האוכל כזית כו'. ובהלכה ב' אין אסור כו'. עיין מעילה ד' ט"ז ע"א דזה הוה מחלוקת דאמוראי לפי שיטת רש"י ותוס' וכ"כ בזה לעיל, ועיין תוס' חולין ד' ל"ב ע"א גבי טרפה אם חל עליה איסור נבלה ובאמת זה הוה פלוגתא בירושלמי פ"ו דנזיר ע"ש דפליגי ר"ל ור"י, ועיין בהך דחולין דף ע"ה ע"א גבי הך בעיא דנולדו בדגים סימני טרפה דמשמע שם דבאמת בכל מקום יש על טרפה דין נבלה רק כיון דיש קרא בחולין ד' ע"ד וד' קכ"ח דשחיטת טרפה מטהרתה א"כ א"א שתחול עליה שם נבלה כיון דיש לה תקנה בשחיטה וא"כ לפי"ז גבי דגים דאין שייך בהם שחיטה שוב הוה טרפה כמו נבלה וא"כ נ"מ לפי"ז גבי טמאה אם נימא דיש עליה נבלה שוב אם היא טרפה תיכף הוה נבלה וזהו מה דקאמר בגמ' דזבחים ד' ס"ט ע"ב מי שיש במינו טרפה ע"ש ועיין בתוס' שם ד"ה אי מש"כ בשם ר"ח ועי' בתוספתא שבת פי"ו דבן שמונה חי הפורש ממנו הוה אבר מן החי אך שם גבי אדם, ועיין בשבת ד' קל"ו ע"א גבי הך מחלוקת גבי בן שמונה אם מהני שחיטה ע"ש:

[השמטהבמש"כ שם בענין אם לא ידע שכבר נקרב חטאת הראשונה. והנהעי' במש"כ רבינו ז"ל בהלכות תרומות פ"ד ה"ח גבי תרם אחד מהם ואח"כ תרם הב' אם לא ידע שחבירו תרם ומחלק שם אם היו ממחין וע' תמורה דף י"ב ע"א ודף י"ג ע"א אך שם מיירי כגון שידע שחבירו כבר תרם. וע' ב"ב דף מ"ב ע"ב גבי שותפים כיורד ברשות דמי דסתם שותפין כן. וע' ר"ש בפי"ז דאהלות בשם תוספתא דאין השותפים עושים בית הפרס דהוה כשדה שאינו שלו ע"ש ועי' בחולין דף מ"א ע"א אם שייך גבי שותפין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והכי נמי גבי תרומה כן דנהי דהוה כיורדין ברשות מ"מ גדר לדעת לא הוי כמש"כ לעיל רק בזמן שהם ממחין דהיינו אם היו מקפידין זע"ז שלא יחלקו זבל"ז וע' רשב"ם ז"ל ב"ב דף ק"ו ע"ב גבי חלוקת מעות מהך דב"מ דף ס"ט וע' קידושין דף נ"ב ע"ב גבי כישא ומש"כ רש"י חולין דף קל"ה ע"ב דגבי תבואה כמאן דפליגי דמי ובבכורות דף נ"ו ע"ב ע"ש. וע' פאה פ"ג מ"ה גבי ב' שלקחו את האילן נותנין פאה א' דכל קציר וקציר יש לכ"א חלק בו וה"נ אם הם מקפידין שלא לחלוק הוי כמו תבואה אחת וכ"א יש לו חלק בכל וכמש"כ הר"ן נדרים דף מ"ה ע"ב וע' בירוש' סוף ב"מ גבי כותל שבין ב' מחיצות דכולו לזה וכולו לזה ע"ש ובירוש' דמאי פ"ו ה"י דאם קנה ע"מ שלא לחלוק הוי כל קלח וקלח של שותפות וכן הוא בירוש' שביעית פ"י ה"ו תמן כל קלח וקלח של שותפות וע' בסוטה דף מ"ג ע"ב גבי כרם של שותפות אם חוזר עליו וכירוש' שם ספ"ג ר' ירמיה בעי גנב משל שותפים אם הוה כגנבה אחת או כב' גניבות. וא"כ כאן מכיון דמקפידין זע"ז שלא לחלוק יש לכ"א חלק בכל וגם דאם מקפידין זע"ז שוב לא יוכל כל אחד לתרום גם על חלקו וא"כ נמצא שחבירו מפקיע ממנו חלקו וזה א"א ולכן יכול לתרום על הכל וכע"ז מבואר בירוש' פ"ח דפסחים ה"א דאם מחמת קפידת הרב לא יוכל העבד לעשות פסח כלל לא מהני ויכול שפיר לעשות פסח ובזה א"ש דברי רבינו בהל' ק"פ פ"ב הי"ג דלמשנה ראשונה דנשאר כך וא"כ נמצא דע"י הרב ימנע העבד מלאכול פסח כלל וזה א"א לכן יאכל משא"כ למשנה אחרונה דסופו לכוף את הרב לשחררו וא"כ יש לו תקנה לפסח ולכך כ"ז שלא כפו אותו שפיר מעכב מלאכול בפסח דהרב לא פשע במה שב"ד לא כפו אותו וכע' מש"כ התוס' ב"ק דף ע"ו ע"א דלעקור מצוה א"א וע' ביבמות דף ק"ט ע"ב דהוי מחלוקת במקדש אחות יבמה אם נפטרה וע"ש בתוס' דף י"ח ע"ב ודף מ"א אך שם כיון דיש לו עוד אח שפיר י"ל דנשואין מפקיעין וע' בירוש' פ"ג דשם ה"א כל יבמה שנראית לצאת בחליצה אינה יוצאת כו' והוי כהך דתמורה דף כ"ה וכ"מ דברי הרב ודברי התלמיד כו' ול"ד להא דיבמות דף ע"ט גבי נפלה ואח"כ נפצע דשם הוא ממילא וע"ש דף ח' ע"א גבי תינח נשא כו' ותוס' שם דף ט"ז ע"ש. וכן נ"מ גבי אם אנס בתולה ואח"כ נשא את אחותה אם עי"ז נפקע ממנו החיוב שאם מתה אחותה שלא יהי מחויב לישא אותה ואף דבירוש' שם אמר דאף אם אח"כ מתה אחותה כבר נפטרה זה רק אם היתה אחות אשתו בשעה שאנסה וע' ירוש' קדושין פ"א ה"ב גבי יעוד כה"ג ובמק"א אבאר זה. וע' מש"כ הר"ן בנדרים דף מ"ו ע"ב כה"ג לשיטת הרמב"ם ז"ל גבי חלקו דא"י לאסור ע"ש ובסנהדרין דף קי"ב ע"א גבי בהמה ועיסה וביצה דף ל"ז ע"ב והוא ג"כ מטעם זה שהאחד לא יוכל להפקיע של השני וכן ר"ל בנדרים דף פ"ה גבי קונם כהנים כו' ע"ש ברא"ש ובירוש'. וא"כ ע"כ יכול לתרום על הכל משא"כ אם אין ממחין דהיינו שכ"א יכול ליטול חלקו בפ"ע וא"כ שוב לא יכול לתרום על הכל בלי דעת חבירו וכן מוכח בערובין דף פ' ובירוש' שם דהיכא דאינו רוצה לערב כלל אז כופין אותו אבל אם רוצה לערב אך דע"י סיבה לא עירב אז אין כופין אותו וזהו כונת הגמ' שם הא דאסר הא דלא אסר ע"ש ברש"י. ולכך אם הראשון תרם כשיעור תרומת שניהם תרומה וזהו כונת הירוש' שם בפ"א דמקשה אתם ולא שותפים ותירץ כאן להלכה כאן למעשה ור"ל כך דבאמת עפ"י דין אין שותפין יכולים לתרום זה בל"ז כמש"כ רק דא"כ יופקע עי"ז חלקו לגמרי וזה א"א לכך למעשה שפיר יכולין לתרום ולכך רבינו לא הביא כלל הך דין דאתם ולא שותפים. אך י"ל דרבינו ס"ל דהך ולא שותפים הוא כר' אלעי בחולין דף קל"ו ואנן לא קי"ל כן. וע' בהל' בכורים פ"ו גבי רה"ג דרק אם אין בכ"א כשיעור אז שותפין פטורים וגבי תרומה לא שייך זה וע' ר"ש ז"ל פ"א דכלאים גבי הטומן לפת וצנונות בשם גאון דגם למעשר בעי שיעור וע' ירוש' פ"ג דפאה גבי הקוטף שבלין בה"ג ובהל' מתנות עניים פ"ד הכ"ז ובפ"ב ה"ו: ע"כ השמטה]

[השמטהמש"כ. בענין שמירה לד"א דלא מהני וכה"ג מבואר בתמורה דף כ"ט ע"א תשמור לי ולא לאדון אחר ע"ש: ע"כ השמטה]

האוכל עוף כו'. עיין בירושלמי דנזיר פ"ו מבואר דגם באבר מן החי יש לאו דנבלה וכן מבואר בתוספתא ספ"ז דחולין האוכל אבר מן החי חייב שתים ע"ש, ועיין בתוספתא סוף מס' זבים, ועיין מש"כ רבינו לקמן בהל' י"ז דחצי כזית נבלה וחצי כזית בשר מן החי מצטרפין, וכן חצי כזית נבלה וחצי כזית טרפה, והא דאמרינן במעילה ד' ט"ז דאף לר"י דאמר דאבר מן החי נוהג בטמאה וה"ה לבשר מן החי כמ"ש שם התוס', ועיין כריתות בתוס' ד' כ' ע"ב ד"ה אכל ע"ש ומ"מ אמרינן במעילה דבשר נבלה אינו מצטרף עם בשר החי וצ"ל כך דלכך מצטרף משום דיש על זה שם נבלה ג"כ וגם כיון דאם תמות תהא נבלה שפיר מצטרף אבל שם קאי אם נימא דעל בהמה טמאה לא יחול איסור נבלה לכך שוב לא מצטרף וזהו כונת רש"י שם במעילה וא"ש:

ואסור לאכול כו'. עיין מש"כ רבינו בפ"ב מהל' אבות הטומאות ה"ו דאין שחיטתו מטהרתו כו' ונ"מ למה שכתבתי דיש מין דהגמר הוא אחר לידה וכשיהיה ח' ימים אז נגמר ומ"מ למפרע לא הוה ולד וזהו כונת התוס' ערכין ד' ב' ע"א מ"ש דאמאי פטור גבי נפל ע"ש בד"ה לאתויי וקשה הא זה מבואר להדיא בסנהדרין ד' פ"ד ע"ב דיש מיעוט על זה מקרא אך צ"ל דר"ל כגון שאם לא הרגו היה חי אך עדיין לא נגמר ויהיה נ"מ להך שכ' התוס' נזיר ד' י"ג ע"א גבי תיומים ע"ש, וכן נ"מ כאן אם מטהר שחיטתו מידי נבלה, ועיין בהך דנדה ד' כ"ד ע"ב גבי הך בעיא דרבא אם יש גבי בהמה יולדת לז' ע"ש ועיין בירושלמי יבמות פ"ד דזה הוה ב' יצירות ולא יצירה אחת ועיין ברכות ד' ס"א ע"א דגבי בהמה לא כתיב ב' יצירות ע"ש. וגם מהך דנדה לא משמע כן ע"ש דאמר שם כל בציר תרי ירחי כו' משמע דעיקר היצירה לא היתה כך אך נ"מ דיוכל להיות שיוגמר לאחר זמן וכמש"כ:

השליא שיצאת כו'. עיין לקמן פ"ה הי"ג דפליגי בזה רבינו עם הראב"ד אם אסור, ועיין לקמן פ"ט ה"ז דנקט ג"כ לשון פטור ולקמן בהל' כ' נקט דמותר וע"ש בתוס' בכורות ד' ז' דזה הוה שליא וצ"ל דעור חמור שאני דמאוס טפי כמבואר בחולין ד' ע"ז ע"ב ועיין בתוס' שם דף ס"ד ע"ב וכאן בהי"ח:

האוכל כזית כו'. ולענין דם של טרפה לכאורה הוה כמו של נבלה וכמש"כ, ועיין בהך דחולין ד' קי"א דאמר ומשום שמנוניתא ואמאי לא אמר משום דם ואסור משום טרפה, וע"ש ד' קי"ג ע"א ברש"י ד"ה הני מילי, אך כאן מיירי בשנתבשל בקדרה ול"ל למימר הטעם משום שמנונית ומכש"כ לשיטת התוס' דס"ל דעל כבד ליכא איסור דם מה"ת א"כ בודאי צריך לאסור משום טרפה, ועיין מש"כ רבינו לקמן ספט"ו ע"ש, ולקמן פ"ו ה"א דדם חגבים ודגים טמאים אסור משום שהוא תמצית גופם אף דציר חגבים טמאים ס"ל לרבינו דמותר לעיל בפ"ג הכ"ב ועיין בהך דעירובין ד' כ"ח ע"א דאמר שם דציר דגים הוה כמו שומנו, והא דאמר בחולין ד' צ"ט ע"ב דזיעה בעלמא ע"ש בתוס' ובע"ז דף מ'. אך באמת ר"ל כך וכמו שיטת רבינו בהך דפסחים ד' כ"ד ע"ב גבי מה דקאמר התם זיעה בעלמא ר"ל דאין זה עצם האיסור רק היוצא מן האיסור ועל זה אין לוקין עיין לקמן פ"י הכ"ב ועיין בהך דחולין ד' ק"כ דגם שומנו אינו עצם נבלה, ועיין בירושלמי תרומות פ"י גבי מי כבשים ומי שלקות דהוה מחלוקת דאמוראי אם האיסור הוא בגדר עצם תרומה או רק שיוצא מהתרומה ע"ש וס"ל להגמ' דידן בהך דחולין ד' צ"ט הנ"ל דלר"י הא דמין במינו לא בטל הוא רק בעין ולא טעם וע"ש ד' ק' שקדם וסילקו, והך דזבחים ד' ע"ט ע"ב גבי חרסין שם ס"ל דמשקין הבלועין בדבר הוי כמו בעין, ועיין בהך דנדה ד' ס"ב ע"ב גבי חרסין שבלעו משקין ע"ש דהוה כמו בעין לגבי דאורייתא כיון שיכולין לצאת ע"ש ובתוס' ע"ז ד' ס"ז ע"א גבי חלב שנבלע בבשר, וע"ש ד' ל"ב גבי חרס האנדרייני וכ"מ בזה, ובהך דיבמות ד' פ"ב ע"ב שם נימוח והוה עצם הדבר, ועיין תוס' ע"ז ד' ס"ט ע"א דמחלקי כה"ג גבי תרומה, ועיין בהך דנדרים ד' נ"ב ע"ב דמשמע שם דציר הוה כמו יין מן הענבים וע"ש בתוס' ישנים ד' נ"ג ע"א ד"ה הנודר ובדברי רבינו בהל' נדרים פ"ה הי"ג דלא חלק בין זיתים וענבים לשאר משקים ע"ש, וא"כ קשה למה נקט גבי כבד טרפה משום שמנונית ולא משום דם טרפה ובפרט לשיטת התוס' דמיירי בלא מליחה, וע"כ צ"ל דלא חל שם איסור על דם ולא מקרי היוצא מן האסור ולא דמי לדם דגים, ועיין תוס' חולין ד' קי"ג ע"ב ד"ה דם וכ"מ, ועיין בהך דבכורות ד' נ"ה ע"א גבי כבד שנימוח ע"ש:

וענין הכתוב כו' ואי אפשר לה לחיות כו'. עיין חולין ד' ל"ז, ועיין בהך דנדה ד' נ"ה ע"א גבי גלודה דמוכח שם דאף במקום שאין המכה גורם לה המיתה רק ע"י המכה וסיבה חיצונה וא"א בלא הסיבה ג"כ יש עליה דין טרפה. גם די שיהא החסרון באבר שממנו נטרפת ולא שיהא החסרון גופה עושה המיתה רק שהאבר גורם להמיתה, וזה בעצם תליא בהך מחלוקת דחולין ד' נ"ד ע"א אם אלו טריפות דוקא או אלו כשרות דוקא ר"ל דהני טריפות דחשיב זה הוה דין בעצם דקיי"ל דע"י זה נטרפת הבהמה משא"כ דבר שיהא סיבה שע"י זה תיטרף בזה לא חשיב בכלל טריפות, ועיין ברש"י חולין ד' מ"ו ע"א דס"ל דלמ"ד דלגבי כבד אף אם נשתייר ממנו קצת כשרה הטעם דטרפה לא משום דהוא מטריף להבהמה רק גורם סיבה דעל ידי זה תיטרף הבהמה שתפול המרה ע"ש. ובזה א"ש הך דשם ד' מ"ג דמקשה מר"י אר"י גבי כזית וע"ש ברש"י ותוס' דהא מסיפא דמתניתין הסתמא להיפך ועיין ב"מ ד' ל"ג דר"י ב"י בשם ר"י ס"ל הלכה כסתם ע"ש אך באמת עיקר הקושיא משום דר"י ס"ל אלו טריפות דוקא וכן ס"ל בהך דנזיר ד' נ"ג ע"ב וע"ש בירושלמי דקאמר שם בינתים מהו ר"ל משני המשניות וס"ל לר"י דמשנה ראשונה עיקר, ועיין בירושלמי חלה פ"א ה"ג ובכלאים פ"ו ג"כ כה"ג ע"ש והעיקר הפלוגתא כאן כך דיש ב' דברים אחד דהדבר אינו עושה פעולה כלל להטריף, והב' אף דהוא סיבה באבר המטריף מ"מ אפשר שיבריא, אך אם הדבר ישאר כמו שהוא ולא יתקלקל וגם לא יבריא אם זה מקרי חסרון עיין כאן ד' מ"ו ע"ב מה דמחלק שם גבי ריאה שיבשה בין אוזן בכור דכאן הדרא בריא וכאן לא הדרא בריא ולא אמר שיתקלקל יותר וע"ש ד' צ"ג ע"א גבי ביעי חשילתא דהוה מחלוקת בזה ע"ש ובהך דסוכה ד' ל"ו ע"א דאמר שם ג"כ דהטעם הוא משום שצריך שיבריא ע"ש, ועיין ברש"י חולין ד' מ"ה ע"ב ד"ה מפני כבדו דכתב שם שני לשונות אם משום דזה גופה או משום שעתיד, ושם ד' נ"ו ע"א ד"ה וקרומו רך, אך שם ר"ל דלא משום דסופו לינקב לכך טריפה רק דר"ל דלא הוה הגנה וע"ש בתוס' דף מ"ב ע"ב ד"ה ואמר וד' ע"ו ע"ב ד"ה אפסיק דכל היכא דהטריפות משום דסופו כך לא חשיב לה בכלל יתר ונשבר הגולגולת חשיב וע"כ דזה גופה כן, והך דאמר שם ד' נ"ד ע"א גמירי דאי בדרי לה כו' ר"ל גם החסרון יתרפא לא שהבהמה תחי', ועיין ב"מ דף ק"ז ע"ב דגם טרפה יכולה לחיות ע"י סמא, וביבמות דף קי"ד ע"ב ושם ד' ק"כ ע"ב דיכולה לכוות וכאן ד' מ"ב ע"ב ותוס' ערכין ד' כ' ע"א ועיין תוס' בכורות ד' ל"ט ע"ב דמחלקי בין ע"י רפואה בין מאיליו ותוס' יבמות ד' ע"ה ע"ב גבי ביצים אך העיקר כך דכל היכא שהחסרון גופא ג"כ יכול להתרפאות אז לא הוה חסרון, וזהו מה דר"ל בגמ' שם ד' מ"ה ע"ב מוח זה לא מעלה ולא מוריד ולמה דייק זה אך ר"ל משום דכשזה כלה בא אחר כמבואר שם ד' קכ"ה ע"א ע"ש וכן בהך דנדה ד' נ"ה ע"א הנ"ל גזעו מחליף משא"כ כשהדבר בעצמו אינו חוזר אז הוה טריפה אף דיכול לחיות ע"י איזה פעולות, ועיין מש"כ לקמן בהל' שחיטה:

ודבר זה אין כו'. עיין בהך דקדושין ד' כ"א ע"ב ע"ש ברש"י:

כל הנבלות כו' ונבלה כו'. כן מבואר בתוספתא דמכות ובמעילה וט"ס שם ע"ש, ועיין בירושלמי פ"ו דנזיר דס"ל דנפקא מחד קרא נבלה וטרפה, ועיין בירושלמי פ"ב דפסחים מבואר ג"כ כן, ועיין בזבחים ד' ס"ט ע"ב דאם טריפה אינה חיה הרי היא בכלל נבלה לענין איסור. וכן הוא שיטת רש"י פסחים ד' כ"ה ע"א דטרפה לא התירה אותה השחיטה לענין אכילה, וזה ר"ל הך דחולין ד' פ"ה ע"ב מודה ר"מ שאין מתירתה באכילה ר"ל כה"ג דאין השחיטה מועלת לה, ולכך נקט במעילה הנ"ל מיתת פרה וחיי גמל ולא חיי פרה וכ"כ בזה ואף דמוקי לה שם כר"י ור"י ס"ל בע"ז ד' ס"ו דמצטרפין כל איסורים צ"ל דרק על ידי תערובות גמור ע"ש בתוס' ותוס' שבת ד' פ"ט ע"ב וזבחים ד' ע"ח ע"א ע"ש, ועיין בתוספתא ספ"ז דחולין דאבר מן החי חייב ג"כ משום נבלה:

אבל אם צרף כו'. הנה לפי מה דמבואר במעילה ד' י"ז ע"א דלענין לאו דבל תשקצו הוקשו להדדי א"כ לחייבו עכ"פ משום זה ולמה אינו לוקה וצ"ל דהוה כמו לאו שבכללות ולענין אם י"ל בזה דהמיעוט ישלים לרוב כמו הך דסנהדרין ד' ע' ע"ב גבי בן סורר בבשר עוף, ועיין בירושלמי שם בסוף גבי עיר הנדחת דהוה בעיא שם אם נשים משלימין לרוב וכן יהיה נ"מ להך דהלכה י"ח כאן דנקט ואין מצטרפין, ועיין חולין ד' ע"ו ע"ב דצירוף הוא מחצה על מחצה, ועיין עירובין ד' נ"ה ע"ב ורש"י פסחים ד' מ"ג ע"ב ד"ה אין דנקט חצי זית ע"ש. אך בנזיר פי' להיפך ועיין בנדה דף ע"א ע"א גם דם תבוסה ע"ש:

ומן הגידין כו'. הנה סיום הטעם מפני שאין אלו ראויין לאכילה ומשמע דשם נבלה יש עליהם רק דאינם ראויים לאכילה ועיין לקמן פ"ח ה"ה שכתב שהטעם שאינם בכלל בשר ועיין לקמן פ"ט ה"ז גבי המבשל בחלב, ועיין רש"י פסחים ד' מ"ז ע"ב דכתב שם דאתיא כמ"ד דיש בגידין בנותן טעם ע"ש ור"ל דיש עליו שם בשר ועיין בביצה ד' ז' ע"א גבי נבלת עוף טהור ע"ש ברש"י ובהך דפסחים ד' פ"ד ע"א דמבואר שם גם גבי גידין הרכין דנתמעט מן מיעוט הפסוק ע"ש בתוס' בשם הירושלמי. ומ"מ אוכל אותם בפסח כמש"כ רבינו בהל' ק"פ פ"י ה"י רק דאין נמנין עליו ע"ש, ועיין בהך דזבחים ד' ל"ה ע"א ודף צ"ז ע"ש, ועיין בפסחים ד' פ"ג ע"ב גבי כל הגידין בשר ור"ל לשיטת רבינו לאכול אותם בפסח ונ"מ כאן לגבי גידים הרכים אם אכלם אם עובר עליהם וע"ש בתוס' פסחים הנ"ל ובירושלמי סנהדרין פ"ח גבי בן סורר ומורה ע"ש ועיין בירושלמי נדרים פ"ז הנודר מן הבשר אסור בגידין וצ"ל דרק בלשון ב"א כן ועיין מש"כ בזה לקמן פ"ח, והך מ"ד דס"ל בחולין ד' צ"ב ע"ב דעץ הוא והתורה חייבה עליו לא ר"ל מחמת הך דאין בגידין בנותן טעם כמש"כ התוס' שם, דשם ר"ל בגדר טעם בשר, והך דשם ד' צ"ט ע"ב ר"ל בנתינת טעם לדבר אחר וקאי על כל גידין ועולא ר"ל רק על גיד הנשה ומטעם דאינו ראוי לאכילה כלל ולכך הוה ס"ד דרב חסדא בחולין ד' צ' ע"ב דלא שייך בזה ממשקה ישראל ומשום דכל כמה דלא אכיל ליה אין עליו שם איסור כלל כיון דלא חזי לאכילה כלל, וע"ש ברש"י ד"ה לישדיניה:

כשאר טינופת שבגוף כו'. עיין מש"כ רבינו בהל' טומאת אוכלים פ"א הכ"ג דמהני בה מחשבה לענין ט"א ועיין מש"כ רבינו בפה"מ במס' תמורה ספ"ו גבי כשרה שינקה מן הטרפה דמעל"ע אינו נעכל החלב במעיה וא"כ למה סתם רבינו ז"ל כאן גבי קיבה הטמאה ולא חילק, ועיין לקמן בפ"ט הט"ו. אך שם י"ל דנאבד שם חלב ממנה אבל שם אוכל יש עליו, אבל כאן קשה, ועיין מש"כ רבינו בהל' רוצח פי"ב ה"א קודם שישתנה בגופו ע"ש, ועיין מש"כ רבינו בהל' טומאת אוכלים פ"י ה"ב דמי רגלים של בהמה אין מכשירין דס"ל דפקע שם מים מהם, ומש"כ רבינו שם בהל' ח' ולקמן בהל' כ' די"ל משום דנסרח, וע"ש בפ"ב מהל' ט"א הכ"א גבי משקה שנטמא והך דפ"י הל' ח' הוא משום דס"ל דנטהרו המים בגוף וכשיטת הראב"ד שם, וזהו כונת הירושלמי פי"א דתרומות אין המים יוצאין על ידי בהמה ר"ל דעל ידי אדם נטהרים מיד ששתה אבל ע"י בהמה לא ולא כפי' הראב"ד בפ"ב שם בהשגות וזהו ג"כ כונת התוספתא הובא בר"ש פ"ב דטבול יום מ"ב חומר במשקין שהמשקין אין להם טהרה משא"כ במים ור"ל בגוף אדם וא"ש מ"ש הר"ש, ועיין מש"כ התוס' מנחות ד' כ"ב ע"ב דגבי משקין לא שייך לכי מסרחי ע"ש וזה ג"כ הטעם דמשנה פ"ב דמכשירין מ"א דאם שתה מים טמאים והזיע הזיעה טהורה משום דפקע הטומאה מהמים ולכך בבית טמא ודלא כפירוש רבינו בפה"מ, וצ"ל דס"ל לרבינו דרק חלב של בהמה טהורה עיכולה הוא מעל"ע וקודם מעל"ע עדיין הוא ראוי לאכילה רק דפקע ממנה שם חלב ולכך מהני ג"כ מחשבת אוכלין אבל חלב טמאה מיד נתעכל ולכך מותר ולכך לא חשיב רבינו כאן קיבת כשרה שינקה מטרפה, ועיין תוס' ע"ז דף ל"ה ע"א ד"ה לפי ע"ש:

ויש עורות שהן כו'. עיין ירושלמי שבת פ' שמונה שרצים הובא בתוס' חולין ד' ע"ז דזהו מחלוקת דר"י ור"ל אם העור הוה בכלל בשר גם לענין אכילה, ועיין זבחים דף כ"ח דהוה מחלוקת לענין אכילת קדשים, אך שם מטעם למשחה לגדולה ועיין תוס' נדה ד' נ"ה ע"א ד"ה שמא ע"ש גבי עגלה ערופה, ועיין מש"כ רש"י חולין ד' קכ"א ע"א גבי אלל אם גם לענין איסור אכילה הוה הדין כן ועיין בהך מחלוקת דמנחות ד' נ"ד ע"א אם יש דין דיחוי באיסורין ע"ש, ועיין בתו"כ פ' שמיני גבי עור של דג:

שכיון שנגמר דינו כו' נעשה כבהמה טמאה כו'. הנה מלשון רבינו משמע דס"ל כשיטת ר"ת בכ"מ דשור הנסקל אין נאסר בהנאה מחיים ועיין במש"כ בפי"א מהל' נזקי ממון ה"ח, ועיין לקמן פט"ז ה"ז ע"ש. והא דנקט רבינו לשון כבהמה טמאה עיין בהך דזבחים ד' ע' ע"ב דצריך קרא דחלב של שור הנסקל אינו מטמא ע"ש ובלא קרא הוה אמינא דמטמא והיינו משום דס"ד דהוה בגדר בהמה טמאה, ועיין בהך דסנהדרין ד' קי"ב גבי בעיא דרב חסדא אם מהני סכין לטהרו מידי נבלה גבי בהמות עיר הנדחת, אך זה רק שם דהדין של עיר הנדחת הוא הריגה בסכין והוה אמינא דאין שם שחיטה על זה משא"כ כאן, ועיין חולין ד' פ"א ע"ב דמוכח שם דמהני שחיטה גבי נסקלין לטהרו מידי נבלה וכן מבואר בהך דזבחים ד' ע' ע"ב הנ"ל וע"ש ד' ס"ט ע"א בתוס' ד"ה יכול, ועיין בחולין ד' פ' ע"ב דשחיטת קדשים אינה ראויה משום דלא נגמר הדבר בשחיטתה ע"ש ועיין רש"י חולין ד' ק"מ ע"א דגם של עיר הנדחת לא נגמר בהריגה דאח"כ צריך לשורפן, ועיין רש"י מנחות ד' ק"א ע"ב ד"ה שור הנסקל ע"ש, ועיין פסחים ד' ל"ח ע"ב גבי משתמרת לשם מצה ע"ש אף דשם סתמא ג"כ כשר וראיה דהא אמר שם דשל נחתום שעשאן למכור בשוק יוצא בה ידי מצה ע"ש וכל היכא דבעי מחשבה מפורש לא מהני כה"ג עיין במש"כ הראב"ד ז"ל בהל' פרה פ"ז ה"ג ע"ש, ועיין בסוכה ד' מ"ד וכ"מ בזה וב"ב ד' קמ"ב ע"א רפויי מרפיי וע"כ משום דכאן סתמא ג"כ כשר ומ"מ אם הפעולה לשם דבר אחר שצריך כן לא מהני לשם זה וה"נ גבי שחיטה אף דאם שחטו לכלבים ולרפואה הוי שחיטה כשרה כמבואר בתוספתא בחולין בכ"מ ועיין רש"י ב"ק ד' ע' ע"א מ"מ גבי עיר הנדחת כיון דהתורה צותה בחרב א"כ השחיטה בסכין הוא מחמת ההריגה ולא מחמת השחיטה ואף דעל ידי זה נשחטו הסימנים וכעין זה סבירא ליה לרש"י שבת ד' כ"ה ע"א ד"ה ואין עשה דאף דהדלקת נר ביו"ט מותר מ"מ כיון שזה הפעולה נכלל בגדר שריפת קדשים שאסור ביו"ט גם זה כן ולכך גם גבי שחיטת קדשים צריך קרא לטהר כמבואר בזבחים ד' ס"ט אף דגבי שחיטה לא בעי כלל כונה לכ"ע והא דמבואר בחולין ד' ל"א דלרבנן דר"נ בעי כונת חתיכה ה"פ דהמעיין שם בגמ' יראה כך בהך מחלוקת דרב ור"י גבי נדה שנאנסה כו' דהנה כך עיין בחגיגה ד' י"ח ע"ב וד' י"ט ע"א מבואר דהא דבעי לתרומה ולקדשים כונה הוה רק מדרבנן, אך כך דלטבילה ודאי בעי מה"ת כונה לתרומה ולקדשים וכמו גבי כביסה לריב"י כמבואר בחולין הנ"ל רק לטהרה לתרומה וקדשים בעי זה רק בגדר מעלה ור"י ס"ל דגם לחולין מה"ת בעי כונה לטבילה רק דהמעלה לטהרה בחולין ליכא ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהל' פרה פ"י ה"ז דרבינו ס"ל דגבי הזאה בעי המזה כונה לטהר והר"א ז"ל ס"ל דלא בעי כונה רק להזאה ולא לטהרה ועיין רש"י סוטה ד' ל"ט ע"א ד"ה הזאתו פסולה דס"ל כשיטת רבינו ויליף לה מקרא ועיין בתוס' ישנים יומא ד' מ"ב ע"ב ד"ה מה דס"ל כשיטת הראב"ד ז"ל וזה תליא בהגירסות דשם ד' מ"ג אם בעי קטן שיש בו דעת או די גם בקטן שאין בו דעת ועיין במש"כ רבינו בהל' ק"פ פ"ב ה"ד דרק קטנים שאינם בני דעת אז אין שוחטים ועיין בסוכה ד' מ"ב ע"ב דלר"י בעי כמו גדר קנין ועיין בירושלמי מעש"ש הובא בתוס' סנהדרין ד' ס"ח ע"ב מחלק ג"כ כן ובהך דיבמות ד' ק"ה ע"ב דלמ"ד דלא ממעט מקרא גבי חליצה בעי עכ"פ הגיע לעונת נדרים דהיינו לשיטת רבינו בן י"ג שנה רק לא הביא שתי שערות ועיין מש"כ רבינו בהל' שגגות פ"ט ה"ג ויראה לי שאינו מביא וכו' ויהיה בן דעת ר"ל כה"ג ועיין בתמורה ד' ב' ע"ב גבי קטן מהו שימיר ע"ש ובירושלמי פ"א דתרומות דס"ל גבי חרש דהיכא דבעי כונה עפ"י דין אז לא מהני והיכא דבעי שמירה מסיבה אז מהני, ולכך כאן גבי שחיטה כיון דנקט דגם חרש ושוטה מהני ע"כ לא בעי כונה ועיין בתוס' חולין ד' ל"א ע"א שכתבו דחרש שוטה וקטן מקרי מכווני לחתיכה ע"ש ועיין במעילה ד' כ"א גבי עשאוהו כזיעת המעטן מוכח שם דרק היכא דמהני ממילא אז מהני הפעולה שלהם, ועיין לעיל בחולין ד' י"ב ע"ב גבי קטן יש לו מחשבה, ועי' בירוש' פ"ד דמעשרות גבי תינוקת שטמנו תאנים וביצה ד' ל"ד ע"ב בתוס' ואמר שם בירושלמי מקום שמחשבתו של גדול מתקיימת מעשיו של קטן מתקיים ואמר שם דרק אם די בזה הפעולה אבל אם צריך עוד איזה דבר ר"ל דעיין בכריתות ד' י"ט ע"ב דיש שני דברים אחד כונה ואחד מחשבה והמחשבה הוא הדבר שמחשב לעשות והכונה הוא הדבר שבשביל זה הוא עושה והיכא דגבי גדול די במחשבה אז גבי קטן די במעשה אבל אם גבי גדול בעי כונה על זה לא שייך הקטן כלל, ועיין במס' טהרות פ"ח מ"ו גבי גוזל שנפל לגת דאמר שם דגם חרש שוטה וקטן שהעלהו טמא ע"ש בר"ש, ועיין במש"כ רבינו בסוף פ"ג מהל' טומאת אוכלים, ואמאי הא בעינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אך מדברי רבינו משם מוכח כך דאם חישב ואחר העלהו אז גבי חרש שוטה וקטן לא מהני זה, אך אם בשעת העלאה חישב לאכילה לאדם אז מהני גם בחרש שוטה וקטן והטעם דרק ברישא דמיירי בשחישב עליה ועדיין הוא בתוך הגת דאז עדיין אינה ראויה לאדם רק כיון דחישב עליה מהני כיון דעדיין אינה נפסלת מאכילת כלב כמש"כ רבינו בפ"ה משא"כ אם העלהו אף בלא מחשבה מטמאה טומאת אוכלים דרק די במחשבה ולא בעי כונה וכמש"כ, ועיין בהך מחלוקת דב"ב ד' פ' ע"ב דחד אמר שזב על כלי מאוס וחד אמר שזב על גבי קשקשין ע"ש ברשב"ם והטעם כיון דבעצם הוא עומד לאכילה רק ע"י איזה דבר נמאס אז רק כשהוא שם בעי מחשבה וכונה ומטמא משום דעדיין הוא ראוי לכלב לא משום דנעשה אוכל אדם משא"כ כשהעלהו דע"י זה נעשה אוכל אדם, ועיין בהך דמנחות ד' ס"ט גבי חטים שבגללי בקר דאם חישב עליהם בעודן ברעי אז לא מהני מחשבה אבל אם לאחר שלקטן חישב עליהם אז מהני, ועיין מש"כ רבינו בפ"ב מהל' ע"א הי"ז ע"ש, ועיין במש"כ רש"י חולין ד' קכ"א ע"ב גבי אלל המכונס דכנסוהו תינוקות הוה כמו נתכנס מאליו והוא ג"כ מטעם זה דזה לא די במחשבה רק גדר כונה כמ"ש רש"י שם דמחשבה לא הוה רק מכאן ולהבא ועיין במס' כלים פ"ה מ"ד מחלוקת אם מהני גמר בכלים שלא בכונה ע"ש. והנה לכך פרש"י בחולין ד' ל"א ע"ב שם גבי להקר כתב שם ונפלה כולה ר"ל כך דאם להקר היינו שתהיה כולה בנהר אז גם לר"י מהני זה דהיינו טבילה דלטהרה לא בעי כונה לכך פי' דר"ל דכוונה למים רק לא לגדר טבילה דהיינו שלא תהא כולה במים וכה"ג לרבנן דר"נ בעי לשם חתיכת בשר אך לא לשם זביחת סימנים דהיינו לעשות כדין שחיטה רוב סימנים וכדומה אבל אם לא כוון לשם חתיכת בשר לא מהני לרבנן ולכך גם חש"ו לא מהני דהם לא מכווני ולא מהניא כונתם רק כמו חתיכה בעלמא ולא בשר, אבל בקדשים גבי שחיטה וכן בשארי דברים גם בחולין לר"י מה"ת בעי כונת הדין רק לא כונת הפעולה רק גבי טבילה הוה זה בגדר מעלה וגבי שחיטה קיי"ל דכשרים ואינם מרצין וזהו כונת רש"י בחולין ד' י"ג ע"א ד"ה מנין ע"ש, אך אם נעשה הפעולה ע"י אחרים אז גבי טבילה הוה כונת אחרים כונה מעלייתא כמבואר בגמ' דחולין הנ"ל והטעם משום דהוה כמו דאמרינן בנדרים ד' ל"ה ע"ב דהכל צריכין דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה ר"ל דאף דאנן קיי"ל כר"י בהך דנדרים ד' ל"ה ע"ב וכ"מ דכל קרבן שהיא חייבת צריך הבעל שיתן לה גם בנזירות ובחיללה שבת שם רק שהוא צריך ליתן לה אבל ההקדש צריכה היא שתקדיש, ועיין מש"כ רבינו בפ"י מהל' שגגות ה"ו ובהל' נזירות פ"ט ובזה א"ש הך דתמורה ד' י' ע"א גבי הך דקרבנו על נזרו שהפרישוהו אחרים ודחק שם ואמאי לא מוקי כה"ג בבעל שהפריש עבור אשתו אך באמת להקדיש צריכה היא רק שהוא צריך ליתן לה הקרבנות משא"כ בהך דקרבן סוטה עיין בירושלמי פ"ב דסוטה והובא בתוס' שם ד' כ"ג ע"א דשם החיוב הוא על הבעל להפריש הקרבן וגם אין שום מציאות לסוטה שלא יהיה לה בעל וא"כ עיקר החיוב הוא כן. ובזה א"ש מ"ש התוס' שם סוטה ד' ו' ע"ב מהך דנזיר ד' כ"ד ע"ש, ועיין בהך מחלוקת דערכין ד' כ"א גבי עולה ושלמים של חבירו אם צריך שידע בשעת הפרשה או בשעת הקרבה והטעם כך משום דעולה ושלמים יכול להפריש גם אם אינו חייב ולכך שפיר חל ההקדש רק זה נ"מ אם ר"ל שמקנה לו העולה והשלמים שיהיה שלו לענין שיוצא בהם ידי חובתו או רק שמקנה לו שיפטר בהם ועיין בתמורה ד' י' שם דאמר מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה אך י"ל דשם קאי על קרבנות נזיר דלא הוה כלל בגדר נדר ונדבה, משא"כ בשאר קרבנות י"ל דהוה בגדר קנה על מנת להקנות בנדרים דף מ"ח ע"ב ונ"מ להך דין דהמקדיש מוסיף חומש י"ל דרק בהני דלא בעי כלל דעת כמו מחוסרי כפרה ואף דבתמורה ד' י' לא משמע כן לס"ד מ"מ למסקנא י"ל כך, אך י"ל דכיון שלא הקנה לו רק ע"מ להקנות דהיינו להקריב וכיון דנפל בו מום שוב נשאר של המקדיש, ועיין בירושלמי דנדרים פ"ה דמבואר שם דהא דהמתכפר לבד עושה תמורה זה גם במצורע דהוה מחו"כ דאין צריך דעת המתכפר כלל ועל זה אמר שם דמ"ד טובת הנאה של מתקן פליג, אבל בגמ' דילן דלא ס"ל דתליא זה בזה שם ר"ל בקרבנות כמו של נזירות דאף דאם חייב עצמו בהן מתחייב מ"מ להקדיש אינו יכול רק מדעת הנזיר וכמבואר בירושלמי פ"ב דנזיר ה"ה וכמש"כ לדידן דס"ל כר"י כנ"ל בזה המתכפר נקרא בעלים לענין תמורה ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' תמורה פ"א ה"ד ע"ש דמשמע שם רק אם הבהמה הוא של המתכפר ועיין תוס' תמורה ד' ז' ע"ב דמשמע דאם הבהמה של המקדיש גם המקדיש עושה תמורה, וגבי חטאת ואשם לכ"ע גבי הפרשה בעי דעת דאל"כ לא חל ההקדש כלל דהא לא בא בנדר ובנדבה רק אנן פסקינן דגם גבי עולה ושלמים בשעת הקדש בעי דעת אך זה צ"ע אם ר"ל שלא חל ההקדש כלל או ר"ל דהאחר אינו יוצא בה כיון שלא ידע בשעת ההקדש, וגבי חטאת ואשם דצריך להתרצות גם בשעת כפרה הוא משום דאל"כ הוה כמו דאמר לא יתכפר לי חטאתי דלא מכפר ולא משום דיכול לחזור בו וגם לא כמש"כ רש"י דצריך שידע שמקריבין עבורו רק דצריך שיתרצה ואף אם לא ידע מ"מ יצא ועיין בתוספתא דתמורה פרק ג' דמתחלה נתרצה ואח"כ הביא חטאת אחרת דהוה כמאן דמחי כמבואר בפסחים ד' פ"ח ע"א ובעירובין ד' פ"ב ע"ב גבי ערוב כה"ג הוה הראשונה כחטאת ואשם שנתכפרו בעליה באחרת הרי חזינן דמ"מ הקדושה הראשונה נשתייר ולא שיכול לחזור בו רק כמו דאמר לא יתכפר לי חטאתי, ויהיה נ"מ ג"כ לדידן אם לא ידע בשעת הקרבת החטאת והאשם רק אח"כ הביא חטאת שלו וכבר נקרב החטאת הראשון אם מהני או לא, ועי' בהך דפסחים ד' פ"ח ע"א דאמר שם דגבי עבדו ושפחתו העברים ואשתו בסתמא ג"כ מהני. והנה בנדרים ד' ל"ו ע"א מבואר דאם הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום, ועיין בירושלמי פ"ח דפסחים דהוה בזה מחלוקת ועיין בהך דשבת ד' קמ"ח ע"ב דרק רועה הרגיל אצלו יכול להקדיש עבורו ועיין בירושלמי פ"ח דפסחים דמבעי ליה אם הרב יוצא בהקדש העבד שלא מדעתו. אך כך דאם הפריש פסחו על חבירו לבד בזה לא עשה ולא כלום דלא חל ההקדש כלל וזה הך דנדרים דף ל"ו הנ"ל וזכות ג"כ כאן לא מהני וזה משום דהקדש בעי דעת דוקא שידע ולא מהני זכות ועיין בתוס"י נדרים ד' ל"ו ע"ב שכ' כמו כן וזהו מה אתם לדעתכם שצריך שני דברים שלכם ולדעת דהיינו שיכול לשאול על תרומתו ועל הקדשו כן גבי שליח צריך גם דעת בעלים ולא מהני זכות בלבד ולכך גם גבי תרומה בשל חבירו לא מהני גילוי דעת רק שליחות גמורה ולא כשיטת הרמב"ם ז"ל בהך דב"מ ד' כ"ב ע"א רק כשיטת התוס' ישנים בנדרים הנ"ל ועיין מש"כ התוס' גיטין ד' מ' ע"ב דהא דיכול לתרום אפוטרופוס של יתומים להאכיל הוא רק משום תקנה ועיין בירושלמי פ"א דתרומות דרק ביתום קטן, ואף דהתוס' ביומא ד' ס"ו ע"א כ' דגבי מעשר בהמה יכול אפוטרופוס לעשר זה משום דשם הוה בגדר זכות עיין בבכורות ד' ל"ב דמעשר בהמה של יתומים מקילין בהם והוה כעין הך דכתובות ד' ק' ע"ב דמייתי זוזי חריפא וכן המצוה הוא ג"כ גדר זכות רק גבי הקדש לא מהני משום דצריך דעת משא"כ גבי מעשר בהמה דמאליו הוא קדוש שפיר מצי אפוטרופוס לעשר, אך מ"מ רועה הרגיל אצלו יכול להקדיש כמבואר בשבת הנ"ל דזה הוה כמו גדר שליח וכמו גדר פועל בגת ואריס עיין מש"כ רבינו פ"ד מהל' תרומות ה"י והל' י"ג ע"ש, אך אם הפריש פסחו ומינה אחרים עליו שלא מדעתן בזה שפיר י"ל דהיכא דהוה לאחרים גדר זכות מהני. והנה בגמ' דפסחים דילן ד' פ"ח נקט סתמא וי"ל אף דלא שמעו לא בשעת הפרשה ולא בשעת הקרבה ומיירי כגון שהמנה אותם על פסחו דומיא דבנו ובתו הקטנים. אך בדברי רבינו שם פ"ב מהל' ק"פ ה"ח נקט ואם שתקו ר"ל ששמעו ושתקו וכעין בהך דעירובין ד' פ"ב ע"ב ע"ש. והנה בגמ' דילן נקט שחטו ושחט עליהם ובדברי רבינו שם נקט שחט עליהם ואח"כ שחטו ומשמע דאף ששתקו מ"מ כיון שאח"כ שחטו קרבן אחר הוה זה מחאה ועיין בהך דחולין ד' ל"ט ע"ב גבי הוכיח סופו על תחלתו וב"ב ד' קל"ח ע"א וכ"מ, ובאמת שם נקט ג"כ שפחה וע"כ היא קטנה וכמש"כ רש"י שם והיאך מהני מחאתה ועיין בהך דנזיר ד' כ"ח ע"ב מיחה כו' וגילח ע"ש בתוס' ובפה"מ לרבינו ושם הוה ג"כ בגדר מעשה ואף דבהך דכתובות ד' י"א גבי גר קטן לא מהני החזרה רק לכשיגדיל שם הוה בגדר כמו דאמרינן כאן בחולין ד' ל"א ע"ב כונת אחרים כו' וכמו גבי מחו"כ דאין צריך דעת כלל וכמו דאמרינן בירושלמי נדרים פ"ד דס"ל להירושלמי דהך דנקט שם ומקריב עליו קני זבין וקני זבות ר"ל מאחר שיכול להפריש עליו ולא הכהן כפי' הגמ' דידן ואמר שם שלא נכנס לתוך ידו כלום ר"ל שלא צריך להקנות לו כלל ועיין בירושלמי פ"ח דפסחים ה"ג דאמר שם דאם נימא דגבי הממנה אחרים על פסחו יוצא לחולין וחוזר וקדוש וא"כ מאי טעמא לא הוה אתנן ואף דרבינו ז"ל בהל' איסורי מזבח פ"ד כתב בהל' ט"ו דהטעם משום שכבר זכה בו גבוה קשה דהא זה תליא בהך בעיא דע"ז ד' ס"ג הובא שם בהל' י"ב לכן תירץ הירושלמי כך דהא הטעם דיוצא לחולין וחוזר וקדוש אף דבכל התורה אינו כן הוא משום דהתורה גילתה לנו דבפסח יכול למנות אחרים אף אחר שהפרישו וכאן ע"י זה יפסל הפסח וא"כ שוב לא שייך בזה דין התורה שחידשה לנו וא"כ שוב לא נכנס לתוך ידה כלום ושוב אין עליו דין אתנן, וה"נ גבי גר כה"ג ולכך מהני הטבילה שלו אף דצריך לשם קדושה כמבואר בירושלמי פ"ג דקדושין וברש"י יבמות ד' מ"ה ע"ב ע"ש רק כמש"כ ועיין בנדה ד' ל"ב ע"א והטבילוה קודם לאמה גבי אכילת תרומה ע"ש, רק דמ"מ צריך גבי גר שיקבל המצות מדעת ולכך זה לכשיגדיל ואז אם לא נתרצה לקבל פקע הגירות ועיין תוס' סנהדרין ד' ס"ח ע"ב ע"ש ולכך צריך דוקא בגדלות. אך מ"מ אף לר"נ גבי שחיטה אף דלא בעי כונה כלל להדבר הנשחט מ"מ להסכין צריך פעולת אדם מחמת וזבחת, ועיין בשבת ד' ע"ב ע"א בהך מחלוקת דאביי ורבא גבי מתעסק אם לחתוך דבר פטור אם זה מקרי מתעסק או לא ורבא לשיטתיה ולכך אמר דזרק לנועצה הוי גדר מתעסק לרבנן. אך כ"ז אם הדבר אינו נצרך בשביל דבר אחר אבל אם נצרך בשביל ד"א אין עליו שם שחיטה משא"כ גבי שור הנסקל דלא נצרך לגדר שחיטה לכך מהני שחיטתו לטהר ואף דגבי עריפה אמרינן אדרבא עריפתו זו היא שחיטתו וכן דחייתו לצוק זו היא שחיטתו כמבואר בזבחים דף ע' ע"ב וביומא ד' ס"ד שם זה הוה בגדר פעולה ולכך מהני לסלק שלא יבוא לידי טומאת נבלה דמחיים אין בה דין של טומאת נבלות וזה תליא אם הטומאה באה ממילא או המיתה פועלה וזה תליא בהך מחלוקת בחולין ד' ט' ע"א גבי לא בדק בסימנין אם יש עליה חשש טומאת נבלה ע"ש, ועיין ברש"י מנחות ד' ק"א ע"ב ד"ה ועוד ע"ש משא"כ לגבי איסור נבלה בזה כל שלא נשחטה יש עליה שם איסור של נבלה וכמש"כ לעיל בשם הירושלמי והתוספתא גבי אבר מן החי ולעיל בהל' ג' ולכך לא מהני עריפתה גם לענין איסור וכן מליקתה ג"כ כן כמבואר ביבמות ד' ל"ב ע"ב משא"כ גבי חרב של עיר הנדחת דהוה זה בגדר מיתה וקנס לכך י"ל דלא מהני אף לטהרה מידי נבלה:

נודע שהוא פטור כו'. כן מבואר ממשנה דכריתות ד' כ"ג ע"ב ע"ש והנה שם בגמ' ד' כ"ד אמר שם דאם שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג אם בא לאחר גמר דין אסור ולא אמרינן תרי ותרי ואוקי אחזקתיה ועיין שם בתוס' מה דחלקו דלאחר שנסקל אסור ע"ש ועיין בהך דיבמות ד' ל"א ע"א גבי תרי ותרי דהוה ספיקא דרבנן או דאורייתא ועיין תוס' עירובין ד' ל"ו ע"א דהוה זה מחלוקת תנאים אך זה רק במקום שכעת היא ודאי טמאה ועיין במש"כ הר"ש ספ"ה דטהרות בשם תוספתא דאם שנים אומרים נטמא ושנים אומרים לא נטמא הוה ככל ספק טומאות שברה"י טמא וברה"ר טהור ע"ש ועיין במש"כ התוס' כתובות ד' כ"ה ע"ב בשם ריב"ב דהיכא דנגמר הדין ע"פ הראשונים הוציאו מחזקתו ועיין ברמב"ן שם. אך באמת כך דהנה התוס' בכריתות שם כתבו בשם רבינו אפרים דרובע ונרבע מותר בהנאה ע"ש מ"ש עליו ועיין מ"ש רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ד להיפך. אך באמת כך דהנה עיין בתמורה ד' כ"ח ע"א מבואר בהדיא דרובע ונרבע הודאת שני עדים פוסלתו מאכילה, ועיין בסנהדרין ד' נ"ה ע"א מבואר ג"כ דנאסר גבי רביעה ע"ש. אך כך דיש שני גדרים בהאיסור דאחד דכיון דצריך לבערו לכך הוא אסור וכמו דאמרינן גבי פירות שביעית לאחר הביעור לשיטת רש"י ולרבינו אסורים בהנאה והאיסור הוא משום דהתורה הצריכתו ביעור, ועיין בהך דע"ז ד' ס"ב ע"ב מבואר הוא דאמרינן דכיון דהוא צריך קבורה ע"כ הוא אסור בהנאה ועיין בתוס' ישנים יומא ד' ס' דכתבו כן, ובהך דע"ז ד' כ"ט ע"ב גבי עגלה ערופה, ועיין כריתות ד' ו' ע"א מלמד שטעונה גניזה ובע"ז ד' נ"ב ע"א גבי ע"ז של ישראל שטעונה גניזה ע"ש ברש"י ושם בע"ב בגמ' דיליף מזה דלא מהני לה ביטול, ועיין תוס' יבמות ד' ק"ד ע"א דילפי מזה דא"צ שריפה ע"ש וא"כ נמצא דעיקר האיסור הוא משום דטעון גניזה ואם יהנה ממנה בטלה הגניזה וכן גבי חמץ י"ל כן, ויש דברים להיפך דאדרבא מחמת שהם אסורים בהנאה לכך הם צריכים קבורה או שרפה וזה בעצם כונת הגמ' בהך דסנהדרין ד' נ"ה דאמר שם גבי מה אילנות כו' ר"ל כך דמה אילנות דחזינן דאף שהתורה צותה לנו לשרוף אותם מ"מ כלה ר"ל דאף האפר אסור כמבואר בסוף תמורה וכ"מ, א"כ חזינן דלא משום דאסור לכך צותה התורה לשרוף דהרי אף לאחר שרפה עדיין לא נגמר האיסור דהרי גם אפרה אסור וע"כ אדרבא משום דהתורה צותה לכלה אותם לכך אסורים בהנאה דאם נימא דמותרים בהנאה שוב לא הוה כליון וכן אמרינן בחולין ד' קל"א וגיטין ד' מ"ד ע"א אישתרושי קמשתרשי ע"ש ור"ל דהוה כמו שהדבר קיים ולכך באמת תופסין דמיהן ג"כ דהוא מחד טעם כל שאתה מהווה ממנו כו', עי' רש"י ע"ז ד' מ"ו ע"ב, ועיין חולין ד' פ"ט ע"א גבי עיר הנדחת דאפרו אסור וכן מבואר בתוספתא ספ"ג דקדושין דתפסי דמיהן והוא מחד טעם, וא"כ י"ל דגם אדם המסית חייב מיתה זהו כונת הגמ' שם בסנהדרין, ואח"כ אמר שם דגם בעלי חיים כן רק משום דחס רחמנא עלייהו ור"ל כמו הך דקדושין ד' נ"ז ע"ב לא מצינו בע"ח שאסורין ועיין ירושלמי פ"ה דע"ז לא התפיסה התורה איסור בבע"ח, ועיין תוס' תמורה ד' כ"ח ע"ב דלאסור בע"ח אזלינן להקל ע"ש. והנה עיין בחולין ד' קל"ח ע"ב וד' ק"מ ע"א דגם גבי בע"ח יש מ"ע דובערת הרע ע"ש ועיין בדברי רבינו בהל' נזקי ממון פ"י ה"ז ע"ש בהשגות, ועיין סנהדרין ד' ל"ו ע"ב ברש"י ושם ד' ט"ו ע"ב גבי מאי זכה זכה לשמים ותוס' שם ד' פ' ורש"י ב"ק ד' צ"א ע"ב אנא בעינא למעבד מצוה. אך באמת כך דגבי שור הנסקל מחמת שהרג את הנפש אז מלבד המצוה של ב"ד יש בו ג"כ הך ובערת הרע משום דהוא הוה בגדר דין של בעלים ולכך פסקינן דשור של טרפה ושל אדם טרפה פטור, וכן אין גומרין דינו אלא בפני השור, ועיין ב"ק ד' מ"ה וסנהדרין ד' ע"ט ע"ב ומה דאמרינן שם ד' פ' דשור שנגמר דינו שנתערב בשורים אחרים מעליא סוקלים כולם התם רק משום מצוה דובערת הרע ולכך פסק רבינו ז"ל שם בהל' נזקי ממון פי"א ה"י דכולם נסקלים ושם בהל' י"ב גבי ולד פסק דמכניסין לכיפה ולא נסקלין ע"ש והוא משום דגבי ולד ליכא הך מצוה דובערת דהוא לא הרג, אבל גבי רובע אז הוה רק בגדר דין ולכך גם באונס חייב עיין ב"ק דף מ' ע"ב ועיין בהך דחולין ד' קכ"א ע"ב גבי והרובע חייב, ובסנהדרין ד' ע"ח גבי הבא על הטרפה ומשמע דאף השור ג"כ נהרג ולא דמי לשור שהרג את הנפש, ועיין בחולין ד' ע"ד ע"ב גבי בן פקועה, ושם הוה רק בגדר דין על הבהמה ולא משום האדם, וכן להך דין דבעי שם בסנהדרין ד' ט"ז גבי שורו של כה"ג בכמה הוא ג"כ רק בהרג את הנפש ולא ברובע וכן בהך דין דר"י דב"ק ד' מ"ד ג"כ רק בשור שהרג את הנפש כדמוכח בהך דתמורה ד' כ"ח גבי מן הבהמה. ועי' בנדה ד' מ"א ע"א וכ"מ, ודלמא כי איצטריך קרא לבהמת הקדש וכן מוכח בתוספתא דב"ק ספ"ד ע"ש וכ"מ, וא"כ י"ל כך דגבי שור שהרג האיסור הנאה שלו משום דיש בו מצות סקילה וקבורה ולכך אף אם עדיין לא נתקיים הפעולה אסור עיין תוס' סנהדרין דף פ' וזבחים ד' ע"א וכ"מ. אך המדקדק בדברי רבינו כאן שכתב ונעשה כבהמה טמאה מוכח דאין בו איסור הנאה מחיים רק דנעשה מין חדש ופקע ממנו תורת שחיטה משא"כ ברובע ונרבע י"ל דרק לאחר שנהרגו אז אסור בהנאה עפ"י דין ב"ד. ובאמת כן מפרש רבינו ז"ל בפה"מ הך משנה דערכין ד' ז' בהמה שנהרגה אסורה בהנאה ר"ל אשאר בהמות כגון רובע ונרבע ולא קאי כלל אשערה רק דר"ל כך דהבהמה נאסרה לא מטעם המיתה רק מטעם הדין ולכך אף דלאחר שנהרגה שוב אין עליה דין כלל ופקע מעליה שם בהמה כלל עיין נזיר דף מ"ח ע"א דבשלמא בהורג את הנפש התם האיסור משום בעל השור כמבואר בב"ק ד' מ"א משא"כ גבי רובע ונרבע וכמש"כ, וא"כ הוה אמינא דאין שייך בהו כלל גדר איסור אחר ההריגה ועיין בהך דבכורות ד' י' ע"ב סד"א עריפה במקום פדיה ולא דמי לבהמת עיר הנדחת דשם אין האיסור מטעם בהמה רק מטעם עיר הנדחת ולכך אסור לעולם משא"כ כאן וקמ"ל דמ"מ אסורה ולא קאי כלל אשערה דבאמת כיון דאמרינן בע"ז דף ל"ד ע"ב דרק גופו אסור וא"כ י"ל דה"ה שערו ג"כ לא, ועי' בנזיר דף נ"א גבי גלגלין ובהך דעירובין ד' כ"ז ע"ב אם צמר הוה בכלל גוף ובהך דחולין ד' ל' ע"ב גבי חלדה, ואף דגבי פטר חמור וקדשים גם שער אסור כמבואר בתמורה ד' ל"ד וכ"מ שם י"ל דהוה בגדר גיזה, ועי' בכורות ד' ט' ע"ב ושם ד' כ"ו ע"א וכ"ה ע"ב ואף דהגיזה בעצמו שרי זה רק בבכור בעל מום אבל לא בבכור תם דאסור מטעם הקדש וכן גבי פטר חמור אסור ג"כ ונ"מ אם לאחר שגזז הצמר מפטר חמור מת החמור י"ל דהצמר מותר וכן למ"ד פטר חמור אסור מחיים אם לאחר שגזז הצמר פדה את החמור י"ל דגם הצמר מותר ועי' בפה"מ לרבינו בפ"א דבכורות ובדברי הרא"ש שם ע"ש, ולכך לא הביא רבינו כלל דשער של שור הנסקל אסור בהנאה וראיה דצריך קרא בפ"ע להנאת עורו, ועי' תוס' ב"ק ד' י' וזבחים ד' ע"א ונדה ד' נ"ה, וגבי אדם המיתה אוסרתו ולכך דבר שאין עליו שם האדם מותר, ועי' ערכין שם ד' ז' ע"א גבי אשה מעוברת סד"א כו', ויהיה נ"מ גבי שפחה או כגון הך דתמורה דף כ"ה דהיא בת חורין וולדה עבד או כמו הך דשבת ד' קל"ה ע"ב גבי שפחה לזה ועובר לזה אם שם ג"כ אין ממתינין עד שתלד ועי' בתוס' סנהדרין ד' פ' ע"ב וכ"מ, נמצא כך דגבי שור שהרג הא דלאחר סקילה אסור בהנאה הוא משום דנעשה מחיים דבר חדש וממילא נאסר וא"כ ליכא למימר הכא אוקי תרי להדי תרי ואוקי הבהמה אחזקת היתר הנאה שלה משום דעכשיו אין עליה האיסור משום שם דשור הנסקל רק זה ממילא וכמש"כ משא"כ ברובע ונרבע אז י"ל שפיר דאוקי תרי לבהדי תרי ובטל מעליה שם בהמה שנהרגה וי"ל דמותרת בהנאה ולכך בהל' נזקי ממון פ"י ה"ו כתב רבינו דגם שור של הקדש שהרג סוקלין אותו ועיין בהך דסנהדרין ד' קי"ב ע"ב מבואר שם דגבי עיר הנדחת משום כבוד שמים אין הורגין בהמת הקדש כמו שאר בהמות ע"ש ברש"י. אך בזה א"ש דכאן החיוב סקילה הוא משום עצם הדבר ולא מהני זה לאפקועי ממנה משא"כ בבהמת עיר הנדחת אין הורגין אותה מחמת עצמה רק משום שהיא של עיר הנדחת ולכך משום בזיון קדשים אין הורגין אותה ועי' ע"ז ד' י"ג ע"ב משום הך דונתצתם וכעין הך חילוק דמחלקינן בהך דתמורה ד' י"ז ע"א גבי טרפה דפקע ממנה הקדושה לגמרי דהוה כמו פסולי הגוף, וע"ש ד' כ"ח ע"ב, ועי' בירושלמי פ"ב דפסחים ה"ב דבעי שם גבי פטר חמור שהרג את הנפש במה מיתתו אם בעריפה אם בסקילה ומשמע ג"כ מטעם זה, גם י"ל דשוב אין יכולים לפדותו וכעין פטר חמור שמת עי' בתוספתא בכורות שם ועי' בספרי פ' קרח אך פדה תפדה ע"ש בפסקא קי"ח, ועי' בהך דפסחים ד' י"ג ע"ב בתוס' ד"ה אין בהך דאמר דיכול לפדות אף דהדמים אסורים וע"ש ד' ל"ג גבי תרומת חמץ ובתוס' ישנים יומא דף נ"ו גבי איסורי הנאה ועיין בהך דבכורות ד' י"ב ע"א ודף ט' ע"ב אם זה הוה כגדר פדיון קדשים אך זה ודאי אף אם נימא דבשה יוכל לפדותו משום דהוה רק גדר הפקעת ההקדש לא פדיון בשלקא בשויו ודאי לא דזה הוה גדר פדיון. ובזה א"ש הך דשם דף י"ב גבי מהו לפדות בפסולי המוקדשין וקאמר שם משום כצבי וכאיל ותיפוק ליה דנ"מ לענין שויו וצ"ל דגדר פדיון לכ"ע לא מהני עיין בתרומות פ"ו בהך מחלוקת דר"מ ורבנן אין הקדש פודה את ההקדש ועיין ב"מ ד' ו' ע"ב ועי' בסנהדרין ד' קי"ב ע"ב דהוה מחלוקת גבי בכור בע"מ אם הוה בגדר שללה או לא, ועי' במש"כ רש"י ז"ל בחולין ד' קל"ב ע"א בד"ה ואם אחד שכתב הטעם משום דאין קדושה חלה על קדושה ובגמ' דבכורות אמרינן משום הך דכצבי וכאיל וכן כתב שם רש"י ד' ק"ל ע"א אך ר"ל כך דשם שה שיש עליו הוא קדוש ובשרו שנאכל בתורת חולין הוא משום שיש עליו שם חיה כצבי וכאיל ופטור מן המתנות, ועי' בהך דקדושין ד' י"ג ע"ב מידי דהוה אפסולי המוקדשין כו', משמע דזהו משום צד קדושה. ובזה א"ש הך דבכורות דף נ"ג ע"ב גבי הך דאמר שם יהיה קדוש והקשה שם טעמא דכתב רחמנא כו', ואמאי לא מוקי לה בפסולי המוקדשים ובשלמא גבי פסולי המוקדשים י"ל דהוה כמו לקוח, עיין בירוש' ב"ק פ"ז דאמר שם דפדיון אינו כלקוח אך מ"מ הא מצי לאוקים בבכור בעל מום ועיין בתמורה ד' ז' ע"ב גבי הך מחלוקת דר"ע וריב"נ, אך י"ל כיון דיש עליו שם צבי ואיל א"כ ממילא פטור ממעשר בהמה, ועי' בבכורות ובפה"מ שם: