם אמר הטעם משום דהם ג"כ חייבים וא"כ גבי בהמה לא שייך זה ועיין סנהדרין דף כ"א ע"ב דבעי קרא לחייב על כל סוס וסוס ועיין חולין דף פ"ב ע"ב גבי או"ב וכבר עמדו על זה התוס' כריתות דף ט' ע"ב ד"ה והיא ועיין ירוש' פסחים פ"ז גבי שבירת עצם בפסח דצריך קרא לחייב על כל עצם ועצם בהתראה אחת ובשבועות דף כ"ב ע"א מחלק שם בין שבועות לקונמות ע"ש בתוס' ד"ה מתוך וברש"י שם דף כ"ה ע"ב ד"ה רבא דצריך קרא למעט דאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים כו' דאינו חייב אלא אחת ע"ש וגבי שוחט ה' זבחים קי"ל בכריתות דף ט"ו ובדברי רבינו בהל' שגגות פ"ו ה"ב דאינו חייב אלא אחת וצ"ל דנ"מ אם האיסור הוא על הפועל או על הפעולה ר"ל אם איסור גברא או איסור חפצא ובשבועה האיסור על האדם לכך חייב על כל אחת ואחת משא"כ בשאר דברים. וזהו ג"כ ר"ל הגמ' דקדושין דף מ"ג גבי זה נהנה וזה מתחייב ולמה גבי צא הרוג את הנפש ס"ל לשמאי דחייב וגם באמת אם שם רק המשלח חייב אם גם השליח ועיין מ"ש רש"י סנהדרין דף ע"ח ע"א דלא מצינו שיהא שני אנשים חייבים על הריגת אדם אחד ובדברי רבינו בהל' רוצח פ"ד ה"ו דלא ס"ל כן רק כרש"י ב"ק דף י' ע"ב מחמת ספק מדכייל לה בהך דין או שהיו רבים יושבים ויצא חץ ע"ש והוא רק מטעם ספק אך לשיטת רש"י י"ל דכיון דחזינן דגבי נפשות גם מצמצם חייב ה"נ זה המשלח הוה כמו מצמצם וא"כ חזינן דהחיוב הוא לא משום דהוא הרג רק דע"י נהרג ולכך י"ל דגם המשלח חייב אם נימא דיש על זה תורת שליחות וכן למ"ש התוס' בקדושין דמ"ב ע"ב דשוגג יש שליח לדבר עבירה זה רק היכא דהחיוב הוא מה שנפעלת הפעולה רק היכא דליכא שליחות לא מיקרי על ידו ולכך בשוגג דלא שייך לומר דברי הרב כו' או גבי מעילה חייב המשלח עיין תוס' מעילה דף כ"א ע"ב אבל היכא דהחיוב הוא על הפועל פשיטא דאין שייך בזה דין שליח וגבי הקפת הראש דב"מ דף י' ע"ב שם ג"כ גם גרמא חייב והאיסור הוא שלא יהא ניקף על ידו ולא שיהא הוא המקיף וכן גבי קנין כמו שליחות יד וטביחה ומכירה דזהו ג"כ החיוב על מה שהדבר נפעל וזה ודאי לגבי שחוטי חוץ אם ציוה לאחר לשחוט אף אם האחר שוגג ודאי המשלח פטור וכן גבי מזיד אף לשמאי פטור וגם י"ל דלשמאי יהיה זה תליא אם עשו שנים אם חייבים או לא ויהי' נ"מ בין שחיטה להעלאה דגבי שחיטה פטור וגבי העלאה הוה זה מחלוקת בזבחים דף ק"ח ועיין תוס' ב"ק דף מ' ע"א ד"ה שור ודף נ"ג ע"ב ד"ה לענין דהיכא דעשו פעולות נפרדות י"ל דחייבים שניהם על דבר אחד אף בגדר מיתה. ובאמת לכאורה קשה על דברי הגמ' בזבחי' דף ק"ח בהך דהעלה וחזר והעלה אמאי לא אמר דלכך ס"ל לר"י דפטור משום דאזיל לטעמי' דס"ל דגם גבי העלאה שנים שעשו פטור' ועיין בתוספ' דקרבנות פי"ג דגבי שוחט בזה אחר זה פטור דאין לשוחט אחר שוחט ועיין חולין דף כ"ט ע"ב ודף מ' ע"ב אך י"ל דטעם התוספ' משום דכבר נעשה בעל מום אך לפי זה יהיה נ"מ גבי עוף קדשים דשם ליכא בעל מום וא"ש רק המיעט כמבואר בגמ' דשנים ששחטו פטורים וכאן השני פטור ובאמת זה תליא אם החיוב על הפועל או על הפעולה ועיין תוס' שבת דף ג' ע"א ד"ה בעשותה בזה ולקמן בהל' מעה"ק אבאר זה. וגבי מלקות י"ל דנ"מ דאם התרה בו קודם אז אם אמרו לו שיתחייב כך וכך אם יעבור כך וכך אז א"צ קרא ועיין בדברי רבינו בהל' מאכלות אסורות פ"ח ה"ג אך שם י"ל דכיון דקי"ל דאין בגידין בנ"ט הוה כמו שבועה דהוה רק איסור גברא ולכך חייב וגבי סוסים י"ל דמיירי אם לקח כמה סוסים בב"א דהוה כמו פעולה אחת ולכך צריך קרא וזה תליא בהך מחלוקת דסומכוס ורבנן בחולין דף פ"ב אך באמת הך דסומכוס תליא אם מתחיל האיסור גם בזמן שחיטת הראשון ונ"מ היכא דשחטם בב"א אם יש חיוב משום או"ב עיין בלשון רבינו בהל' שחיטה פי"ב ה"י גבי מעוברת דרק משום עובר ירך אמו משמע דבלאו הכי אסור בב"א וא"כ האיסור הוא שלא יהיו נשחטים ביום אחד ובפרט לשיטת רש"י דס"ל דגבי או"ב גם גרם אסור מה"ת ועיין כריתות דף ד' דמלקות קיל מקרבן לגבי חילוק ע"ש ובהך מחלוקת דמכות דף כ' אם פיאות מחלקות ע"ש ברש"י ותוס' שבועות דף ג' ד"ה חדא ולדידי' י"ל דצריך קרא דירוש' פסחים פ"ז לחייב על כל עצם ועצם ומיירי ששברם בב"א אך מהך דסנהדרין דף נ"ד ע"ב גבי נרבע קשה אך צריך לחלק דבפרק ה' מהל' שגגות ה"ג ד' נקט לשון הבא ובגמ' שם נקט לשון הנרבע דהיכא דעשה מעשה בידים אז מחלק בגופים מחולקים אף היכא דעשאן בב"א אבל היכא דלא עשה מעשה בידים אף דרחמנא אחשבי' להנאה מעשה כל כמה דלא הוה איסורים חלוקים בלא קרא לא מחייב חטאות הרבה וגבי שפחה חרופה כיון דחזינן דרק הוא חייב הקרבן ולא היא נמצא דאין החיוב על הפועל כמו בשאר עריות רק על הפעולה וא"ש וה"ה כאן ג"כ כן:

המלבישכו'. אם לא ידע כו'. הנה רבינו דייק כאן הלובש פטור וגבי טומאה בהל' אבל פ"ג ה"ה לא כ' זה דפשיטא דכיון דהוא שוגג ודאי פטור ונראה דרבינו ס"ל דגבי כלאים רק אם יודע שיש בו כלאים ושגג או שאינו מכוון להאיסור כיון שהוא מכוון ללבישת כלאים חייב כמבואר בהל' י"ח דלא כשיטת רש"י בבכורות דף כ"ה ע"א גבי גיזה ודף ל"ד גבי מום וביצה דף ל"ג וזה ר"ל ג"כ הגמ' בזבחים דף צ"א ע"ב גבי יין לאישים דהא ר"י והא ר"ש ע"ש ברש"י דכיון דיכול לזלפם בטיפים דקים גם בטיפים גסים שרי ע"ש ר"ל כך דהנה שם אמר דכבוי דמצוה מותר אך זה לא שייך רק אם הוה גדר סיבה אבל כיון שהמציאות כן שהמתנדב יין צריך לזלף ע"ג האישים ואיך אפשר שיהי' המצוה כך הא עובר על הך לאו דלא תכבה ואמר דהמצוה אפשר שתהי' בלא כיבוי דהיינו שתהי' בטפים דקות וא"כ שוב הוה מצוה וא"כ שוב מותר לזלף אף בטיפים גסות דהוה כיבוי דמצוה ולא חיישינן. ועי' תוס' חגיגה דף ד' ע"א גבי סמיכה דזה א"א דהתורה תכוון שהי' הסמיכה רק באקפויא ידו אך רבינו ז"ל לא ס"ל כן בהל' מעה"ק פ"ב ה"א משום דפסק כמ"ד במנחות דף ט"ז ע"ב דפירורין אין דרך הקטרה בכך וזהו ג"כ כונת רבינו בפיהמ"ש מנחות על הך דדף ע"ד ע"ב שכ' שם דלכך אין יוצקין היין ע"ג האישים כדי שלא יאבדו ולא יגיע מהם למזבח שום חלק ע"ש ר"ל דזה לא הוה הקטרה והוה כנאבדו ואף דמבואר בזבחים דף ל"א ע"ב דגבי הקטרה לא איכפת לן אם הזמן יותר מכזית בכדי א"פ זה רק אם כל השיעור הוא על המזבח אבל להקטיר פירורין דקים לא וכ"כ בזה במ"א ועיין מ"ש התוס' זבחים דף פ' ע"ב ד"ה ב"ת דלכ"ע בעי רישומו ניכר ודלא כתוס' פסחים דף ל"ב ע"ב ובתוס' זבחים ורש"י דף ע"ו ע"ב מבואר שם דהזי' דשמן הוה כמו הקטרה ועיין תוס' מנחות דף כ"ז ע"ב דשומשמין לכ"ע לא מהני ובירוש' פ"ב דיומא מבואר להיפך. עכ"פ רבינו ס"ל דפירורין אין דרך הקטרה לכך א"א שיהי' הדין דיין לאישים ובמש"כ רבינו בפט"ז מהל' מעה"ק. וא"כ לפי"ז אף דקי"ל במתעסק בחלבים ועריות חייב זה רק בדבר שהאיסור הוא ההנאה ועיין פסחים דף ל"ג ע"א בהך פלוגתא דמר בר רבינא ורנב"י ונ"מ לגדר אונס דפטור אף בנהנה עיין תוס' יבמות דף ל"ה ע"ב ודף צ"א ע"ב ושם דף ס"ט ע"ב דאף דאין צריך לחוש שמא מעוברת מ"מ צריכה לשלם קרן וחומש אם אכלה תרומה ולא הוה אנוסה ועיין בפסחים דף ע"ג ע"ב גבי אם יש שהות ביום ובירוש' שם ומ"ש הראב"ד ז"ל בהל' מעילה פ"ז ה"ב דאוכל מחוייב יותר אף אם הי' אונס מפני שהוא נהנה ועיין סוכה דף מ"ב ע"א גבי הך דר"ה בעולה של עוף ונקט רק עולת העוף ולמה לא נקט סתם עולה וי"ל כשיטת הראב"ד שהעולה הוא מחתכה אברים וניכר ועיין במה דמבואר במס' פרה פי"ב גבי מזה בחלון של רבים דהוה אנוס רק אם נכנס למקדש פטור אבל אם אכל קודש י"ל דחייב וזהו הטעם דיחיד שעשה בהוראת ב"ד עיין הוריות דף ג' ע"ב כל הוראה שיצאת ברוב ציבור וביבמות דף צ"א ע"ב ובתוספ' דטהרות הובא בתוס' סוטה דף כ"ח אין נשאלין לרבים ובירוש' ע"ז פ"ב ותרומות פ"י אין דבר של רבים נאסר. ובזה יש ליישב דברי רבינו בהל' שגגות פי"ג ופי"ד גבי יחיד שעשה בהוראת ב"ד דסותר את עצמו אך יש לחלק דהם פטורים רק מטעם אונס ולא מגזיה"כ ונ"מ לגבי מידי דאכילה דשם יש להם לדייק שפיר חייב והנה גבי התירוהו ב"ד להנשא כ' שם רבינו האשה ובעלה אחרון מביאין קרבן והנה באמת ההוראה היא על האשה שהיא מותרת להנשא לא על האיש שיכול לישא אותה ובאמת אשה מבואר בירוש' פ"ז דפסחים דממעט לה מונסלח וכן מבואר בספרי פ' שלח פסקא קי"ב להוציא נשים ע"ש וכ"כ בזה בהל' גירושין ונ"מ אם זינתה ע"ש דף צ"ב אם האיש חייב וזה יהי' כמ"ש התוס' ביצה דף כ"ה ע"ב גבי טריפה ועיין תוס' פסחים דף כ"א ע"א וכ"כ בזה בהל' חמץ וא"כ לפי"ז גבי כלאים כיון דהעיקר הוא על הלבישה לא על ההנאה אז י"ל דהוה מתעסק אך כיון שכ' רבינו לעיל דצריך לבדוק יפה יפה הוה גדר פשיעה אך זה רק בלוקח מן הגוי וכ"כ בזה ויהי' ג"כ נ"מ אם הלביש את הקטן אם המלביש חייב אם הוה כהך דנזיר דף נ"ז ע"ב וגבי טומאת כהן ס"ל לרבינו דאינו חייב המטמא את הקטן רק בגדר להזהיר ועיין בירוש' ערלה פ"ג ופסחים פ"ב דגם גבי חמץ מרבינן לעשות המאכיל כאוכל ושם לא משמע מטעם הך דיבמות דף קי"ד וכן מלשון התו"כ פ' שמיני פ"ג פ"ה משמע ג"כ דזהו בגדר דין לא מחמת להזהיר ונראה דהיכא דהאיסור הוא רק מחמת גזיה"כ כעין גבי שקצים ורמשים דהוא חידוש עיין ע"ז דף ס"ח ע"ב וכ"מ וכן גבי חמץ דהיינו שאור אף דהוא לאו בר אכילה כמבואר בכ"מ אז חייב גם המאכיל. והנה גבי קטן י"ל דתליא מה הפטור של קטן אם מטעם גזיה"כ או מטעם דלאו בר דעת עיין רש"י סנהדרין דף ס"ו ע"ב ודף נ"ה ע"ב ונ"מ לקטן מופלא סמוך לאיש דהוא בן דעת רק פטור מטעם גזיה"כ וזהו כונת רבינו בהל' שגגות פ"ט ה"ג עד שיגדיל ויהי' בן דעת ר"ל כה"ג עיין ביומא דף מ"ג ע"א גבי קטן שיש בו דעת ע"ש וב"ק דף פ"ו ע"ב דקטן שיש בו דעת דומה לחרש ובזה א"ש מ"ש רבינו בהל' יבום הטעם דחרש משום דלאו בר דעת ולא כ' כהך דמבואר בגמ' דאינו באמר ואמרה ע"ש בתוס' יבמות דף ק"ד ע"ב אך י"ל דשם קאי אם נימא כמבואר שם דף ק"ה ע"ב דקטנה משתגיע לעונת נדרים חלצה וחרש דומה לזה בדעת כמש"כ משא"כ לדידן ועי' בירוש' כתובות פ"ד ה"ג דאמר שם דהפטור של קטנה דהוה כמו בלא התראה וכן מוכח מהך דסנהדרין דף ע"ב ע"ב גבי קטן הרודף. וכ"כ בזה לעיל דזה יליף רבינו ממה דאמר בנדה דף ס"א ע"ב זאת אומרת מצות בטלות כו' ר"ל דאינו עובר מטעם מלביש חברו כלאים ובאמת זה אין עליו שם בגד כלל וכמש"כ לעיל וכן הך דין דלעיל בהל' כ"ז האיסור הוא משום שהוא גורם שילבש ישראל כלאים וא"כ י"ל דה"ה קטן וכמו גבי נגע צרעת דהאיסור הוא על הקציצה עיין שבת דף קל"ב ע"ב ובאמת שם עיקר הטעם של הלאו משום הסרת סימני הטומאה וכן מפרש רבינו הך דשבת דף צ"ד ע"ב גבי התולש מקצת סימני טומאה כמבואר בפ"י מהל' טו"צ ה"א. והנה לפי שיטת התוס' שבת דף צ"ד ע"ב שם אם תלש ב' שערות מד' שערות לוקה ע"ש אך מלשון רבינו לא משמע כן דמ"מ לא אהני מעשיו ועיין תוספ' מכות פ"ד דאמר שם יש תולש שתי שערות וחייב כו' והנה בירוש' נזיר פ"ו מקשה מזה למ"ד בירוש' שם וכן ס"ל לבבלי נזיר דף מ' דגבי נזיר חייב אף בשערה אחת ע"ש ולכאורה למה לא מקשה על מצורע כן ולשיטת התוס' א"ש דנ"מ אף אם נשתייר הרבה אך לשיטת רבינו קשה אך באמת נראה דיהי' נ"מ בין אחר למצורע עצמו דמצורע עצמו האיסור הוא משום התלישה ובאחר רק אם אהני מעשיו וכן יהי' נ"מ לענין נתק דרבינו ז"ל ס"ל דרק בתער ע"ש בהשגות ובדברי רבינו בס' המצות נראה דגם שער צהוב של הנתק אינו חייב רק בגילוח לא בתלישה וכן מוכח מלשון רבינו בפיהמ"ש פ"ז דמס' נגעים מ"ד דנקט שער לבן וכן פי' רש"י בשבת שם משום דס"ל דזה אינו בכלל נגע רק הוא דין ולכך ס"ל ג"כ לרבינו בהל' טומאת נגעים פ"ח הי"ב גבי נתק שאם ניתק כל ראשו אף לאחר הפטור מ"מ טהור ולא הוה כמו שאר נגעים וכן מבואר שם בהל' י"ד והוא מחלוקת בפ"י דנגעים דזקן אינו מעכב את הראש לענין זה. ובאמת י"ל דמה דמבואר בגמ' דקדושין דף ל"ה ע"ב גבי זקן באשה דאמר שם לא נצרכה אלא לטהרות נגעים ר"ל אליבא דר"ש דס"ל דזקן מעכב גבי נתק הוה אמינא דרק גבי איש מעכב בנתק אם לא ניתק גם זקנו ולא באשה ועיין רש"י מנחות דף ל"ז ע"ב דאמר שם דגם גבות שייך שם דין נתק ועיין בתו"כ פ' תזריע פ' ה' לא בראש ולא בזקן מניין ר"ל בגבות עיניו וכה"ג ועיין זבחים דף מ"ט ע"ב ברש"י ד"ה והתם וכן נ"מ אם בכונה נתק את הראש כולו אם ע"י זה יהי' כמו פרח בכולו ונ"מ ג"כ די"ל דאם לא נזקק לטומאה אף דבשאר נגעים חייב כמבואר בשבת דקל"ב ותוס' שבועות דף ד' הא גבי נתק אינו כן ועי' במה דפליגי הר"ש ורבינו אם השערות של הנתק דבעי דוקא קצר אם ר"ל קצר משיעור של שער לבן דהר"ש ז"ל ס"ל דבעי שיהי' קצר ורבינו לא ס"ל כן דמ"מ בעי שיהיו ניטלות בזוג כמבואר בפ"ח ה"ה ע"ש וברש"י פ"י מ"א. והנה לכאורה קשה במה דפסקינן בנדה דף נ"ב ע"ב גבי שיעור שערות דהל' כדברי המחמיר בזה ולא ר"ל מחמת ספק דהא גבי נגעים קי"ל ספק נגעים להקל וע"כ צ"ל דזהו בגדר ודאי וא"כ גבי צהוב לכאורה ארוך לא הוה רק אם גדול מכל השיעורים וכן יהי' נ"מ לענין שערות השחורות המצילות את הצהוב דהם מן הסתם צריכים שיהיו כשיעור הגדול ויהי' אז מציאות שיהי' תרתי דסתרי במקום אחד דהיינו בגודל השחור והצהוב ועיין בנגעים פ"ד מ"ד דר"ש ס"ל שם דבעי שיעור הלובן שיהי' נקרץ בזוג ובאמת לולי דברי רבינו שם הי' נראה דר"מ דאמר שם כ"ש ס"ל דאזלינן בתר ראשו ולא בתר עיקרן וזהו כונת התו"כ חוד שער ואזיל לשיטתי' בפרה פ"ב מ"ה דס"ל הכל הולך אחר הנראה ועיין בנזיר דף ל"ט בהך בעיא אם מלעיל רבי או מלתתא רבי א"כ נמצא אם מה שעכשיו ראש הי' בתחילה בעיקרו ולכך מטמא וזה כונת התו"כ שלא תאמר כגולם הם נידונים ר"ל דאין זזים ממקומם רק דהם זזים ולכך מטמא ר"מ גם מקצת כיון שהוא נראה. עכ"פ לשיטת רבינו נתק ונגעיו אינו בגדר נגעים רק הוא דין ואז י"ל דאינו חייב רק אם הוא מגלח עצמו ולא אחר ובאמת לכאורה קשה גבי ערל גדול כיון דשוב אין מוטל על כל ישראל למולו רק החיוב מוטל עליו כמ"ש רבינו בפיהמ"ש ספי"ט דשבת וכן הוא בירוש' דיבמות פ"ח בנך איש אין אתה מולו בע"כ וא"כ אם יש בו נגע צרעת דאיתרבי שם בשבת דנימול דילמא רק הוא עצמו שרי אבל אחר לא וע"ש ברש"י דף קל"ג ע"א ד"ה באומר ובירוש' ספ"ג דנדרים ועיין תוס' גיטין דף מ"א ע"ב וכ"מ ע"ש וצ"ל כיון דהוא אינו מצווה על זה מחמת מצות מילה גם אחר מותר גם י"ל דבגדול מצורע אז אחר אינו עובר כלל וכמו כאן גבי מלביש כלאים דאם הלובש מזיד המלביש אינו עובר. וכן שיטת רבינו בהל' נדרים גבי המדיר את חבירו דהוא עובר ה"ה גבי קטנים כמש"כ שם ועי' בתוספ' שבת פ' י"ב גבי קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב ע"ש דאף דבכל מקום אזלינן בתר האוחז בקולמוס לגבי קטן אזלינן בתר הכותב ולא הוה כמו גבי שני גדולים דאזלינן בתר האוחז בקולמוס וצ"ל דשם מיירי דהאוחז בקולמוס הי' יכול לכתב בלא האוחז ביד ולכך מבואר שם בסיפא דתוספ' דמתכוון לסייע האוחז בקולמוס פטור ר"ל דהאוחז בקולמוס לבד לא הי' יכול לכתוב ועיין מה דס"ל לרבינו בהל' חובל ומזיק פ"ז ה"ז ח' דגבי זורק כלי שלו אז מי שסילק את הכרים חייב משום דהוא נקרא מזיק דעל הזריקה כיון דהוא שלו אין עליו שם מזיק אבל הזורק כלי של חברו חל שם מזיק גם על הזורק וה"נ גבי קטן אין עליו שם שאוחז בקולמוס כיון דאינו בר חיוב כלל ועיין יומא דף מ"ג ע"א בתוס' ד"ה אשה מסייעתו ובערכין דף י"א ע"ב גבי מסייע ובדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"ג ה"י וי"א דס"ל דמסייע חייב מיתה גבי לויים והטעם משום דס"ל דאין החיוב מחמת הפעולה רק מחמת שהניח עבודתו שצריך לעשות וכמו שפסק רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ב ה"ה גבי כהן רק דזה שייך רק ביום דאז זמן שירה אבל בלילה לא רק מדרבנן משום גזרה אטו יום אבל אם נימא דהאיסור הוא משום העשי' לא משום שהניח עבודתו אז אם עשה המלאכה בעצמו הי' חייב אף שלא בזמן עבודתו רק מסייע לא הוה כעושה ובטל להעושה וכמבואר שבת דף צ"ג וא"ש מ"ש שם התוס' מהך דביצה דגבי יו"ט דלא הוה רק לאו י"ל דלא גזרו רבנן במסייע ועיין תוס' זבחים דף קט"ז ע"ב ד"ה ואסור ולא דמי להך דמכות דף כ' ע"ב דשם יש לאו בלא סיוע רק דנ"מ שיהי' מעשה ועיין ע"ז דף כ"ז ע"א אתיא איהי ואתחלא כו' וכ"מ בזה ושם בתוס' דף נ"ד ע"א ד"ה כגון כ' שכפפו קומתו בע"כ משמע דאם כפפו קומתו לבהמה שלהם נאסרה אף דהם לא עשו מעשה אך י"ל דזה הוה כמו זקף לבנה דשם דף נ"ג ע"ש. אך י"ל דגבי זורק כלי של חבירו לכך חייב הזורק לא משום הזריקה רק משום שנטל את הכלי ונתחייב בה ונ"מ דאם רק אדיי אדויי כמו הך דב"ק דף צ"ח או אם אחר הגבהה נתייקרה אז לא משלם רק כבשעת הגבהה ובאמת בב"ק שם לכאורה קשה מ"ט לא אמר הנ"מ לענין זה גבי הזורק מטבע של חברו וכן נ"מ להך דשם דף ס"ב ע"א גבי ההוא גברא דבטש בכספתא שם ג"כ משום דזה לא מיקרי מזיק בידים ולא שייך לומר מאי הוה לך דאזיקתי' ע"ש ברש"י וגם במבעיר דהוה רק פושע וזה ג"כ מה דאמר שם גבי עשו תקנת נגזל באשו משום דס"ל דהתקנה לא הוה רק אם עשה בידים ובהיזק גופו ועיין בירוש' שבועות פ"ז ה"ב גבי ראוהו זורק צרורות דעשו בו תקנת נגזל ונוטל בלא שבועה ועיין בירוש' ספ"ג דב"ק ובתוספ' שם רק לר"י דס"ל דאש הוה כמזיק גופה מדמחייב אטמון לכך עשו התקנה וכן מה דאמר שם במסור אם עשו תקנה רק למאן דדאין דיני דגרמי אף דהתוס' שם דף ה' ע"א כ' דאף למאן דלא דאין דיני דגרמי מ"מ חייב רק דר"ל אם הוה כמו מזיק בידים דאז אמרינן בו הך תקנה. ולכך הך דבטש הוה רק כמו אדיי אדויי דב"ק הנ"ל ולכך לא מיקרי מזיק בידים וכן בהך דהשף מטבע ר"ל דלא הגביה בידים או דנ"מ לנתייקר וא"ש מ"ש שם התוס'. ועיין ב"ב דפ"ח גבי נטלה למוד בה אך שם מסיק דרק בבעלי חיים ועיין תוס' ב"מ דכ"ה ע"ב ד"ה ואם נטל מה דמחלקים שם ובמ"ש רבינו בהל' גזלה פי"א הי"ד דהחיוב הוא משום דהתחיל במצוה לא משום שנתחייב להשיבם וע"ש בהל' י"ג גבי דרכו להחזיר בשדה כו' ג"כ משום זה דהתחיל במצוה והוה כמו הך דזבחי' דפ"ט ע"ב הואיל והתחיל במתנו' גומר וכהך דמבואר בשבת דקל"ז ע"ב ברש"י ד"ה כל זמן וביומא דל"ג ע"א הואיל והתחיל במערכה ובמ"ש התוס' קדושין דל"ז ע"ב ד"ה הואיל שכ' לפי שהיו ערלים ואף דביבמות דע"ב מבואר דהיכא דאין יכולים למול ליכא עליהם העיכוב גבי פסח ע"ש בתוס' או די"ל שהם גופא היו ערלים או דר"ל דהא כ' התוס' שם דמילה היו יכולים למול אז רק לא הפריעה וא"כ ממילא מוטל עליהם חיוב המילה עכ"פ ושוב יש עליהם שם ערל כיון שנתחייבו בזה אך זה יהי' תליא במש"כ בח"א אם המילה והפריעה הם שני דברים המעכבים זא"ז או פלגא דמצותא וכ"כ בזה. עכ"פ חזינן דכיון דיכול לעשות איזה פעולה בהדבר שוב חל עליו החיוב ועי' יומא ד"ח ע"א בהך מחלוקת אם הזאה בזמנה מצוה אף דלכ"ע ס"ל טבילה בזמנה מצוה וא"כ הזאה השני' היא גרם לטבילה וע"ש בתו"י וא"כ מיום ה' ואילך יתחייב להזות כדי לטבול אך י"ל כיון דכ"ז שלא היזה אינו יכול לטבול אינו מוטל עליו החיוב ע"ש ביומא דף ס"ב ע"ב גבי מחוסר זמן ותוס' פסחים דף מ"ז ע"א ד"ה ואי אמרת וזבחים דל"ו ע"ב גבי בשר פסח שלא הוצלה וכ"מ. אך י"ל דנ"מ היכא דהכישה ברה"ר דשם לא קנה במשיכה מ"מ נתחייב בה מחמת מצוה ועיין ב"ק דף נ"ו ע"ב דהכישה הוה כמו משיכה ותוס' שם דף ס"ה ע"א ד"ה אין לי ושם דף ע"ט ע"א ד"ה לו ורש"י ב"מ דף מ"א ע"א ד"ה הא וירוש' רפ"ח דשבועות וכ"מ ולכך התוס' בב"ק דף ס"ה ע"א כתב דרק אם הכישה לחצירו גם י"ל דנ"מ בין בהמה דקה לגסה כמבואר בקדושין דף כ"ה ע"ב וב"ב דף פ"ו והך עובדא דאביי בב"מ דף ל' ע"ב הוה בהמה דקה ועיין ב"ק דף נ"ה ע"ב דדחק שם למה נקט צאן ע"ש אך י"ל דנ"מ לענין הך דהכישה כדמוקי שם דף נ"ו ע"ב וע"ש דנ"ב ע"א ברש"י. וברש"י כתובות דף ל' ע"ב ד"ה ולאביי וגיטין דנ"ב ע"ב וב"ק דקי"ח ע"ב ד"ה האי מאן מבואר דרק אם נתכוון לגונבה או לגוזלה אז מתחייב ואף דשם הוה בעלי חיים י"ל כמ"ש התוס' ב"ק דף נ"ז ע"א דרק באבדה כך דנקטינהו נגרי ברייתא אף דמהך דב"ב דף פ"ח ע"א לא משמע כן ועיין בתוספ' ב"ק פ"ט דהגוזל בית מחבירו ונחלט ונתצו חייב לשלם אף דמבואר בערכין דף כ' ע"ב דמזל דבעה"ב גרים ע"ש ברש"י ומ"מ הגזלן צריך לשלם ועיין ב"ק דף קט"ז ע"ב אם מחמת הגזלן כו' ע"ש בפיהמ"ש לרבינו וב"מ דף ק"ו ע"א לתאי דידך גרמי ע"ש. והא דאמרינן בערכין דף כ' ע"ב דאף לאחר שחלטו אומר לו הרי שלך לפניך ועיין בתוספ' ב"ק הנ"ל ואמאי לא נימא דהוה כמו פסלתו מלכות עיין ב"ק דף צ"ז ע"ש דהרי גם כאן נשתנה צורתו אך י"ל דכיון דבלא הכהן לא נחלט הוה גם זה אינו ניכר כמ"ש התוס' ב"ק דף ק' גבי טומאה דאמרינן שעדיין לא הוכשר ועיין תוספ' שבועות פ"א דמיקרי טמא על ידי דיבור ע"ש גם י"ל דרק גבי מטבע דעיקר הוא הצורה כמבואר ב"מ דף מ"ה ע"ב ומ"ו ע"ב גבי דינר אניקא ואניגרא ע"ש ועיין ערכין דף ו' ע"ב ברש"י דהרוגי מלך יש להם דמים ועיין ב"ב דף נ"ד ע"ב ברשב"ם ד"ה דאינהו אך שם רק גבי קרקע. וגם י"ל דבלא בעה"ב אין הכהן יכול לחולטו והוה אינו ניכר השינוי וא"ש גם כיון דקי"ל דהשורף שטרותיו של חברו חייב לשלם אף דבאמת ע"י מה ששרף השטר לא נפטר הלוה מלשלם ויש חיוב עליו אף דאינו יכול לתובעו עיין בירוש' פ"י דשבועות וכן פסק רבינו דהמלוה שלא לתובעו מ"מ שביעית משמטתו ושייך בו לא יגוש וזה תליא בפי' דברי הגמ' שבת דף קמ"ח ע"ב ואי אמרת לא ניתן ליתבע מאי משמט וי"ל דר"ל הא ליכא לא יגוש כמו הך דב"ב דף קל"ה וגיטין דף ל' וגם מה משני הגמ' שאני התם דאיגלאי מילתא אמאי לא הוה כהך דכריתות דף כ"ד וגיטין דף ל' דמייאש ובמ"א אבאר זה. ועיין כתובות דף ק"ח במלוה שלא לתובעו ושם דף ק"ד ע"א דמחלק שם בין ששטר כתובה יוצאה מתחת ידה או לא דאז י"ל דלא הוה מחילה במה ששתקה ע"ש וי"ל דזה תליא במה דפליגי בירוש' ספ"א דגיטין גבי המוכר שטר חוב לחברו דלא מהני עד דיהיב לו שטרא ואף דגבי מוכר שטר לחברו יכול למחול שאני התם דהיכא דהשטר ישנו תחת ידו גרע וכעין שכ' התוס' ב"ב דף קס"ט ע"א משום דיש תחת ידו חובתו גם י"ל כמו דאמרינן בגיטין דף מ"א ע"ב ובקדושין דף י' ע"ב דהיכא דשייר בקנינו לא מהני וה"נ כן משא"כ היכא דמכר שטר חוב מהני כמו עבד בגיטין שם ובזה יש לפרש כונת הגמ' כתובות דף פ"ה ע"ב דמודה שמואל במכנסת כו' מפני שידו כידה ור"ל כך דא"כ השטר הוא עדיין תחת ידה ולא מהני המחילה בלא מסירת השטר ועיין מ"ש התוס' קדושין דף י"ט ע"א ד"ה מלוה גבי משכון כה"ג ומש"כ שם התוס' משום דע"ע גופו קנוי ועיין תוס' יבמות דף ע' ע"ב וב"מ דף צ"ט ע"א ע"ש ובאמת עיקר הטעם דגופו קנוי הוא ממה שהתורה חידשה לנו שיכול למסור לו שפחה כנענית ובזה יש ליישב הך דב"ק דף קי"ג גבי ע"ע הנמכר לגוי דשם אין כל כך גופו קנוי ויהי' נ"מ ג"כ למוכר עצמו לדידן דאין מוסר לו שפחה כנענית ועיין קדושין דכ"ח ע"א ויהי' נ"מ שם היכא דהוא כופר בו ואמר שאינו ע"ע אם שייך בזה לומר שווי' אנפשי' חתיכה דאסורא שיהא אסור בשפחה כנענית היכא שגורם היזק להאדון ע"י זה וכבר הארכתי בזה במ"א. וגבי אמה העברי' הוא מה שהתורה גלתה לנו שיוכל לייעדה וא"כ כל זמן שאין לנו הדין שיכול לייעדה אין גופה קנוי. ועיין בפ"ה דשקלים מ"ה גבי מי שאבד חותמו ובירוש' פ"ו דשבועות נעשה כמאן דצייר פומא דסהדי ע"ש. ומ"מ השורף חייב לשלם חזינן דאף דהוא לא הפסיד החוב מ"מ צריך לשלם וזהו הגורם הראשון שכ' רבינו ומ"מ גבי קטן לא מיקרי הגורם הראשון עושה לענין ליפטר את הכותב גבי קטן אוחז בקולמוס הרי חזינן דזה גרע משפטור על פי דין וה"נ י"ל גבי מלביש את הקטן כה"ג וכ"כ בזה בח"א בהל' שקלים בהך דכריתות דף ו' ע"ב גבי סך משמן המשחה לקטנים מהו ובמש"כ דהיכא דיש עליו חיוב לעשות אף דאינו יכול לגמור שוב מיקרי בר הכי ויש ליישב בזה מה שמקשים על שיטת הראשונים דהיכא דיש גזירה דפשיעה במצוה בטל לגמרי את הדבר כמו גבי ק"ש לאחר חצות ועיין תוס' פסחים דף ק"כ ע"ב ובכתובות דף ג' ע"א מה דמתקנינן שיהא משום פרוצות ע"ש אף דעיקר התקנה מחמת שאינו גט ושם דף ק"ד ע"ב דפסלי לאדרכתא מחמת תקנתא דידה ועשו הפסד לה וביבמות דף ל"א ע"ב גבי זמן בגיטין ע"ש בתוס' ושם דף פ"ט וכ"מ מהך דמנחות דף מ"ד ע"א גבי תפילין דלא אמרינן שלא יניח כדי שלא יפשע ע"ש אך הטעם כך דהיכא דחכמים אמרו ע"י איזה תקנה שלא יעשה כן ואף דע"י זה ע"י סיבה יעקר ד"ת לא איכפת לן עיין מ"ש רבינו בהל' ק"פ פ"ו ה"ז ובירוש' פ"ה דכתובות נעשה כמו שחבשוהו סופרים ורפ"א דכתובות אנוס בתקנתא דרבנן ובמ"ש התוס' גיטין דף ל"ח ע"א בד"ה כל המשחרר ע"ש דהמצוה לקיים דברי המת גורמת שלא יוכל לעבוד בו וממילא מותר לשחרר אך כל זה בגדר סיבה אבל לכתחילה לעשות תקנה על זה גופה א"א ועיין בירוש' פ"ט דנזיר גבי עבד אם יכול למחות על דברי רבו כו' ועיין תוס' שבת דף ד' ע"א וכ"מ אך גבי תפילין לא אמרו רבנן שיפטר רק מחוייב לקנות עוד תפילין וא"כ לא הפקיעו ממנו חכמים החיוב ולכך מחוייב להניח גם אחת וא"ש:

[השמטה לדף כ"ג ע"ג.**במ"ש שם גבי יחיד שעשה בהוראת ב"ד. ועי'**שבת דף צ"ג ע"א דרש"י גרס שם דר"ש ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ורש"י הוריות דף ה' ע"ב כ' דר"ש ס"ל דפטור וביבמות דף צ"א ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה רבינא אך בזה א"ש דהיכא שקיבלו עליהם רוב צבור ס"ל דפטור אבל בל"ז ס"ל לר"ש דחייב אך זה רק לגבי איש אבל לגבי אשה אם ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור לא מטעם שפשטה הוראה ברוב צבור אז גם אשה כן אבל אם הפטור הוא מטעם שפשטה הוראה אז רק באיש ולא באשה והנה הגמ' ביבמות דף צ"ב ע"א אמר שם דמ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ג"כ גבי אשה שנשאת בע"א ובא בעלה אף דהוראה זאת כבר קיבלו עליהם רוב צבור ודי בזה כמ"ש במ"א דגבי זקן ממרא די בהוראה למעשה אף שעדיין לא נעשה מעשה עי' בהשמטות לח"ב ולקמן אאריך בזה אך זה רק גבי אנשים דהם שייכי בגדר צבור והוראה ונ"מ ג"כ אם מצטרפי לרוב צבור עי' פסחים דף ע"ט ובירוש' שם ובתוספ' ובירוש' דסנהדרין גבי עיר הנדחת. והנה ביבמות פי"ד נקט לגבי אשה אם פטורה מן הקרבן משא"כ רבינו בהל' שגגות שם ה"ג הזכיר שם גם בעלה וא"ש: ע"כ השמטה]

[השמטה לדף כ"ד ע"ב.**במ"ש לחלק דאם נעקר הדין לגמרי ע"י תקנה שפיר מהני ואם עדיין נשאר עליו חיוב לא מהני התקנה לעקור כלל. ויהי'**נ"מ ג"כ לענין הך דגיטין דף מ"א וכ"מ בהך דין דלשבת ע"ש בתוס' אך באמת כך דהך דין דלשבת מוטל על כל אדם שעל ידו מעוכב חברו מזה שלא יהא מעוכב ואז הוא ג"כ מקיים הדבר ואם לא עשה אז הוא עובר הך דלשבת וכמו גבי מטמא כהן ומלביש כלאים לשיטת רבינו וכמ"ש במ"א. והנה זה נ"ל דכמו דמבואר בקדושין דף כ"ט גבי דברים שהאב חייב כו' ונזיר דף נ"ז גבי הקפה וכריתות דף ז' גבי סיכה דכל שהוא פטור פטור גם על אחרים כן ג"כ אשה ועבד שפטורים מזה אינם מחוייבים גם על אחרים ונמצא אשה שיש לה חציו עבד כו' אין כופין אותה לשחררו ובזה א"ש מ"ש התוס' יבמות דף י"ב ע"ב וכ"מ דאשה אינה מצווה על השחתה כו' וקשה הא זה של הבעל והוא מחוייב ולא דמי להך דנדה דף י"ג ע"א דשם קאי על שלה וע"כ כמ"ש וזה ג"כ ר"ל הירוש' הובא בתוס' גיטין שם העבד מהו שישא במועד ע"ש ור"ל כך דקאי אחציו עבד כו' ושיחררו אותו במועד אם מותר אז לישא אשה כמו בהך דמו"ק דף י"ד ודף י"ז בשלא היה להם פנאי ור"ל אם מוטל על העבד גופה לילך לב"ד לכוף האדון לשחררו וזה תליא במ"ש אם מוטל על מי שאינו חייב שיעשה זה החייב ויהי' נ"מ דגבי מחוסר גט שחרור לגמרי אז לא שייך זה וא"ש מ"ש התוס' גיטין דף מ' ע"א ודף ל"ח ע"א ועי' בדברי רבינו בהל' עבדים פ"ו ה"ד דנקט רק שפחה דלא שייך קושיית התוס'. וכה"ג ס"ל להתוס' ברכות דף כ' ע"ב דאשה אינה ערב על אנשים בדבר שהיא אינה חייבת וא"כ יהי' כך דגבי אנוסה ומוציא ש"ר אם שהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה והיא אינה רוצה לצאת ממנו אם כופין אותה וכאן לא שייך הך דכתובות דף מ' ע"ש בתוס' דהיא אינה מוזהרת גם עליו אך כך כיון דמ"מ הבעל יש עליו חיוב פ"ו דהרי יכול לישא אשה אחרת ולא הוה כמו שחבשתו תורה וא"כ שוב נקראת אינה ראוי' לקיימה כמבואר בסוטה דכ"ד ע"א לחכמים דפליגי על ר"א ע"ש וזה הך דכתובות דע"ז דמעשין וע"ש דף ס"ד ע"א כל כמה דאגידה בי' כו' ודי אף אם יש לו אשה שראוי' לילד ע"ש בדברי רבינו בהל' סוטה פ"ב וגם אם יש לו רק בן אחד סגי כדמוכח מלשון רבינו שם בהל' י"א ועי' מ"ש בהל' אישות פט"ו ה"י ע"ש. משא"כ בזמן הזה שיש חר"ג גם שלא ישא שתי נשים שוב נפטר לגמרי והוה כמו שחבשוהו סופרים המבואר בירוש' פ"ה דכתובות אך זה רק אם בשעה שנשאה היתה ראוי' אבל אם מתחילה לא היתה ראוי' א"א לחול עליו הך תקנה לעקור הדין והוה כמו הך דעירובין דף ק' גבי פשיעה ועי' מכות דף ט"ז גבי ביטלו ובירוש' גיטין פ"ז גבי חתכה דדה ושבת דקנ"ג ע"א גבי מציאה הבאה לידו וכ"מ. וזהו ג"כ טעם רבינו בהל' שבת פכ"ז הי"א מי שיצא חוץ לתחום כו' ע"ש בהשגו' ודברי רבינו שם תמוהים דמה טעם הוא זה ומ"ש ממחיצה אך כך דכיון דאמרינן דד"א מתחילין ממקום שהוא עומד וע"כ לעולם אם נימא דהבלעת תחומין הוה וא"כ יש לו תחום שבת וד"א ואנן לא תיקנו לו רק ד"א בלחוד וא"כ נמצא נעקר התקנה לעולם דהרי זה נקרא יצא חוץ לתחום כיון דיכול להלוך הד"א לצד אחר לגמרי משא"כ אם נימא כמ"ד והוא באמצען אז לא יצא כלל חוץ לתחום ולא נתבטל התקנה ועי' תוס' שם דף ס' ע"ב ובירוש' רפ"ד וכן הדין גבי הך דעירוב במקום נכרי עי' תוס' עירובין דף ס"ג ע"ב ודף ס"ו ע"א וכ"כ בזה בח"א: ע"כ השמטה]

[השמטה במ"ש לעיל גבי קטן.**ועי'**רש"י חולין דף כ"ד ע"ב גבי איש דמשמע שם דרק כהן אימעוט מהך קרא דאיש ומשמע שם דאין שם כהן עליו לענין עבודה ויהי' נ"מ ג"כ למ"ש רבינו בהל' סוטה פ"ד ה"ט דאם כתבה כהן קטן פסולה ומשמע שם מלשונו דהמעוט הוא משום קרא דהכהן ולא משום דבעי לשמה ונ"מ דלא מהני אם אחר עע"ג כמו גבי גט ועי' יומא דף מ"ג ע"א גבי הזאה דאמר שם דהיכא דלא בעי איש רק בעי כונה די בקטן שיש בו דעת כגירסת רבינו בהל' פרה פ"י ומשום דס"ל דבעי כונה לטהרה ע"ש בהשגות ובתו"י שם דלא ס"ל כן ורש"י סוטה דף ל"ט וסנהדרין דף ע"ז ע"ב דס"ל דבעי כונה. וכמה יהי' זה תליא בפלוגתא ביבמות דף ק"ה ע"ב אליבא דר"י דלא בעי אשה רק כונה לחד ס"ל דרק עד שתגיע לעונת נדרים וחד ס"ל דדי בעונת הפעוטות וכן הדין גבי ק"פ וכמבואר בסוכה דף מ"ב ע"ב דאז הוה הקטן בגדר מנין לא בגדר שה לבית אבות וכמ"ש רבינו בפ"ב מהל' ק"פ ה"ד ואז אם אח"כ נתגדל פטור מפסח שני כמ"ש רבינו שם פ"ה ה"ז משא"כ אם נשחט עליו בגדר שה אז אם אח"כ נתגדל צריך להביא פסח שני וע"ש דף פ"ח ע"א דאמה העברי' יכולה לשחוט בפ"ע אף דע"כ עדיין לא הביאה ב' שערות וכן נ"מ למה דאמר בירוש' פ"ה דפסחים דאם שחטו לשם קטן שלא למנויו פסול וזה ג"כ רק אם הוה בר דעת דהוה בגדר מנין ע"ש דף ס"ב ומה דאמר בירוש' דאם שחטו על מי שהי' בדרך רחוקה ור"ל ג"כ שלא למנויו דפסול היינו למ"ד בבלי ובירוש' דאם זרק הורצה וכן יהי' נ"מ גבי אם יהי' חמץ לקטן אם עובר השוחט או הזורק כיון דהוא עצמו לא עבר ועי' בירוש' פ"ה שם אם זה דומה לגדר ביעור או לגדר אכילה כגון חמץ לב"ש כזית או שיאור לדידן ע"ש וי"ל דזה תליא אם טפל חמור מן העיקר ועי' סנהדרין דף נ"ה ע"ב גבי קטן מה הוא הפטור שלו ורש"י שם דף ס"ו ע"ב וכעין שכ' התוס' ביבמות דף ע"ז ע"ב גבי חלל דחייבי עשה אם יש עליו לאו ויהי נ"מ ג"כ למ"ש לעיל גבי פסח שבישל בחמי טבריא דפסול אם יהי' חייבים עליו עכ"פ משום כל שבקודש פסול כיון שהאיסור הוא רק מחמת עשה ולכך דייק רש"י ר"ה דף ה' ע"ב גבי בכור שעברה שנתו משום לאו וב"ת ולא כ' משום הך דשנה דזה א"א דעי"ז יהי' עליו פסול לאו ועי' במ"ש בח"א בהל' מא"ס בהך דזבחים דף ק"ו ע"ב גבי פירות שביעית לאחר הביעור שיהי' אסור משום לאו דלא תאכל כל תועבה. עכ"פ הקטן צריך שיהי' בו דעת ועי' תוס' בכורות דף ל"ז ע"א דכ' שם דגם קטן הפסול שלו משום דאינו שוה כו' ואינו מחלל וע"כ כה"ג: ע"כ השמטה]

כהניםשלבשו כו'. לוקין כו'. עיין בהשגות ובמ"ש רבינו בהל' כלי המקדש פ"ח הי"א ועיין בירוש' כאן פ"ט ה"ב דאף במקדש אסור ללובשם אף דרך ארעי ובתוס' מנחות דף מ"א ולכאורה י"ל דרק ללבוש שלא בשעת עבודה אסור אבל אם לבשם לצורך עבודה י"ל דאינו מחוייב לפושטם אח"כ אף הכלאים וכעין הך דקדושין דף נ"ד ובתוס' שם דף ס"ו וביומא דף ס"ט אך מלשון הירוש' לא משמע כן ועיין מנחות דף ה' ע"ב במה דאמר שם כלאים יוכיחו ותוס' יבמות דף ה' ע"ב ד"ה כולו וכ"כ בזה וא"כ לפי"ז צריך לפשוט האבנט שלא בשעת העבודה ואף דלכאורה קשה דהא מבואר בקדושין דף נ"ד ע"א למאן דפליג שם על רב דרק דרך לבישתן הותרה הנאתן ולא בשאר דברים ע"ש ברש"י ד"ה והא וא"כ לפי"ז כיון דהאבנט צריך ע"כ לפושטו תכף מחמת כלאים וא"כ לא הוה כעין הלבישה ועיין בהך דיומא דף כ"ג ע"ב במחלוקת דר"י ור"ל גבי הרמת הדשן דדי בשני בגדים ע"ש בתוס' ד"ה יש וא"כ לר"ל מצינו דבר שאינו עבודה וצריכה ב' בגדים ושם ג"כ שייך הך דין דלא ניתנה תורה כו' אך לדידן לכאורה קשה ועיין במעילה ד"ט דאמר שם דלר"י בעי בגדי כהונה גם הוצאת הדשן. אך באמת כך דכונת הגמ' בהך דקדושין דנ"ד שלא ניתנה תורה כו' לא ר"ל הפשיטה דע"י זה לא נימא דהתורה נתנה רשות ליהנות עיין מעילה די"ד ע"ב דלא אמרינן כך ועיין יומא דף ל' ע"א גבי צואה ובנדה דמ"ג ע"א גבי זבה שנעקרה מימי ר' ע"ש בתוס' מה שחלקו בין זכר לנקבה אך באמת לא קשה מידי דהא גבי גוי שנתגייר צריך מילה קודם הטבילה כמבואר ביבמות דף מ"ז ע"ב ע"ש בתוס' והנה בע"ז דנ"ז מבואר לחד לישנא דגר שמל ולא טבל רוקו ומ"ר טהור ע"ש ועיין בחולין דף פ"ז ע"ב בתוס' שם דאין שם משקין עד שיצאו מן הגוף וה"נ כאן בהך דיומא ועי' נזיר דנ"א גבי גלגלין דפירשא כגופא דמי ובמעילה די"ב וכ"מ ועיין בעירובין דף צ"ט ע"א ע"ש בתוס' דמחלקים בין רוק למ"ר וגם י"ל דמ"ר יש להם גדר משקה עיין זבחים דף ע"ח ע"ב אם יש עליהם שם מים ומש"כ בזה בח"א בהל' מאכלות אסורות פ"ד הי"ט ע"ש ועיין ברכות דף כ"ה ע"ב ע"ש. אך ר"ל כך דהנה לפי המבואר ביומא דף ה' ע"ב ודף ו' ע"א גבי לבישת הבגדים דף ע"א ע"ב מוכח דלא כשיטת רבינו בהל' כלי המקדש פ"י דהמצנפת הי' אחרון של הבגדים רק האבנט וכן מוכח מהך דסנהדרין דף נ"ט ע"ב דאמר שם דתנן שלא כסדר רק במכנסים ועיין במפרש בתמיד דל"ב ע"ב ובתו"כ פ' צו בברייתא דמילואים ואם נימא כך נמצא דקודם לבישת האבנט עדיין לא היו ראוין לעבוד ומ"מ היו לבושין בגדי כהונה ולכך מותר ליהנות בהם משא"כ באבנט דהוא האחרון בבגדי כהן הדיוט ותכף ראוי לעבודה א"כ לא שייך בו הך דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ולא מצינו בו היתר וא"כ לפי"ז בבגדי כה"ג דהאבנט הוא באמצע דהציץ הוא האחרון שוב י"ל דשייך גם על האבנט הך דלא ניתנה תורה כו' ושוב י"ל זה גם על איסור כלאים וכעין מ"ש רבינו בהל' חובל ומזיק פ"ד ה"ט דאם חובל ביוהכ"פ אף במזיד צריך לשלם ממון משום דחזינן דבו ציותה התורה לשלם ולא ללקות וכן לשיטת רש"י בכתובות דף ל"ה ע"ב ד"ה מאן תנא דהביא ראי' משבועות דף ל"ג ולא הביא מהך דב"ק דף פ"ז משום דשם גבי חבלה כ"ע מודו משא"כ גבי קנס דזה לא מטעם חבלה ולכך מביא ראי' משבועות דשם גבי מדליק גדיש. ואף דלכאורה קשה דהרי גם גבי גנב וגזלן יש לאו כמבואר במכות דף ט"ז וחולין דף קמ"א ובדברי רבינו בהל' סנהדרין דהפטור הוא משום שניתן לתשלומין ומ"מ מבואר בהל' גנבה פ"ג ה"ב דאם גנב וטבח ביוהכ"פ פטור בהתראה וצ"ל משום דלאו דגנבה לא ניתנה כלל ללקות עלי' משא"כ בלאו דחובל בחברו דיש מציאות דלוקין עלי' כגון שחבל בפחות מש"פ כמבואר בכ"מ אך לפי מש"כ דרבינו ס"ל בסוף הל' ממרים דהא דבן סורר ומורה לוקה הוא משום הך לאו דלא תגנוב וכמבואר בירוש' א"כ גם הך לאו דלא תגנוב משכחת לה למלקות ועיין בתוספ' דב"ק פ"ז ופ"ט והא דרש"י בכתובות לא הביא הך משנה דב"ק דף ע' ע"א י"ל דמוקי בטובח ע"י אחר וס"ל דר"י הסנדלר ס"ל דרק מעשה שבת אסורין מה"ת משום דכתיב בו קודש ולא יוהכ"פ ועיין ב"ק דף ע"א וחולין דף ט"ו וירוש' פ"ב דתרומות מה דמחלק שם ובמ"א אבאר זה וה"ה כאן גבי אבנט אף דמצינו גבי כה"ג ביוהכ"פ אבנט בלא כלאים מ"מ הותר אף של כלאים אך לפי מש"כ לעיל דגבי כה"ג לעולם הוא מקיים מצוה בהלבישה לא שייך זה. ובזה א"ש התוספ' שהביא התוס' במנחות דף מ"א וביומא דף ס"ט דגבי כה"ג גם האבנט הותר כמש"כ ועיין מ"ש התוס' יבמות דף נ"ט ע"ב גבי תחילת ביאה דכיון דא"א בלא זה אין עלי' שם בעולה ע"ש וכן כ' רש"י חולין דף י"ט ע"ב גבי שחיטה ובזה א"ש ג"כ מ"ש התוס' זבחים דס"ח ע"ב ד"ה אמר דטריפה משכחת לה היתר במליקה ע"ש אך באמת אף דמבואר בזבחים דף מ"ד ובחולין דף ק"כ דנבלה הותרה מכללה במליקה לכהנים לפי המסקנא דמנחות דף ה' ע"ב הדין כך דהתורה אמרה לנו דבחולין השחיטה צריכה מן הצואר ובקדשים מן המפרקת וביד ובזה א"ש מ"ש התוס' חולין דף פ"ג ע"ב ד"ה במוקדשין דבאמת גבי קדשים זה הוה שחיטה וי"ל דזה תליא בפלוגתא דיבמות דף ל"ב ע"ב אם זר חייב על מליקה משום נבלה וכן נ"מ לדידן דרש"י ז"ל בזבחים דף ס"ט ע"א ד"ה הא משמע דס"ל דרק עולת עוף לכהנים לא מטמאה בבית הבליעה אך מדברי הראב"ד בתו"כ פ' אחרי מבואר דגם לזר לא מטמאה בבית הבליעה וס"ל דהוה כמו עריפת עגלה ערופה המבואר בזבחים דף ע' ע"ב ודחיית שעיר המשתלח המבואר ביומא דף ס"ד. ועיין בדברי רבינו בהל' אבות הטומאות פ"ג הי"ג ועיין בזבחים דף ק"ז גבי מליקה בחוץ דלא הוה בכלל שחיטה ולכך בעי קרא שם דף ס"ט ע"א לטהר שחיטת עוף בפנים ע"ש בתוס' ובאמת זה תליא אם יש שחיטה לעוף מה"ת ועיין מש"כ בזה בח"א בהל' שחיטה פ"א ה"א וכן יהי' נ"מ גבי שעיר המשתלח דהנה מבואר ביומא דף ס"ה ע"ב אם חלה מרכיבו על כתפו ולכאורה קשה הא מבואר בבכורות דף מ"א ובר"ה דף ה' ע"ב ובירוש' גיטין פ"ה דחולה פסול לקרבן ועיין ביומא דף ס"ג ע"ב ובחולין דף י"א גבי טריפה ורבינו ז"ל סוף הל' יוהכ"פ יליף דטריפה פסול מהך דיעמד חי וחולה גרע מטריפה דהרי אדם טריפה כשר להקריב וחולה פסול כמבואר בכורות דף מ"א ודף מ"ה ע"ב ועיין תוס' ע"ז דף ו' ע"א ובירוש' פ"ז דפסחים דמבואר שם דחולה כשר להקריב ועיין תוס' ב"ק דף ק"י ע"א ומשמע שם דהפסול הוא רק משום שמרתת ובדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ז הי"ב לא משמע כן ובאמת זהו כונת הירוש' בגיטין פ"ה דבעי דוקא חולה בגלוי ר"ל שיהא הריתות ניכר בו ולקמן אבאר זה. עכ"פ אף לדברי רבינו לאחר שנזרק הדם שוב אם נעשה טרפה או חלל לא איכפת לן עיין יומא דף ס"ה ע"א עד מתי יהיה זקוק כו' ע"ש ברש"י ובתו"י אך מה ר"ל אם אז מחמת דשוב א"צ שעיר המשתלח או דאז כשר לשעיר המשתלח ונ"מ אם כה"ג דחייתו לצוק מטהרתו או אפשר דא"צ לשלחו כלל דהוה כמו מת אך מהך דחלה משמע דמשלחו וכן נ"מ להך דשם דף ס"ו ע"ב דאמר דאם דחהו ולא מת ירד אחריו וימיתהו אם זה מטהר אם זה הוה ג"כ בגדר המצוה של שילוח או לא ועיין בכורות דף ט' ע"ב ד"ה ושור הנסקל ושם דף י' ע"ב לא ימיתנו בקנה ולכך מבואר ביומא דף ס"ז דבעי דוקא גזרה חתוכה כדי שיהי' מתחלת הדחיי' תכף כדי שלא יעשה טריפה מתחילה ע"י ריסוק אברים ושוב לא יהי' מועיל בו הדחיי' וזהו כונת הגמ' שם שמא תאמר מעשה תוהו ר"ל דלא הוה גזיה"כ בלבד וקנס בעלמא ועיין בסנהדרין דף כ"ו ע"ב גבי דברים של תוהו כו' רק הוא תיקון ופעולה ולכך מסיים שם אני ד' ר"ל כמו דמבואר בשבת דף ל"א ע"ב ובעירובין דף נ"ה ע"ב כיון דכתי' עפ"י יחנו כו' דר"ל דזה הוה בגדר פעולה לא בגדר קנס בעלמא כמו בשור הנסקל וכמו גבי פטר חמור דהוה רק קנס עיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' ביכורים פי"א אם זה הוה קנס או מצוה ועיין רש"י מנחות דף ק"א ע"ב גבי פ"ח בעריפה אם מפרכסת אם שייך בו טומאת אוכלים אבל דחייתו לצוק הוה תיקון ומצוה ועיין ירוש' סוטה פ"ט דדם עריפה של עגלה ערופה מכשיר ולא הוה כדם המכה רק כדם שחיטה עיין תוס' חולין דף ל"ה ע"ב ובכורות דף י' ע"ב וכן יהי' נ"מ גבי שעיר המשתלח לדידן. ומ"מ נהי דקי"ל דדחיתו לצוק זו היא שחיטתו זה רק לענין טהרה אבל לענין אכילה ודאי חייב משום נבלה אם אכלו והטעם דלענין שחיטה להתירה באכילה בעי פעולה בסימנים ובלא זה הוה כמו קודם השחיטה וכמו ניקב הוושט לדידן דאף דהוה נבלה מ"מ שחיטתה מטהרתה וכן בן ח' חי אף למ"ד שבת דף קל"ו דשחיטתו מטהרתו מ"מ לקי משום נבלה וכן גבי מליקה לשיטת הראב"ד כמש"כ דאף דאסור משום נבלה מ"מ אינו מטמא משום נבלה ועיין בירוש' נזיר פ"ו גבי אבר מן החי ובמ"ש רבינו בהל' מאכלות אסורות פ"ד ה"ג וזה רק לענין איסור נבלה ועיין בתוספ' שבת פ' ט"ז גבי בשר והפרש מבן א' וזהו בעצם כונת הגמרא בחולין דף קכ"א ע"ב גבי הך דמקשה על חזקי' מה דאמר הואיל ויכול לגורר והקשה ממה דס"ל דאינה לאברים ור"ל כך דהנה התוס' שם ד"ה ולהעמידה כ' דכיון דעכשיו אין עלי' שם נבלה לא שייך סופו לטמא ומקשה דהא חזקיה אמר דאם חתך אבר ממנה אין עליו שם אבר מן החי ור"ל כמ"ש התוס' זבחים דף ס"ט ע"ב גבי אבר מן החי מן הטריפה וה"נ כיון שיחתוך אבר מן המפרכסת שוב יהי' עלי' שם מתה והוה נבלה וסופה לטמא טומאה חמורה ותירץ דנהי דלא הוה חיה מ"מ אין עלי' שם מתה לענין טומאת נבלה אבל איסור נבלה שפיר יש עליו וכן יהיה נ"מ למה דקי"ל בחולין דף ע"ה ע"ב גבי שוחט את הטריפה ומצא בה בן פקועה דצריך לשוחטה ומ"מ אם מתה אינה מטמאה במשא איך הדין לגבי אבר מן החי שלה אם יש עלי' טומאה או איסור אבר מן החי לבד כיון דאין עלי' דין נבלה וטומאה וכן לר"מ דס"ל דלא מטהר השחיטה את האבר היוצא וא"כ אם אח"כ מתה הב"פ מה יהי' הדין של אבר היוצא אם יש עליו דין אבר מן החי או אבר מן המת וכן אם מתה הבהמה לאחר שהוציא הולד את האבר מה יהי' הדין של האבר ובאמת זה ר"ל הגמ' לפי הס"ד חולין דף ע"ג ע"ב גבי מיתה עושה ניפול דקאי על עובר ור"ל כה"ג דהאבר הוה אבר מן החי ולא מן המת וכן גבי אם חתך מעובר שבמעי אמו ואכל קודם שחיטת אמו אם יש עליהם איסור אבר מן החי או אינו זבוחה עיין תוס' חולין דף ק"ג ודף צ' ודף ע"ה גבי חלב וכ"מ דלא חל עליהם שום איסור קודם שנולד ומ"מ זה ודאי דאסור לאוכלם רק לאחר שחיטת אמו ומהו האיסור שיש עליהם וי"ל דהוה כמו בשר אדם לשיטת רבינו בהל' מאכלות אסורות פ"ב ה"ג והטעם דלא חל י"ל משום דהא יש להם מציאות שיותרו בלא שחיטה אגב שחיטת אמו וא"כ נ"מ לגבי בהמה טמאה למ"ד דחל ועיין חולין דף ק' ע"ב גבי שליל לר"י. והך דשם דף קכ"ז גבי האבר והבשר המדולדל דצריך מחשבה והכשר זה רק בבהמה טהורה דאין סופו לטמא כו' אבל בבהמה טמאה ודאי דא"צ דהא סופו לטמא ע"ש ברש"י בחולין דף קכ"ז שם וכן נ"מ לשיטת רבינו דס"ל בהל' מאכלות אסורות פ"ד דעוף חי אם בלעו יש בו משום דין נבלה אם מטמא בבית הבליעה עיין בדברי רבינו פ"ג מהל' אבות הטומאות הט"ו דאבמה"ח אינו מטמא בבית הבליעה ושם בה"י מהך דביצה דף ז' דבשר מן החי אם אכל טהור בבית הבליעה י"ל דר"ל לאחר מיתה ומחמת דמיתה עושה ניפול ועיין תוס' מנחות דף ע' ע"א וכן נ"מ גבי עוף טרפה לר"י דס"ל דאין שחיטתה מטהרת טריפתה אז י"ל דמטמאה בבהב"ל כיון דאין לה דבר שמטהרה ועיין רש"י זבחים דף ס"ט ע"ב ד"ה אלא דמשמע שם דס"ל דאבמה"ח מטמא בביהב"ל וברש"י שם בע"א ד"ה אלא ע"ש דאינו מטמא אך זה רק לר"מ ובמ"א אבאר זה. עכ"פ חזינן דבמקום דבעי פעולה נמשכת גם תחילת הפעולה יש עליו זה השם אך זה רק כשהפעולה לצורך הדבר ולא דבר בפ"ע ועיין תוס' חולין דף ל"ב ע"א ד"ה ורמינהו מה שהביאו ראי' דחל על נבלה גם איסור טריפה מהך דשם דף ל"ז גבי מסוכנת ובאמת זה מחלוקת בירוש' פ"ו דנזיר דר"י ור"ל ומה שהביאו התוס' ראי' מהך דחולין דף ל"ז לא דמי דשם לס"ד ליכא מציאות לנבלה בלא טריפה משא"כ למסקנא דאפשר לזה בלא זה שוב לא חל וה"נ כן. ועיין ביומא דף כ"ה ע"א גבי פייס ובעירובין דף ק"ד ע"ב גבי שרץ שנמצא במקדש אם מוציאו בהמיינו ובמנחות דף כ"ו ע"א ובדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"ח הי"ב דדייק שם אסור לכהן הדיוט ללובשו משמע אבל כה"ג שרי וכמש"כ א"ש: