אחדכו'. או דבר כו'. ע' בהך דנזיר ד' כ' ע"ב גבי הך דואני ושם בסופו גבי הך דאמרה אמן. ובירוש' שם בנזיר דמבע"ל אם זה הוה גדר הסכם להדבר או שרוצה בכך ע"ש בה"ב וכ"כ בזה:

אבלהמתכון כו'. ע' בתוספתא ספ"ה דנדרים מבואר זה אך אמר שם דאם נתכון לאמר עולה ונדר סתם קרבן שפיר מהני ועמש"כ בתוס' שבועות ד' כ"ו ע"ב גבי פת וע' תוס' ערכין ד' ה' ע"א גבי הך דאין אדם כו':

מישהתנה כו'. ע' כאן ד' ע"ה ע"ב דמוכח שם דזה הוה ג"כ כמו גדר שאלה ולא בגדר טעות ע"ש בר"ן ד"ה הא. ונ"מ גבי נזירות שמשון דלא מהני שאלה אם מהני מה שמבטל הנדרים קודם שידור. ובפרט להך שיטה שכתב רבינו דצריך שיזכור התנאי בתכ"ד ע"ש ולפי המבואר בירוש' בדמאי ספ"ז דכל היכא דלא מהני שאלה לא מהני תכ"ד ה"נ כן. וע' בתמורה ד' י"ז ע"א גבי הך דר"י דאם אמר גבי קדשים שיצאו לחולין בלא פדיון כשיהיו בעלי מומין הוה כמו הקדש טעות ע"ש ודברי רבינו בהל' איסורי מזבח פ"א ה"ג ובהשגות שם ובהל' תמורה פ"א ה"ב ע"ש וגם יש כמה ראשונים דס"ל דזה הוה רק גדר התרה. רק מה דקי"ל ד' פ"א ע"ב דאין חכם מתיר נדרי עצמו מהך דלא יחל דברו ומבואר שם ד' צ' דזה רק היכא שכבר חל הנדר ע"ש ברש"י ד"ה אבל. אבל קודם לכן הוא עצמו יכול להתיר. ועי' בסא"ז הל' יוה"כ שכ' כן ע"ש. וע' בספרי פ' מטות גבי הך דלאסור איסר על נפשו. וע' בירוש' פ"ח דנזיר ה"ב גבי הך דאמר שם לכשאטמא תיפקע ממני כו'. וע' בהך דנדרים ד' כ"ט במה דאמר שם וקדושת הגוף מי פקעה כו' וע"ש ד' ס"ט ע"ב וד' ע' ע"א גבי קיים ליכי שעה דמבעי שם אם יכול להפר אח"כ ובירוש' שם בה"י מוקם לך עד המנחה כצ"ל משמע שם די"ל דזה גופא הוה הפרה דהוה כמו שאמר דמן המנחה ולמעלה יהא מופר. אבל גמ' דילן ס"ל די"ל דרק אח"כ יכול להפיר אבל לא שזה יהא הפרה והבעיא הוה אם לשעה מקרי קיום. וע' בע"ז ד' נ"ג ע"א גבי ביטול ע"ז דלשעה לא הוי ביטול גבי גירר בה כו'. אך י"ל דשם בשעה שהוא מבטלה הוא מחשב שאח"כ יעבדה וע' בר"ן סוכה ד' ד' גבי עפר ושם ד' י"ג ע"ב בתוס' ד"ה אם מה דמחלק בין ביטול לעולם לביטול לשעה. אך שם כשביטל לא חשב כלום. וע' בירוש' שם בה"ו דמבעיא ליה גבי קצר לסכך והוכשרו ואמר לכשתעשה מצותה אחזירה אם זה הוה כהכשר קודם מחשבה או לא וכ"כ בזה במק"א. וע' במה דפליגי הראשונים ז"ל בהך דביצה דף ל' ע"ב אם מהני גבי סוכה להתנות שלא תחול קדושה על העצים ע"ש במלחמות ובתוס' סוכה דף י' ע"א ע"ש וע' תוס' מגילה דף כ"ח ע"ב ד"ה בתי כנסיות מה דמחלקי בין קדושת עולם לקדושת שעה כעין הך דנדרים הנ"ל ע' בהך דערכין ד' כ"א ע"ב גבי הך דאמר התם גבי מודעה מהו דתימא בטולי בטליה ע"ש ובאמת זה תליא במש"כ לעיל דכל היכא דמהני חזרה תכ"ד מהני ג"כ מה שמתנה מתחילה לבטל ולכך גבי קידושין וגירושין לשיטת רש"י ותוס' וכן קדושת הגוף לשיטת רבינו דלא מהני תכ"ד בחזרה אמרינן ג"כ דלא פקעה בכדי. א"כ יהיה נ"מ ג"כ כאן לנזירות שמשון דלא מהני מה שמבטל מקודם וכמש"כ:

סתםנדרים כו'. והנה מבואר דרק כאן מהני לפרש כונתו אבל בהני דלעיל גבי טמא לא מהני שיפרש דבריו למתפיס בדבר האסור ע' בתו"י שם ועמש"כ התוס' שבועות ד' כ' ע"א ד"ה לישני דמשמע שם דס"ל דמהימנינן ליה ושם ד' כ"ו ע"ב בד"ה גמר. וע' ברא"ש נדרים ד' ט"ז ע"א ד"ה מ"ד דס"ל דלא מהימנינן ליה במה שמתרץ דבריו. וע"ש ברא"ש ד' ה' ע"א ד"ה כגון דלפרש לשונו היכא דאין ניכר הלשון כן לא כל הימנו. וע' תוס' מנחות ד' ג' ע"א ד"ה אלמא. ובירוש' פי"ג דכתובות ה"ז דמקשה שם גבי קנקנים דנשאל ליה מה כונתו ובירוש' סנהדרין פ"א גבי מה דאמר שם הקדש אדם מצוי להיות מרבה בהקדישו ומקשה שם הגע עצמך שנבדק ואמר לא נתכונתי וא"ש לכשתבדק ומשמע שם דלא מהני מה שאומר שלא היתה כונתו כך כיון שכן אמדו אותו חכמים וה"נ י"ל כן גבי טמא. וע' תוס' נזיר ד' כ"ב ע"א ד"ה מר זוטרא ובגמ' שם דהיכא דליכא למטעי לא מהימנינן ליה שר"ל כך. וע"ש ד' ט' ע"ב מה דמחלק בין שאמר מן העדשים או מן השעורים וע' בהך דב"מ ד' כ"ח ע"ב דרק מחמת דאמרינן מסתברא לא מייתי אינש חובא לנפשיה מהימנינן ליה לתקן דבורו אבל בל"ז לא מהימנינן ליה ע"ש:

וכןכו' בד"א כו'. הנה בירוש' כאן אמר דזה תליא אם סתם חרמים לבדה"ב או לכהנים כמבואר בערכין ד' כ"ח ע"ב ע"ש. והנה רבינו פסק לק' בהל' ערכין פ"ו ה"א דסתם חרם לכהנים. ועי' בירוש' כאן פ"ז ה"א אם גבי הקדש תלוי ג"כ בל' בנ"א גבי ירק וע' במנחות ד' ק"ט ע"א ע"ש. ובאמת לכאורה אינו מובן מהו המחלוקת דסתם חרמים לבדה"ב או לכהנים כיון דזה תליא בכונת המקדיש. אך באמת כך דהנה ע' בתוספתא דמס' ערכין פ"ד מבואר שם בהך מחלוקת דר"א ורבנן דיש נפקותא בין הקדיש כל נכסיו להחרים כל נכסיו דאף לר"א רק אם החרים כל נכסיו אינם מוחרמים אבל אם הקדיש כל נכסיו שפיר מוקדשים וע"ש בתוס' ד' כ"ח ע"א ד"ה דתני אם קאי גם אחרמי בדה"ב ע"ש והטעם כך דהנה לפי המבואר בתמורה ד' ל"ב ובדברי רבינו בהל' ערכין פ"ו ה"י וי"א משמע כך דהא דאמרינן דאתפיס עולה לבדה"ב חלה הקדושה עליו רק מדרבנן זה דוקא אם התפיסו בלשון הקדש אבל בלשון חרם חלה עליו הקדושה מה"ת והוה גדר פדיון גמור. והטעם כך דהנה לפי המבואר בהך דתמורה ד' י"א ובערכין ד' ה' ובחולין ד' קל"ה מבואר שם כך דאף לדידן דקיי"ל דאם הקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו לא פשטה קדושה בכולה היינו רק דלא הוה קדושה כולה אבל מ"מ האבר יש בו קדושת הגוף והוה כאלו כל הבהמה נעשית יד לאבר ולא שייך בה גדר פדיון כלל רק תמכר לצרכי עולה חוץ מדמי אבר וחייב עליה גם משום לאו דלא תגוז ולא תעבוד גם לאחר שנעשית בעלת מום והפדיון הוא ממילא דמאחר שקדשה א"א שתצא לחולין בלא פדיון. ואם הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו אז פשטה הקדושה בכולה אך זה רק מחמת הדין ולא מחמת דבורו ונ"מ דאם נעשית בעלת מום יוכל להיות שדי בפדיון כפי מה שהקדיש וזהו החילוק המבואר בערכין ד' ה' דגבי בדה"ב נידון בכבודו ר"ל דחלה קדושת פה על ור"ל על דמיה ולא על הגוף וגבי קדושת מזבח הוא להיפך דחלה רק על הגוף ולא על הדמים ובזה א"ש הך דחולין קל"ה ע"א דאף דנידון בכבודו מ"מ מותר לגוז. ועי' בתמורה ד' כ"ו וקדושין ד' ז' דשייך אף בחצי בהמה גדר תמורה היכא דלא פשטה קדושה בכולה משום דעכ"פ יש בה קדושת הגוף והך בעיא דהקדיש אבר לדמיו הוא גם לדידן דס"ל דבחד אבר לא פשטה קדושה בכולה. רק דהכי קמבעיא ליה אם האבר קדוש קדושת הגוף ולא מהני ליה פדיון או קדושת דמים ומהני ליה פדיון וא"כ מועלין בדמי אותו אבר. וזהו ג"כ כונת רבינו בפ"ה מהל' ערכין הי"ד שכ' דהוה ספק אם פשטה הקדושה בכולה. לא ר"ל אם כל הבהמה קדושה רק דר"ל אם נשתעבדה כל הבהמה כולה להיות משועבדת לרגל שתחול עליה קדושת הגוף וא"כ צריך למוכרה לצרכי עולות ורק היכא דאמר הרי עלי עולה כמו שהיא. ובשביל האבר לא יקבל שום דמים. או דר"ל דלא משעבד כל הגוף לרגל ורק הרגל תקדש דהיינו דמים וצריך לפדות הרגל והדמים קודש והרגל נעשה חול וזהו ג"כ כונת הירוש' בנזיר פ"ב ה"א וט"ס שם וצ"ל קדשי מזבח שקדם הקדישן את מומן ואם חילל אותם על בהמה אחרת אז לא קדשה רק לדמים ואסור להקריבה דמתחילה צריך לפדותה וזהו ג"כ מש"כ רבינו בהל' מעילה פ"ד ה"ב דהוה ספק אם תפסו דמיה אם נפדית ור"ל אף דמי אותו אבר וכן הך דמעילה דף כ"א ע"ב גבי כיס של הקדש ר"ל ג"כ שמשועבד כל הכיס לזאת הפרוטה ולקמן בהל' מעה"ק אאריך בזה. והנה כל זה גבי הקדש. אבל בחרם מתחילה הכוונה על הדבר שיהא קודש אף בבדה"ב והפדיון הוא ממילא וע' במש"כ רבינו בפ"ו מהל' ערכין הי"ז דכולו קדש ור"ל דקאי רק אחרם ולא בגדר נידון בכבודו רק דפשטה קדושת חרם בכולו כמו גבי קדשי מזבח לדידן ולכך בהך דערכין דף כ"ח ובדברי רבינו שם בפ"ו הכ"א משמע דאף חרמים דבדה"ב לא חלים על שדה מקנה והטעם משום דחרם הוא בגוף הדבר והשדה אינו שלו ולא חל החרם. משא"כ בהקדש דמתחילה לא חלה רק על דמי הדבר וזה שייך גם בשדה מקנה. ולכך כיון דיש ריבוי דחרם חל גם על קדשי מזבח וא"כ מוכח דזה חל על גוף הדבר ושייך בו גדר פדיון מן התורה משא"כ גבי הקדש. וא"כ חזינן דבחרם הוה קדושתו גדר דין ונעשה עצם קדושה ולכך לר"א אם החרים כל נכסיו לא קדיש משא"כ בהקדש דזה רק לפדות ולא בעצם קדוש. וע' ב"ב דף קמ"ח ע"ב גבי איבעיא דהקדיש כל נכסיו מהו כו'. וא"כ גבי חרם לא תליא כלל בכונתו רק דזה הוה ממילא דהתורה אמרה דאם אמר כך וכך הוה גוף הדבר קדוש. משא"כ במתפיס דשם אזלינן בתר כוונת בנ"א. ובאמת בהך דין דבנדרים הלך אחר לשון ב"א יש כמה סתירות עיין כאן דף ל' ע"ב גבי ילודים דיליף מקרא ודחי שם. ודף ל"א גבי לזרע אברהם ושם דף מ"ט ודף נ"ה ע"א גבי דגן ושם בע"ב בר"ן גבי תירוש וביומא דף ע"ו ע"ב ותוס' פסחים דף ב' ע"א וע"ז דף כ"ז וכ"מ ועמש"כ רבינו כאן פ"ט ה"א והי"ג. אך באמת כך דהיכא דמבואר בתורה דהדבר נקרא כן בלשון ב"א אזלינן בתר תורה אך כל זה אם נקרא כן לא מחמת הדין. אבל אם נקרא כן מחמת הדין לא אזלינן בתר לשון תורה. וגם נ"מ אם אומר זה בלשון קודש אז אזלינן בתר לשון תורה דנקרא כך משא"כ אם אומר בלשון אחר. ובאמת בזה פליגי אמוראי בב"ב דף קמ"ג ע"ב גבי ב"ב אם הן כבנים בלשון ב"א משום דמוכח ביבמות דף ס"ב ע"ב דבתורה מבואר דנקראים בנים ע"ש. אך זה נ"מ באיזו לשון הוא אומר. ובאמר מר בר רב אשי דסבירא ליה דבלשון ב"א ב"ב אינם כבנים ס"ל ג"כ לענין עדות בב"ב דף קכ"ח ע"א דכשר ע"ש וע"ש בתוס' דף קי"ז ע"א ד"ה ומחזירין ובתוס' יבמות דף ג' ע"א ד"ה מקמי. וע' מש"כ הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ה ע"ב גבי תירוש בשאר לשון ורשב"ם ב"ב דף ק"ן ע"ב גבי נכסי ודף ס"ג ע"א גבי חלק. וע' מש"כ רבינו בהל' מכירה פכ"ו ה"ח ופכ"ז הי"א ופכ"ח הט"ו דגבי מו"מ תקנו היכא שאין המנהג ידוע וכן כתב בפי"ז ה"ו דשם הוה בגדר תקנה משא"כ בנדרים שם לא עשו תקנה כדמוכח מלשון רבינו לקמן בפ"ט. ועמש"כ הר"א ז"ל בנדרים דף נ"ה ע"א ד"ה מאי כפרוץ דהפסוק ר"ל מה שנקרא דגן בלשון ב"א ע"ש וע"ש דף נ"ו ע"ב גבי עיבורא דמתא כמתא דיליף לה מקרא מה שנקרא כן ועי' תוס' ב"ב דף קמ"א ע"א דתקנת חכמים בדבר שהאדם צריך לזכות תקנו ג"כ רק לפי לשון ב"א ע"ש. ועי' בירוש' ב"ב פ"ד הי"ז דגבי מכירה תוך התחום יש עליה שם העיר. ע"ש ובבלי שם דף ס"ח ע"ב ע"ש ברשב"ם והטעם י"ל דגבי נדרים כיון דלכתחלה אסור לנדור לא עשו בזה חכמים תקנה דנימא דאדעתא דרבנן קנדר כיון דלדידהו לא ניחא להו כלל בנדר וזהו כוונת הגמ' בכ"מ דתינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאכ"ל ור"ל כיון דבביאה אסור לקדש לא שייך בזה למימר אדעתא דרבנן:

ואםכחרמי כהנים מותר כו'. עי' בתו"י וברא"ש דאף דעד שלא בא ליד כהן מועלין בו מ"מ אין עליו שם חרמי כהנים רק כשבא ליד כהן. וא"כ לפי"ז כשהיה מוטל לפניו הדבר ואמר זה כזה לפי שיטת רבינו דפסק בעיקרא קמתפיס א"כ יהא אסור אך באמת כ"כ דגבי חרמי כהנים אין זה בגדר קדושה רק בגדר גזה"כ וכמש"כ התוס' תמורה דף ל"ב ע"ב דלא שייך בו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"ש וערש"י ביצה דף ל"ו ע"ב דנקט שם ג"כ חרם לבה"ב דלכהנים אין זה בגדר מצוה וע' רש"י קדושין דף ס"ד דאמר שם גבי נאמן לחרמים ג"כ חרמי בדה"ב ומשום דס"ל לרש"י דאין נאמן רק היכא שעל ידו נגמר הדבר והיינו היכא שדי בשנים ולא בשערות ג"כ ומשום דמופלא סמוך לאיש דאורייתא וס"ל דגבי חרמי כהנים כיון דאין זה בגדר הקדש לא שייך גביה מופלא סמוך לאיש וע' מש"כ רבינו לקמן בהל' ערכין פ"ו הי"ז דגבי חרמי כהנים לא נחתי קדושה בכולה וע' מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות שם פ"ח הי"א דמשמע שם קצת דכיון דליכא משמר נשאר כמו בבית הבעלים ע"ש. אך ע' בספרי פ' קרח פיסקא קי"ז דמשמע דגם ב"נ עושה חרמי כהנים ע"ש וע"כ דזה הוה גדר נדר. וע' מש"כ רש"י כאן בנדרים דכיון דאין לו פדיון לא הוה קדושה וגם י"ל דלית בה שאלה ג"כ:

וכןכל כיוצא בזה כו'. ע' לקמן פ"ט ה"ט במש"כ שם דאין הולכין אחר הרוב בזה ומשמע שם דלא מהני מה שמפרש אח"כ כונתו והטעם דשם ר"ל דמקצת ב"א קורין אותו כך ומקצת כך והוא נדר סתם וזה הוה דין דבנדרים אזלינן בתר המקום כמבואר בנדרים דף ס"ב ע"ב וע' מש"כ התוס' מנחות דף ק"ז ע"א דגבי הקדש אזלינן ג"כ בתר עירו דדעתו לפי מה שרואה בעירו ור"ל דכן תיקנו חכמים וע' בהך דתמורה דף כ' ע"א ע"ש ברש"י דאפי' עשיר יכול לפטור עצמו בעוף לראב"ע ואף דפסקינן דמביא מן הגדולים ממין שנדר כמש"כ רבינו בפט"ז מהל' מעה"ק ה"ג זה רק שבאותו מין צריך להיות המובחר אבל יכול להביא מין קטן וע' מש"כ התוס' שבועות דף ט"ו ע"א ד"ה ללמדך ובהך דקדושין דף י"ז ע"א ד"ה חדא ע"ש. ונמצא כך דבהמין צריך להביא מסתמא הטוב שבהם ומשום דאמרינן יד הקדש על העליונה כמבואר בתוספתא מנחות פי"ג. אבל לאיזה מין אמרינן דהקטן שבמינים. והטעם דיד הקדש הוה כמו תפוס וכעין הך דאמרינן בב"מ דף ו' ע"א וזה רק במין שנתחייב אבל לאיזה יש לומר דבזה המין לא נדר כלל וכעין הך דנזיר דף ח' ע"א גבי ספק נזירות ועי' בירוש' שם פ"ב דהוה מחלוקת דאמוראי גבי ספק אחת ספק שתים אם הוה לחומרא ע"ש וכ"כ בזה. וה"נ י"ל כאן דכיון דלפי מה שמפרש כונתו לא נדר כלל מותר וגם י"ל דכאן מיירי שכל העיר כונתם או לזה או לזה דלשניהם בב"א א"א משא"כ שם. ויהיה נ"מ היכא דמקצת קורין דוקא כך ומקצת דוקא כך אז לא. וגם י"ל דלפי מש"כ דזה הוי בגדר תקנה א"כ גבי נדר לא שייך רק אם לפי דבריו הוי נדר אבל כיון דלפי דבריו לא נדר כלל לא חלה עליו התקנה וע' תוס' שבועות דף כ"ו ע"ב ד"ה גמר ע"ש:

וכןהאומר כו' כבשר חזיר כו'. ע' בכ"מ ועי' בירוש' כאן דזה הוה פלוגתא דרב ושמואל גבי ככר ע"ש. וע' כאן דף פ"א ע"ב דהוה מחלוקת דתנאי בזה דר"ג ורבנן ולק' בפי"ג הי"ב ובפ"ד ה"ד:

ההפקרכו' הרי הוא כמו נדר כו'. ע' בהך דתמורה דף כ"ה ע"א גבי אמר על הלקט כו' ואמר שם דברי הרב כו' ומדמה לה להך בעיא שם דהקדש ומשמע דהוה כמו גדר הקדש. וע' בהך דב"ב דף קמ"ח ע"ב בבעיא דשם אם שכ"מ יכול לחזור בו ובהך דנדרים דף ז' ע"א גבי יד דר"ל דהיינו צדקה. ונראה דס"ל לרבינו דיכול לשאול על הפקר וע' מש"כ בה"ג בהל' כיסוי הדם דמאי דמפקיר לעניי הקדש הוא. וע' בתענית דף כ"א ה"ה הקדש ואין לך כו' ועי' מש"כ רבינו בהל' מעילה פ"ג הי"ב יהיה הקדש וע"ש בהשגות ובאמת זה תליא אם ההפקר הוא שמסלק רשותו ממנו וממילא אין עליו שום רשות או ר"ל שנותן רשות לכל מי שירצה שיכול ליטלה וע' ביצה דף ל"ט גבי הך מחלוקת דמעינות הנובעין אם הוה של כל העולם או בלא שום בעלים וע' רש"י חולין דף קל"א ע"א ד"ה כמי שהורמו שכתב שם שזכה בהם מן ההפקר ור"ל שהתורה זיכתה אותו לכל הכהנים והוציאה אותו מרשות בעלים ואף שיש בו לבעלים טובת הנאה זה רק היכא שהם ברשות הבעלים ועי' תוס' ב"מ דף ו' ע"ב ובהך דקדושין דף כ"ז ע"א גבי מקומו מושכר למעשר ר"ל להזכות שזכה רחמנא במעשר לעניים מושכרת זאת החצר וע' בהך דב"מ דף מ' ע"ב כי זכה רחמנא כו' לנקוטי פאה ומשמע דלזה יש להם זכיה בגוף השדה וע' בהך דנדרים דף מ"ב ע"ב גבי שביעית דארעא נמי רחמנא אפקריה וע' בב"ב דף ע"ט אם שייך גדר חצר בהקדש ובנדרים דף ל"ד ע"ב ע"ש בר"ן וכ"מ. וע' בספרי פ' נשא פסקא ו' מה דאמר שם הרי שמדד בארץ ונתוספו יכול כו' קורא אני עליו כו' ומחלק שם בין אם מדד בכלי ע"ש וע' בתוספתא ב"מ פ"ג גבי הך דשאל ר' יוסי לחכמים הרי כו'. ור"ל משום דהכלי משועבד להכהן וע' תענית דף ח' ע"ב בתוס' ד"ה אלא וסנהדרין דף כ"ה ע"א בתוס' גבי משחק בקוביא ע"ש. ואף דקי"ל דאין הפקר עד שיפקיר לכל זה רק ר"ל דאם עשירים יטלו יהי נקרא שלהם אבל בדבר שיצא מרשותו לגמרי אף דאין רשות ליטול רק לעניים שפיר יש עליו שם הפקר וא"ש בזה מ"ש התוס' בגטין דף מ"ז ע"א ד"ה אדעתא וע' מש"כ הר"ש בפאה פ"ה ובירוש' שם גבי גדיש שלא לוקט ושם בה"ד לגבי בעה"ב העובר לר"א דאח"כ צריך לשלם אם הוא חייב במעשרות ע"ש ברא"ש והטעם דזה לא מיקרי הפקר לעניים לבד כיון דיצאה מרשותו לגמרי וע' בהך דב"ק דף כ"ח ע"א ע"ש בתוס' ד"ה זה. אך באמת הטעם דכמו דאמרינן במתנות עניים שבשדה שאין עניים מקפידין עליהם דהרי הן של בעה"ב ומ"מ פטורין מן המעשרות וה"נ כן כיון דעניים נטלו אחרים שוב הוה הני כמו אין עניים מקפידין ע"ז שהרי הם לא יטלו זה וע' ב"ק דף קי"ג ע"ב ברש"י דמבואר שם דהפקר לא הוה שינוי רשות. וע' מש"כ בזה לק' בה' מתנות עניים ספ"ו. ונמצא כך דאם הפקירם לזמן אז הוה בגדר שהוא נותנם לכל ולכך אם לא זכו יכול לחזור בו וגם כיון דפקע' רשותו ממנו אך לאחר זמן חוזרת לו כעין הך דנדרים דף כ"ט. וע' בהך דמנחות דף ק"ב ע"א כיון דפקע כו' במאי הדר רכיב עליה וע"כ צ"ל כה"ג. וכן הדין בנכסי הגר ובהמות המדבר ע' ערובין דף ע' ע"ב וב"ק דף מ"ד ע"ב דכל הזוכה בו הוה שלו ולא בגדר הפקר רק דהוא שייך לכל וע' בירוש' דמאי פ"ג ה"ב דמשמע שם דזה הוה בגדר הוצאה מרשותו ולק' בהל' מעשר אבאר זה. וע' בהך דב"ק דף קט"ו ע"ב אם יכול להפריש מן הפקר. אף שחייב במעשרות. על שלו. וזה ר"ל ג"כ רבינו ז"ל בפיהמ"ש פ"א דתרומות ה"ה שכ' אבל ההפקר אולי תהי' כו' ואמאי לא אמר משום דהוה פטור אך י"ל כה"ג. גם י"ל דנ"מ לפי המבואר בירוש' פ"א דמעשרות הובא בדברי רבינו לק' בהל' תרומות פ"ב הי"ב דאם הפקיר קמה וזכה בה אף דפטורה מ"מ אם הפריש ממנה הוה תרומה וקמ"ל דמ"מ על שלו אינו יכול להרים וגם יהי נ"מ לפ"ז מש"כ דלשיטת רבינו מהני שאלה אם עכ"פ נפטר מן המעשר. וע' מש"כ הר"ן ז"ל כאן דף ס"ז ע"א ודף פ"ד ע"א דמ"מ לא נעקר לגמרי. ובזה יש לישב דברי הרא"ש כאן דף מ"ג ע"ב ד"ה מכאן ואילך. דנקט דאם היה יכול לחזור בו היה מפקירו וחוזר בו ע"ש דהוא לכאו' תמוה דמה ירויח בזה הא חייב במעשרות כמבואר שם דף מ"ד ע"ב. אך י"ל דר"ל שישאל. גם י"ל דנ"מ בין פירות תלושים לקמה דבפירות תלושים אף אם חזר בו מ"מ נפטר דהוה כמו דיחוי משא"כ במחובר. וכעין דמחלק הירוש' בפ"א דמעשרות ובפ"א דחלה גבי גדיש שנדמע:

והמפקירעבדיו כו'. ע' בהך דגטין דף ל"ט ובמש"כ רבינו בהל' זכיה פ"ב הי"ז ומשמע מדברי רבינו בהל' עבדים פ"ח הי"ג דגבי קטנים כ"ז שלא זכה בו אחר לא מהני גט שחרור שיתן להם המפקיר דרק היכא שיש לו בו ממון ואיסור אז מהני גט שחרור לאפקועי שניהם ע' בתוס' גטין דף ל"ט ע"ב ד"ה מה. אבל כאן גבי הפקר כיון שסילק עצמו מהם ויש זכות לכל אחד לזכות בהם לא מהני השטר שלו לאפקועי וגם אינו יכול לבטל זכות אחרים וע' בהך דיבמות דף ע"ט ע"א גבי נתינים חלק מזבח מי יתיר. וע' במה דס"ל לרש"י כאן דף ל"ח ע"ב ד"ה אין הגזברים ע"ש ור"ל ג"כ כך דהעבד יש בו תורת עבדות דכל מי שיפדה אותו מן ההפקר יזכה בו ואין כח ביד גזבר להפקיע זה. וע' מש"כ התוס' קדושין דף כ"ב ע"ב וזה כמש"כ לעיל דגבי גר שמת הוה כמו שכל אחד שזוכה בו הוה כמו בעלים ולא בגדר הפקר ולכך אם אינו רוצה לזכות בעצמו יוכל לזכות בו אחר:

המפקיראת שדהו כו'. והנה אם חייב במעשר' תוך ג' ימים לא ביאר רבינו ואף דהא הביאו לק' בהל' מתנות עניים ספ"ה הך דין דהשכים בבקר וזוכה בו ע"ש. אך באמת מה דמבואר מדברי רבינו הך דין דג' ימים הוא רק בקרקע ולא במטלטלין ולפי המבואר בירוש' קידושין פ"א דאם זכה בקרקע חייב אף במעשרות וע"כ מיירי דזכה רק בהאילנות וא"כ שוב אין הדין של ג' ימים. גם י"ל דלפי מה דמבואר כאן בדברי רבינו דלשם זכיה גם הוא עצמו תוך ג' הוה כזוכה מן ההפקר. וכן ס"ל להרא"ש שם לחד תירוץ וכש"כ לדידן דהוה רק בגדר תקנה. ועי' בירוש' פאה פ"ג גבי אמהות של בצלים דרצה שם מתחילה לומר מטעם הפקר ע"ש בהל"ד. ובזה יש לישב דלכך לא מוקי הגמ' דילן כאן דף מ"ד ע"ב כר"י ובזכה בהם בתורת זכיה משום דר"י ס"ל דבכה"ג פטור אף מפאה כמבואר שם גבי אמהות של בצלים ע"ש:

והאומרהרי כו' ספק הפקר כו'. ע' בדברי הר"ן כאן וע' מש"כ רבינו בהל' זכיה ומתנה פ"ט הי"ט דספק לא הוה הפקר ע"ש. אך אם נימא דזה הוה בגדר נדר לכא' קשה דבזה צ"ל לחומרא ע"ש בר"ן וכן קשה מהך דבהקדיש נכסיו שם בהל' זכיה אך י"ל דס"ל כמו שמפרש הר"י הלוי שם דף קע"ד ע"ב הובא ברמב"ן שם במלחמות משום דיכול לחזור בו מן ההקדש ולכך פסק גם באינך כן משא"כ כאן פסק דהוה ספק. וע' מש"כ רבינו בהל' ערכין פ"ז הי"ט דגבי חולה מהני בשעה שהקדיש אם הודה ע"ש בהשגות. ומשום דרבינו ס"ל דגבי בריא לא מהני חזרה תכ"ד בהקדש כמש"כ רבינו בפהמ"ש פ"ו דמס' תמורה וכמש"כ התוס' מנחות דף פ"א ע"ב משום דהוה כמו שנמסר משא"כ בשכ"מ כיון שיכול לחזור לא שייך לומר כמסור. אך מ"מ ס"ל דרק לאחר שהבריא אז יכול לחזור בו אבל לא כ"ז שהוא חולה. אך מ"מ תכ"ד מהני אף בזמן שהוא חולה דאכתי לאו כמסור הוא דזה דקי"ל דגבי ש"מ מהני חזרה אף בזמן שהוא שכ"מ ע' ב"ב דף קנ"א ס"ל דזה רק היכא דהקנין הוא רק מחמת מתשכ"מ אבל אם לא היה שכ"מ לא היה קנוי כגון בלא קנין או בהלואה או בשטרות וכד'. אבל היכא דגם בבריא כה"ג היה קנוי ס"ל דאינו יכול לחזור בו בזמן שהוא חולה. וע' בב"ב דף קנ"א ובירושלמי שם פ"ח דהוה מחלוקת דתנאי ע"ש בה"ח וכן מוכח בירושלמי ספ"ג דפאה ע"ש ולק' בהל' זכיה אאריך בזה וא"כ גבי הקדש והפקר אף אם יכול לחזור בו רק כשעמד אבל מ"מ תכ"ד מהני אף כשהוא שכ"מ ולק' בהל' ערכין אבאר זה: