ראובןשנאסרה כו'. כ"כ דזה רק היכא ששמעון אסר הנאתו על ראובן ורבינו לשיטתיה דס"ל לעיל בהל' שבועות פ"ה ה"ד דגם גבי שבועה יכול להשביע על אחר שלא יהנה ממנו וכן ס"ל לעיל פ"ה ה"ו ע"ש. והנה בירוש' כאן פ"א ה"א אמר שם גבי מה דאמר המודר הנאה מחבירו דמותר לבקרו זה רק בנדרים אבל בשבועות אסור. וע' כאן פ"ד ה"ד דמחלק בירוש' ג"כ כה"ג דאם חולה אסר עליו נכסי רופא אסור לרפאותו ודלא כמש"כ הר"ן דף מ"א ע"ב. וכן גבי תרומה אסור לתרום משלו על של המודר היכא דהוא אסר על עצמו הנאתו משום דאשתרושי קמשתרשי ליה כמבואר בהך דגיטין דף מ"ד ובחולין דף קל"א ע"א דהרי נשארה אצלו התבואה וגרע מפורע חובו. וע' רש"י גיטין דף נ"ח ע"ב גבי הך דגידל דמשמע שם מרש"י דאם לא היו צריכין לשלם עוד הפעם טסקא היו צריכין לשלם לגידל. והטעם דלא הוה כפורע חובו משום דכיון דקיי"ל דארעא לטסקא משתעבד הוה כמו אשתרושי קמשתרשי ליה וזהו שיטת הירושלמי בנדרים כאן גבי מה דבעי שם ר' אבין בפ"ד ה"ב גבי כל הנתפס על חבירו אם צריך לשלם וט"ס שם וצ"ל דבר לא כו' כעין הך דב"ק דף קי"ג ע"ב ע"ש ולכך פי' רש"י בהך דכתובות דף ק"ח דלכך גבי שקל פטור משום דאין השקל כדי שיהא לו חלק בקרבנות דהא חזינן דתורמין על האבד א"כ ע"כ הם ב' דברים נפרדים ומה שצריך לשקול זה מצוה בפ"ע וא"כ לא שייך בזה אישתרושי קמשתרשי ליה וע"ש בתוס' ד"ה הא מני. ובאמת הכונה בהך דחולין דף קל"א כך במאי דאמר שאני התם דקמשתרשי ר"ל דכיון דקי"ל דמתנות אין עליהם שם ממון רק דמחויב ליתן המתנות בעצמן אם ישנן ומחמת מצות נתינה ואם אכלן הא ליתנהו ואפשר לקרוא על דבר אחר שם מתנות כהונה משא"כ גבי גורן אם קורא על תבואה אחרת שפיר חל עליה שם מעשר ורק משום שאינם תחת ידו וכיון דנשארו אחרים תחתם הוה כמי שישנם וכעין מה דאמרי' בשבועות דף כ"ח ע"א במד"א רב אשי מי גרם לשנייה שלא תחול ראשונה כו' ע"ש ברש"י ר"ל דכיון דאמרינן ליה שימנה עוד נזירות והרי כבר מנה אך המנין שעבר היה מחמת הראשונה וא"כ נמצא שישנה עדיין לראשונה וע' מש"כ רבינו בפיה"מ מע"ש פ"ג מ"א דאין פורעין חוב מטבל אף דעדיין לא נגמרה מלאכתו וע' בדברי רבינו בהל' מעשר פ"ו ה"ט והי"א ובירוש' דמאי פ"ו ובב"מ דף ק"א בהך מחלוקת דר"י ורבנן ונ"מ שאם הבע"ח אכל את הטבל כבר אין צריך להפריש וכמבואר בדברי רבינו פ"ו שם ה"ז וע' בתוספתא דמאי פ"ז וע' מש"כ רש"י בחולין דף קל"ד ע"א ד"ה אבל מש"כ שם בסה"ד דאף עם הטבח קאמר ר' יהודה ור"ל כך דאם נימא דנגזלות שוב הלוקח אין צריך לשלם עבורם אף אם הן בעין. דמה דצריך לשלם גבי גזל כשהוא בעין הוא רק משום דין ממון אבל לא במתנות דכיון שנגזלות שוב נפטר מן המתנות וע' לק' דף קל"ח ע"ב מדא"ש אלמא מתנות דכהן לא מזבין ע"ש ברש"י ובתוס' וכן הוא בתוס' ב"ב פ"ד גבי המוכר את הראש בבהמה דקה לא מכר את הלחי ע"ש אף לפי הס"ד בחולין דף ק"ל ע"ב גבי מאי דאמר ריב"ב שהמתנות דין א"כ נמצא שיש גבי מתנות כהונה ב' דברים א' מ"ע של נתינה וגם דין ממון והדין ממון הוא על הראשון והמצות עשה של נתינה על הב' וזהו הך ר"י דר"ל ברש"י וע' בהך דגטין דף ל"ה ע"א גבי אישתרושי אשתרשי ליה מקום דינר וע' בהך דב"מ דף מ' ע"א גבי מפקיד ע"ש בנמ"י. וע' בהך דע"ז דף ס"ה ע"א דאמר שם דאף אם לא יתן הלגין על חמורו לא ינכה לו ולא הוה כמו הך דב"מ דף ק"ד ע"ב גבי כחשא דארעא וע' ב"ק דף נ"ט ע"א גבי כחש גופני אם חיישינן ע"ש ובהך דנכי חיה שם ובב"מ דף צ"ט ע"ב דמנכה לו דמי ברזנייתא ע"ש ודף ק"ט ע"ב גבי ההוא שתלא וכ"מ. וע' מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' שכירות פ"ג ה"ו גבי רועה דצריך לנכות לו מה שהיה צריך לשלם להמצילין וע' במה דפליגי רש"י והר"ן ז"ל על הך דקדושין דף נ"ח ונדרים דף פ"ד ומ"ד טובת הנאה ממון אם צריך לשלם לו כל דמי טבלו או רק לפי שוה טובת הנאה שיהיה לו בו וע' בירושלמי פאה פ"ג ה"ו במה דקאמר שם דנ"מ בין אם נאמר דהטעם משום דמוכר לו חוץ מחובתו או משום דהדין הוא כך דצריך להפריש מן הקמה דאם אח"כ נשרף כל חלקו של המוכר יכול הלוקח לנכות מן הדמים שיעור פאה מה שהיה צריך המוכר לנכות על חלקו דזה לא נתן לו ע"ש. וע' ב"מ דף ק"י ע"ב אם שביעית מן המנין. אך זה רק היכא דגרמא שרי אבל במדיר גם גרמא אסור וכמש"כ ובזה א"ש מה דכאן דף פ"ד ע"ב ר"ל דהמשנה ס"ל דטובת הנאה אינה ממון ע"ש וא"כ היאך אמר לעיל דלכך לא נקט המשנה דיכולה ליהנות במעש"ע משום דס"ל דיש טובת הנאה למעש"ע והא המשנה ס"ל דטובת הנאה אינה ממון וע"כ כפי מה שחלקתי בין אם הוא אסר על עצמו הנאת אחרים בין אם אחרים אסרו עליו הנאתם ומה דרבינו פוסק דגם בשבועות מותר הנה בירוש' שם אמר דאם נימא דהטעם מפני ד"ש אין נ"מ בין שבועות לנדרים וע' בתוספתא כאן דאמר דההיתר מפני דרכי שלום ומש"כ הר"ן ז"ל כן משום מצוה זה לא שייך כאן חדא דכיון דאסר עליו הנאתו שוב אין עליו מצוה וגם דהא גם החולה מוזהר שלא להנותו ועליו ליכא מצוה וכמו בהך דכתובות דף מ' וע' מש"כ רבינו כאן בפיה"מ דהטעם דצריך לרפאותו משום מ"ע דאבידת גופו כמבואר בסנהדרין דף ע"ג ע"א ובאמת גם על החולה עצמו מוטל החיוב שירפא את עצמו ולכך אף דקי"ל בסנהדרין דצריך לשכור פועלים ולהציל חבירו מ"מ מוטל על החולה לשלם לו דעליו ג"כ מוטל לרפאות עצמו וע' מש"כ הכ"מ בפ"א מה' רוצח הי"ד בשם הרא"ש ע"ש ובתוס' ב"ק דף ס' ע"ב ובזה א"ש הך דיבמות דף ק"ו ע"א ע"ש בתוס' ד"ה אין לו מה שהקשו מהך דב"ק גבי חולה אך שם גם על החולה מוטל שירפא עצמו משא"כ בחליצה דהחיוב מוטל על היבם וזהו כונת רש"י שם ד"ה אמר וע' בהך דכתובות דף נ"ט ע"ב גבי הך דאם היה מכירה נותן לה שכרה ע"ש וע' בהך דסנהדרין דף מ"ג ע"א אם החיוב הוא על ב"ד להכין לו הסודר והסוס להצלה ומשמע שם דכיון דהציווי הוא על הב"ד מחמת הך דושפטו והצילו והם גמרו דינו מוטל עליהם החיוב שיצילו והתשלומין בעד הדברים הנצרכים וע' בהך דכתובות דף מ"ז ע"א במד"א שם אב נמי מימנע ולא פרק ע"ש ברש"י ד"ה כיסא דמוכח דאין כופין לקרובים לפדותה וע' בהך דקדושין דף כ"א דקרוב קרוב קודם ודף י"ח ע"א ובהך דגיטין דף מ"ו ע"ב ובתרומות ירוש' פ"ח גבי עולא בר קושב דאמר שם יכרך המת בסדינו. אך די"ל דהתם הוא גרם וכמו הך דנדה דף ס"א ע"א גבי הני בני גלילא וע' בגטין דף מ"ז ע"א גבי ההוא דזבין נפשיה ללודאי דא"ש קטלא שאני אף דהוא גרם. וע' בהך דב"ב דף קע"ה ע"ב גבי משה בר עצרא דצורבא מרבנן שאני ובנו שאני ובאמת קשה למה הוצרכו חכמים לתקן הפדיון על בעלה הא קרוב לה הבעל מן הכל כמבואר בכמה מקומות דהוי גופו ממש אך י"ל דנ"מ דאינו יכול לאמר הרי גיטה וכתובתה כמבואר שם דף נ"א ע"ב. וע' תוס' כתובות דף מ"ז ע"ב דלגבי פדיון כופין גם אותה ע"ש ושם דף פ"ז ע"א גבי לכרגא דצריכין לשלם היתומים עבור האלמנה ע"ש בתוס' ד"ה לכרגא. והוה כעין הך דנדרים דף ל"ה ע"ב גבי כל קרבן שהיא חייבת:

שם לפיכךמותר לזון כו'. הנה בירוש' כאן מחלק בין ע"ע לעבד כנעני מחמת דע"ע אינו יכול למוכרו לאחר ואין לו הנאה מפטומו. אך גמ' דילן לא ס"ל כן וע' ברא"ש כאן ד"ה עבדיו מה דמפרש שם דההנאה מהעבד הוא מה דקאים קמיה ולא מה ששוה למוכרו וע' בהך דגיטין דף מ"ג ע"א והא חזי למיקם קמיה וע' בהך דסנהדרין דף פ"ה ע"ב דאוקמא באפי זיקה ותוס' ערכין דף ב' ד"ה לאתויי ע"ש וא"כ יש נ"מ גם בפיטומו וצ"ל דמ"מ זה לא מיקרי רק גרם הנאה ולא אישתרושי קמשתרש. וע' מש"כ רבינו לק' פ"ז הי"ג גבי הך דהיה ביתו לבנות דהטעם דהוה כפורע חובו. ובאמת לפמ"ש התוס' ב"ק דף ק"ב ע"ב זה עדיף מפריעת חוב והוה כמו אישתרושי קמשתרשי לי' וניכר הדבר וע' ב"ק ק"ט ע"א תוס' ד"ה בע"ח וע' בריטב"א כאן:

היהשמעון כו' הנה בירושלמי מפרש ומקריב עליו ר"ל שהוא מקריב הקרבנות משלו אך זה תליא בהך דערכין דף כ"א אם צריך דעת וכ"כ בזה אם ר"ל דעת שיתרצה או שיודיע לו. וע' מש"כ רבינו פי"ד בהל' מעה"ק ה"י דפסק שם דגבי חטאת ואשם לא נתכפר עד שירצה מתחלה ועד סוף. וע' בהך דתמורה דף י' ע"א דמוכח שם דהא דמפרישן אם נתרצה הוה בגדר מתנה רק דאין הביאור דנותן לו הבהמה אלא דנותן לו שיתכפר בה ולכך המקדיש מוסיף חומש דאל"כ הוה של מתכפר. והוה כעין קנה ע"מ להקנות דמבואר לעיל פ"ה ה"ז דמותר גבי מודר הנאה וזהו כונת הירושלמי כאן שלא נכנס לתוך ידו כלום ר"ל אף דמקנה לו הבהמה מ"מ לא מקנה לו רק הכפרה ולא גוף הבהמה ולא הוה כהך דנזיר דף כ"ד ע"א דשם מקנה לה גוף הבהמה אבל כאן הוא הקדיש רק שמקנה לו הכפרה וע' מש"כ רבינו בהל' תמורה פ"א ה"ד דמשמע שם דרק אם הקדיש של חבירו אז המתכפר עושה תמורה וע' בירושלמי כאן בנדרים דנקט ר"ל רק גבי קרבן מצורע ומביא ראיה מזה דטובת הנאה הוא של בעל הפירות והוא משום דקרבן מצורע אין צריך דעת וא"כ א"צ להקנות לו גם הכפרה ומ"מ פסק דהמתכפר עושה תמורה וא"כ חזינן דטובת הנאה שייך למי שמתקנים אותו. אך אנן לא ס"ל כן וע' בתוספתא חולין בסופו דאם נטל הקן מן ההפקר רק ע"מ להתכפר בהם לא מהני ע"ש אך שם י"ל דכיון דאינם ממון שום אדם לא מקרי לקיחה משא"כ כאן כיון דא"צ דעת א"צ להקנות לו כלל. וע' מש"כ רבינו בהל' מחוסרי כפרה פ"א ה"ה ופ"ג ה"ו ובאמת בהני י"ל דרבינו ס"ל דאין המתכפר עושה תמורה ובאמת עיקר הטעם דמתכפר עושה תמורה משום דגבי הקדש יצא מרשותו ואינו שלו דלא כהתוס' ב"ק דף ע"ו והא דאמרינן שם מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן היינו משום שמתכפר בו ע' חולין דף מ"א ובזבחים דף קי"ד וכן שלמים אכילתו שלו ע' מנחות דף ע"ג ע"ב וב"ק דף י"ג ע"ב ע"ש ומש"כ התוס' ב"ק דף ס"ו ד"ה דגזל דאינו יכול למוכרו ר"ל לענין דאם אחד היה חייב עולה ושלמים לא מהני מה שימכור לחבירו הקרבן שלו והא דמשמע פסחים דף צ' ע"א דלריה"ג יכול למכור שלמים זה רק שיאכל הבשר וע' ברש"י מנחות דף ק"ח ע"ב ד"ה ודמיהם דמה דאינו יכול למכור לאחר הוא רק משום גזל הקדש והיכא דאין הפסד להקדש יכול ליתנם לאחר ואחר יוצא בו וכאן לא שייך הך קנסא דפסחים דף פ"ט. וא"כ לפ"ז גבי קדשי עכו"ם כיון דקיי"ל דאין בהם מעילה שוב לא יצא מרשות המקדיש ולכך ס"ל שם בהל"ו דיש לאמר דעושה תמורה ע"ש:

ומשיא. שמעון בתו כו'. ע"ש ברא"ש ור"ן אם מותר לדבר עמה ע"ז ובתוס' שם ואף דהא יכול לתבוע שכר סרסרות ע' בהך דב"ב דף קמ"ג ע"ב דגבי קרוביו אמרינן דמוחל טרחתו ע"ש וע"ש דף קל"ט ע"א גבי שמין את המחוברין ע"ש ברשב"ם ובדברי רבינו בהל' זכיה שם אם גם מאחר אינו יכול לתבוע ע"ש וע' ב"מ דף ס"ט ע"ב גבי הך דאבא מר דא"ש שכר אמירה קשקיל אף גבי בן וע' בהך דב"מ דף צ' ע"ב גבי בנו גדול כאחר ובדברי רבינו בהל' זכיה ומתנה פי"ב ה"י ע"ש בהשגות וצ"ל דעפ"י דין צריך ליתן שכר אמירה וע"ש דף ס"ג ע"ב דהא בעי ליתן זוזא לספסירא ובהך דקדושין דף ס"ג ע"א גבי ע"מ שאדבר עליך לשלטון וע' ב"ב דף קמ"א ע"א גבי מבשרני אך שם התנה עמו וע' בירוש' כאן פ"ד אם מותר ללמדו אומנות וללמד עליו זכות וקאמר שם דאליבא דר"מ אסור וכאן דף מ"א ע"ב דאמר שם אבל אומר לו סם פלוני כו' מוכח דדיבור שרי ואין מקבלין ע"ז שכר ומ"מ לא הוי ריבית בהך דב"מ הנ"ל משום דיכול לאמר דנותן לו עבור אמירה אף דא"צ ליתן לו וע' בהך דב"ק דף ע' ע"א גבי אתנן אסרה תורה כו' וכ"כ בזה במקום אחר. אך באמת נ"ל דכאן ר"ל שהבת עשתה לאביה שליח לקבל לה קדושין מיד המודר וזה מותר ואף דע"י האב מתקדשת לו מ"מ כיון שהוא נותן קידושין הוה כעין זבינא דרמי על אפיה וכמש"כ הר"ן כאן דף ל"ד ע"א גבי אבדה ע"ש. וגם י"ל דעבור השליחות הוא נוטל הקדושין ע' קדושין דף נ"א ע"ב:

חלהכו' לא ישב כו'. ע' בר"ן דף מ"ג ע"ב מ"ש אמאי לא גזור שמא ישהא וגם מדברי רבינו משמע דבמקום שאין נוטלין שכר על הישיבה מותר לישב ולא ס"ל שמא ישהא ובהי"ג חושש שמא ישהא וצ"ל דכיון דכאן מיירי שהוא הדירו הוה כמו שונא ולא חיישינן לתקלה וכמו הך דשבת דף י"ג וכן כתב הרא"ש כאן דף מ"א ע"ב ע"ש ובעמידה לכ"ע אין חשש דאיכא היכירא ע' תוס' חולין דף ק"ז ע"ב ע"ש ובהך דיומא דף מ"ד ע"ב דכיון דאיכא כו' דמיפסק. וע' בהך דסנהדרין דף י"ט ע"א כיון דאיכא הכירא לא אתי כו' ע"ש בזה וע' מש"כ רבינו בפ"ט מה' קרבן פסח גבי מיחם ביניהם דהוה הפסק:

אבללא מקערה כו' אבל אם כו'. ע' בהשגות והטעם כך דהנה זה מבואר בירוש' עירובין פ"ו ה"ז דמזונות שנותן לבניו או לאורחים דרק מה שהם אוכלים הוא שלהם אבל מה שמניחים של בעה"ב וע' רש"י כאן דף ל"ד ע"ב דאזמניה וברא"ש שם וע' מש"כ התוס' עירובין דף ע"ג ע"ב דמשמע שם דס"ל דמזכה להם ובהך דביצה דף מ' ע"א גבי אורחים וע' בתוספתא שבת פי"ח דאף דאסור להפיס בשבת מ"מ אם האורחין מחזירין המותר לבעה"ב מותר להפיס דלא קנו כלל. וע' בירוש' פ"ג דדמאי ה"א מה דאמר שם גבי פועל אם צריך להפריש דמאי דנפקא מינה אם מאכילין מן האבוס ר"ל שלא נתן לו חלקו רק אוכל כפי שירצה ובמאכילו מן המנוים צריך ע"ש ולכך בהך דתרומות פ"ו מ"ג ס"ל לרבנן דהוא משלם להם דמי סעודתן והם משלמין קרן וחומש דעיקר סעודה לפועלים ר"ל שהם קנו מיד הסעודה קודם האכילה. וא"כ גבי מודר הנאה אסור משום זה אבל כשהמותר חוזר לבעה"ב אז מתחילה לא קנה מה שנשתייר ממנו כו' וע' בהך דב"ק דף קט"ז ע"א אדעתא דאריא כו' ע"ש ובהך דב"מ דף צ"ב ע"א במה דפליגי שם רש"י ותוס' גבי פועל אם לקח ונתן לבניו אם יכול ע"ש ותוס' שם דף פ"ח ע"א. ובהך דסנהדרין דף מ"ח ע"א במאי דאמרינן במאי דחזי ליה תפיס ולא יותר ע"ש ובהך דמנחות דף ס"ו ע"ב שלא ניתנו מעות אלא כו'. וע' מש"כ התוס' נזיר דף כ"ד ע"ב ד"ה שקמצו ע"ש ובר"ן נדרים דף פ"ח ע"א ע"ש ובמש"כ התוס' כתובות דף ס"א ע"א ד"ה ואחת שצמצמה דהמותר שייך לה היכא דדחקה עצמה. ומש"כ הראב"ד בשם הירוש' שם ר"ל אהך כוס של שלום דלק' בהל"ו ופי' הירוש' דהיינו כוס לרפואה שהוא עשוי לשתות ולהקיא כעין הך דשבת דף קמ"ז ע"ב ולא מקרי הנאה דהוה גדר רפואה וגם דלא נשאר במעיו כלום וע' כאן דף ל"ג ע"א גבי שלא ילעוס חטין אך שם הפי' דהמדיר לא ילעוס וזה ר"ל הנאת מאכלך. דהיינו מאכילה שלך וכן פי' שם התוס'. וכעין מה דר"ל הראב"ד ז"ל גבי כוס של בית המרחץ. ע' ברכות דף מ"ב ע"ב ובהך דשבת דף ק"מ ע"א ע"ש:

אסרראובן כו'. כן מבואר ביצה דף ל"ט ע"א והנה הטעם י"ל משום דאין שם הבעלים עליו כמבואר שם גבי תחומין וא"כ לא הוה של המדיר כלל. ונ"מ לפמש"כ דאם הוא אסר על עצמו הנאת חבירו אף הנאה מועטת אסור כאן י"ל דשרי וע' בדברי רבינו לק' בהי"ז גבי מדיר את בנו אם מותר להדליק לו את הנר ע"ש:

אבלאם נדר כו' והנה ע' בר"ש כלאים פ"ז דגבי שביעית אף דהפירות הפקר מ"מ האילנות הוי שלו ע"ש במשנה ה' וא"כ לפ"ז כיון דהדירו בהנאה מן האילנות אסורים לו ליהנות וא"כ ליתסר גם בפירות משום גידולין ע' לעיל בסוף פ"ה וע' בנדרים דף נ"ז ע"א ובתוס' שם ד"ה שאני וע' בירוש' כלאים פ"ה ה"ז ע"ש גבי זרע באיסור והעביר הסכך ע"ש בערלה פ"א אך י"ל דכיון דעי"ז יתבטל דין דשביעית בשביעית גופא א"א לגרום זה. וע' לקמן דף פ"ה ע"א גבי כהנים ולוים נהנים לי ע"ש בירוש' והטעם דא"א לבטל מתנות כהונה וה"נ כן. וע' מש"כ התוס' ב"ק דף ע"ו ע"א דא"א לפדות קדשים שנפסלו מחמת דיש עליהם מצות שריפה וע' בהך דקדושין דף י"ט ע"ב גבי יעוד דאינו יכול לקדשה לאחר כיון שכבר חל זכות שזיכתה לו תורה ביעוד. וע' בירוש' פ"א דיבמות דאפי' למ"ד קדושין תופסין ביבמה זה רק אם חלץ לה אבל אם ירצה ליבמה יכול דאינו יכול להפקיע זכות של תורה וכ"כ בזה וה"נ כן ובאמת זה תליא במה דפליגי הראשונים ז"ל אם שביעית הוא הפקר בגדר אפקעתא דמלכא. ע' ב"מ דף ל"ט ודף ק"ו ע"א ודף ק"ט ע"א או דמוטל החיוב על בעל השדה להפקירם וע' במה דפליגי רש"י ותוס' ר"ה דף ט"ו ע"א גבי יד הכל ממשמשין ועי' בירוש' כאן דאמר מודה ר"י בהפקר תורה ע"ש וע' מ"ש התוס' כאן ל"ל גבי שביעית הך קרא דויתרם תאכל תיפוק ליה דהוה הפקר ע"ש וע' רש"י פסחים דף נ"ז וכ"מ. אך י"ל דנ"מ דאף אם עבר ולא הפקירם מ"מ פטורים ממעשרות מחמת אפקעתא דמלכא דלפי"ז יהא נ"מ אם אסר הנאתו קודם שביעית על כל העולם דאז אסורים הכל ללקוט פירות השדה בשביעית וא"כ משכחת לה חיוב מעשר בשביעית. אך י"ל דכיון דפקע רשותו אף דאחרים אין יכולים לטול מ"מ חל עליו שם שביעית. וע' בירוש' ספ"ז דפאה גבי הנוטע כרם להקדש דחל עליו קדושת שביעית וע' בהך דתמורה דף כ"ה ע"א דברי הרב כו' וכ"מ בזה:

**אבל. לא יכנס כו'.**מלשון רבינו משמע דכל זמן שיש פירות הוה השדה גדר הפקר וע' בהך דב"מ דף י' ע"ב ובמש"כ הראב"ד ז"ל בפי' למס' עדיות פ"ה מ"א בשם מכילתא דמה"ת מותר לפרוץ פרצות בשדה. חבירו בשביעית ע"ש וע' בהך דפסחים דף נ"ו וברש"י נזיר דף ל"ח ע"ב ד"ה שבילי שמיטה ע"ש וע' רש"י ר"ה דף ט"ו ע"א יד הכל כו' ובאמת נ"ל בזה לישב מה דהקשו בהך דנדרים דף פ"ו ע"ב דא"ש דלכך לא חל הקונם עכשיו משום דאלמוהו כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא היכא חל על להבא לאחר שיגרשה ע"ש בתוס' ור"ן אך כך דאם ע"י מה שאלמוהו רבנן לשעבודיה יפקע הקונם לגמרי אין להם לחכמים כח לזה דהא קדושת הגוף הוא ולא עדיף מפדיון ולא פקע בכדי רק כיון דאמרינן דלאחר גירושין חל וא"כ לא פקע הקונם לגמרי מצי רבנן להאלים כחו של בעל וכמש"כ גבי שביעית דלעיקר דין תורה א"א:

המדיראת בנו כו'. ע' בהשגות וע' בירוש' פ"ב דביצה ה"א משמע כדברי רבינו משום דזה הוה הנאה מועטת ע"ש: