Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ספרים רבים וכו'. צונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים וכו' ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור וכו' זה רק בשעה שהם נעבדים אבל בשעה שהם נעזבים מותר כמבואר בירושלמי פרק ג' דע"ז וכן בספריהם ג"כ ולכך רבינו ז"ל קרא בספרי הבלים שלהם כמבואר במ"נ ח"ג. בכסף משנה ומפרש רבינו דהני דיוקנות של עכו"ם הן וכו' בירושלמי פ"ג דע"ז ה"א:
הא למדת שכל המודה כו'. עיין כריתות דף ז' ע"ב כמ"ש התוס' עי' בירוש' פרק ז' דסנהדרין הי"א ע"ש, ועיין בתוספתא פ"ג דבכורות:
ואין מקבלים אותם בתשובה וכו'. לא קאי אמומר, ועיין בירושלמי פ"ג דהוריות ע"ש:
ואסור לספר עמהן וכו'. עי' שבת דע"ה ע"א וע"ז די"ז ע"א ע"ש:
ומחשבה כו'. חולין ד' י"ג ועי' תוס' ע"ז ד' כ"ו ע"ב ומש"כ רבינו בפירוש המשנה חולין שם:
אין המגדף. עי' יבמות ד' ק"א ע"א שאין בה שותפות ועי' שם בתוספתא וזה הטעם הך דסנהדרין דפ"א ע"ב לקונה ולמקנה דפטור ע"ש:
ואני אומר כו'. עי' שבועות ד' ל"ה ע"א המקלל בכולם ועי' שם ברש"י ועי' בסנהדרין ד' נ"ו שהביא רק הברייתא ולא הביא המשנה אך רבינו ז"ל בפירש המשניות מפרש שם בענין אחר אך לשיטת רש"י צ"ל כך וכשיטת רבינו בזה דהשם שהוא מגדף לדידן צריך דוקא שם המיוחד ולר"מ כל שמות שאינם נמחקים וכמש"כ רש"י שם בסנהדרין ד' נ"ו ע"א ד"ה ואליבא ורש"י לא חשב שם אדני נראה דס"ל כשיטת רבינו כאן אבל השם שבו מגדף אז לר"מ אף רחום וחנון כן ולרבנן רק שמות שאינם נמחקים ועי' מה שכתבתי בזה בסוף הל' סנהדרין והל' ממרים:
ואני אומר כו'. ראיה לזה מהך דמקשה שם ואימא עד דעביד תרווייהו ועי' שם ד' ס' ע"א שם בן ד' אותיות ור"ל אדני ושם רבה דשם ר"ל לשיטת רבינו שם י':
ואם היה עדים רבים כו'. ר"ל כך דהנה גבי עדים צריך שיעיד כל אחד ולא שיסכים לחבירו וא"כ צ"ל דאף אני כמוהו זהו כמו שאמר מה שאמר חבירו וכמו דאמר בשבועות ד' כ"ט ע"ב גבי אומר אמן ועי' שם ד' ל"ו ע"א ועי' הוריות דף ג' ע"ב גבי הירכין ובירוש' פ"ג דר"ה גבי עדות החדש ועי' מה שכתב הרי"ף ז"ל בסנהדרין על הך דדף ס"ה מה לעדים זוממין שכן ישנן כו' ע"ש ועי' בנזיר ד' כ"א אך כל זה אם הוא תוכ"ד אבל לאחר כדי דיבור של הראשון אף דחד בחבריה מתפס לא הוי רק כעין יד ועי' בב"מ ד' צ"ח ע"ב גבי שאילה בבעלים ושבת ד' ע"א ע"א. אך כ"ז לדידן דסבירא לן בהך דמכות דף ו' וסנהדרין דף ט' דלא מיקרי כת אחת רק תוכ"ד אך ר"ע לא ס"ל כן עי' בתוס' סנהדרין הנ"ל, והנה במשנה נקט והשלישי אומר אף אני כמוהו א"כ הוי לאחר כ"ד מן הראשון ובכך אמר בגמ' כאן סתמא כר"ע אך אנן דלא ס"ל כר"ע לכך נקט רבינו ואם היו עדים רבים דהיינו סתם רבים ג' צ"ל רק כזה שמעתי דהיינו ה' בתוכ"ד של הראשון ולא כתב אפילו מאה כמו"ש בהל' סנהדרין פי"ב הלכה ג' ע"ש:
[ממהדורא תניינא: **נגמר הדין כו' והוא אומר. עיי'**בכסף משנה דרבינו לא ס"ל כשיטת הירושלמי רק דמוכרח לומר הלשון כמו שאמר המגדף, ומפרש דזה הוא כוונת הגמרא בסנהדרי' דס"ה שאני מגדף הואיל וישנו בלב עי"ש ור"ל דחזינן דהעד צריך לומר הלשון שאמר המגדף ולא איכפת לן, ועל כרחך כן. ועי' ירושלמי מגילה פ"ד דמבואר שם דאם המתורגמן אומר דבר ששמע הרב מפי אביו של המתורגמן צריך המתורגמן להזכיר שם כמו שאמר הרב אף דאסור להזכיר שם אביו ובירושלמי נזיר פ"ב מבואר שם, דהיכי דאחד מספר מה שאמר האחר אף שאמר בלשון הרני נזיר לא הוי השני נזיר אף שאומר בלשון נזירות ואם לא אמר הראשון כלום הוי נזיר ועי' ברכו' די"ג ע"א גבי אברם נביא הוא דמסדר חזינן דלא איכפת לן אם אומר הלשון אף שכעת אסור לאמר כן, אך נ"מ גבי מגדף אם הזימו את העדים א"כ הוי העד כמו שהוא בעצמו גידף ועי' במאי דפליגי במגילה די"ח ע"א הגמרא שלנו והירושלמי אם היכי דמתרגם לשון הכתוב אם זה הוי כמו קריאה אחרת או לא דהירושלמי ס"ל דהוי כמו עצם וגמרא דידן ס"ל דהווי כמו בעל פה, ובמה שכתב רבינו בפי' המשניות בסו' מעש"ש דקריאה דוידוי מעשר הי' קורא הפרשה בלשונה כמו שניתנה ע"י נביא, ואף דהא מבואר בסוטה ל"ב ע"ב דהיה מתרגם, אך כיון שאומר התרגום על כל תיבה ותיב' הוי כמו זה הלשון בעצמו, ועי' בתוספ' סוכה דנ"ג ע"א ד"ה אם אני ותוספ' מנחות דל"ב ע"ב ד"ה כתבה, מה שהקשה על רש"י דפי' שם דילפינן כתיבה מגט דכתוב שם ספר דהרי בגט יש כמה חסירות ויתירות ע"ש, אך באמת מה דמבו' בגיטין דכ"א ע"ב דגבי גט סופר לספיר' דברי' רצ"ל כך, דבכל מקום יש חסירות ויתירות בכתיבה וחסירו' ויתירות בלשון, אבל בגט צריך לכתוב כמו שמדברים לא דקדוק הכתב דהגט הוא בגדר לשון הבעל ונ"מ ג"כ להך מחלוקת דכתובות דכ"ד ע"ב אם מעלין בשטרות ליוחסין עי"ש דפליגי אם העדים החותמים על זה מעידים שפלוני הוא כהן, או רק שמספרים שהאיש הנקרא כך לוה כך וגבי גט לכולי עלמא זה רק בגדר ספור דלא כמה שכתב התוספות גיטין דף פ' ע"א. דהרי מבואר בירושלמי גיטין פ"ד ופ"ט דגבי גט אם יש שם ענין אחר אפילו כל שהוא פוסל כמ"ש לעיל, א"כ על כרחך מה שנכתב בגט שהוא כהן זה רק סיפור דברים שקורין אותו כך ולא שהעדים מעידין עליו שהוא כהן, וכן גם בשם אביו רק שכך נקרא, ונ"מ ג"כ אם נצרך לכתוב בגט גם שם האב לשם גט, ובאמת נ"מ בין שם אבי הבעל לשם אבי האשה דגבי אבי האשה לא שייך זה להשם ממש ואין צריך לשמה מה שאין כן בשם אבי הבעל דהוי כמו שם ארוך וע' בזבחים ד"ז ע"א תודה ששחטו לשם תודת חבירו עיי"ש בתוספו' דהוי גדר שנוי קודש דכך שמה, ועיי' מנחו' ד"ג ע"ב גבי מנחת מחבת ובזבחי' דכ"ב וכמה מקומות גבי מי כיור דהוי בגדר שם לואי ובחולין דס"ב ובהך דב"ב ד"ל גבי ארעא דבר סיסן ובבכורו' דנ"ו גבי הנודר ממי פרת אם רצה לומר על המציאות או שכך שמם ובאמת פליגי כה"ג בתוספתא דתרומו' פ"ד גבי היה עומד בשנת מעשר עני ואמר הרי זה מעש"ש דת"ק ס"ל דלא עשה כלום ור"י ס"ל דאם נתכוין לשם שני דהיינו לשם מציאות שהוא שני דבריו קיימים ואם למה שקורין כך לא עשה כלום וכה"ג פליגי ג"כ ר"ט ור"ע בירושלמי דסוכה פ"ג גבי כפות תמרים אם ר"ל כפות מתמרים א"כ צריך דווקא שיהיו הלולב ניטל מדקל הנושא פירות או כך שמם א"כ יהיו הנ"מ גבי גט אם צריך שיכתוב גם זה לשמם וזה הנ"מ בין של האיש ובין של האשה ולכך בגיטי' דפ"ה ע"ב גבי אתקי' רבא בגיטא נקט רק גבי בעל שם האב -עי' יבמות דקט"ו וקט"ז- ולא באשה ועי"ש דל"ה ע"א וכן יהיו הנ"מ גבי כהן שנשא גרושה ויש לו בנים דהוו חללים איך כותבים עליהם בגט, עי' ערוכין דל"ג ע"ב גבי לוי ממזר וגיטין דנ"ט ע"ב דאין שם לוי עליו וביבמות דע"ד ע"ב דלא מקרי זרעה דאהרו' אך הריטב"א ז"ל כתב בהך דנדרים דל"א דבלשון ב"א חלל נקרא בשם כהן עי"ש, ובאמת לפי זה קשה איך ס"ל בכתובות שם דמעלי' משטרות ליוחסי' שמא הוא חלל ועי' תוספו' ב"ב דקמ"א ובנדרי' דנ"ו ובירושלמי שם אם גבי מכר הוי ג"כ כלשון ב"א כמו גבי נדר עי"ש, ובאמת לכך דייק הרשב"ם ז"ל ב"ב דקע"ב דאם הי' כהן כתב דיכתוב בשטר פלוני הכהן וגבי שאר סמני' כתב פלוני ב"פ עי"ש משום דנ"מ אם הוא חלל. עכ"פ גם בוידוי מעשר אף דנקראי' בכל לשון מ"מ צריך דווקא גדר תרגום וגבי מקרא ביכורי' זה הוי גדר קריאת פרשה וצריך דווק' שיקרא בס"ת ובלה"ק ועי' בירושלמי בכורים פ"ג דכל מקום שנאמר עניה הוי מפי אחר וכן בירושלמי סוטה פ"ח גבי פרש' משוח מלחמה דאף דגם היא רק בלה"ק מ"מ לפי פי' רבינו שם במה שאמר כהן מדבר וכהן משמיע ר"ל שכהן אחר משמיע והכהן השני הי' משמיע בכל לשון עי"ש, וכבר כתבתי בזה במ"א מה דמבו' בסוטה דל"ב ע"ב דפרשת ביכורים קוראים בקול רם ר"ל כמו קריאת פרש' בס"ת, ולכך יש שם מתורגמן והוא לא מתרגם בלבד רק הוא דורשה עי' פסחי' דקט"ז ובתוספ' סוטה, ובספרי פרש' תבוא, וכבר כתבתי בזה גבי הך דמגיל' כ"ה גבי ברכת כהנים נקראי' ולא מיתורגמי' דאין רצ"ל בשעת קרה"ת רק דרצ"ל בשעה שהם מברכים בר"כ אם זה הוי בגדר פרשה או רק בגדר ברכה, ולכך הגירסא בירושלמי ותוספתא דברכת כהנים לא ניקרא ורצ"ל דאין זה קריאה רק ברכה, והוא בשעת הדוכן, ובאמת זה נ"מ בין מקד' למדינה דבמקדש הוי קריאת פרשה כמו פרשת כה"ג משא"כ במדינה, ובאמת בגמר' דמגילה דכ"ד ע"ב אמר שם ר"י דרק סומא בעין אחת אם הוא דש בעירו נושא את כפיו אבל סומא בשתי עיניו לא ישא כפיו וכן מוכח לגיר' הרי"ף ז"ל שם משום דהוי קריאת פרשה, ובזה סומא לא כמו שכ' הרי"ף ז"ל שם ובתוספ' סוטה דל"ט דדברי' שבכתב אי אתה רשאי כו' וכבר כתבתי בזה שיש ג' מיני נשיאת כפים אם בגדר עבודה או בגדר מצ"ע או בגדר ברכה, ובמקדש הי' ב"פ נשיאת כפים עי' תוספ' ברכות די"א ע"ב וסוטה דל"ח ובתוספת' דסוטה פ"ז דגם כהנים שאינם מן המשמר נושאים כפיהם במקדש וזה רצ"ל הך דתענית דכ"ז ולקמן אבאר זה, עכ"פ אין בזה חשש מה שאומר הלשון שאמר המגדף והעד השני שאמר אף אני כו' הוי כמו שגם הוא אמר זה הלשון, וכבר כתבתי בזה בהך דשבועות דכ"ט ע"ב גבי כל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו כו' ושם דל"ו ע"א גבי אמן בו שבועה עי"ש ברש"י ובדברי הר"ן רפ"א דנדרים, אך באמת דברי ר"ת נכונים דבאמת עי' בדברי רבינו בה' שבועות פ"ב הל' א' דלאו דווקא אמן רק ה"ה הן ג"כ הוי קבלת שבועה ועי' הוריות ד"ג ע"ב דהרכין הוי כמו שגם הוא הורה ובגבי התראה מבואר בסנהדרין דפ"א ע"ב דהרכנה לא מהני לקבלת התראה ע"ש ובירו' ר"ה פ"ג מבו' שם גבי עדים שאמרו שב"ד קידשו החודש די בהרכנה ולמה גבי התראה לא מהני זה, ועי' סנהדרין דפ"ו ע"ב דרמיזא בדיני נפשות לא מהני ע"ש בתוספ' וכתובות דל"ג, ועי' גיטין ד"ע ע"ב גבי נשתתק והרכין בראשו דמהני וגבי שחט בו שנים כו' דמהני רמיזא וכת' התוס' דרק אם אמרו לו נכתוב גט והוא הרכין בראשו אז מהני וע"ש דע"א ובירושל' שם דהרכנה הוי כמו שמיעת הקול ועי' שבועו' דל"ה ע"א גבי שבועות העדות דצריך ליחד העדים עי"ש בגירסת הרי"ף אם מהני היכי דמראה עליהם באצבע ומבואר שם דלא מהני ובהך דבכורו' דנ"ט ע"א גבי עשירי מבואר שם דאף אם צריך להוציא בפה כשהראה עליו באצבע מהני עי"ש. ועי' ע"ז דס"ה ע"א גבי הך דבר שישך דרבא ענה אמן ופעל וכמש"כ רבינו בהל' שבועו' שם דאף אם השביעו עכו"ם או קטן ועי' סנהדרי' דקי"ב ע"א דזה גרע היכי דהודח על ידי מי שאינו יכול להדיח ממודח מעצמו עי"ש, אך אפשר לחלק דהיכי דאינו יכול לדבר אז הוי גם רמיזא והרכנה בגדר קול, וזהו קול שלו, עי' בר"ן נדרים דכ"ח גבי דברים שבלב היכא דאנוס וזה ג"כ שיטת רש"י דס"ל בכמה מקומות דתרומה באה דווקא בפה והקשה עליו התו' גיטין דל"א מהך דתרומת אילם הוי תרומה עי"ש, אך י"ל דכיון דאינו יכול לדבר זה הוי דיבור שלו או י"ל דשם איירי שהפריש התרומה ואז די במחשבה אבל במחשבה בעלמא בנותן עיניו י"ל דלא מהני עי"ש בתוספות ובמנחו' דנ"ד ע"ב וכמה מקומות ואפשר דגבי אלם אם עבר עבירה שיש בה מיתת בי"ד והתרו בו וקבל התראה בהרכנה די וכבר כתבתי כה"ג בהך דקדושי' דמ"ה ע"ב דדי בגלה דעתו דניחה ליה גבי שליחות אף דמבואר בדברי רבינו בפי' המשניו' ספ"ט דפסחי' דצ"ח ע"ב דלא מהני רמיזא לגבי שליחות לקרבן פסח עי"ש ובהל' ק"פ רק משום דכיון דלא חציף לעשות לאב שליח די בזה ועי' ב"ב דע"א גבי מתנה כה"ג אך באמת כך דכבר כתבתי לעי' דיש בזה כמה מחלוקות אם המציאות נחלקה לפרטים או הפרטים נכללים בהכלל עי' שבת דפ"ג גבי נדה אינה לאברים לפי' רש"י ותוספו' כריתות די"ג ע"א ועי' חולי' דקכ"ט ע"א גבי כששימש מעשה עץ שימש ובפלוגתא דתנאים במס' נגעים פי"ג משנה ג' גבי אבני בית המנוגע אם מטמאי' בכל שהוא או בכזית אם זה הוי בגדר פרט בדבר חדש מן הבית והוי כמו אבר דאין לו שיעור או כיון דזה נעשה מדברים מפורדים אין עליו שם הרכבה מזגיית רק הרכבה שכוניית זה ס"ל לת"ק ור' אלעזר חסמא ס"ל דכיון דהגורם להטומאה הוא רק צורת הבית בן ד' כתלים זה הוי כמו הרכבה מזגיית וחלקים ממנו הם חלקים חדשים והוי בגדר אבר ולכך מטמא בכל שהוא, ועי' בתוספתא שבת פ"ט דהמוציא מאבני בית מנוגע בשבת חייב בכל שהוא, ועי' בגמרא שלנו שבת דצ"ה דמגבן חייב משום בונה ובירושלמי שם מבואר דחיי' משום לש ועי' רש"י שבת דקל"ד ע"א כתב ג"כ דמגבן הוי כלש ע"ש ובמה פליגי דהגמרא שלנו ס"ל דהמגבן לא הווי פנים חדשות רק בגדר הרכבה שכוניית [השמטה במה שכתבתי גבי בית מנוגע גבי צידו א' סלע, ואף דהא מבואר בתוספ' דנגעים הובא בר"ש פי"ב ה"ו ופי"ג הי"ד דג' אצבעות קרקע נוטל עם בית המנוגע זה בטל להבית ועי' בנזיר דף ס"ה ע"א גבי תבוסה ואהלות פט"ז בר"ש גבי בית הפרס. ע"כ השמטה]. ועי' בהל' טומאת אוכלי' פ"ט הל' א' והל' ב' דיש חילוק בין חלב שנקפא לשמן שנקפא ועי"ש בפ"א הל' י"ט והל' כ' וגבי טומאה ואם נטמא כשהוא משקה ונקרש ואחר כך חזר ונימוח הוי תחילה. עכ"פ חזינן דזה לא הוי כמו פנים חדשות בעצם רק בגדר שכוניות ועי' פסחי' דל"ג ע"ב טומאה שבהם להיכן הלכה ואף דגבי מים שאובים מבואר שם בתוספתא דטהרות דאם הגלידו ואח"כ נמוחו נתבטל מעליהם שם שאובים וכשרים למקוה והטומאה לא נתבטלה מהם ולמה וצ"ל דהטומאה היא בעצם והעצם אי אפשר להשתנות עי' תוספו' מנחו' דכ"ב ע"ב, ואף דגבי מים יש להם טהרה בזריעה כמבואר פסחי' דל"ד ע"ב וביצה די"ז ובכורות דכ"ב וכמה מקומו' בש"ס כבר כתבתי בזה במקום אחר דזה הווי בגדר ביטול וטהרה עיי' בר"ש במס' טבול יום פ"ב משנה ב' ובתו"כ פרש' שמיני פרש' ט' פי"א ולכך גבי מי החג לא מהני זה אבל שאובי' דהפסול בהם הוא רק בגדר סיבה וע"י מעשי בני אדם אז לאחר שנשתנו וחזרו לכמה שהיו נפקע מהם הפסול, אבל גבי עיסה הנעשית מקמח ומים ומלח עי' ביצה דל"ח ע"ב דזה נעשית מין אחר ופנים חדשות לגמרי, ועי' בהך דב"ק דצ"ד דאמר שם דר' ישמעאל ות"ק גבי פיאה אם עשו מהתבואה עיסה אם חייב ליתן פיאה זה תליא בשינוי קונה ועי"ש בתוספות מהך דתמורה ד"ו דתלוי שם בהך אם עביד מהני ועי"ש אך באמת ר"ל כך, דנפקא מינה בין אם כבר קרא שם פיאה ובין אם עדיין לא קרא דהא יש לומר דעיסה אין עליה שם תבואה כלל כיון דהיא דבר חדש ועי' בהך דכריתות ד"ד ע"א גבי לחם קלי וכרמל דיש עליו ג' לאוין ובלא זה הוי אמינא דאין הלחם כלל גדר חדש דאין עליה שם התבואה כלל דזה ודאי אם נשרפה התבואה אף לאחר שקרא שם פיאה אין צריך ליתן האפר לעניים דאין זה המציאות כלל ומה מהני בזה שיתן וכן נ"מ גבי ראשית הגז שם דצבעו פטור ג"כ מחמת שינוי ועי"ש בחולין דקל"ז ע"ב בתוספו' בשם רש"י דהוי בגדר מזיק מתנות כהונה כו' אך באמת איך יה' אם נצבע מאליו כגון דצבעו קופא כמבוא' ב"ק דק"א אם ר"ל מחמת שהוא עשה השנוי בגדר קנין עי' רש"י ב"ק דף ס"ו ע"ב ותוספות שם דף ס"ט ע"א או שזה דבר חדש ואין זה גיזה כלל וכן גבי עיסה או אם אפה פת מזה, י"ל דאין זה המציאות כלל אך מ"מ אם כבר קרא שם נוכל לומר דמ"מ יש עליו חיוב ליתן מחמת העבר ועיי' בירו' מעש"ש פ"ה דזה לכו"ע גבי זמן הביעור דפת צריך לבער וכן ס"ל לרבינו בפ"א מהל' מתנות עניים גבי פיאה ג"כ כן, אך באמת מדברי הגמר' בכמ' מקומו' לא משמע כן, ועי' בכור' די"א ע"ב דמבואר שם דאם פדה הפטר חמור בשה ומתה השה אצל הבעלים צריך ליתנה לכהן, וע"ש די"ב ע"ב דשם נקט במשנה שאין כאן לכהן כלום ולכאורה אינו מובן הא הנבילה צריך ליתנה לכהן, אבל באמת נראה דיש נ"מ בין היכי דפדה בשה דאז הוי הפקעה והשה לדידן הוא נתינה בפני עצמה ולכך די אף בכל שהוא כמבואר שם די"א ואז השה צריך ליתנו תיכף לכהן ולכך אם מת צריך ליתן הנבלה לכהן אבל היכי דפדה בשארי דברים דצריך אז לפדות אותו בשויה אז הוי זה רק הפקעת דין של האיסור דפטר חמור ואין צריך ליתן לכהן רק כפי הדמים שהי' הפטר חמור שוה בזמן שהי' ל' יום אף דהפדיון צריך שיפדה כמו שהי' שוה בזמן הפדיון וזה כונת רבינו בהלכות בכורים פי"ב הל' י"א עי"ש, דנקט נותן דמיו לכהן ולכך אז אם פדה בבע"ח כמו עגל ומת אז אין צריך ליתן הנבלה לכהן והוי כמו הך דמבואר בחולין דקל"ו ע"ב דטריפה פטורה מן המתנות עי"ש אף דבאמת לא דמי דשם עדיין לא חל כלל גדר מתנות על זה, אבל כאן כבר חל. ומ"מ זה רק במתה דהוי רק גדר שינוי ולא פנים חדשות וכמבואר ב"ק דל"ג ע"ב זיקא בעלמא דשקלי מינך, אבל היכי דנשרף ודאי אין צריך ליתן האפר לכהן, וזה הוא ג"כ כונת בעל המאור ז"ל ב"מ פ"ד בהך דמ"ז ע"ב וכן היא שיטת רש"י שם דכל היכי דבעי שיחזור בו או יבטל מכאן ולהבא לא שייך זה רק על דבר שישנו ולא על דבר שאינו וכן הך דשבועות דכ"ח גבי אכלו כולו אין נשאלין, וכה"ג כתב הרב המגיד ז"ל בהלכות גירושין פי"א הל' י"ז גבי מיאון דמיאון לא שייך רק אם יש על מה לחול המיאון עי"ש ועי' תוספו' יבמו' דק"ח ע"ב בהך פלוגתא דאם יכולה למאן על נישואי' הראשוני' היכי דע"י זה היא שניה וכתוב שם דהיכי דערוה גמורה ודאי אינה יכולה למאן אבל באמת איפכא דערוה גמורה אם נעשית זה ע"י הקדושין הראשוני' הוי כמו שעדיין הקדושין קיימין ועיי' גיטין דפ"ג ע"ב ותוספו' ד"ה מה קודמי דהקשו שם דהרי לא דמי דאחר הויה ראשונה אסורה בקרובי' עי"ש ובאמת בירושלמי אמר שם כן דגט מתיר רק מחצה ר"ל דהקרובי' נשארו באיסור לעולם ובזה פליגי אם מה דהקרובי' אסורי' הוי זה גדר דין או דעדיין שארותו קיים וראי' דהרי אחותה לאחר גירושין חייבת ולאחר מיתה מותרת וכן חמותו לאחר מיתה לשיטת רש"י סנהדרי' דע"ו רק איסור ולהתוספו' יבמות דצ"ד וצ"ח רק כרת לא שריפה מחמת דהשאירות נפסקה אבל בגט עדיין לענין זה לא פקעה השארות, עכ"פ חזינן די"ל דעדיין נקרא מקצת אישות על זה ולכך קיי"ל דאם בא עליה לאחר גירושין אף סתם הויא אשת איש גמורה ואין צריך לפרש לשם קידושין ובנתיחדה הוי רק ספק קידושין כמש"כ רבינו בהל' גירושין פ"י ועל כרחך משום דעדיין שמו עלי' אף דעל כרחך הוי כריתות דזה רק גדר דין וגזירת הכתוב כמ"ש רש"י כתובות ד"ג ע"א ועי' רש"י קידושין ד"ט ע"ב דשני דברים עושי' הגט, א' הפטור וגם גדר קנין שמקנה אות' לעצמה וזה המציאות הוא מצדו ולא גזיר' הכתו' ולכך נקר' גדר מקנ' וזה נ"מ בין ארוסה לנשוא' דאירוסין הוי גזיר' הכתו' הקנין וכן הפטור, ונישואי' הוי גדר קנין גמור, והגירושין הוי גם כן גדר קנין ולכך בבן נח אירוסין ליכא ורק גדר קנין נישואין וע' רש"י יבמות דמ"ה ודס"ח ע"ב עי"ש ולכך הדין דהן הן עדי יחוד רק בנישואין ולא באירוסין ואף דביאה מבו' בגיטין דפ"א דגם מן האירוסין שם הוי בגדר עסוקין באותו ענין דקידושין ד"ו ע"ש, עכ"פ גדרי הקרובים דאסורי' אף לאחר גירושין י"ל דזה נובע מגדרי האישות לא רק גזירת הכתו' וא"כ שייך גדר מיאון אז דעדיין ישנו להמציאו' בעול' מה שאין כן בשני' דהוי רק תקנת חכמים ועל האדם לא על הדבר כמו שכתבתי בזה במ"א אין על מה לחול המיאון ובמ"א אבאר זה, ועי' בתוספת' מעש"ש פ"ב ופ"ג דאין פדיון מעש"ש חל על דבר שאין בו ממש כמו טעם וכמו אם עשה מדינרי זהב של מעש"ש כלים אין לו פדיון דהוא פנים חדשות ועי' רש"י נדרים ע"ט ע"א בד"ה ואין נשאלין דלא מהני שאלה היכא דהנדר קצת מופר, וכה"ג מבוא' בירו' ע"ז פ"ג דלא מהני ביטול לע"ז שנשבר ע' ע"ז מ"ט ולא כרמב"ן ז"ל בב"מ ועיי' בטהרות פ"ד משנה י' ובר"ש שם גבי עיסה שנעשית ממים שספק טמאי' דפליגי בזה אם זה הווי כטומאת עצמן או כמו לטמא אחרי' מחמת דנעשה כמו פנים חדשות. עכ"פ פליגי בזה אם מגבן הוי בונה כמו הרכבה שכוניית או לש וכמו הרכבה מזגיית, וזה ר"ל ג"כ הך דמבואר בתוספת' המובא בתוס' זבחים דק"ה, ועי' ירושל' חלה פ"ב ה"א גבי אם לשה במי פירו' אם הוו חיבור עי"ש ובכ"מ וזהו משום דע"י מי פירות לא נעשה הרכבה מזגיית, והוי רק כמו חיבורו ע"י אדם דלא הוי חיבו' כמבו' באהלו' פ"ב ובניד' כ"ז ע"ב ותו' נזיר ד"נ ע"ב וע' בדברי רבינו בהל' עירכין פ"ו הל' ל' דמשכיר בית לחברו והקדישו ודר בו מעל השוכר, וכבר הקשו על זה דהרי רבינו בהל' מעילה סבירא ליה דרק בשהקדישו ואחר כך בנה אז מעל, דבלא זה הוי מחובר ואין בו מעילה, אך כך דיש בהבית שני גדרים עצם דהיינו אבנים ועצים ועפר זה הוי בגדר תלושה ולבני בעלמא עיי' ב"ב דנ"ג ע"ב דבלא דלתות אין עליו שם בית לקנין ור"ל דצורת הבית הוא נשלם בהדלתות והצורה יש עליו שם מחובר דזה נעשית רק לאחר שבנה בית ולכך ס"ל לרבינו ז"ל לקמן בהל' מזוזה דבית בלא דלתות פטור מן המזוזה דאין עליו שם בית מחובר והוא ס"ל ג"כ דבית שבספינה ג"כ פטור מן המזוזה עכ"פ כך, צורת הבית יש עליו גדר מחובר והעצמים הנפרדים מן הבית הם תלושים והנה גבי משכיר בית לחבירו אז צורת הבית היא קנויה להשוכר רק העצמים הנפרדים של הבית הם של המשכיר. ובאמת זה תליא בהך דבבא מציעא דף ע"ט ע"א בפלוגתא דרב ושמואל אי מכלינן קרנא עיין שם ובהך דכתובות דף ע"ט ע"ב גבי והו' אוכל פירו' אם צריך שישייר לאשה מן הקרן וא"כ אמרינן כשהקדיש כונתו על העצמים הנפרדים והם הוו תלושים ולכך חל ההקדש עליהם, אבל בסתם מקדיש בית אז י"ל דכונתו על הצורה וזה הוי מחובר ולכך לא מעל ובזה ג"כ פליגי תנאי דמסכת נגעים שכתבתי לעיל אם אבניו מטמאים בכל שהוא או בכזית וכמו שכתבתי דס"ל דזה הוי פנים חדשות ועיי' ברש"י ב"מ דקט"ז ע"ב גבי הבית והעלייה דמשמע שם דס"ל דאף אם זה יש לו חלק גדול בהבית וזה יש לו חלק קטן אם נפל האבנים הם שלהם למחצה וכבר עמדו על זה רק דס"ל דזה הוי כפנים חדשות הבאו מהבית, וזה תליא בהך דכתובות דצ"ג גבי שור לטביחה אם יחלוקו עי"ש. ועי' פסחים דכ"ז ע"ב במה דאמר שם חלב של שור הנסקל יוכיח שהוא בכרת כו' ולכאורה הוא תמוה דמה שייכא להדי הדדי הא הכרת דשם הוא בשביל החלב והאיסור הנאה הוא משום דשור הנסקל דכולו אסור בהנאה מה שאין כן חמץ האיסור חמץ שבו הוא גורם להכרת ולאיסור ההנאה ועל כרחך צ"ל דסבירא להו דהאיסור על כל פרט ופרט ולא בגדר כלל, א"כ חלב של שור הנסקל הוא מציאות פרטית בפני עצמו ויש בו איסור כרת ואיסור הנאה ועיי' זבחי' ד"ע ע"ב דמצריך שם קרא בפני עצמו לחלב שור הנסקל שלא יטמא חזינן ג"כ דהאיסור הנאה חל על חלב של שור הנסקל בגדר פרט, דאל"כ למה לי קרא על זה, ועי' במש"כ רבינו בס' המורה ח"א אם צורת הדבר הוא בשביל האיכות או בשביל הכמות ע"ש, אך באמת נ"מ בין דבר דהצורה הוא עצם הדבר כמו בצבע אזי הוי זה איכותו, אבל אם רק סיבה הכרחית אזי שייך רק לכמות, וזה מבואר בירוש' ערלה הנ"מ בגבי צבע של ערלה שנתערב בצבע של חולין אין שני מיני צבעים מצטרפים להעלותו אף למ"ד דגבי תרומה מצטרף שחורים ולבני' ועי' ג"כ חולין קל"ז ע"ב מחלוקת ב"ש וב"ה גבי תרומה אם תורמים מזה על זה ועיי' בהך דמכות ד"ח ע"ב במה דאמר שם דלר' שמעון דס"ל דחנק חמור מהרג בהורג את אביו בשוגג אינו גולה והוא אינו מובן לכאורה דהחיוב חנק הוא מטעם חבורה שעשה באביו ומה ענין זה לגדר הריגה דשייך בכל אדם ועל זה חל חיוב הגלות ומה שייכי להדי הדדי, דנימא דלא ניתנה שגיגתו לכפרה באם אחד הרג את אביו בשוגג וגלה לערי מקלט ובא גואל הדם והרגו יהי' פטור גואל הדם, ואמאי על חיוב דחבורה שעשה באביו בשוגג על זה לא שייך דין דגואל הדם ועל חיוב הריגה ששייכה בכל אדם בזה ומועיל לו הגלות ועיי' בירושלמי ב"ק פ"ד מחלוקת שם אם יש ניזקין בכולו ר"ל אם בהכלל יש ג"כ גדר פרטים ועיי' חולי' דק"ב ע"ב אם אכל עוף כולו אם שייך בו גדר אבר מן החי וזה ג"כ תליא בזה אם הכלל נחלק לפרטים או מפרטים נעשה כלל ובהך דחולין ד"ע אם אזלינן בתר רוב אבר או רוב עובר ובזבחים דק"ה עי"ש, ועי' ברש"י קדושי' דכ"ד ע"א בהך דהכל מודים לענין לשון לגבי טבילה דטמון הוא שכתב רש"י דאינו יכול להוציא כל הלשון וטבילה למקצת לא אשכחן והוא אינו מובן כי הטבילה אינה לאברים ומה שייך בזה כל הלשון ועי' במה דפליגי רבינו והגאונים בפ"ב מהל' מקואות הל' ט"ו אם שער הראש והגוף הם שני דברים לענין טבילה או מציאות בפ"ע ובהך דגיטי' דט"ו ע"ב גבי ידים אם הן טהורות לחצאין ובתוספתא דחגיגה פ"ג דהמטביל הידים לקודש צריך להטבילן בבת אחת דוקא דהוי כמו מציאות אחת ועי"ש בבעל המאור ובהשגות הראב"ד ובסוכה דט"ז גבי מטה אם מטהרת דוקא חבילה או אברים עי"ש ברש"י ותוספו', ושבת דנ"ח וכמה מקומות בזה ועי' בזבחים דק"ח ע"ב גבי העלאת חוץ ע"ש פלוגתא, ובהך מחלוקת דב"ש וב"ה בעדיות ספ"ד אם אדם הוי כמות או מחובר מפרטים, וסוכה דכ"א ע"ב בזה ובהך דפסחים דף ע"ד וירושלמי שם גבי מקולס עיין שם וכן בהך מחלוקת דזבחים די"ט ע"ב גבי קדוש ידים ורגלים אם צריך דוקא בבת אחת או בזה אחר זה והיא נ"מ ג"כ להיפך למה דקי"ל דמן התורה הוה דוקא רוב בחציצה כה"ג גבי קדוש ידים אם צריך רוב דוקא מהידים והרגלים אז חוצץ או מכל אחד בפ"ע ג"כ חוצץ וכן נ"מ למה דקי"ל בהוריו' ד"ד גבי העלם דבר דכל שבט ושבט צריך להביא פר בפ"ע או פר ושעיר בע"ז אם זה דוקא שיביאו כולם או כל א' וא' לעצמו ועי' בדברי רבינו בהל' שגגות פי"ב הל' א' מוכח שם מלשונו דגבי ע"ז צריך דוקא שיביאו כל השבטים ובשאר דברי' כל שבט בפ"ע ועיי' בספרי פרש' שלח מבואר שם בגבי ע"ז כפרת שבט א' מעכבת על כולם ובשאר דברים משמע דלא ואפשר דזה תליא במחלוקת דר' יהודה ורבנן אם קרבן צבור חלוק עי' מנחו' דט"ו ובאמת לכאורה קשה במה דאמרינן בזבחים דף ד' דגבי קרבן צבור לא שייך שינוי בעלים ואמאי הא פר העלם זה דבר של צבו' נקרא ג"כ קרבן צבור בכמה מקומו' ואם שחט הפר של שבט שמעון לשם שבט אחר יהי' נפסל בגדר שינוי בעלים ועי' בהך פלוגתא דהוריו' ד"ג ע"ב ובירושלמי שם אם מתרומת הלשכה הוא בא או כל שבט ושבט נותן משלו ואם נימא דהוא מתרומת הלשכה שוב לא יהי' הקרבן של זה השבט רק בגדר תואר ולא מגדר עצם ולא שייך בזה שינוי בעלים ועי' בהך מחלוקת דזבחים שם אם יש שינוי בעלים לאחר מיתה ועי' בפסחים דס"א ברש"י ותוספות שם אם רצה לומר שם המת או היורש עי' סוטה דכ"ג ע"א בתוספות והך דקי"ל דיורש סומך וממיר חזינן דגבי שינוי בעלים צריך דוקא שיהי' עצם הקרבן שלהם ולא התואר וכן יהי' נ"מ לשיטת רבינו דס"ל דאם המיר בקרבן צבור או א' מהשותפים אף דלא הוי תמורה מ"מ לוקה איך הדין אם המיר א' משבט זה בקרבן של שבט חבירו אם לוקה עכ"פ, ונראה דבקרבן ע"ז כיון דקי"ל דמעכבי' זה את זה יהי' לוקה אם המיר ובשאר קרבנות של העלם דבר לא, ובזה י"ל כונת המכילתא פרש' יתרו גבי בנין המזבח שבנה קודם מתן תורה אם היו י"ב אבנים או כל מזבח הי' מי"ב אבנים ור"ל דגם דשבט א' הוא קהל בפני עצמו מ"מ מעכבי' זה את זה עכ"פ יש חילוק בין ע"ז דמפי הגבורה שמעו כולם הוי אז ישראל בגדר הרכבה מזגיית אף דכל שבט ושבט הי' מציאות בפני עצמו ומעכבי' זה את זה מה שאין כן בשאר מצות, וזה החלוק ג"כ דגבי אבנים של חשן דהוא מכפר על דין כמבואר בזבחי' דפ"ח ע"ב הי' לכל שבט אבן בפ"ע מה שאין כן באפוד דמכפר על ע"ז כמבואר שם היו כל השבטים ביחד עי' סוטה דל"ו וירושלמי שם, ובדרוש הארכתי. ועי' במה דפליגי רבינו ורש"י בהך דזבחים דט"ו ע"א גבי הי' מזה ונקטעה ידו של המזה עד שלא הגיע כו' אם דוקא יד או אף אם אבר אחר משום בעל מום דרש"י כתב שם משום בעל מום ורבינו כתב רק לשון הגמ' ידו של המזה ור"ל דלאחר שיצתה הזאה מידו שוב אין שם זה הכהן הפרטי על הזאה רק כלל עי' שבת דק"ב ע"ב גבי ב' אמות בשוגג כו' וכתובו' דל"א כיון דאי אפשר לאהדורי וגם י"ל דאז לא מהני מחשבת פגול וזה ר"ל הגמרא דמעילה ד"ז ע"א גבי חישב לנשפכין ועי' תוספו' זבחים ד"י גבי זרק לגמור הזריקה חוץ לזמנו ור"ל שתבוא הזריקה על המזבח בלילה. ובהל' פסולי המוקדשי' אבאר בזה ור"ל בזמן שהכח הוא נפרד ממנו אם הדבר הוי כח של זה הפרט או כללי וכן נ"מ אם אז מת בעל הקרבן אם מהני או לא עי' חולין דפ"ז ע"א גבי כסוי הדם במה ששפך כו' ע"ש ברש"י ולכאורה הא שחיטה רק בעי כחו ע' ד' י"ב וד' ל"א ותוס' סנהדרין דע"ז ומה נ"מ (במה) [בזה], אך נ"מ דאם רק כחו הוי זה כלל לא של זה, ואם יד הוה פרט של זה, ובזה א"ש דבגמ' שם תחילה מביא ברייתא מי ששחט יכסה כו' ואח"כ מי ששפך הוא יכסנו, ונ"מ כך ע' ברש"י שם דפ"ו גבי חש"ו ששחטו ואחרים רואים כ' רש"י דאותן אחרים חייב לכסות מחמת דהוי כמו ראהו אחר, אף דהשחיטה נכשרת ע"י, מכמ"ק הוי רק בגדר אחרים ויכול אחר לכסות, אך נ"מ דבת"כ פ' אחרי מבוא' דאין צריך להקפיד ע"ז, ונ"מ היכא דהשוחט כיסה מקצת למ"ד כל דמו יוכל האחר לכסות השאר וכן נ"מ במה דמבו' בתוספת' שם דגם ביו"ט יוכל אחר לכסות, ובירוש' ביצה פ"א אמר דלכך דחה יו"ט כיון שהתחיל אומרים לו מרוק, וזה נ"מ אם אחר מכסה, וכן נ"מ בהך דמנחות דע"ב וכ"מ גבי דחתה שחיטה כו' אם גם באחר כן, וזה נ"מ בין ל' מי ששחט דזה שייך גם על אחרים הרואים את החש"ו דהשחיטה נכשרת על ידם ושם נקט יכסה לא כל הדם ולהלן נקט שם מי ששפך יכסנו ור"ל הכל, וכבר כתבתי בזה אם עיקר המצוה שיהא מכוסה או שלא יהא מגולה, ונ"מ גבי שחיטת קדשים אם שם די בכחו בלבד, עי' תוס' זבחים כ"ה ע"א ודמ"ו ע"א וחולין די"ג, וע' בתוספת' קרבנות ובמס' פרה דשחיטת פרה אדומה הוא בימין ע"ש, ועי' זבחי' דל"ח ע"ב ובמה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בסוף הלכו' פרה אדומה אם לאחר שיצאה ההזאה מיד המזה ונפלה טפה אחת על אחר אם מטמא אם הוי כמו שנעשה מצותו, כל זמן שלא נגע על הניזה אם זה שני דברים ההזאה והטהרה או דבר אחד, ואזלי לשיטתייהו במה דפליגי בהלכו' פרה פ"י הל' ז' דרבינו ס"ל דהמזה צריך לכוין לטהר את הניזה וכן ס"ל לרש"י בכמה מקומו' עי' סוטה דל"ט וביומא דמ"ג והראב"ד ס"ל דחולין לא בעי כונה אך רבינו ס"ל דהזאה גופא הוי מציאות בפ"ע ובמה שכיון נגמר שנעשה דבר המטהר וא"כ לא שייך זה כלל למה דחולין לא בעי כונה דזהו דבר בפ"ע כמו שכתבתי והראב"ד ז"ל ס"ל דמציאות הטהרה כבר נגמר בקידוש והזאה היא התחלת הטהרה. עכ"פ יש בזה חלוקים אם כל כח נכלל בו כל המציאות של הכלל, ונ"מ כך דהנה באמת בכל הדברים דמהני עומד על גביו מה ר"ל אם הוי כמו שהקטן נעשה בר דעת ובן כריתות או כמו שהגדול כותב וכן נ"מ במה דמבואר ביומא דמ"ג למאן דאמר דקטן כשר להזות ולא אימעט מצד גזירת הכתוב רק מ"מ בעי דעת מחמת דצריך לכוין לשיטת רבינו לטהר ולשיטת הראב"ד והתוספות להזות וזה תליא בתרי הגרסות דשם גבי קטן שיש בו דעת ואשה מסייעתו או קטן שאין בו דעת עי"ש ור"ל דאשה פסולה להזאה אך מ"מ יש בה דעת אם מהני הדעת שלה לצרף להקטן שתהי' בגדר עומד על גביו שיוכל הקטן להזות ואם אמרינן דכל כח פרטי הבא ממקום אחר יש בו מציאות מן הכלל וא"כ נמצא הדעת הזאת יש בו פסול דהוא מן אשה ואשה פסולה בהזאה, ואם נימא דהוי דבר נפרד מהני זה ודי אף שאין בו דעת בזה אתי שפיר מה שהקשה התוספות ביבמות דק"ד ע"ב ובכמה מקומות במה דלא מהני עומד על גביו בחליצה כמו בגט משום דאפשר לצרף כאן הדעת של עומד על גביו עם המעשה של החולץ דדעתו הוא פסול לחליצה זו מה שאין כן גבי גט דגם הוא יכול לכתוב גט אם ירצה, עכ"פ כך דהרכנה ורמז לא מהני רק אם צירף עם מי שאומר הדבר ולכן גבי התראה דבעי שהוא יקבל עליו התראה לא הוי זה קבל' בהרכנ' כמבו' סנהד' פ"א ע"ב והנ' גבי שבועת סוט' ע"כ בעי דוקא שיהיה הכהן משביע אותה כמבואר בספרי פרשה נשא פי"ט, ואם היא נשבעה בעצמה לא מהני כלום, ואם היא אינה אומרת אמן ג"כ לא מהני דבעינן שבועת עצמה ואם כן נמצא בזה ב' דברים שבועות של הכהן ואם היא בעצמה תקבל עליה שתהא בה שבועה של כהן ובזה צריך דוקא אמן ומבואר בירושלמי סוטה פ"ב דוקא אמן ואף דבשאר שבועות מהני ג"כ קבלה בלשון אחר כמו שכתב רבינו בפ"ב מהל' שבועות הנ"ל אבל בסוטה צריך דוקא אמן דזה כמו שמוציאה הכח הפרטי של המשביע עי' ברבינו בה' סוטה פ"ג ה"ז שכתב אמן בלשון שהיא מכרת משמע דלאו דווקא אמן, ועי' שבועות דכ"ט ע"ב גבי אמן כמוציא שבועה מפיו ע"ש דל"ו דבזה נכלל כל הלשון שאמר המשביע ונ"מ אף אם נימא דרק בשם אז חייב מלקות כמ"ש הראב"ד פ"ב מהל' שבועות ובסוף הל' סנהדרין ומפרש הך דשבועות ל"ה ע"א המקלל עצמו וכו' עובר כו' ור"ל דבכינוי לא לקי רק עובר וזה הדין גבי מקלל עצמו וחבירו וגבי שבועה וכן מוכח בירוש' שם ועניית אמן הוי כמו שאמר העונה זה הלשון בעצמו ובמ"א מבואר וזאת היא כונת דרבינו תם הנ"ל שהביא הר"ן ז"ל בריש פ"א דנדרים הנ"ל וא"ש. ע"כ ממהדורא תניינא]
מגדף שחזר כו'. והנה באמת גבי מקלל אביו אם שייך חזרה תוכ"ד ובאמת לא שייך רק אם על ידי דבורו נעשה אותו דבר אז מהני תוכ"ד לבטל הדבר חוץ מע"ז ומקדש ומגרש דשם דין הוא דלא מהני תוכ"ד, ועי' מה שדייק רשב"ם ב"ב ד' ק"ל ע"א דגבי קידושין דוקא אם אמר דמעות קידושין יהיה מתנה דאל"כ כיון שבטלה הזכיה במעות ממילא בטלה הקידושין כעין הך דנזיר ד' ל"ב ע"א גבי תמורה דהקדש טעות ובירושלמי פ"ב דגיטין גבי כתב לה גט על קרן של פרה ע"ש, ועי' ברשב"ם ב"ב ד' קכ"ז ע"ב דגבי יכיר לא מהני תוכ"ד וצ"ל גבי מגדף משום דישנו בלב כמבואר ד' ס"ה ע"א ע"ש בתוס' סלקא דעתך אמינא דתוכ"ד מגלה שלא גמר בלבו, עי' תוס' מנחות ד' ק"ג וירושלמי פ"ז דדמאי דכל היכא דשאלה לא מהני תוכ"ד לא מהני:
אינו נסקל. עי' דף פ"ב דמיחזי כמאן וכו':
עייןבכסף משנה והנה שיטת רבינו כך דהנה כאן לא כתיב שהוא מן הקרעים שאינם מתאחים ובפ"ח מהל' אבל שם לא כתיב דין של כנויים, והטעם דס"ל דמה דפליגי בגמ' בכנוים זה רק בקריעה גמורה אבל קריעה קצת צריך לכו"ע אף בעכו"ם בזה"ב ובכנוים והא דמקשה בגמ' מרבשקה משום דשם הוה קריעה גמורה. והא דפסק רבינו דעל עכו"ם אין קורעין הוי רק בזה"ז, ועי' מש"כ רבינו בהלכות ברכות פ"א הל' י"ג דס"ל דסתם עכו"ם אין דעתו על שם המיוחד וזה דר"ל בגמ' כאן מי גמירי ועיין מנחות ד' ק"י ע"א מצור כו' ובירושלמי פ"ג דסוכה ע"ש:
וכל העדים כו'. עיין סנהדרין דף מ"ג ע"א:
אחד כו'. זה ר"ל מה דאמר בתו"כ כל יחיד ר"ל לא בב"א ועי' בתוספתא פרק י' דמנחות גבי סמיכה מה דמחלק בין שעה לדורות ועי' מש"כ רבינו בהל' מעשה הקרבנות פ"ג הל' ט' וי' ע"ש ועי' בירוש' פ"א דהוריות ע"ש:
[ממהדורא תניינא: סומכין את ידיהם אחד אחד כו'. כ"כ דר"ל כל א' בפני עצמו ולא בבת אחת וכמבואר בתוספתא מנחות פ"י גבי ה' שהביאו זבח ועי"ש ובדברי רבינו בהלכות מעשה הקרבנות פ"ג הל' ט' ואם זה הווי גדר סמיכה אריכתא או די לנו שאף לאחר סמיכה אחת תהי' השחיטה תיכף ונ"מ אם מה דבעי תיכף לסמיכה שחיטה הוא בגדר השחיטה או בגדר הסמיכה דהנה לפי המבואר בהך דזבחים ד"ו דסמיכה יש בה שני גדרים א' מצוה וגם הוא תיקון להקרבן רק לא מעכב ויהי' נ"מ ג"כ בהך דמנחו' צ"ג דממעט ידו ולא יד אשתו ע"ש בתו' שהקשו מהך דהא ממעטין נשים מסמיכ' מקרא דבני ישראל אך באמת יש נ"מ אם המיעוט הוא על קרבן נשים או על האשה וכגון לדידן דקי"ל דיורש סומך כמבואר שם ובראש פ"א דתמורה אם היורש היתה אשה או להיפך אם בעל הקרבן היתה אשה וירשה בן אם צריך לסמוך ועי' בתו"כ פר' ויקרא פרש' י"ג פרק י"ז דר' יהודה ממעט שם קרבן הגר ור"ל כגון גוי שהפריש קרבן ואח"כ נתגייר אז אין צריך הוא לסמוך על הקרבן דבזמן כשהקדיש הקרבן הי' של עכו"ם נמצא דהמיעוט הוא על הקרבן ועיין בחולין ד"ב ע"ב דגרס שם הכל סומכין א' אנשים וא' נשים, ותמוה, אך לפי מה שכתבתי א"ש דר"ל אם אשה ירשה קרבן מאביה דאז שפיר סומכת ולא מחמת מ"ע רק מחמת תיקון הקרבן ואתי שפיר ג"כ מה שהקש' התוס' במנחות שם ובקידושי' דל"ו דהוי מצות עשה שהזמ"ג אך שם ממעט דקרבן שלה פטור מסמיכ' ואינו בדין סמיכה ואין בו תיקון הקרבן ג"כ ונ"מ שאם ירש אותה הבן ג"כ אינו צריך סמיכה ולכך ג"כ בגמר' שם במנחות אמר הטעם דחש"ו לא סמכי משום דלאו בני דעה נינהו ולא קאמר דפטורה מן המצוות רק דר"ל מחמת תיקון הקרבן ונ"מ כגון במחוסרי כפרה דגם שוטה וחרש מקריבין בעבורם קרבנות כמבואר בנדרי' דל"ה ע"ב וכן בקטן י"ל כגון מופלא הסמוך לאיש לדידן דקי"ל דהוי מן התורה ומקדיש ומביא קרבן מ"מ אינו צריך לסמוך ונ"מ ג"כ אם אח"כ הגדול די"ל דהקרבן שלו אימעט מסמיכה ועי' ברש"י ערובין ד"נ ע"א דס"ל דצריך לברך על הסמיכה ועל התנופה משמע דס"ל דזהו מצוה בפני עצמה ולא חלק מהקרבן ועי' בדברי רבינו בהלכות מעשי הקרבנות פ"ג הל' י"א דגבי סמך חוץ לעזרה כתב דצריך לחזור ולסמוך בפני' וע' תוס' מנחו' פ"י וכ"ה בתו"כ פ' ויקר' וע' תו' יומ' מ"ה ע"ב וגבי תיכף לסמיכה שחיטה לא כתב שאם סמך קודם שיסמוך עוד פעם משום דס"ל דסמך בחוץ אין שם סמיכה עליה כלל אבל סמך בפנים רק השחיטה לא הית' תיכף, הסמיכה עשויה כהוגן רק מה שהסמיכה פועלת בהקרבן לא תפועל ולכך לא שייך שיעשה עוד סמיכה ונ"מ די"ל דאם בן ירש מאמו קרבן שלה אז הסמיכה היא רק בגדר מצות עשה ולא מחמת תקון הקרבן שלה דקרבנה אינו צריך סמיכה ואז מותר לכתחילה להרחיק הסמיכה מהשחיטה ובזה י"ל כונת הירושלמי פ"ב דביצה דמחלק שם דשלמי נדבה אין צריך תיכף לסמיכה שחיטה, ואשם מצורע צריך תיכף ואם עבר זמנו אין צריך ור"ל כך דהנה מבואר ביומא דס"א הובא בדברי רבינו פ"ה מהל' מחוסרי כפרה הל' ב' דאם לא נתן מהדם על גבי בהונות אף דהוא הקריב כדין וצריך נסכים וצריך עוד אשם להכשירו ובאשם השני י"ל דאז לא בעי תיכף לסמיכה שחיטה דכיון דהחיוב כבר עשוי כדת רק משום ההכשר בזה י"ל דהסמיכה אינה שייכת להקרבן ואינה צריכה תיכף וכן נ"מ במה דקי"ל בערכין דכ"ח ע"ב דמחרים אדם את קרבנו ומבואר שם ובדברי רבינו בהל' ערכין פ"ו הל' י"ב דאם הי' נדבה יכול גם אחר לפדותם ולהקריבם ואין צריך דעתו אף דהכל צריכי' דעת בעלים להקרבה כמבואר בנדרים דל"ה ע"ב ועי"ש בדל"ו בר"ן ובאמת לזה מהני יאוש בעלים וי"ל דגם יכול לסמוך עליהם אתי שפיר מה שהקשה התוספו' בזבחים דע"ה וכמה מקומות בסמיכה וכן מוכח בדברי רבינו בהל' פסולי המוקדשים פ"ו הל' ד' דמהני גדר מתנה לסמיכה אך שם הסמיכה הוי רק משום צורך קרבן ולא המצוה ובזה י"ל המיעוט דראש ערכין ותמורה גבי קרבן חברו ובתו"כ פרש' ויקרא די"ל כה"ג דאם פדה קרבן שהקדיש אחר אינו סומך ועי' בתו"כ פרש' אחרי דיליף בנין אב לכל הסמיכות שיהי' בשתי ידים משעיר המשתלח ועי' במנחות דצ"ג ע"ב דשם נקט באופן אחר אך נ"מ דר' שמעון דס"ל דאהרון אינו מתכפר בהשעיר כמבואר שם דצ"ב א"כ לא הוי הסמיכה רק בגדר גזרת הכתוב וי"ל דאין צריך תיכף לסמיכה שחיטה ושם י"ל דאם סמך בזה אחר זה ב' הידים ג"כ יצא וזה תליא במה שכתבתי לעיל אם ב' הידים הוי מציאות אחת או שתי מציאות היכי דצריכים שניהם ובזה אתי שפיר למה לא אמרינן בהך דמנחות דכ"ה גבי שמאל שהותרה ביוה"כ עי"ש ברש"י במחתה וביומא דמ"ח ע"ב עי"ש בתוספו' ישנים הרי משכחת דהותרה בחפינה דצריך בשתי ידים וחפינה הוי עבודה כמבואר שם דמ"ח ועל כרחך משום דהיכי דהתורה הצריכה שניהם אז אין שייך לומר כלל גדר שמאל או ימין, דהוי כמו עצם אחד וכבר כתבתי בזה במקום אחר וכן נ"מ לדידן דקי"ל דיורש סומך אם היו כמה יורשים דהם סומכים אם הסמיכה שלהם היא מחמתם אז הם סומכים בזה אחר זה אבל אם הם במקום האב אז י"ל דסומכים בבת אחת עי' תוספ' פ"י דמנחו' גבי איל המלואי' אהרן ובניו סמכו בב"א ע"ש ובאמת בקרא יש שינוי מן פ' תצוה לפ' צו גבי לשון בהסמיכה ומשום דלאחר מעשה העגל הוה זה ג"כ גדר כפרה לאהרון עי' בת"י יומא ד"ג ע"ב ע"ש ואכמ"ל וי"ל דזה תליא בהך דזבחים ד"ה ע"ב אם גם הם מתכפרים בקרבן של אביהם וגם י"ל דנ"מ כפי מה דקי"ל שעבודא דאורייתא א"כ אם אביהם נדר בקרבן מחויבים היורשים להקדיש ולהקריב קרבן אז י"ל דהם סומכים בזה אחר זה מה שאין כן בקרבן שהניח להם אביהם ובזה י"ל מה שהקשה התוספו' רפ"א דתמורה וכמה מקומות למה לן תרי קראי גבי יורש בזה לר' יהודה למעט ולר' מאיר לרבות, אך י"ל דהנ"מ כה"ג ולכך צריך קרא לר' מאיר לרבות דיורש ממיר וכן יהי' נ"מ למה דמבואר בב"ב דקל"ז ע"ב גבי מתנה על מנת להחזיר דאם הקדישו המקבל והחזירו דהוי מוקדש ומוחזר מי יסמוך עליו אם הקדישו לקדשי מזבח וי"ל דזה יהי' תליא בהך מחלוקת דתנאי אם יורש סומך אם אזלינן בתר ההקרבה או בתר ההקדש והחיוב. עכ"פ היכי דהם נפרדים צריך שתהי' הסמיכה בזה אחר זה אף לא ע"י סיבה ועי' הוריות בירושלמי פ"א גבי סמיכה דפר העלם דבר ג"כ סומכי' בזה אחר זה כל יחיד ויחיד וכן הוא בתוספתא דמנחות פ"י הנ"ל. ע"כ ממהדורא תניינא]