Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל שאין כו'. והנה לפי מה שכתב רבינו ז"ל לקמן בהל' ג' דגבי ע"ז אסור יד. והנה בחולין דקכ"ח ע"א מבואר דיד הוי אף דלהיות הדבר בעצמו אינו ראוי וא"כ ליתסר ההרים משום יד וצ"ל כך דאם היה משתחוה לציפוי בעצמו אז הוי ההר אסור משום יד אבל כאן הוא משתחוה להר ואי אפשר שיהיה שהע"ז עצמה לא מיתסר ומשום יד מיתסר ועי' בתענית די"ח ע"ב גבי יום טוריינוס, ועי' בשבת דקט"ז ע"א גבי גליון ובירושלמי דמגילה פ"א ע"ש גבי סמוך לכרך וחרב וכו':
ואין צריך לומר כו'. הנה לשיטת רבינו דלא הוה מוקצה רק עד שיגזז לעבודה זרה, עי' תמורה דכ"ט א"כ הוה מעשה ועי' תוס' ע"ז דנ"ד וחולין דף מ' ברש"י וזה הוה מעשה בגופו ולמה גם להדיוט לא אסור וצ"ל דשם הכומרים הם עשו ואף דנתן להם מ"מ גבי בע"ח לא ולכך פסק גם גבי שחט כן ועי' דמ"ו ודנ"ג ע"ב:
כגון ששחט כו'. הנה זה צריך לעיין מהו הך שחטה אסור אי משום מעשה או משום תקרובת ואי משום מעשה צריך לומר מחמת דעשאה למשמשי ע"ז, ועי' בע"ז דנ"ה ע"א גבי בע"ח לא אסור משמשין אך בריטב"א חולק על זה ע"ש וגם אם שחט סימן אחד אם אסור משום תקרובת כעין פנים עי' סנהדרין דס"ב ע"א ע"ש ברש"י משום דגבי חטאת עוף די בסימן אחד אך באמת הא התוס' בהך דזבחים דפ"ד ע"ב דגבי עוף הוה מיצוי במקום שחיטה ע"ש ועי' בתוס' שם דס"ו ע"ב ד"ה ואלא ודפ"ד ע"ב ד"ה הניתנין, אך לר"ה דסבירא ליה במעילה דף ח' ע"ב דאין מעכב אתי שפיר ולהך סבירא ליה בחולין שם דסימן אחד אסור משום כעין פנים משא"כ לדידן רק דס"ל לרבינו ז"ל דהא דאין מוקצה נאסר זה רק בשלא עשה בה מעשה בגוף וא"כ לא נאסר רק בעבור שעשה מוקצה ודוקא הוא אבל אדם אחר אינו יכול לעשות זה וא"ש כנ"ל, ועיין בתוס' ב"ק דע"א ע"ב:
חפר בה כו'. ר"ל דעבודתה בכך כעין שבר מקל וא"ש מה שהקשו התוס' דמ"ז ע"ב ע"ש, ועי' סנהדרין דף מ"ז ע"ב גבי קבר:
מים שעקרן כו'. ע' בהשגות וע' ע"ז דנ"ט ע"א, אך רבינו ר"ל כאן דכיון שהגביהן זכה בהם. והך דגמ' שם הך דטפחינהו בידיה זה לא הוי קנין גמור עי' תוס' ב"ק דצ"ט וקידושין דכ"ו וגיטין דס"א ועי' במקוואות סוף פ"ז היה מוליך ומביא ולא מקרי ע"י תפיסת אדם ע"ש ועי' תוס' ב"ק דפ"א ע"א ע"ש, ועי' במכות ד"ח ע"א ע"ש:
אבני הר כו'. עי' בירושלמי פ"א דערלה גבי אילן שנעקר מה דבעי שם חזקיה השתחוה לו אסרו ע"ש בירושלמי מבואר דחזקיה סבירא ליה להיפך:
חתך דלעת כו'. עי' ע"ז דמ"ז ע"א לבבואה קא סגיד ולמה לא הוי מים יד לאבבואה וצ"ל דזה אם נאסר איזה דבר אז הוי יד ועי' במע"ש פ"ג גבי עד שלא גפן קרא כו' משמע דכיון שנעשה שומר להדבר נעשה כמו גוף הדבר ועי' פסחים דפ"ג ע"א גבי עצמות קדשים ששמשו כו', ועי' בהך דע"ז דף ל"ב גבי חרס הדרייני דהוה כגוף האיסור וזה בעצם מחלוקת דר"מ ורבנן שם גבי קנקנים דלר"מ הקנקן גופא נעשה איסור דלא כמ"ש התוס' שם דל"ב ע"א וכמבואר להדיא בתוספתא שם פ"ח ע"ש דלר"מ אסור להוליך קנקנים ישנים עמהם אך ממע"ש יש לדחות דהא מצי משוה ליה להקנקן כמו שלקחו בכסף מע"ש ובאמת נראה דזה הטעם של הרי"ף ז"ל דבית שאור אין להם תקנה בפסח ואסור להשתמש בהם אף בצונן דנעשה גופה של איסור, ועי' תוס' חולין דכ"ו ע"א גבי תמד עי' סנהדרין דמ"ח ע"א דבזמן שהמת שם אסור אף בלא הזמנה ע"ש, וכן בהך דע"ז דמ"ז ע"ב כמבואר לקמן בהלכה ד' אך נ"ל דלזה לא מהני ביטול כיון שהיא בעצם אינו ע"ז ולא הוי כמו תשמישי ע"ז, ועי' בירושלמי כאן פ"ג גבי המוצא ע"ז משמע דלשברים לא מהני ביטול, ועי' בירושלמי פ"ב דערלה גבי חימץ ממנה כו' ריבה עליו נעשה עיקר טפילה וטפילה עיקר ר"ל דאף דהא השניה אינה טמאה רק משום שבראשונה יש בה איסור וטומאה והאיסור בראשונה נתבטל אך לטומאה לא מהני ביטול כמה שכתב הרמב"ם בהל' אבות הטומאות סוף פ"א מ"מ טמאה, ועי' בירושלמי פ"ג דכלאים הל' ב' ר' ירמיה בעי כו', ועי' עירובין דצ"ב גבי קטנה דלא מהני הרחקה ד' אמות, ועי' באהלות פ"י משנה ב' בהך פלוגתא דר"ש ורבנן ועי' בירושלמי פ"ב דמע"ש גבי תבשיל שבישלו בתבלין מע"ש דלא מהני פדיון ועי' בתוספתא פ"ג דחגיגה דטהרות שעשה ביד שניה אף שטבלה לא מהני דהיא לא נטמאה מה שייך בה טבילה:
[ממהדורא תניינא: חתך דלעת כו' שמא כו' כמו יד. ושם בהל' ד', והנה עיין בתוס' דף מ"ז ע"ב ד"ה בית דבימוס יש עליו שני השמות: משמשי ע"ז וע"ז עצמה, וע' בת"כ פ' בהר הוב' ברמב"ן בסה"מ דמקיש שם מצבה לפסל, דאף דבכל מקום משמשי ע"ז אינם אסורים עד שיעבדו ומה ר"ל יעבדו, אם ר"ל יעבדו העבודה של הע"ז או ר"ל רק תשמישי ע"ז, והני שעושים בהם העבודה י"ל דחל עליהם גדר כלי של תקרובת ע"ז , עי' ע"ז דף נ"ב ע"ב בתוס' ד"ה כיון ודף נון ע"ב גבי מחתה דלא ס"ל לי' כן ובירוש' ע"ז פ"ג ופ"ד דאמר שם המתיך כוס לע"ז נאסר מיד ור"ל דזה הוי כמו כלים של תקרובות ע"ז , ועי' מנחות דף צ"ט וברש"י סוכה דף ל"א ע"ב גבי לולב של ע"ז דנקט שם כיבד כו' ועי' חולין דף ח' גבי סכין של ע"ז דאמר שם דחתך בה גווזא אך י"ל דשם ר"ל דהוי דרך עבודתה בכך וכמו גבי מים ומלח בע"ז דנ"א ע"ב ובירוש' שם מלח לשוף, ומים להדיח כו' ור"ל דהוי עבודתה בכך וכן יש לומר גבי הך דע"ז דף נ"ד ע"ב גבי חופר בקרקע לע"ז נאסרה עי"ש בתוספ' דף מ"ח ע"א, אך י"ל דר"ל דזה גופא הוה עבודה שלה, מה שאין כן הך דסנהדרין דף מ"ז עמוד ב' גבי קבר דשם רק בשביל המת ע"ש וכן הך דע"ז דמ"ד ע"ב גבי מרחץ של אפרודיטי ובאמת מבואר בירוש' דשביעית פ"ח הי"א דהוי העבודה של האפרודיטי שהיו מזלפין בה מים זה הוי כעין הך עובדא דע"ז דנ"ט ע"א גבי הך דריש לקיש כו' מים של רבים כו' והנה עי' בע"ז דנ"ד ע"ב ורש"י דט"ז ע"ב גבי בימוסאות דהוי תשמיש דתשמיש ע"ש בתו' שהקשו עליו אך זה הבימוס והמצבה הוי המעמיד של הע"ז ויש עליו גם גדר של ע"ז עצמה ונ"מ דמבואר שם בע"ז דנ"ג לחד מ"ד אף אי נימא דאין עובדים לשברים, בבימוס גם זה אסור, וזה ר"ל התו"כ שם דכמו במצבה אף אם נפלה ונפגמה וכמבו' בירוש' ע"ז פ"ד ה"ד דקימה ר"ל שאם תפול לא יקימנו ה"נ גבי ע"ז קמ"ל קרא דע"ז שנשברה מאלי' אסורה דעדיין שם ע"ז עלי' וכן להיפך דכיון דהוא מעמיד את הע"ז אסורה מיד וזה ר"ל התו"כ, אך זה רק אם עשה זה בכוונה, אבל מאליו זהו הך בעי' דחולין דקכ"ח לשיטת רבינו וגם נ"מ דאף דמחובר לקרקע דלא נאסר, מ"מ יד לע"ז הוי, וכמו גבי בע"ח בגולל וקבר וכבר כתבתי בזה, ואף דגבי בימוס מבואר בע"ז דף נ"ד ע"א דבע"ח אין עליו דין בימוס ע"ש ברש"י, אך שם ר"ל היכי דלא מעמיד דע"ז רק שניסך ע"ג וגם שלא בפני ע"ז, ובאמת זה החילוק בין יין למים דגבי יין אף דהוא מחלוקת בחולין דמ"א יש מ"ד דיין אין מנסכין אלא בפני ע"ז ועי' בתו' שם דף מ' ע"א ד"ה לפני ובתוס' ע"ז דל"א ע"א אך בתוס' שבת די"ז ע"ב מבואר להיפך אך הנ"מ כך דיין גופא המתנסך זה לכו"ע אסור בגדר תקרובות, ועי' תוס' ע"ז דכ"ט ע"ב ובדברי רבינו והרמב"ן בסה"מ אם יין גדר אחד עם תקרובות או מציאות אחרת, ועי' תוס' ע"ז דף נ"ח ע"ב ד"ה אלא, אך זה רק איין שכבר נתנסך לע"ז, דזה חל עליו גדר תקרובות לכו"ע, וזה גם במים אסור כמבואר בע"ז דף ע"ג ופסחים דף כ"ב, ודייק שם הגמר' כמים הנשפכים לפני ע"ז, והני הוי כמו דאמרינן בע"ז דכ"ב אם איתא דפלחי לה לא הוי מזבין לי', ועי' בע"ז דף ל"ב ע"ב גבי בשר היוצא, ובהך דע"ז ס"ד גבי דמי ע"ז ביד עכו"ם דמותר וע"ש בתוס' דף י"ב ודף ל"ג דהאיך הדין לגבי דמי י"נ ביד עכו"ם ע"ש בתוס' דף ס"ד ובירוש' שם הוי זה מחלוקת, אבל ביין הנשאר בזה הוי מחלוקת בחולין דמ"א שם אם רק היכי דניסך לפני ע"ז אז גם השאר אסור או לא, ואנן קיי"ל דכולו אסור וזה מקרא דישתו יין נסיכם, ועי' בלשון רבינו פ"ז כאן בהל' ג' דדייק שם שהקריבה כולה. עכ"פ היכא דעשאה להעמיד ע"ז אז יש עליו שם ע"ז וכמו בתו"כ הנ"ל גם י"ל דנ"מ היכא דעשה מעמיד לע"ז אך הע"ז עדיין לא עבדה וע"ז עצמה אסורה מיד מאי, ואף קרקע ובע"ח נאסרים דשם רק בזמן שע"ז עומד עלי' אבל כשסילק הע"ז משם, אז הם מותרים בקרקע ובע"ח ואף דבירוש' ע"ז פ"ג הלכה ה' אמר שם דגבי ביצה אף שאין בה תפוסת ידי אדם מ"מ גידר בה מחמת תשמישו אסורה י"ל דמיירי שאז עבדו לע"ז ונאסרה ואגב נאסרה גם היא וכבר כתבתי בזה לשיטת רש"י עירובין דט"ו ועי' בפי' המשניות לרבינו באהלות פט"ו הל' ט' גבי בע"ח שהי' גולל לקבר איך הדין גבי איסור הנאה אם חל עליו, ובלשון רבינו בהלכות טומאת מת פ"ו הל' י"ד, ובמאי דפליגי בירוש' ע"ז פ"ג שם גבי אפרוח ביצת ע"ז אם אסורה משום דאין בע"ח נאסרים, ועי' תוס' ב"ק דע"ז וחולין דף קכ"ח אם החיות הוי טהרה או שהחיות איננו מקבל טומאה ובהך מחלוקת דתמורה דף ל"א ג"כ גבי כזית רימה הבא ממת בזמן שהרימה חי אם יש בה טומאה ובמ"א אבאר, ולכך כאן בהל' ד' מוכח לשון רבינו דאילן שמעמידין תחתיו כו' כל זמן שע"ז תחתיו אסור בהנאה מה"ת בגדר יד לע"ז דלא כשיטת רש"י ותוס' כאן ועי' בסנהד' דמ"ח גבי קבר וכבר כתבתי בזה דכל זמן שהמת בתוכו, היכא דבעי קבורה בגדר נחלה עי' נדה דף נ"ז ברש"י, אז אף מחובר אסור וכדמוכח מהך דעירובין דף ל"א וכלאים פ"ב. ע"כ ממהדורא תניינא]
מחצה למחצה כו'. עי' בירושלמי כאן דמוקי לה בגר ועכו"ם שנפל להן בירושה דאי בנשתתפו אסור הכל דכיון דהוא שעבד ליה חלקו וכמו דמבואר בתוספתא דדמאי פ"ו, ועי' מה שכתב הראב"ד ז"ל בהשגות סוף פ"ט מהל' מעשר, ועיין בתוספתא דע"ז פ"ד וע"ז דס"ד ובהך דחגיגה דכ"ה ע"ב, ועי' ע"ז דנ"ג ע"א גבי ישראל ועכו"ם שהיו שותפים בע"ז וביטל הגוי חלקו ע"ש:
[ממהדורא תניינא: הי' הכותל שלו כו'. הנהל' רבינו קשה לכאורה מחצה שלו מותר כו' ואח"כ כתב אבניו עצו כו' הכל אסור, אך באמת כך עי' ברש"י ב"מ דף קט"ז ע"ב גבי בית ועלי' ובדברי רבינו בהל' שכנים פ"ד הל' ב' עי"ש נראה דס"ל דהאבנים שנפלו הוי כמו מציאות חדשה שנעשה משניהם לא בגדר שזה נוטל חלקו וזה נוטל חלקו רק דהוו כמו הך דכתובות דף צ"ג גבי שור לחרישה דחולקים בשוה, דזה הוי כמו דבר חדש מן השותפות וכבר כתבתי בזה גבי גדר המשתחוה לבית ובהך דמעילה דף כ' גבי המקדיש את הבית, ומ"ש התוס' בשם הירוש' במשתחוה לכל אבן דר"ל דאם מקדיש או משתחוה למציאות הבית, או לכל הפרטים שמהם נבנה הבית, ועי' ב"ב דף נ"ג ע"ב גבי הבונה פלטין כו' קמא ליבנא בעלמא הוא דאפיך, ועיין שם בדברי רבינו בהלכ' זכיה פ"ב ה"ט עי"ש בה"ה דמי שהעמיד להדלתות קנה ג"כ להפלטי' דהוא עשה הצורה של הבית רק שצריך לשלם עבור (החומר) הפרטים שמהם נבנה הבית, ולא דמי למה דמבואר בירוש' מעשרות פ"א וכן פסק רבינו בהל' תרומות פ"ב דהזורע שדה של הפקר אף דלא קנה השדה מ"מ התבואה חייבת במעשר וכמו הך דב"ב דף נ"ד ע"א דשם התבואה נשארה כקדם משא"כ גבי פלטי' ע"י השני שהעמיד להם דלתות נעשה פנים חדשות והפרטים שבהם הם בגדר מעשה עץ דחולין דף קכ"ט, ובגדר איברים, והארכתי בהך מחלוקת בנגעים פי"ג מ"ג דר"א חסמא ורבנן אם החלקים של בית המנוגע אם מטמאים בכזית או בכל שהוא עי"ש וכן במה דמבואר בנגעים שם הובא בחולין דקכ"ח ע"ב דהיכא שהוא צריך רק לחלוץ את האבן הפרטי אז אם הוא של שותפות חולץ את כל האבן אע"פ שהוא שייך גם לחבירו, אך בזמן שצריך לנתוץ את כל הבית אז רק בית שלו אסור ולא של חבירו, ובזה א"ש הך דע"ז דנ"ב ע"ב גבי מזבח שגנזו בית חשמונאי כו' ואמר שם היכי נעביד ליתברינהו כו' וקשה הא אסירי לגבוה כמבואר בדמ"ו אך זה בגדר דמאיס לגבוה וכאן גבי מזבח דהם שיקצו את עצם המזבח, אבל כשנתפרק, האבנים שלו הם דבר חדש ולא שייך בהם גדר מאוס, וכן שיטת רבינו גבי משתחוה למעיין והמים שלו הוה רק פנים חדשות לא פרטי המים, ולכך גם שם רק במעיין שלו וכמ"ש רבינו בהל' אסורי מזבח, וג"כ זה משום דלית בזה גדר מאיס וזה ר"ל הגמ' בע"ז דף מ"ז קמא קמא אזלא, ור"ל שאינם כלל מה שהיו דכל זמן שאינם נתלשים מן המעיין אין עליהם שם מים רק שם מעיין, ולכך ס"ל לבה"ג דגבי מעיין לטבילה צריך דווקא זוחלין, ועי' תוס' בכורות דנ"ה ע"ב דמספקי בזה שם דעדיין אין עליהם שם מים רק לאחר שנתלשו מן המעיין, וגם פירות מחוברין כן, ועי' בירוש' ביכורים רפ"ג גבי מקרא ביכורים לר"ש דווקא בתלוש דכ"ז שהם מחוברים אין עליהם עדיין שם פירות ועי' בירוש' מעש"ש פ"ה ותוס' ב"ק דף ס"ט גבי פדיון כרם רבעי במחובר ובתוס' מעש"ש ויש להאריך בזה הרבה גבי תרומה והכשר עי' קידושין דף ס"ב ובספרי פ' קרח ובנדה דף נו"ן ע"ב גבי מחשבת מחובר. ובזה יש לבאר הך דמנחות דף כ"א ע"ב ובדברי רבינו בהלכו' בית הבחירה פ"א גבי מזבח שלא נשתמש בו הדיוט ר"ל בהבנין לא בהאבנים אבל באבנים לא איכפת לן משא"כ בכלי' ועצים דאינם משתנים, ואין כאן מקומו, ולכך כל זמן שהבית קיים שלו מותר בהנאה ושל ע"ז אסור, אבל כשנפלו אז הכל אסור, ועיין בירוש' כאן דמחלק בין אם נשתתפו מדעת אז אסור הכל, וכה"ג מבואר בהך דדמאי פ"ו הובא בדברי רבינו פ"ט מהל' מעשר הי"ג ע"ש בהשגות. ומהך דע"ז דף מ"ו ע"ב מבואר דאף דעצים ואבנים שכבר נבנו בבית מותר אח"כ לסותרן ולבנותם לבהמ"ק, ורק למערכה פסול כמבואר מנחות דף כ"א וברמב"ם הלכ' איסורי מזבח פ"ז הל' ג' ובפ"ו הל' ב' כיון דהן עולין לגבי מזבח כמו שהן ורק אם חצבן מתחילה לבית הכנסת אז אין בונין אותן להר הבית משום דכבר חל עליהן גדר הזמנה לבהכ"נ אף דקיי"ל הזמנה לאו מילתא, מ"מ חל עלייהו בגדר נדר ובפרט ע"י מעשה ועי' מגילה דף כ"ו ע"ב עי"ש אבל להבית לא איכפת לן דלא חל עליו גדר מחשבה כלל וכמ"ש ביצה דף ב' ע"ב וחגיגה דף י"ט וכבר כתבתי בזה ובפרט דלכתחילה צריך שיהי' אבנים שלימות וכמ"ש רבינו בפ"א מהל' בית הבחירה הי"ד ואח"כ סותתם וכמבו' בסוטה ד' מ"ח, ורק למזבח צריך חדשות ממש שלא נשתמש בהך כלל מתחילה וכמבואר במדות פ"ג מ"ד בבקעת בית כרם כו' ע"ש ועיין נדה דף כ' דהתם אדמה שמנה, וזה ר"ל הך דסוכה דף מ"ט ע"א כרם כו' אך כבר כתבתי בזה משום דמבואר במכילת' פ' יתרו דצריך שיבנה לשמה ועי' בירוש' יומא פ"ג גבי בגדי כהונה וגבי אבני קודש שצריך שיהיו אריגתן בקודש וחציבתן בקודש, ועיין בירוש' כריתות דף ו' גבי קטורת דצריך עשייתן בקודש ובירוש' יומא פ"ה הוי זה פלוגתא גבי קטורת שפיטמן בחולין, ועי' מכות דף ח' דגבי עצים למערכה אין צריך שיחתוך אותן לשמה אך יש נ"מ בין עצי המערכה ובין שני גזרי עצים וגם בין היכא דמתנדב עצים בגדר קרבן עי' בהל' שקלים פ"ב ה"ב גבי מעות לקנות עצים למערכה, ובמ"ש רבינו בהלכ' מעשה הקרבנות פט"ז הל"ד במ"ש שם הרי עלי עצים וגם הרי עלי עץ, ונ"מ אם שם ר"ל בגדר קרבן מנחה ואף דרבינו לא פסק כרבי במנחות ד"כ ע"ב ודף פ"ה ומעילה ד' י"ט דזה הוי מנחה גמורה, מ"מ אף לדידן חל עליהן קדושת הגוף בגדר מנחה ועי' במנחות דף ק"א דמשפה לי' בגזירין, ומה ר"ל אם על שני גזרי עצים דתמיד או רק בגדר קרבן, ועי' בתוס' מנחות דף כ' ע"ב דמוכח שם דאין עליהם עדיין שם קרבן מדרבנן ולא הוי גדר קרבן מדרבנן דמבואר שם דנופל ללשכת דיר העצים ובמ"ש רבינו בהלכ' ביאת מקדש פ"ט ה"ה דזה המסדר שני גזרי עצים על המערכה הוי כמקריב קרבן וחייב מיתה, ובאמת בגמ' יומא שם י"ל דהוה רק לאו ועי"ש דכ"ז ע"ב ובהך דתענית דף כ"ו וכ"ח ושם דף ט"ו ומגילה ד"ה מוכח שם ברש"י גבי קרבן עצים דר"ל דאז הי' מביא קרבן ובמ"א אבאר ועי' תוספ' זבחים דף ל"ד ע"א ד"ה שקידש עי"ש וחגיגה דף כ"ג וזבחים דף מ"ג, ובאמת כוונת רבינו בהל' מעה"ק דנקט שם לשון גבי עצים במחוקות, ולא כמו בה' איסורי מזבח, וי"ל דשם ר"ל דאותן עצים לא הוה משפה לה הגזבר בקרדום והנודר צריך להביאן משופין, ובאמת זה ר"ל הגמר' סוף תענית וב"ב דף קכ"א דעד ט"ו באב הי' זמן קיצה כמבואר שם שלא יהי' בהן תולעים, וזה רק בציבור שהיו לוקחין העצים קודם השיפוי אבל יחיד המתנדב לא איכפת לן וכמבואר בתענית דף כ"ו, וזה ר"ל מכאן ואילך דמוסיף יוסיף דר"ל על נדבת עצים למערכה. עכ"פ יש לחלק גבי עצים למערכה ולגבי עצים לקרבן, ועי' בתוס' ע"ז דף ל"ד ע"א ובפסקי תוס' שם גבי בגדי כהונה ובזבחים דף י"ח ע"ב גבי משוחקים, ולשיטת הירושלמי ביומא שם הוה זה שני דברים דחדשים ר"ל שלא יעשה בגדי כהונה מדברים ישנים של חול אבל כשנעשו בהמשך הזמן אצלו משוחקים אינם נפסלים. ע"כ ממהדורא תניינא]
שוחק וזורה כו'. ועי' בהל' ט' ע"ז של ישראל טעונה גניזה עי' בכסף משנה ועי' בתוס' כאן דנ"ב ד"ה מה ותוס' יבמות דק"ד ע"א מה דחלקו בין ע"ז של עכו"ם בין ע"ז של ישראל ועי' בתוס' חולין דפ"ח ע"ב. והנה באמת אם שייך כאן דין דכל הנקברים לא ישרופו דהנה מדברי רבינו ז"ל בסוף הל' פסולי המוקדשים מוכח דאם עבר ושרף את הנקברים אפרן מותר דפנים חדשות בא לכאן ומה דאיתא שם אפר הנקברים אסור ר"ל אם נרקבו, ועי' בנדה דכ"ח ע"א ודנ"ו ע"א וכ"מ ולכך אסור לשורפם מן התורה דהוי כקונה בית באיסורי הנאה עירובין דל"א וכשרשיפא פסחים דף כ"ז, ועי' תוס' ע"ז דמ"ח ע"ב ונדרים דמ"ז דבכל דבר שמצותו בשריפה הוי הדין כן ולא איכפת לן מה שנעשה ע"י זה היתר וכעין שכתבו התוס' פסחים דכ"ב ע"ב דהוי כמו לא אפשר ולא מכוון מה שאין כן בנקברין אבל גבי ע"ז ושאר דברים דתפסי דמיהם והשריפה לא משום שריפה רק משום ביעור עי' רש"י חולין דפ"ט ע"ב וסנהדרין דנ"ה ע"א אפרן אסור לעולם. ומותר לשרוף אף הנקברין ועי' בסוף תמורה ובירוש' פ"ג דערלה, וכן גבי מת ג"כ אם שרפו אפרו אסור דלא גרע מתכריכין ולכך היכא דליכא מצות קבורה מותר לשורפו עי' חולין דקכ"ד ע"ב, ועי' בירושלמי פי"א דכתובות ע"ש, ועיין בתוס' יומא דף ס' ובזה א"ש דברי רבינו ז"ל בהל' נזירות פרק ו' הל' י"ד דמותר לשרוף את הנקברין ע"ש:
קודם שתבוא כו'. ואם עבדה לדעת של ישראל בשל ישראל לא בטלה כמבואר בגמ' דמ"ו ודנ"ג ע"ב רק אם הוה של עכו"ם אם יכול לבטל הנה מדברי התוס' יבמות דק"ד נראה דאין יכול לבטלה, ועי' בתוספתא דע"ז פ"ז מה שאמר גבי אם עשאה לשם ישראל, ועי' בירושלמי פ"ה גבי בולשת ופ"ד ע"ש:
וגוי שבטל בע"כ. עי' תוס' ע"ז דמ"ד ע"א מה דמחלקים שם ע"ש, אך באמת י"ל דרק גבי טבעת דהוי רק כעין יד לע"ז ובזה מהני ביטול בע"כ כעין דאמרינן בסוכה די"ד ע"א גבי מחשבה דמהני לידות להוציא מן טומאה משא"כ גבי גוף ע"ז:
מי שאינו עובד עכו"ם כו'. עי' בירושלמי פ"ח דיבמות מבואר שם דיכול לבטלה ע"ש, אך יהיה נ"מ אם גר תושב עבד ע"ז אם יכולה להתבטל אם הוה כמו ע"ז דישראל:
[ממהדורא תניינא: ע"ז של ישראל כו'. הנהבגמר' מבואר הטעם דאין לה ביטול משום דכתיב ושם בסתר כו' ומבואר שם דטעונה גניזה ע"ש ברש"י בע"א ועי' תוספו' יבמות דק"ד ע"א דמחלק שם בין של ישראל לשל ב"נ דגבי של ישראל דווקא גניזה כשהיא שלימה ומזה יליף בגמר' דף נ"ב ע"א דאסורה מדבעי' גניזה ועיין בכורות דף י"ב ע"ב ותוספות יומא ד"ס ולכך לא שייך בזה גדר כתיתה (כתותי מכתת) ולכך לא מהני בה ביטול דהוי בגדר המבואר בתמורה דכ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד כו' ור"ל דאי אפשר לעשות דבר שהוא רק מועיל ע"פ דין שעי"ז יתבטל דין אחר וכן הגדר בב"ב דף קל"ג גבי ירושה אין בה הפסק ומנחות דף פ"ד רחמנא אמר כו' ועיין זבחים דף ע"ה ע"ב רחמנא אמר כו' וכה"ג כתבו התוס' ב"ק דף ע"ו ע"ב דלכך לא מהני פדיון בקדשים שנטמאו דאינו יכול להפקיע עי"ז מצות התורה שאמרה לנו דמצוה לשרוף קדשים לא בגדר ביעור רק בגדר מצוה כמבואר במעילה דף יו"ד ע"א, והארכתי בזה דנ"מ ג"כ לר"י דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה לא מחמת שלא יהא במציאות רק מחמת המצוה דיליף מנותר, והשריפה בעצמה הוא מצוה, ועי' בירוש' שבת פ"ב ופסחים פ"ז דגדר השריפה של חמץ הוא דבר נמשך וכל זמן שהוא נשרף הוה כמו שהוא עושה הדבר, אף אם נימא כר"י הגלילי דמותר בהנאה לא מהני ביטול לאח"ז איסורו דלאו ברשותו ר"ל דכבר חל עליו חיוב התו' וזה ר"ל הגמרא פסחים דף ז' וכן הדין מה דאינו יכול לקדש אשה בצפורי מצורע אף במשולחת לשיטת רבינו דלא ס"ל כשיטת התוס' קידושין דף נ"ז דגם היא אסורה בהנאה, רק משום דאינו יכול להפקיע חיוב שחייבה התורה עליו שצריך לשלחה וכן בהך דחולין דף קל"ט גבי אגבה לה ואקדשה, ר"ל ג"כ שם דכיון דכבר אתחייב לי' בשילוח לא חל כלל ההקדש, וזה ג"כ בגדר הך דתמורה דכ"ה דברי הרב כו', דרק בע"ז של ב"נ דשם גדר השריפה משום כליון וכמבואר בסנהדר' דנ"ה ע"א, הביטול הוי ג"כ בגדר כליון, משא"כ בע"ז של ישראל, דשם גניזה כשהיא שלמה כמ"ש רש"י, ועי' בהך דשבת ד"צ ע"א גבי המוציא כו' וכן ר"ל בהך דב"ק דף ק"י ע"ב גבי הלכתא גמירא וכבר כתבתי בזה, ולכך לא מהני ג"כ פדיון גבי כלי שרת פסולים, דשם ג"כ הגניזה הוא בגדר דין ואף דהא בע"ז דף נ"ד ע"ב ע"ש ברש"י גבי כלי שרת שנפסלו מהני פדיון שם ע"י ע"ז פקע מהם קדושת הגוף ורק קדושת דמים, ולכך מפרש רש"י שם דנ"ב ע"ב וס"ד דריב"ש דצריך טבילה ואח"כ משיחה אחרת משום דהא דקיי"ל בכלי שרת של מקדש אין צריך משיחה, זה רק במשחה שמשח מרע"ה כלי' של משכן מהני לכל הכלים הבאים אחריהם, כמבואר בספרי פ' נשא ובסה"מ לרבינו, וכמו דקיי"ל מלך בן מלך אין טעון משיחה בכריתות ד"ו וע"י ע"ז פקע מהם זה המציאו' כמבו' בספרי פ' שלח ולכך צריך משיחה אחרת ועי' מנחות דף ק"א ותוס' שם ד"ק ע"ב, ומעילה י"ט ועיין בירוש' ע"ז פ"ג ופ"ד מה דאמר שם רב דשברי ע"ז אין להם ביטול ור"ל דאם עיקר ע"ז קיים וביטל את הע"ז נתבטל גם השברים וע' מ"ט ע"ב וכשי' רבי' אבל לשברים בלבד לא מהני הביטול, ובגדר הך דבכורות דף ט"ו לא אלים למתפס כו' ועי' מנחות דמ"ז, והארכתי בזה בהך דנזיר דף כ"ח דלמ"ד תגלחת אינה מעכבת בנזיר לגמרי רק מ"מ עשה יש, וכשיטת הירוש' שם פ"ו דג' תנאי הוא ר' אליעזר ס"ל דעדיין הוא נזיר גמור ורבנן ס"ל דניתק לגדר אחר ורק עשה ור"ש ס"ל דמצוה בעלמא, ואף לרבנן לא מהני הפרה דזה נעשה איסור חדש, ונ"מ ג"כ אי מהני הפרה גבי תמורה דזה מבואר ברמב"ם בה' נדרים וכ"ה בירוש' דמאי פ"ז ונזיר פ"ה דלא מהני שאלה, אבל הפרה דהוי מכאן ולהבא י"ל דמהני וע"ש ברמב"ם בה"ח, אך י"ל דזה הוה איסור ממילא ולא מהני הפרה, ועי' בתו' חולין דפ"א וכ"כ בזה אם מהני התפסה בתמורה ועי' ברפ"א דתמורה ועירוכין דיש עליו גדר הקדש שני וסוף הקדש ואין מוסיף חומש וע"ש ד"ט ע"ב ורק בנזירות מועיל הפרה מחמת ההיקש, עיין נדרים ד"ד ע"ב וזה רק מעיקר הנזירות, והפרטים של הנזירות הוא איסור תורה, ועי' נדרים דפ"ג דשם ליכא הפרה, ועי' רש"י נדרים דע"ט ומ"ש הר"ש ז"ל פ"ב דמעש"ש בשם התוספת' על טעם המבואר דבמעש"ש לא מהני פדיון ובתוספת' מעש"ש מבואר דאם חילל מעש"ש על דינרי זהב ועשה מהם כלים לא מהני פדיון. ע"כ ממהדורא תניינא]
כיצד כו' רקק בפניה השתין בפניה כו'. אבל אם הוא לא רצה לרוק עד שכפאוהו אותו הוה ביטול עי' בירוש' פ"ד דע"ז ע"ש, ועי' בע"ז דמ"ד ע"ב ועי' בירושלמי שם פ"ד הל' ב' משמע במשמשין די בביטול רקיקה:
ואם אינו יכול וכו'. כיון שבטל כן מבואר בירוש' פ"ג דדי בביטל אבר אחד:
מזבח עכו"ם כו'. הנה מדברי הגמ' מבואר דגבי בימוס אף אם נפגם מאליו מותר ובמזבח כתב רבינו ביד כותי דוקא וגם נ"מ במצוה של איבוד ע"ז במשמשין ובימוס א"צ לאבדם לגמרי כמבואר בירושלמי כאן שברת מצבה הנח לה ע"ש, א"כ שוב י"ל דלא שייך בזה כתותי מכתת שעוריה. ובזה אתי שפיר הך דהל' לולב והל' יבום גבי מנעל ועיין מה שכתב רבינו בהל' פ"א פי"א הלכה ו' ומ"ש שם ע"ש: