Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אחד האוכל ואחד כו'. ואם הטעם משום דיש שם חמץ עליו או משום דבא מחמץ עי' חולין ד' ק"כ ועי' רש"י פסחים ד' ל"ה ע"א והא דבעי קרא דנפש לומר דשתיה בכלל אכילה ונ"מ אם המחה את החמץ קודם הפסח דעדיין לא חל עליו שם חמץ ועי' מש"כ הרא"ש בנדרים ד' נ"ה ע"ב ועי' בהך דנזיר ד' נ' ע"א גבי כזית נצל ובירושלמי שם בנזיר דהוה מחלוקת בזה ועי' מה שכתבתי לעיל בהל' ציצית וגם נ"מ להך דלקמן פ"ו ה"ו גבי מצה שנמחה אם אח"כ נקרש אם יוצא בה ידי מצה אם משום דלאו לחם היא או משום דלאו אכילה היא ועי' בחולין שם ד' ק"כ גבי חלב דקריש ובאמת בגמ' שם גבי דם אמר רק משום דאקפי אקפויי בידים ואחשביה ועי' בתוס' נזיר ד' נ' ע"א ד"ה בחמה וגבי דם י"ל משום דהא מבואר בתוספתא דטהרות הובא בירושלמי דיומא וכ"מ ובתוס' שבועות ד' כ"ג דדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה לכך בעי הקפה בידים דוקא ועי' בהך דבכורות ד' י' ע"א גבי איסור חישובו אך זה רק אם יש עליו שם דם רק דלא הוה דרך אכילה אבל אם נימא דפקע ממנו שם דם אז לא שייך זה ועי' בהך דפסחים ד' מ"ו ע"א ושבת ד' צ"א ע"א ולכך בב"ב ד' צ"ז אמרינן גבי שמרים דכדרך שאמרו לאיסורן כך להכשירן ר"ל משום דאיסורו חישובו ועי' שבת ד' ט"ז ע"א גבי כלי טמא חושב משקה וחולין ד' פ"ז ע"ב גבי מראה אדמומית ע"ש ועי' תוס' מנחות ד' ס"ט ע"א דגבי אכילה לא בעי מחשבה ועי' חולין דף קכ"א ברש"י ותוס' גבי אלל לענין איסור ע"ש, וע"ש ד' ק"ב ע"ב וגם עוד יש נ"מ אם צריך כזית שיהיה בהחמץ קודם שהמחהו או די גם אם יש בו כזית עכשיו ועי' תוס' סנהדרין ד' ד' ע"א גבי דם השרץ ובהך דנזיר ד' נ' הנ"ל בירושלמי ועי' מנחות ד' נ"ד ע"א ובכורות ד' נ"ה ע"א גבי כבד שנימוח צריך רביעית דוקא אך י"ל דשאני התם משום דעיקרו הוא דם כדאמר שם ולכך אמר כן והוה קולא אבל בלא זה הוה סגי בכזית אף כמו שהוא עכשיו ועי' תוס' ע"ז ד' ל' ע"ב ד"ה ומטמא ונ"ל דזהו מה דאמר בחולין ד' פ"ז ע"ב ענוש כרת והוא דאיכא כזית ר"ל כשהיה מתחלה כזית קודם שנצלל ועי' בתוספתא כריתות פ"ב גבי הקפה את הדם דצריך כזית דוקא כמו שהוא עכשיו ואמר שם דאם אכל חצי זית דם קפוי וחצי זית דם צלול מצטרף אף דלכשיקפה לא יהיה בו שיעור כן הפי' בתוספתא שם ועי' שבת ד' פ' ע"א ובדברי רבינו שם פי"ח ה"ט גבי דיו ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' נזירות פ"ה ה"ב דגבי יין קרוש די בכזית ע"ש ועי' שבת ד' ע"ז ע"א:
ואיסור החמץ כו'. עי' בהשגות מה דמחלק בין שאור לחמץ, ועי' בתוספתא פ"א דביצה מבואר כן יעו"ש דהשאור הוה עצם החימוץ ועי' בע"ז ד' ס"ח ע"א שאני עיסה הואיל וראויה לחמע לכך לא שייך בהו נותן טעם לפגם. ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' מאכלות אסורות פ"ב הכ"א דבדבר שהאיסור הוא מחמת עצמו אם אכלו כולה אף דנסרחה לוקה והוא מהך דנדה ד' נ"ו ע"א ע"ש ושם ד' כ"ח ע"א גבי נשרף ע"ש ועי' מש"כ לקמן פ"ד ע"ש ועי' בחולין ד' צ"ט ע"ב:
אלא א"כ קנה חמץ כו'. אך זה דוקא אם קנה מן העכו"ם דאיסורי הנאה יש בו שני דברים אחד דאינו יכול לקנותו וגם דאין המוכר יכול להקנותו, ועיין תוס' חולין ד' ד' ע"ב ורש"י סוכה ד' ל"ה ע"א דאיסורי הנאה לאו בר דמים הוא ותוס' גיטין ד' מ"ג ע"א ד"ה מי איכא דכל היכא דלית ביה דמים אינם יכולים למכרו ועי' תוס' סנהדרין ד' פ"א ע"א וכ"מ. ובזה א"ש הך דנדרים ד' מ"ז ע"א גבי קונה פירות כו' ע"ש בר"ן ובראשונים רק הכי פירושו שם דמיירי שהחליפו המדיר דלדידיה הותר ושפיר תפסי דמים והוי כמו הפירות עצמם וכמו דאמרינן בחולין ד' קל"א ע"א שאני התם דמשתרשי ליה והוה כמו הדבר בעצמו כיון דנשתייר לו על ידיהם ופשט שם מהך דהאומר לאשתו קונם כו' וסלקא דעתך דמיירי שהבעל לוה ונותן לה ולדידיה הותר וא"כ הוה חליפין ואסורה בהם ותירץ דמיירי דהיא לותה ואח"כ הקשה מערלה ולא הביא רק ערלה לבד ולא הביא כמו לשון המשנה בקדושין ערלה וכלאי הכרם ועי' ע"ז ד' ס"ב ע"ש בתוס' ד"ה בדמיהם לכן נ"ל דס"ד דמיירי אף בערלה בחו"ל דספיקא מותר עי' קדושין ד' ל"ט ושפיר י"ל דהוה בר דמים ותופס דמים ואמאי יכול לקדש בדמיהם ותירץ דדיעבד שרי ולא גרע מהך דקדושין ד' ל"ט ולכך בדיעבד מקודשת. ובזה א"ש מה שהקשה התוס' בע"ז שם ובפסחים ד' כ"ט ע"א דאמאי לא יקדש בגוף הערלה אך הטעם משום שאינו שלו ואינו יכול להקנות לה והוי כהך דקדושין דף נ"ב ע"ב גבי המקדש בחלקו דאינה מקודשת ע"ש בתוס' ותוס"י מה שכ' שם אך האמת דאינו יכול להקנות לה ובמה קידשה. ובזה א"ש מה דמבואר בקדושין ד' נ"ו ע"ב המקדש בציפורי מצורע והקשה התוס' למה בציפור המשתלחת לא הוי קדושין ע"ש. אך באמת הטעם דכיון דצריך לשלחה אינה שלו ואין יכול להקנות לה ובמה מקדשה ועי' מש"כ רבינו ז"ל בפיהמ"ש פ"ב דערלה דלכך בערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים משום דאינם ממין שום אדם ע"ש ועי' בירושלמי פ"ב דקדושין וע"כ כאן מיירי שעכו"ם מכר חמץ לישראל כמו שכ' הר"ן ז"ל בפ"ג דע"ז על הך דדף מ"ב ע"א מדאגבה קניה ועי' בירושלמי ב"ק פ"א ה"ב שאמר לו סוד את הבור הזה כו' ע"ש ר"ל דקנה להתחייב בו וזה ר"ל הך דפסחים ד' ו' ע"ב דעשאן הכתוב כאלו הן ברשותן ר"ל דע"י שהכתוב אומר דהוא עובר והוא חייב ואחר לא עי"ז נחשב בעלים וכעין מה דאמרינן ב"ק ד' ס"ט ע"ב גבי מעשר שני ממון גבוה הוא ולענין פדיה אוקמיה רחמנא ברשותו מדמחייב חומש ר"ל כך דכיון דהתורה אמרה דהוא חייב חומש ולא אחר לזה גופא מקרי ברשותו ועי' בירושלמי פ"א דמעשרות ידי הבעלים לא יצא שאומרים לו פדה אתה ראשון ע"ש ועי' תוס' תמורה ד' ל"ב ע"א וכ"מ בזה. והנה גבי קנין מעכו"ם עי' בדברי רבינו ז"ל בפ"א מהל' זכיה ומתנה הארכתי שם דבעי רק שיסתלק רשות העכו"ם ממנו לא שיקנה לו דעכו"ם אין לו קנין גמור בהחפץ ובפרט למאן דאמר דגזל עכו"ם מה"ת ועי' תוס' פסחים ד' כ"ט ע"א ע"ש וא"כ למאי דקיי"ל דישראל מישראל מדרבנן אינו קונה בכסף ועי' תוס' ב"ב ד' נ"ד ע"ב ד"ה מישראל ע"ש דדעתיה לקנות כמו שיקנה מישראל חבירו והיינו במשיכה וזה לא בא מכח העכו"ם דעכו"ם אינו מקנה כמ"ש וכמבואר בב"ב שם מכי מטי זוזי לידיה לכך שוב לא משכחת לה מלקות בקנה חמץ ולכך רבינו ז"ל בפי"ט מהל' סנהדרין לא חשיב רק חימץ עיסה בפסח ובאמת לא ר"ל שם כגון שנתן שאור בעיסה דעשה בה מעשה להחמיץ דזה לא שייך רק במחמיץ מנחה דהעבירה הוא בהחימוץ כמבואר במנחות ד' נ"ו ע"ב משא"כ כאן העבירה הוא במה שמשהה החמץ ברשותו רק שצריך שיבא זה ע"י מעשה לכך אם לש עיסה ונתחמצה מאליה ועי' מש"כ בזה בפ"ז מה' גניבה ה"ב וה"ג דעשיית מדה חסירה הוי לאו שאין בו מעשה אף דחייב משעת עשייה ולא הוי כמו הך דב"מ ד' ס"ב ע"א גבי לאו דלא תשימון ועי' מש"כ הרי"ף ז"ל בפ"ז דסנהדרין על ד' ס"ה גבי עדות ועי' ריש נדרים דף ד' גבי בל תאחר ובתוספתא פ"ד דמכות דמבואר שם דמאחר הוי לאו שאין בו מעשה ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' מעשה הקרבנות פי"ד הי"ג ע"ש. אך באמת בנדרים שם ר"ל דכיון דטימא עצמו בטל ממנו העשה של קדוש יהיה כעין מש"כ רבינו ז"ל בהל' נזירות פ"ז הט"ו ע"ש ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' נזירות פ"ד ה' כ"א דלוקה ע"ש ומה שאמר שם בנדרים בל תאחר תגלחתו נ"ל דר"ל דהנה מבואר בירושלמי פ"ב דנזיר ותוספתא פ"ד דנזיר דמי שקיבל עליו שני נזירות אם השלים נזירות הא' ועדיין לא גילח עדיין לא חל עליו נזירות השני אפילו אם אין תגלחת מעכבת וזה ר"ל בל תאחר דע"י שמאחר תגלחתו הוא מאחר הנזירות אך נ"ל דזה רק בטומאה שהנזיר מגלח עליה אז אם טימא עצמו לוקה משום בל תאחר נזירותו דעי"ז מבטל העשה דקדוש יהיה אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אינו לוקה משום ב"ת. ובזה יש ליישב הך דמכות ד' כ"א ע"ב מה שהקשו שם אמאי לא חשיב לאו דב"ת. ובאמת נ"ל כך דהנה שם נקט יש חורש תלם ונ"ל דר"ל כגון שנגע בהמחרישה במת כעין הך דשבת ד' י"ז ולוקה משום טומאה בחיבורין עי' נזיר ד' מ"ב וד' נ"ד וכ"מ בזה וע"ז אין הנזיר מגלח רק מוזהר ולא שייך ב"ת:
אפילו הניחו בשגגה או באונס כו'. עי' בירושלמי פ"ד דפאה ה"ב ופ"ה ה"א גבי המגדיש ע"ג לקט ופ"ט דתרומות ה"ב גבי גידולין ועי' בירושלמי פ"ח דיבמות גבי משוך ועי' בכורות ד' ל"ד ע"ב גבי בהרת ועי' תוס' ע"ז ד' י"ג ע"א גבי נשא ונתן ושם ד' י"ח ע"ב ועי' בקדושין ד' ל"ט גבי הכרז על פירותיהם שטעונים גניזה ע"ש ועי' ב"מ ד' צ' ע"ב ורש"י ביצה ד' כ"ח ע"א ועי' בירושלמי פ"ג דתרומות ה"ב מה דרצה לחלק בין קסבר שהם טהורים או באומר מותר ועי' ב"ק ד' צ"ה ע"א גבי לוקח ת"ח ע"ש ובירושלמי גיטין פרק ה' גבי המטמא והמדמע ובירושלמי פ"ו דפסחים ה"ו ומש"כ התוס' ב"ק ד' ק' ע"א וכ"מ ומש"כ רבינו ז"ל פט"ו מהל' מאכלות אסורות גבי ביטול איסור לכתחלה ע"ש ועי' תוס' בכורות ד' כ"ג ע"א. אך זה צריך עיון במקום שעל פי דין א"צ לבער כמו בהך דדף מ"ט ע"א ולקמן פ"ג ה"ט אם החמץ מותר או לא ועי' במו"ק ד' י"ד ע"א וד' י"ח ע"ב וע"ש ד' ז' ע"א גבי כותל הגוחה לרה"ר דמשום סכנה התירו לו לבנות והוה כעין הך דעירובין ד' מ"ו ע"א ויומא ד' ע"ז ע"ב ועי' בירושלמי כתובות ד' ב' גבי אנוס בתקנתא דרבנן וירושלמי פ"ה דכתובות נעשה כמו שחבשוהו סופרים ועי' תוס' שבת ד' ד' ע"א גבי הדביק פת בתנור ע"ש ועי' בהך דגיטין ד' נ"ד ע"א ע"ש:
אם נתערב בין במינו בין שלא במינו כו'. עיין בתוספתא פסחים פ"ג האשה שכינסה מי תשמישו של נחתום כו'. אך י"ל דר"ל למוצאי יו"ט הראשון או דמי תשמישו של נחתום הוה כמו עצם האיסור וכעין דאמרינן בע"ז ד' ל"ה כיון דאוקמי קמוקים כמאן דאיתא לאיסורא בעיניה דמי והוה כעין חרס הדרייני דהוא איסור עצמיי לא משום הבלוע שבו ועי' ע"ז ד' ל"ב ומש"כ בזה לעיל בהל' ע"ז פ"ח וכן הוא שיטת הרי"ף ז"ל גבי בית שאור דאסור אף להניח בו צונן בפסח והטעם דיש עליו שם עצם האיסור וכמו קנקנים לר"מ כמבואר בתוספתא דע"ז פ"ז דאסור להוליכן לר"מ דלא כמ"ש התוס' בע"ז ד' ל"ב ע"א ע"ש:
אין חייבין כרת כו'. עי' בהשגות ובדברי הה"מ. אך באמת זה ודאי ס"ל לרבינו דאם נתערב חמץ בכזית בכדי אכילת פרס חייב כרת רק כאן מיירי שנתערב קמח ונתחמץ בהתערובות והוה זה כמין בריה אחרת ולא איתרבי רק ללאו ולכך דייק רבינו לקמן פ"ד ה"ח שעושין אותו מן הקמח ועי' בירושלמי פ"ג ה"א דאמר שם אין חימוצו חימוץ ברור ע"ש ועי' בחלה פ"א מ"ב עיין שם, וכן ס"ל לרבינו ז"ל בהל' כלאים פרק י' ה"ו גבי צמר גמלים וצמר רחלים דהטעם כיון שנתערב קודם שנטווה ונעשה חוט לא חייל עליו שם חוט צמר כלל ולכך מותר אח"כ להטילו בפשתן ועי' במס' נגעים פי"א משנה ב' ובזה א"ש מה דמבואר בתוספתא פ"ד דדמאי מרבין פירות חו"ל על פירות א"י לפוטרן מן המעשר וכן מרבין פירות שניה על פירות שלישית כו' ע"ש והרי טבל אין בטל ברוב וגם האיך מערבין לכתחלה אך י"ל להרבות קודם מירוח שאז אין עליו שם חיוב כלל ואח"כ כשנתמרח אין המירוח מביא אותה לידי חיוב וגם י"ל דה"ה כאן אם נתערב קודם הפסח וכשיבא הפסח לא יחול עליו שם חמץ כיון שהוא בהתערובות ועי' בירושלמי פ"ב דקדושין ה"ז המזבח בורר את הראוי לו ובאמת נ"ל דזה הוה מחלוקת דפ"ט דשביעית הובא בפסחים ד' נ"ב גבי הכובש ג' כבשים דרק אם חל הביעור על האחרון שבהם אז חייב לבער ופלוגתא בזה וזהו הטעם דזמן הביעור חל רק על הדבר שהוא בפ"ע ועי' מש"כ הראב"ד ז"ל בהל' שמיטה פ"ז ועי' בזבחים ד' ע"ז ע"א גבי חולין ממילא הוה ומנחות ד' מ"ח ע"א ע"ש בזה. אך י"ל דזה תליא אם חמץ הוא איסור בעצמיי שאסור לאוכלו בפסח או שבפסח אסור לאכול חמץ ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' תרומות פ"י הי"א וה"ז לחלק בין אכל תרומה ביוהכ"פ בשוגג דאז צריך לשלם קרן וחומש דהאיסור הוא על הזמן ובנזיר ששתה יין של תרומה בשוגג דאז פטור על החומש משום דהאיסור הוא על הדבר וגבי תרומת חמץ מבואר דיש עליו חומש עי' ד' ל"א ע"ב ע"כ דהאיסור הוא בזמן ובאמת זה תליא בהך פלוגתא דר"י ור"ש אם חמץ לאחר הפסח אסור מה"ת או מותר דמ"ד אסור ס"ל דהחיוב הוא בהדבר ולא בהזמן ולמ"ד דמותר ס"ל דהחיוב הוא בזמן ויהיה נ"מ ג"כ להך דלקמן ה' ז' גבי חצי שיעור אם נתחמץ מתחלה פחות מכשיעור ע"ש ועי' במה דפליגי במעשר שני פ"ה משנה ו' גבי תבשיל אם הגיע זמן הביעור במעשר שני אם צריך לבער או לא והוא ג"כ מטעם זה ועי' בתמורה ד' כ"ד ע"א בהך מחלוקת דראב"ש ורבנן גבי בשר בעל מום בקדירה ע"ש ועי' בספרי פ' נשא דמצריך קרא דסחורה מותר לנזיר ביין ועי' פסחים ד' כ"ג ע"א וברא"ש ריש פ"א דנדרים וכ"מ בזה ועמ"ש לקמן פ"ד ה"ה בשם הרמ"ך ז"ל דגבי בל יראה אף כזית ביותר מכדי אכילת פרס עובר וכעין הך דבכורות ד' כ"ג ע"א וס"ל לרבינו ז"ל דלא כתוס' דהוה דרבנן רק דזה מה"ת דכל זמן שלא נשאה אין עליה שם טומאת משא רק בזמן שנשאה ואז נשא גם החתיכת נבילה כי זה אינו דבר בעצם רק ע"י מקרה של המשא ולכך לא שייך בו ביטול ועי' בהך דמנחות ד' נ"ח ע"א גבי עירובו מנין ע"ש בתוס' ד"ה חצי דשם ג"כ לא שייך גדר ביטול היכא שיש בו כזית דהא עכ"פ העלה על המזבח כזית דבש או שאור ועי' בהך דביצה ד' ל"ח ע"ב גבי איסור תחומין ג"כ כה"ג דכיון דעכ"פ יש בו חלק בהעיסה ע"כ ממילא הוה כרגליו ויש איסור תחומין ועי' בעירובין ד' פ"ח ע"א גבי יש גזל בשבת וחורבה מחזיר לבעלים ע"ש ברש"י דהאיסור ע"כ מחזירו לבעלים ע"ש ועי' מש"כ בזה בהך דפסחים דף כ"ז ע"ב די"ל דלכך הקדש לא בטיל דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אך זה תליא בהך פלוגתא דחולין ד' קל"ט ע"א אם גם קדושת ממון אמרינן כן וזהו כוונת התוס' מעילה ד' כ"א ע"ב מש"כ דמטבע חשיב ולא בטיל ועי' מש"כ בהל' מעשה הקרבנות ובהל' פה"מ ובהל' בכורות ועי' בהך דזבחים ד' פ"ז ע"א גבי חצות עושה עיכול ע"ש גבי הך דמתקיף לה רב יוסף ועי' חולין ד' ע' ע"א ברש"י ד"ה מחתך ומניח ע"ש ולכך צריך כאן קרא דגבי תערובות חמץ יש בו מלקות ולא כרת, והנה גבי נוקשה עי' לקמן פ"ד ה"ח ופ"ה הי"ג והנה בירושלמי ס"ל גבי שיאור דאף דאסור ולוקין מ"מ מותר בהנאה עי' בפ"ב ה"א ובפ"ג ה"ה ובפ"ה ה"ד וזהו משום דס"ל כהך דאמרינן בחולין ד' כ"ג דהוא בריה ר"ל דהוה חמץ נוקשה וס"ל כמ"ד דלוקין רק ס"ל דמותר בהנאה דזה תליא בהך דחזקיה ורבי אבהו כמ"ש התוס' פסחים ד' כ"ג ע"ב ד"ה מאי בינייהו ועי' בירושלמי בפ"א דפסחים גבי מקדש בחטי קורטבנית ע"ש בהל' ד' ועי' מנחות ד' נ"ג ע"א ותוס' שם ד' נ"ד ע"א אך רבינו ז"ל ס"ל דנוקשה רק דרבנן וא"צ לישרף וכמו בשיאור דר"מ לר' יהודה רק בשיאור דר"מ לר"מ פסק דישרף משום דהוה ספק שמא הוא חמץ גמור ולא בריה ומש"כ התוס' פסחים ד' ב' ע"א ובמנחות ד' נ"ד ע"א זהו רק אם אמרינן דשיאור הוא בריה אבל אנן לא פסקינן כן:
האוכל מן החמץ עצמו. משמע אבל לא ע"י תערובות ועיין מש"כ התוס' פסחים דף מ"ג ע"ב ונזיר דף ל"ו ומש"כ הר"ש ז"ל במס' טבול יום פ"ב ע"ש. וראיה לזה דהרי אמר בפסחים דף מ"ג ע"א דר"מ ס"ל דחמץ גמור ע"י תערובות דהיינו כותח הבבלי פטור מכלום ע"ש וע"ש דף מ"ד ע"א דכותח הבבלי הפטור הוא משום דאין בו כזית בכדי אכילת פרס ועיין בכריתות דף י"ב ע"ב דר"מ ס"ל כאלו אוכל קליות ע"ש דאפילו חייב אפילו משהה אכילתו יותר מכדי אכילתו יותר מכדי אכילת פרס ע"ש ברש"י ד"ה לחומרא וא"כ קשיא דר"מ אדר"מ וע"כ צ"ל דע"י תערובות שאני אך באמת בכריתות שם אין הפירוש כרש"י דמפרש שאוכל פירורים דקים מאד ומפסיק בין אכילה לאכילה דזה אינו דעיין במנחות דף ט"ז ע"ב משמע דאין זה דרך אכילה כלל אם אכל פירורים דקים מאד ועיין בתוס' שם דף כ"ו ע"ב דגם אין דרך הקטרה בכך לכו"ע אך בירושלמי יומא פ"ב מבואר להיפך ע"ש ועיין מש"כ התוס' נזיר דף ל"ה ע"א ד"ה דבין הביניים שאם ליקט האוכל דאין זה דרך אכילה ע"ש ותוס' שם דף ל"ו ע"ב ד"ה וכזית ועיין רש"י פסחים דף מ"ד ע"א ד"ה ומשנה דאם אכל פירורים קטנים כמו חרדל מצטרף אם אכלן בכדי אכילת פרס ע"ש אך י"ל דשומשם קטן מחרדל עיין ר"ה דף י"ג ע"א אך בירושלמי נזיר פ"ד ה"ד מוכח להיפך דחרדל קטן ע"ש, וצ"ל הך דמנחות הנ"ל משום דגבי קדשים דבעינן למשחה לא הוי דרך אכילה בכך כעין דאמרינן בזבחים דף כ"ח ע"א ע"ש גבי עור אליה אך בהך דכריתות הפירוש שם לר"מ אוכל קליות מיירי ששוהה באכילתו זמן רב ולא שמפסיק וכעין הך דשבועות דף י"ז ע"א גבי דרך קצרה וחולין דף ל"ב ע"א גבי שהיה בשחיטה ועיין בזבחים דף ל"א ע"ב גבי לאכילת גבוה קמקשינן לה ע"ש בר"ש דהקטרה ע"כ צריך שישהה כזית יותר מכדי א"פ ע"ש ברש"י אך באמת אין הפי' שם כן דהא אמר שם דבהיסק גדול שייך בכא"פ רק הך אכילת גבוה ר"ל מעילה בהקדש כמבואר במעילה דף י"ח וכריתות דף ט"ז. ועיין בפיה"מ להרמב"ם בכריתות דף י"ב ע"ב ע"ש דמפרש כן ועיין בסוכה דף מ"ב ע"ב ופסחים דף קי"ד ע"ב ע"ש. ועיין תוס' ע"ז דף ס"ו ע"א גבי הך דר"מ דכל איסורין מצטרפין וזבחים דף ע"ח ע"א ע"ש ותוס' כריתות דף י"א ע"ב:
שנאמר לא יאכל. ר"ל דמזה ילפינן דחמץ אסור בהנאה כדחזקיה כמ"ש רבינו לעיל ומבואר בירושלמי דתרומות פ"ו ה"א דאף ר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת מודה באיסורי הנאה ע"ש וגם נ"מ אם מתחלה לא נתחמץ רק פחות מכשיעור דאם נימא דהאיסור הוא בתואר הדבר לא בעצם י"ל דלא חל עליו כלל שם איסור ועיין בירושלמי דנזיר פ"ו דאף למ"ד היתר מצטרף לאיסור זה רק בכשהיה באיסור מעיקרא כזית ע"ש בהל' א' דוקא אם שרה פת בכזית יין ועיין שם בפ"ז ה"ב גבי תרווד רקב משני מתים דוקא כשהיה בכל מת תרווד ונטל חצי מזה וחצי מזה ע"ש ועיין בבלי שם דף נ"א ע"א ע"ש וכן כתב התוס' יומא דף פ"א ע"א גבי רביעית דם וכן הוא שיטת רשב"ג בירושלמי פ"ג דחלה ה"ז ופ"ד ה"ו דרק אם יש בו שיעור אז מצטרף ולכך כאן צריך קרא גבי חמץ לאסור חצי שיעור כה"ג ולגבי ביעור א"צ לבער אם לא היה מתחלה כזית כמבואר בירושלמי פ"ג דכאן דאם התחיל לבער צריך לבער הכל וגם י"ל דהוה כעין הך דב"ב דף צ"ד גבי מחלוקת דר"י ורבנן גבי כלאים אם יבור או ימעט ע"ש ועיין בירושלמי פ"ב דכלאים דקמבעי ליה שם אם דוקא ממין אחד או אפילו משני מינים מחזי כמקיים ע"ש ועיין תוס' ע"ז דף ס"ד ע"א ד"ה לרבי עקיבא ע"ש דמחשבתו משויא ליה מעשה. ועיין בנדה דף כ"ז ע"ב גבי מת שנשרף ע"ש בתוס' אם טומאתו מה"ת אם לא וכבר הקשה התוס' בסוכה דף כ"ה מהך דמישאל ואלצפן ע"ש. אך באמת כך דלפי שכ' לחלק בין דבר שהאיסור הוא בעצמו או בתוארו וכעין מש"כ התוס' בחולין דף קכ"ו ע"ב ד"ה יכול דגבי איסור דהדבר תלוי בעצם לא בעי קרא לרקמה אבל גבי טומאה דבעי גם תואר דרק שמונה שרצים מטמא אז צריך קרא ע"ש וה"ה י"ל גבי מת דטומאת מו"מ י"ל דהוה במת בעצם ולכך אף אם נשרף מטמא מה"ת אך בנדה שם דמיירי באהל וטומאת אהל רק תואר דהרי עכו"ם אינו מטמא באהל וכ"ד שאינם מטמאים באהל כו' לכך אם נשרף לא הויא טומאתו רק מדרבנן ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' אבות הטומאה פ"ד הל' י"ב דשרץ שנשרף ושלדו קיימת טומאתו רק מדרבנן ע"ש ובהל' מ"א פ"ב הכ"א פסק דלוקה כה"ג ועיין בנדה דף נ"ה ע"א גבי בשר המת שהופרך וסוף תמורה ועיין בירושלמי פ"ג דערלה גבי אבנים מנוגעות שעשאן סיד דפקעה טומאתן ע"ש ועיין ביבמות דף ק"ג ע"ב גבי דאם אמרינן כתותי מכתת שיעוריה לא מקרי בא אל הבית ע"ש ועיין בהך מחלוקת דנגעים פי"ג מ"ג אם אבנים מנוגעים מטמאים בכזית או בכ"ש: