ולקחו זקני העיר ההוא וגו׳. ספרי פיסקא רו: רחיצה בזקנים וכפרה בכהנים. ר״ל עריפה זה בכהן תם, ומה דמרבה בע״מ רק לפרשה, וכן הדין גבי נ״כ לעיל, ור״ל במקדש, וזה ר״ל הך … דתענית דף כ״ו ע״ב וכ״ז, והך דמגילה ר״ל בגבולין, ועמ״ש מנחות דף י״ח ע״ב.

והורידו זקני העיר ההוא וגו׳. ספרי פיסקא רז: מצוה בזקני העיר ההיא. הך דמכות דף י׳ ע״ב דהוה מחלוקת דאמוראי גבי עיר שאין בה זקנים, שם לא קאי כלל אב״ד כשיטת התוס׳, רק דר״ל זקנים בעלמא וכמבואר בספרי פ׳ שופטים פסקא ר״ט דאפילו מאה, וב״ד הוא כ״ג כמ״ש רבינו בהל׳ רוצח פ״ט ה״ד, וע״ש בה״ג דהביא ג״כ הספרי, ועיין תוס׳ סנהדרין דף י״ד ע״א ד״ה ועריפת, וגם נ״מ אם בעינן הב״ד של העיר עצמה, ולכך מדייק שם במכות העיר ההיא, ר״ל דוקא של אותה העיר, וכן כונת הספרי שם פסקא ר״ז דמצוה בזקני העיר ההיא אבל ודאי ב״ד מעכב.

ונגשו הכהנים בני לוי וגו׳. ספרי פיסקא רח: אין לי אלא תמימים בעלי מומים מנין ת״ל בני לוי. יש דבר שצריך כהן ויש דבר שפסול זר, זזה ר״ל הגמ׳ בזבחים דף ל״ב ע״א, דהוה ס״ד שם דשחיטה בעי כהן מקרא דאתה ובניך ע״ש בתוס׳ בד״ה ת״ל מהא דמבואר בכ״מ דשחיטה לאו עבודה היא, עיין במנחות דף י״ט, אך כאן ר״ל כך משום דמבואר בתוספתא פ״ג דחגיגה [ברייתא ח׳] כל דבר המזבח, ובספרי פ׳ קרח, ועיין עירובין דף ק״ה ע״א, ור״ל לא דפסול זר, רק דצריך שיהא כהן, ונ״מ לזה שאם כהן וזר עושים ביחד, דאז אם זר פסול הוה פסול, ואי משום כהן הא יש כהן, וכן נ״מ לגבי בע״מ דיש עליו שם כהן ושם זרות, והיכא דפסול זר פסול, והיכא דבעי כהן כשר, ועיין יומא דף כ״ג ע״ב גבי הוצאת הדשן, ובירושלמי שם דס״ל דבע״מ הוה כזר, וכבר כתבתי בזה בהל׳ סוטה פ״ד ה״ט במה דמבואר בספרי פ׳ שופטים דכהנים בע״מ כשרים בעגלה ערופה, ועיין סנהדרין דף נ״א ע״ב דצריך קרא לבע״מ שאסורים ליטמא, ובהוריות דף י״ב ע״ב גבי עבר מחמת מומו, והנה בתו״כ פ׳ אמור אמר שם על קרא דלחם וכו׳ להגיד מה גרם, ונראה דס״ל דקאי אמה דמרבה שם מקרא דוקדשתו דאם אינו רוצה דפנו, ומוקי לה ביבמות דף פ״ח ע״ב דקאי אהיכא דאינן פסולות רק מחמת מעלה של כהונה, וס״ל דבבע״מ לא גזרו על זה, וזה תליא אי החסרון של בעל מום הוא פסול בכהונה או רק דין, ועי׳ רש״י קדושין דף ס״ו ע״ב דצריך קרא יתירא דבע״מ כהן אם עבד בשוגג מחלל, חזינן דלא משום פסול, רק משום דין, ולכך גם בבמה פסול כמבואר בזבחים דף ט״ז ע״א, וע״ש דף ס״ח ע״ב ודף ס״ט ע״א, ובמש״כ התוס׳ יבמות דף ל״ב ע״ב דבע״מ מוזהר על טומאה ולא זר, חזינן דיש עליו שם כהן, לבד שתויי יין ופרועי ראש דאין בע״מ מוזהר דבעינן כשר לעבודה כמבואר בת״כ פ׳ שמיני ופ׳ אח״מ, ובדברי רבינו בהל׳ ביא״מ פ״ט הי״א ודף ק״ה בעירובין וכו׳, עכ״פ בע״מ יש בו ב׳ שמות כהן וזרות, והיכא דפסול זר גם בע״מ פסול, והיכא דבעי כהן גם בע״מ כשר, וכה יהיה שיטת רבינו גבי יציקה ובלילה, עי׳ סנהדרין דף פ״ג ע״א ובדברי רבינו בהל׳ ביא״מ פ״ט ה״ה דאמר שם דפסול ולוקה, ובהל׳ פסוה״מ פי״א ה״ז מבואר להיפך, אך ר״ל במש״כ דנהי דלא פסול זר, מ״מ בעי כהן, ונ״מ לבע״מ או לשניהם ביחד.

כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳. ספרי פיסקא רי: מלמד שכפרה זו מכפרת על יוצאי מצרים. כריתות כ״ו ע״א ע״ש.

ספרי שם: כפר לעמך אלו החיים אשר פדית אלו המתים מלמד שהמתים צריכים כפרה נמצינו למדים ששופך דמים חוטא. ״חוטא״, ר״ל לעולם עד שימות, ולכך העגלה ערופה מכפרת תמיד כל זמן שלא נהרג, ועמ״ש בזה במכות דף ה׳.

ספרי שם. נ״מ גבי עגלה ערופה דצריך קבורה במקומה כריתות דף ו׳, אדר״נ פ׳ ל״ו, ומקום הקבורה אסור לעולם, וכן הכפרה כדמוכח בספרי פ׳ שופטים, וע׳ כריתות כ״ו.

ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. ספרי פיסקא ריג: ירח ימים שלשים יום, דבר אחר ירח אחד ימים שנים הרי שלשה וכו׳ כדברי רבי עקיבא, להבחין בין זרע ראשון לזרע שני, רבי אליעזר אומר ירח ימים כמשמעו. (עיין רמב״ם וכן יפת תאר), כן מבואר בתוספתא יבמות פ״ו דמדרבנן צריכה ג׳ חדשים לדברי הכל, ועיין בספרי פ׳ תצא דלא משמע כן.

שם. ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. ספרי שם: אין לך בה אלא מצות בעילה. ר״ל דכאן ליכא קנין כסף ושטר, דלא כהרמב״ם.

ספרי שם. בגדר קידושין יש בזה ב׳ גדרים, א׳ קנין לעצמו, והב׳ מה שאסורה לאחרים בגדר אשת איש וחיוב מיתה, וכן מה שאין קדושין תופסין באשת איש הוא ג״כ א׳ מחמת חיוב מיתה, עיין קידושין דף ס״ז ע״ב, וגם מה שהיא שייכא לאחר וכו׳, ובאמת כבר כתבתי דנראה לשיטת רבינו דאף למ״ד פלגשים בלא קידושין, מ״מ יש למי שיחדה לו קנין בה, וכן הגדר גבי שפחה חרופה דמבואר ביבמות דף נ״ה דיש עליה גדר חייבי לאוין, ולשיטת רבינו בהל׳ איסורי ביאה דליכא בשפחה לאו דלא יהיה קדש, א״כ מה זה חייבי לאוין, היכן הלאו של שפחה, ובפרט למאי דאמרינן בגיטין דף מ״ג, וע״כ מחמת גדר הלאו דאשת עמיתך וכו׳, וה״נ י״ל גבי פלגש, וכן י״ל הך עשה דודבק באשתו, עיין תוס׳ קידושין דף י״ג ע״ב וכ״מ, ובאמת כבר כתבתי בהך דקידושין דף כ״ב ע״א דאמר שם ליקוחין יש לך בה, ר״ל לא דזה קאי לאחר שקיבלה עליה גירות גמורה, דאז בודאי הוי א״א גמורה לאחר ביאה לשם אישות וכמבואר קידושין דף ס״ח ע״ב במ״ש ואחר כן תבוא וכו׳ ע״ש, רק דאף קודם זה לאחר ביאה ראשונה. ואף למ״ד בירושלמי הובא בתוס׳ שם דף כ״ב לאחר כל המעשים, לא ר״ל לאחר הגירות גמורה, רק לאחר שתהיה גדר גר תושב ובכתה את אביה, וכמ״ש התוס׳ ביבמות דף מ״ח ע״ב בשם ריב״ן ע״ש, ואז כיון שהתורה התירה זה קנויה לו, וזה ר״ל ליקוחין יש לו בה, קנין, וזה ר״ל הך דסנהדרין דף נ״ז ע״א גבי ישראל בישראל ע״ש גבי יפ״ת, ור״ל כגון ישראל שבא על יפ״ת ביאה א׳ ואח״כ הלכה עוד הפעם במלחמה אז ישראל אחר אסור בה מחמת דקנויה לראשון, ובאמת נראה דיפ״ת לאחר שנתגיירה כמבואר בתורה אין בה קנין אישות רק בביאה וכדכתיב בקרא ואחר כן תבא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה, ואף שרבינו ז״ל לא כתב כן בהל׳ מלכים, וע׳ בספרי, ובזה א״ש מה דלכאורה קשה דלמה לא מייתי הגמ׳ בקדושין דף ד׳ ע״ב דביאה קונה מהך קרא דובעלתה כמבואר בדף ס״ח ע״ב הנ״ל אך באמת הגדר מה דביבמה אין כסף ושטר קונה מה״ת משום דכיון דכבר זקוקה לו לא שייך בה גדר קנין, ובגדר הך דגיטין מ״ח ע״א גבי לוקח שדה וכו׳ ע״ש בפלוגתא, ובהך דב״ק דף ל״ט [ע״ב] ודף מ״ה ע״ב גבי צד תמות במקומה עומדת, ובשיטת הרי״ף ז״ל ב״ב דף קמ״ט דאין מתנת שכי״מ מועלת לגר שיש לו בן שהורתו שלא בקדושה, מחמת דכיון דבאמת הוא בן, רק שהתורה מיעטה אותו מירושה, ואין יכולים לומר ע״ז כירושה שויה רבנן, ובכ״מ בזה, וה״נ אין קנין מועיל במקום שכבר קנויה לו, וא״כ גם ביפ״ת כן, וזה ר״ל הגמ׳ זקוקה ועומדת (בקידושין שם).

והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה. ספרי פיסקא ריד: ושלחת בגט כדברי ר׳ יונתן. מבואר בספרי פ׳ תצא דאם אינה רוצה לקבל עליה גירות גמורה אז צריכה גט, ור״ל משום הקנין שיש לו בה מחמת הביאה.

שם. לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. ספרי שם. לא תתעמר בה וכו׳, דבר אחר הרי זו אזהרה לבית דין. עיין בספרי פ׳ תצא דאמר שם אזהרה לב״ד, ור״ל דאף דגבי עבד עברי הנמכר לנכרי דכתיב שם לא ירדנו בפרך לעיניך, ומבואר שם בתו״כ, וכ״כ רבינו בהל׳ עבדים פ״א ה״ו, דרק לעיניך, אבל אין צריך ליכנס לבית ולראות ע״ש, אבל ביפ״ת מוטל חיוב על הב״ד להשגיח שלא יתעמר בה, משא״כ בנכרי.

ספרי שם. תחת אשר עניתה, אפילו לאחר מעשה יחידי. (והבא על בת גר תושב וכו׳), עיין בפיה״מ לרבינו סנהדרין פ״ט דרק עובדת ע״ז, משמע אף אם לא קבלה עליה בפני ב״ד שלא לעבוד, וכמו בזמן שאין היובל נוהג דאין מקבלין גר תושב כמבואר לקמן בפי״ד וכ״מ, והנה באמת נראה דזה ג״כ פשיטות רש״י בקידושין דף כ״ב גבי שלא ילחצנה במלחמה, וכמש״כ התוס׳ שם בסוף הדיבור בשם הירושלמי, לאחר כל המעשים, ור״ל כך כר״ע דס״ל ביבמות דף מ״ח ע״ב אביה זה ע״ז, וכמש״כ שם הריב״ן בתוס׳, ור״ל שתעשה גר תושב, וקודם לכן אסור משום דזה לא התירה התורה, והך קיבלה עליה דשם דף מ״ז, ר״ל גירות גמורה, ומ״מ אין זרעה מתייחס אחריו, וא״ש מ״ש התוס׳ בקידושין הנ״ל מהך דתמר, וגם דהא בלא קבלת ג״ת אסור לקיימה, ועיין מש״כ רבינו בפ״ח מהל׳ מלכים ה״ט אך י״ל דאשה שאני כמש״כ רבינו שם בפ״ו ה״ד וגם נ״מ אם בשעת מלחמה כבשה לשם קנין, וא״כ הוה שלו, ואז אסור לבוא עליה, דמדברי רבינו שם משמע דהוה כעין הך דחולין דף י״ז דאף איסורים התיר להם בשעת מלחמה, וזה רק שלל דידהו כמבואר בחולין דף י״ז, משא״כ כשכבשה וקנה אותה אז אסור בה, ועיין בדברי רבינו שם בהל׳ ו׳, דמשמע דהך לאו דלא תתעמר בה הוא אם לא רצתה להתגייר, וכמבואר בספרי פ׳ תצא אפילו אחר מעשה יחידי, ר״ל אחר ביאה דהיינו לאחר קבלת גר תושב, אך עיין במש״כ רבינו בהל׳ אישות פ״ו ה״י דנקט שם וכן המקדש יפ״ת על תנאי שיתעמר בה וכו׳, דמשמע דרק אם קידשה אז אסור להתעמר, דאל״כ מה זה ענין תנאי להקידושין, הא בלא הקדושין ג״כ אסור להתעמר בה, ובמש״כ א״ש דאם לא נתכוון לקנותה בשעת מלחמה אז מותר לבוא עליה אף אם עדיין לא קיבלה עליה דין גר תושב, ולכך אחר ביאה מותר להתעמר בה אח״כ אם לא תרצה לקבל עליה דין גירות ויכול להשהותה אצלו י״ב חודש, אך מ״מ למוכרה אינו יכול דלא הויא שלו, ועיין מש״כ רבינו בהל׳ בכורות פ״ו ה״ה ע״ש, ובהל׳ מלכים פ״ח, רק אם קיבלה עליה גירות וקידשה אז שייך הלאו דלא תתעמר, אבל אם כבשה לשם קנין אז אסור לבוא עליה עד שתקבל עליה דין גר תושב, ואז שייך להך לאו דלא תתעמר בה אף שלא קידשה.

כי תהיין לאיש שתי נשים וגו׳ וילדו לו בנים האהובה והשנואה וגו׳. ספרי פיסקא רמו: יכול אפילו שפחה ואפילו נכרית, ת״ל כי תהיין לאיש וכו׳ יצאו אלו שאין להם הויה, וילדו לו בנים מי שהולדות שלו יצאו אלו שאין הולדות שלו. ועיין תוס׳ ב״ק דף מ״ג ע״א באין תופסין קידושין אין הולדות שלו, ונ״מ אם קודם לידה [אמר] בנו ממזר (אח״כ מזמן) או רק לאחר לידה ונ״מ לשיטת הש״ג דאב נאמן לומר ממזר דוקא אם הוא אב ע״ש, ועיין במ״ש קידושין דף ע״ח.

לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני וגו׳. ספרי פיסקא רטז: מלמד שאינו רשאי לבכר, יכול לא יהיה רשאי לבכר ואם בכר יהיה מבוכר, תלמוד לומר לא יוכל לבכר הא אם בכר אינו מבוכר. ראה שו״ת צפ״ו סי׳ א׳, הובא לעיל פ׳ ראה י״ב פסוק י״ז.

ספרי שם: את בן האהובה, כיון שיצא ראשו ורובו בחיים פוטר את הבא אחריו מן הבכורה. עיין בדברי רבינו בהל׳ יבום פ״א ה״ו דרק משיצא ראשו ורובו אז זוקק ליבום ע״ש, ובהך דנדה דף מ״ד וירושלמי פ״ד דקדושין ופ״ד דיבמות דנקט ג״כ ראשו ורובו, ובמאי דפליגי רבינו ורש״י ז״ל בהך דבכורות דף מ״ו ע״ב, ורש״י ז״ל דייק שם דמה דדי בפדחת, הוא רק שלא יהא השני בכור, אבל שיהא הוא עצמו בכור, י״ל דבעינן דוקא ראשו ורובו כמבואר בספרי פ׳ תצא ע״ש, אך לדברי רבינו בהל׳ נחלות פ״ב ה״ב מבואר להיפך דגם בפדחת שיצא בחיי האב ונגמר הלידה לאחר מיתת האב נוטל חלק בכורה, אף דגבי יבום לא פסק כן רק דצריך ראשו ורובו ואז זוקק ליבום ע״ש, וצ״ל הטעם כמבואר בחולין דף ע׳ ע״א דלמפרע לא שייך רק אם הדבר ישנו, משא״כ אם כבר איננו וכו׳, עכ״פ היכא דהמציאות נתבטל מן העולם א״א להיות למפרע, והנה כבר כתבתי בזה גבי גדר יבום אם ר״ל דהתורה גזרה שאם יש אח מהרגע של המיתה בלא זרע עדיין לא נפקע קנייני המת שיש על האשה ונשארת בגדר האישות של המת, ויש בזה כמה מחלוקת גבי זיקה אם ר״ל של חי או של המת, ואם של המת מה נשאר אם קנינו שהיא שלו או מה שאסרה על אחרים.

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה וגו׳ וכי יהיה באיש חטא משפט מות וגו׳. ספרי פיסקא ריח: אביו של זה חשק יפ״ת וכו׳ ונעשה בנו בן סו״מ וסופו להמיתו מיתה משונה שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות, והומת, לא בשבת ולא ביו״ט. עיין סנהדרין דף מ״ז ע״א משמע דמיתה לבד עם קבורה מכפר, ותוס׳ שם דף ל״ה ע״א ד״ה אין ע״ש, אך עיין ברש״י שם דף מ״ב ע״ב ד״ה הוצא מביא בכפרה מהך דעכן, והטעם י״ל כמ״ש רש״י מכות דף כ״ג ע״ב דהא דחייבי כריתות שלקו נפטרו, זה רק בשצריך ליתן להם מלקות ע״פ דין ע״ש, וכעין הך דב״ק דף ק״ו ע״א גבי שבועה קונה דרק אם נתחייב בב״ד ע״ש, והנה מה שנהרג עכן היה רק עפ״י דין המלכות כמש״כ רבינו ז״ל בהל׳ סנהדרין סוף פ׳ י״ח, ועיין בירושלמי שם, וכן הך דהוצא אל מחוץ, דמגדף, דהוי הוראת שעה כמבואר בסנהדרין דף פ׳ ע״ב, לא שייך ביה כפרה גמורה, וא״ש דברי רש״י, ובזה א״ש הך דספרי פ׳ תצא פסקא רי״ח דמצריך מיעוט לבן סורר ומורה דלא להורגו בשבת, ולא יליף מהך דכאן דף ל״ה, משום דבן סורר ומורה ג״כ לא הוי המיתה גדר דין וכפרה רק גזיה״כ, וסד״א דהוי מקלקל, לכך צריך קרא אחר.

ותלית אותו על עץ. ספרי פיסקא רכא: אותו ולא את עדיו, אותו ולא את זוממיו. עיין בירושלמי נזיר פ״ב גבי נזיר כה״ג אם אמר מה שאמר פלוני ע״ש מ״ש, והנה גבי אם הזימו את העדים, הנה מבואר בספרי פ׳ תצא דממעט עדיו מתליה, ואח״כ ממעט זוממין, ומה זה, ור״ל כי לפי״ז העד הראשון אם הוזם הוה הוא עצמו מגדף … מה שהוא … א״כ יתלו אותו, ואף דזה בלא התראה, וזה לא שייך לעדים זוממין דהם א״צ לתלות, אך תליה למת י״ל דמה שייך בזה התראה, ולכך צריך שני מיעוטים בספרי בזה ע״ש, ואף די״ל דזה לא כיוון לגידוף רק להעיד שקר, ועיין סנהדרין דף ס״ה דתליא בלב ע״ש בזה ואכמ״ל.

ספרי שם: אותו ולא את זוממיו. אחיך רק בקיים, וכמבואר במכות דף ה׳ ע״ב והרי אחיו קיים, דזה הלשון רק כשהוא קיים, ונ״מ ג״כ למה דמבואר בספרי פ׳ תצא פסקא רכ״א דממעט שם עדים זוממין מתליה, אם ר״ל רק לדידן דס״ל דרק עובד ע״ז והמגדף ניתלין, והמיעוט הוא בעדים זוממין של מגדף דלא נימא דנתלין משום כאשר זמם, אך לפי מש״כ זה א״צ מיעוט דהא התליה לאחר מיתה ואז אינו אחיו כלל, רק המיעוט הוא דאף לר״א דס״ל דכל הנסקלין נתלין, מ״מ ממעט עדים זוממין, וזה תליא אם הך כאשר זמם הוא הטעם של העונש, או זה רק דין וכו׳, ומהך דב״ק דף ה׳ ע״א בתוס׳ שם שכתבו דאף אם העידו לשלם רק מזיבורית צריכים הם לשלם מעידית, חזינן דזה הוה דין.