Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Oaths Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מישנשבע כו'. עיין בהך דנדרים דף כ"א בהך מחלוקת דפותחין בחרטה ובהך דגטין דף פ"ג ע"ב במה דאמר שם ר"י דאין חכם מתיר אלא בחרטה ובשאלתות דר"א פ' ויצא דמבואר שם דבאמת הנדר בטל מעצמו רק החכם צריך לומר לו זה ע"ש וע' מש"כ רבינו בפיהמש"נ פ"ט דנדרים בהך מחלוקת דר"א ורבנן דר"א דס"ל פותחין בנולד א"צ כלל שאלה לחכם והוא תמוה וכן כתב בפי' המשנה נזיר פ"ה על הך דנחום המדי ע"ש אך ר"ל כך דעיין בשיטת רש"י עירובין דף ס"ד ע"ב גבי פותחין בחרטה ובנדרים דף ע"ז ע"א וע"ב ע"ש בר"ן בשם הרשב"א. ועיין בהך דשבת דף מ"ו ע"ב מה דמחלק שם בין התרת נדרים לבכור אך ר"ל כך דאם מתירין לו לא בגדר חרטה רק אדעתא דהכי אז אין ההיתר ע"י חכם רק דהחכם צריך שיאמר לו שהוא מותר כמו לשון חכמים מרפא ולכך זה די בג' הדיוטות אף לכתחלה וזה מתירין אפילו בשבת וכעין דאמרינן בהך דנדרים דף ע"ז משא"כ בנדר דההיתר הוא ע"י חרטה אז החכם הוא המתיר וצריך דוקא סמוך. ע' בר"ן דף ח' ע"ב ודף כ"ג ודף ע"ח. וכן נ"מ להך מחלוקת אם בעל יכול להתיר נדר אשתו ורבינו לא הביא זה. ג"כ כך דרק לחרטת אשתו אינו יכול. וע' מש"כ רש"י נדרים דף ס"ה דמשה התיר לעצמו והטעם דעיין בירוש' רפ"ט דנזיר דגבי ב"נ פותחין בנולד ועיין בהך דחגיגה דף י' ע"א ותוס' ב"ב דף ע"ד ע"א ע"ש וכך דגבי ב"נ אף דישנן בכלל נדר מ"מ ההיתר שלהם הוי רק בגדר גלוי מלתא ולכך די אף בנולד והוי כד' נדרים דאף דצריך שאלה מ"מ אינם בגדר נדר ועיין כאן דף ט"ו ע"א ודף פ"א ע"ב גבי הך דר"ג ע"ש. והנה ר"א סבירא ליה דאף נולד הוה כמו אדעתא דהכי ולא גדר חרטה ולכך אף בזה לא צריך חכם. ר"ל דדי בג' הדיוטות. זה כוונת רבינו בפיה"מ הנ"ל וזה מה דר"ל בגמ' שם א"כ אין נדרים נשאלין לחכם ר"ל כה"ג כמש"כ ולכך הביא הר"ן ז"ל כאן דף כ"ב ע"ב דלדידן לא פתחינן בחרטה וזהו משום דלחרטה צריך דוקא חכם מובהק ראשי המטות ולדידן ליכא זה. ובזה יתבאר לך דברי הירוש' פ"ג ה"א בהך מחלוקת דרב ושמואל ור"א ואמר שם דאילו פיתחן בצידן ר"ל דא"צ חכם רק די בג' הדיוטות לכתחילה וע' בהך דנדרים דף ס"ה ע"א גבי נעשה כתולה נדרו בר"ן שם בשם הירוש' ור"ל ג"כ כך דרק היתר חכם א"צ ועיין נזיר דף י"א ע"ב בהך מחלוקת דר"ש ורבנן ושם דף ל"ב ע"ב בתוס' ד"ה ואם לאו ובפיהמ"ש שם אם זה צריך התרה ובירוש' שם דאמר דא"צ. ועיין בתוספתא נדרים פ"ה גבי הנודר מן הבית כו' אח"כ נודע לו שקודם נדרו נפלה לו בירושה אם צריך היתר. וע"ש בנדרים דף כ"ג ע"א אך מדברי רבינו בפיה"מ בנזיר שם מוכח דזה רק לר"א הוה נדר טעות ולא לדידן. אך כאן חזר בו כמבואר פ"ב ה"ב והטעם משום דגבי נדר יש שני דברים: אחד מה שחל על החפץ. והב' שגם הוא נאסר על ידי זה והיתר חכם מועיל לגבי החפץ וממילא פקע האיסור ממנו משא"כ גבי שבועה דלא חל האיסור רק עליו אז רק אם אמר אדעתא דהכי וזה מחלוקת אם יש שאלה בשבועה או לא. ע' דף כ"ח ע"א ודף כ"ב ע"ב ובר"ן ד"ה אמר רבא. ועי' בירוש' פי"א דנדרים דהוה מחלוקת דר"י ור"ל בין בהפרה בין בחכם ור"ל כה"ג דוקא בחרטה וכן גבי הפרת הבעל דוקא משום דאף למ"ד מיעקר עקר נשאר איזה דבר עליו ולא הוה ביטול לגמרי כמש"כ התוס' נזיר דף כ"ב ע"א ע"ש ודף ל"א ע"ב. וגבי נזיר יהא ג"כ תליא אם בנזיר ג"כ אוסר עליו הדברים או זה הוה ממילא ולקמן בהל' נזירות אאריך בזה. ועיין בגמ' דנזיר דף ל"ב ע"ב שטפוהו רבנן לר"א ולכאורה קשה הא ר"א ס"ל בערכין דף כ"ג דאין שאלה בהקדש וע' נזיר דף ט' דנזירות דמי להקדש וצ"ל דזה רק היכא דלא הוה טעות מעיקרא. אבל היכא דהוה טעות מעיקרא וכמו לר"א אף בנולד שוב גם ב"ש מודה ועיין בהך מחלוקת דר"מ ורבנן גבי קרבנות נזירות אם הוה בכלל נידר ונידב כמבואר בזבחים דף קי"ז ע"ב. ועיין בהך מש"כ רש"י שם אם הדברים הם אסורים ממילא עליו או הוא עצמו אסרם עליו דרש"י כתב שם דיין ותגלחת אסרם עליו משמע אבל טומאה נאסר ממילא. ועיין בהך דנזיר דף י"ד ע"ב דריב"ח ס"ל כן ולכך אחר שכלו לו ימיו אינו לוקה על היין ועל התגלחת דזה לא קיבל עליו רק עפ"י דין לכן כ"ז שלא הביא קרבן לוקה על הטומאה אבל אינך ס"ל מטעם קבלה ולכן לאחר שכלו לו ימיו אינו לוקה. אבל אנן לא ס"ל כן ועיין בהך דמנחות דף ק"ט בפיהמ"ש גבי הריני נזיר לגלח בבית חוניו דעכ"פ בגדר נדר אסור בהני דברים. ועיין מש"כ רבינו בהל' נזירות פ"א ה"ו וכ"מ בזה ולקמן בהל' נזירות אאריך בזה ובזה תליא אם היכא שבטל הדין נזירות ע"י דבר אם שייך גם בזה הך דין דלשון חכמים מרפא דוקא וא"ש וע' ברא"ש נדרים דף ב' ע"ב ולקמן בהל' נזירות אאריך בזה וגם נ"מ למה דאמרינן בשבועות דף כ"ח ע"א וכן פסק רבינו לקמן בהל' י"ח דאפילו אכלה כולה נשאלין עליה זה רק ע"י דאדעתא דהכי לא נדרי אבל ע"י חרטה דרק ע"י החכם שמתיר הדבר בזה לא מהני כיון דאין הדבר בעין לא שייך היתר ואין לו על מה לחול. ונראה דגבי נדרי הקדש לכ"ע ההיתר לא הוה רק על הדבר והיכא דאין הדבר בעין שוב לא מהני היתר וזהו כונת תוס' כריתות דף י"ג ע"ב ד"ה ארבע ע"ש. אך נ"מ באיזה מוקדשים מיירי שם אם בקדשים כגון חטאת או בעולה דגבי חטאת המעילה הוה משום לחמו של מזבח וגבי עולה עדיין נשאר עליו משום הקדש ראשון. ועיין בהך דזבחים דף נ"ג ע"ב ברש"י ד"ה ומשנה וזהו כוונת הגמ' שם דף ט"ו מחוורתא אין חייבין משום מעילה כו' עולה ר"ל דזה היה מחמת הקדש ואינך משום קודש ונ"מ ג"כ לענין התפסה בה אם נימא דלאו בעיקרא קמתפיס וע' בנדרים דף י"ב ע"א דנקט רק כנותר של עולה ולא נקט כנותר אימורים דשאר קדשים וזה משום דזה שוב עליו שם נדר דזה קדושה חדשה ומאיליו. וע' בדברי רבינו לקמן בהל' נדרים פ"א הי"ב אך רבינו פסק בעיקרא קמתפיס ועיין בהך דנזיר דף כ"ח ע"א מה דאמר שם דלמ"ד אין תגלחת מעכבת אף דמ"מ אסור לטמא עד לערב כמש"כ רבינו בהל' נזירות פ"ח ה"ה מ"מ א"א להפר דזה אינו מחמת דבורה רק ממילא ולזה לא מהני הפרת הבעל וכעין דאמרינן בב"ק דף ק"י ע"ב גבי אדעתא דהכי ע"ש דזה הוא דין ולא מחמת ההקדש. ועיין בירושלמי נזיר פ"ד ה"ד דאמר שם גזה"כ הוא הפר נדרה כו' ר"ל כך דאף אם נימא דמיגז גייז דפסק רבינו דצריכה להביא קרבנות מ"מ לענין השער י"ל דפקע הקדושה וע"ש בירושלמי בהל' ח'. אך באמת י"ל דגבי נזיר אין ההפרה משום עינוי נפש שבא ע"י הנזירות רק משום עצם הנזירות וזהו כוונת הגמ' דנדרים דף ד' ע"ב ל"ל היקשא כו' ואמר משום דאית ליה קיצותא ע"ש ור"ל כך דלפי המבואר בספרי פ' נשא דעיקר נזירות הוא מה שיהיה לאחר הזמן הדינים שלו ונזיר עולם הוה דבר בפ"ע ע"ש בספרי פסקא כ"ה נדרו תלה בנזירותו ולא נזירותו תלה בנדרו ר"ל דכ"ז שיש עליו נזירות יש עליו הנדר ונ"מ אם לאחר שכלה ימי נזירותו ולא הביא קרבן דאם עשה אחת מהדברים לוקה אם לוקה ג"כ משום בל יחל עיין בנדרים ג' ע"ב זהו כוונת הספרי. וע"ש דמרבה דגם בנזירות עולם מיקרי קדוש וע"ש בפסקא כ"ז ובפסקא ל"ב דממעט שם נזיר עולם מקרבן טומאה ועיין בירושלמי נזיר פ"א דלא ס"ל כן ובפ"ז סה"א דאמר שם דמביא קרבנות וע' תוס' תמורה דף י"ד ע"ב דמבואר ג"כ כן. אך שם רק בלא נטמא והטעם של הספרי דס"ל דקדושת שער ליכא בנזיר עולם ונ"מ אם בשעה שהוא מקל בתער אם צריך לשלח תחת הדוד. והעיקר משום דעיקר הנזירות הוא שתשלים הנזירות ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל אם נזיר לעולם הוי כמו נזיר עולם או כמו נזיר סתם ע"ש בפ"ב מהל' נזירות הי"א וע"ש מש"כ רבינו בהל' גירושין פ"ח הי"ב וזה רק באומר זמן וא"כ נמצא דעיקר נזירות הוא הזמן וזהו דין לא נדר והוה אמינא דאינו מועיל הפרה קמ"ל דמועיל ולא משום האיסורים שנזיר אסור. ועיין בנדרים דף פ"ג מה דאמר שם ודילמא כו' ממה דלית לה צערא כו' ע"ש בר"ן ורא"ש. אך ר"ל כך דאם כוונתו ההפרה על עצם הנזירות בזה ודאי מבטל הכל אך שמא אין כוונתו רק מה שע"י הנזירות נאסרה ובזה רק דבר דהוה עינוי נפש. אך באמת זה תליא בהך דר"ש ורבנן בנזיר דף י"א אם מועיל חזרה על דבר אחד ע"ש וזהו ג"כ כוונת הגמ' בנדרים שם אין נזירות כו' ועיין בנזיר דף ס"ב ע"ב דנזירות חל על עבד אף דאין נפשו קנויה לו ולנדרים אם יש בו עינוי נפש לא חל ע"ש בתוס' ובדברי רבינו והוא כמש"כ דזה דבר ממילא. וע"ש בתוס' אך לאחר השלמת הנזירה אז ההפרה רק בגדר עינוי נפש מחמת הפרטים ולכך כתבו שם התוס' בנזיר דף כ"ח ד"ה ר"ע שמא יש כח ביד חכמים כו' דהוא לכאורה תמוה דהא זה קום ועשה אך ר"ל כך דכיון דמדרבנן לא תועיל ההפרה ותהיה אסורה לשתות יין וא"כ שוב לא פעלה ההפרה כלום כיון דאז ההפרה רק מחמת הפרטים כמש"כ וכאן אינו מועיל כלל ועיין רש"י שבת דף מ"ו ע"ב ד"ה ואמאי ור"ל שם ג"כ דכיון דאז אסורה לאכול משום מוקצה וא"כ לא פעלה הפרת הבעל כלל ולענין אח"כ עיין נדרים דף פ"ט ודף פ"ב ע"ב ודף פ"ז ודף ע"ג אם מועלת הפרה למחצה:
ואיןאדם רשאי כו' אלא מדעת כו'. עיין בהך דבכורות דף ל"ח ע"ב במה דאמר שם ואע"פ שאמרו ע"ש כו' ר"ל כך דאף דקי"ל דגבי מום שאינו מובהק צריך מומחה מ"מ יכול הרב להורות לתלמיד לומר שזה המום הוא מום קבוע והתלמיד יכול להתירו אף שאינו מומחה דזה הוה רק בגדר שליחות מהרב ואף שהרב עצמו אינו יכול להתיר וכן ס"ל לרבינו בה' נגעים פ"ט גבי כהן שוטה דאף דקי"ל דגבי נגעים צריך שיהא בקי בהן ובשמותיהן עיין תוס' ערכין דף ג' וכ"מ ועיין בתו"כ פ' מצורע בפי' הראב"ד על פסוק דלהורות ע"ש אך זה רק היכא שהוא מורה מדעת עצמו אבל בשליחות הרב מהני וכן ס"ל לרבינו בסוף פ"ח מהל' תפלה גבי ש"ץ ע"ש וה"נ כאן דאף אם אינו מובהק וכ"כ דגבי חרטה בלא פתח צריך דוקא מובהק אם הרב עושה אותו שליח שפיר יכול להתיר. והנה באמת רבינו ז"ל לא הביא הך דר"י דס"ל דאין הבעל יכול להתיר נדרי אשתו אף דבירושלמי פ"י דנדרים פסק כן ועיין בר"ן דף פ"א ע"ב ע"ש. ועיין בדברי רבינו בפיהמ"ש במס' נגעים ספ"ב פסק דיכול ע"ש אך זה ס"ל דזה רק היכא שהוא חכם או בנדרים שרי בג' הדיוטות כגון ע"י פתח אבל היכא דאין הבעל בעצמו יכול להתיר רק ע"י שליחות מחכם אחר בזה לא מהני גבי אשתו זהו כוונת הראב"ד ז"ל בדברי רבינו בהל' ד' וכן ס"ל דלעשותם ב"ד אין יכולת לבעל בלי דעת האשה ולכך צריך שיהיו מקובצים ע"י הנודר בעצמו ועי' בהך דסנהדרין דף כ"ט ע"ב דעי"ז הם נעשים ב"ד ולזה לא מהני הבעל ועי' מש"כ רש"י נדרים דף ס"ט ע"א בד"ה יש שאלה כו' דכיון דהוא יכול להפר לה הוי כמו גוף הנודר ויכול לשאול עליה בלא דעתה. וע' בהך דערובין דף ס"ה ע"ב גבי היכא דמצי מסלק לי' יכול להשכיר שלא מדעתו משמע דזה הוי בגדר עצמיות לא מחמת דזה גופא הוה חזרה ועיין מש"כ הר"ן ז"ל בכתובות פ"ז על הך דדף ע"ג גבי ע"מ שאין עליה נדרים בשם הר"א ז"ל דאף דיכול למחול זה רק אם מוחל אבל לומר דלא מקפיד לא מהני ע"ש. ועיין מ"ש הר"ן ז"ל בנדרים כ"ד ע"א גבי הריני כאילו התקבלתי אם מהני גבי קום ועשה ע"ש:
כיצדכו' ואומר כו' על כך כו'. ר"ל משום דקיי"ל בגיטין דף ל"ה ע"ב דצריך לפרט את הנדר ע"ש ועיין בערכין דף כ"ג. ועיין מש"כ רבינו בפ"ו מהלכות ביאת מקדש ה"ט ע"ש ובמש"כ רבינו בפיהמש"נ בבכורות שם וצ"ל דר"ל לרבינו דכיון דחזינן דנחשדו כהנים על פטר חמור כמבואר בכורות דף י"ב ע"ב ועל בכור כמבואר שם דף ל"ה ועל שביעית כמבואר סנהדרין דף כ"ו ע"ש וא"כ חזינן דדבר שיש לו היתר קיל ליה לעבור עליו לכך מדירו על דעת רבים דאין לו היתר וחמיר לו אך באמת שם הוא נודר ממנו הנאה וא"כ אף אם יפיר הנדר שפיר יתירו לו הנאה וממילא יהא חשש שמא ישאנה אך הגמ' מקשה שם כך דנימא שיגרשנה ואח"כ ידיר ממנה הנאה ועיין בהך דנדרים דף ס"ג ע"ב הובא בדברי רבינו לקמן פ"ח מהל' נדרים ה"ט דלאחר הגירושין אם נדר ממנה הנאה אין כאן איסור הנאה רק שאסור לישא אותה וא"כ שוב לא יתירו לו דהנאה אחרת מותרת ולישא אותה אסור דהא כהן הוא זהו כוונת הגמ' שם משא"כ קודם שיגרש ע"כ צריך ע"ד רבים. ועיין בתוספתא פ"ד דגיטין דאם נדר קודם שיגרשנה וגירשה ואח"כ התירו לו אין מתירין לו להחזירה משא"כ אם נדר לאחר גירושין מותר להחזירה. ע"ש:
שםונחמתי ואילו כו'. עיין גיטין דף פ"ג ע"ב בהך דר' יוחנן ע"ש אין חכם מתיר אלא בחרטה כו' ומשמע כאן מדברי רבינו דהוא צריך לפתוח תחילה והך דקאמר פותחין בחרטה זה רק במקום מצוה כמו הך דלקמן בהל' י' ע"ש ועיין בירוש' נדרים ספ"י ג' שיכולין לפתוח משמע שהם פותחין וע' נדרים דף כ' ע"א ע"ש:
כגוןשיתירו לו כו'. עיין ברש"י שם דף ע"ז ע"א דלאחר אכילה ושתיה אין מתירין לו. ועיין תוס' ערובין דף ל' ע"ב ד"ה אלא דלשתות יין מותר לשאול בשבת ע"ש. ועיין בהך דכריתות דף י"ג ע"ב גבי ר"א מהוצל ע"ש ושם הוה שליח מאשתו והוה ביחיד מומחה דלא אמר לו כמו לעיל בהל' ד' ועיין בהך דשבת דף מ"ו ע"ב דאמר הטעם דלא הוה מוקצה משום דסגי בג' הדיוטות ור"ל דלא הוי היתר מכאן ולהבא כמו גבי בכור רק הוה כמו שלא היה אסור למפרע והוה כמוקצה שיבש שאין הבעלים מכירים דקיי"ל דשרי:
ונוטלשכרו מאותן האנשים כו'. עיין נזיר דף י"א ע"א גבי קובר מתים ע"ש ברש"י ובירוש'. ועיין בהשגות הראב"ד כאן דס"ל דזה לא מקרי מצוה ואף שבלא שכר אינו רוצה לעשות זה. מ"מ השכר עצמו לא הוה מצוה. וע' מש"כ התו"י נדרים דף ל"ד ע"א גבי שכר שבת דאף של מצוה אסור ותוס' מו"ק דף ו' ע"א גבי הך דמוזלי גבן משמע דזה מיקרי מצוה ועיין בהך דביצה דף י"א ע"ב גבי התירו סופן משום תחלתן ומו"ק דף ז' ע"א גבי כותל הגוהה ויומא דף ע"ז ע"ב ע"ש גבי לחזור. ועי' בעירובין דף ל"א ע"א גבי ניחא ליה דמינטרא אסור אף דזה בא ע"י מצוה ועיין בהך דפסחים דף ח' ע"ב ותוס' שם דף קי"ג ע"ב ד"ה שראה. דאף שהגרם הוא ע"פ דין מ"מ כיון דעכשיו הוא בשביל עצמו לא. ועיין מש"כ רבינו בפיהמש"נ פ"ד דנדרים על הך דמקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש דכיון דעכשיו הוא נוטל שכר שוב לא מקרי מצוות לאו ליהנות ניתנו ע"ש וכ"כ בזה. ומהך דעירובין דף ל"א ע"א דאמר שם דאם מערבין אף לדבר הרשות אסור לערוב בביה"ק אף דהא הדין גרם זה שצריך לערב וא"כ מה נ"מ הא מ"מ לא הוי ליה ליהנות כיון דבא על פי דין לא הוי הנאה וצ"ל דמה שע"י זה מותר להלך זה בודאי לא מקרי הנאה ע' תוס' פסחים דף כ"ב ע"ב ד"ה אבר מן החי. רק מה שקנה ע"י זה תחום וזה גוף הוה הנאה כאילו נתוסף לו קנין חדש. וע' תוס' ע"ז מ"ח ע"ב ד"ה ואין נוטעין. וע' תוספתא כלאים פ"ב ישראל שקיים כו' אלא רואין בציון ביה"ק. ע"ש. ור"ל כמו שמפרש האז"ג בה' אבילות. דמיירי בישראל חבר וכיון דחזינן דמקיים כלאים וזהו איסור ע"כ דזה השדה הוא בית הקברות ואסור ליהנות מהפירות בלא זה שוב שפיר מצי לקיים כלאים ולא הוה זה הנאה. וכבר הארכתי בזה בח"א בהל' מאכלות אסורות פ"ו. בגדר איסור מקיים כלאים. וא"כ נמצא דאף דנתוסף לו דבר חדש מ"מ כיון דזה אסור בהנאה לא מקרי נתוסף. וכן הדין אם אין מערבין אלא לדבר מצוה אף דנתוסף לו קנין חדש לא איכפת לן וגם י"ל כמו דאמרינן בע"ז שם מה שמשביח בנבייה פוגם בצל ה"נ מה שמשביח לצד זה פוגם לצד אחר. אך זה תליא אם תחומין הוה משום איסור או גדר ממונות וקנין ע' ביצה דף ל"ח ע"ב ובירוש' שם דאמר תחומין עשו אותן כמדת הדין ר"ל כמו ממון. וכבר הארכתי בזה בחלק א'. ועי' בירוש' שבת פי"ג ה"ג דאמר שם גבי קריעה את גרמת ליה ור"ל דאף דזהו תיקון הבגד כמה שכתבו בתוס' מ"מ זה התיקון בא לו ע"י דין ולא ע"י מעשיו ולכך זה ג"כ הוי משאצל"ג. וה"נ כן:
ואיןפותחין כו' אבל כו'. עיין בהשגות. ורבינו ז"ל מפרש הך דנזיר דף ל"ב אבל פותחין בתנאי נולד ר"ל כך דהיינו שהוא חוזר בו מחמת זה הדבר. אך יהיה נ"מ דלזה צריך חכם ולא די בג' הדיוטות בלבד דזה הוי גדר חרטה ולא פתח וגם גבי הקדש י"ל דלא מהני כה"ג ושם בעי רק פתח וכמ"ש:
נשבעכו'. שלא יהנה כו'. הנה בגמ' נקט ולמי שאשאל. ועיין בירוש' פ"ה ה"ד דאמר שם דלמ"ד דאזלינן בתר שעת הנדר ממילא בטל נדר השני מחמת הותר מקצתו הותר כולו והנה רבינו פסק כמ"ד בתר שעת הנדר ולכך נקט כאן שלא ולא ולמי וכמש"כ רבינו לקמן בהל' נדרים פ"ד הי"א ועיין מש"כ שם לחלק די"ל דהך שהותר מקצתו כו' לא עדיף מהיתר חכם וכיון דקיי"ל דכ"ז שלא חל הנדר לא מצי חכם להתיר ה"נ לא בטל הנדר ועיין מש"כ רבינו לקמן פ"ג ה"י מהל' נזירות ע"ש:
שםנשאל על כו'. ואף דהא רבינו פסק לקמן בהל' נדרים פרק ז' ה"ט דאסור לשאול מחכם שאסור בהנאתו. אך מחלק בין אם נדר מכל ישראל בין רק מאחד כן משמע לשון רבינו שם פ"ד הי"ג דגבי נודר מאנשי העיר נקט לשון דיעבד וגבי נודר מישראל נקט לכתחילה. אך כן י"ל כמש"כ הר"ן ז"ל שם דף ע"ט ע"ב ד"ה אילימא דלא חל האיסור רק אחר שישאל וע' בירושלמי שם פי"א ה"א דמחלק כה"ג בין אם אצא לכשאצא. וע' תוס' כתובות דף ע' ע"א ד"ה הכא ובמש"כ הר"ן ז"ל בפ"ג דשבועות על הך דדף כ"ח מה דמחלק בין דבר הנמשך דאז כוונתו רק אח"כ ע"ש וה"נ כן וא"ש: