ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. מכילתא בפתיחתא: עד שלא נבחרה ירושלם היתה כל א״י כשרה למזבחות, משנבחרה ירושלם יצאת א״י, שנאמר: השמר לך פן תעלה עולותיך וגו׳ כי אם במקום אשר יבחר. באמת מלשון המשנה דזבחים דף קי״ב, ע״ב, משמע דבזמן נוב וגבעון אף שהותרו הבמות, זה רק בא״י, וע״ש בפה״מ לרבינו, ובאדר״נ פכ״ו, ובמכילתא ריש פ׳ בא דמשמע שם דרק א״י.

במכילתא שם: אם תאמר דן אנכי מן הנביאים שנדבר עמהם בחוץ לארץ, לא נדבר עמהם אלא בזכות אבות…, ואע״פ שנדבר עמהם בחו״ל דבזכות אבות לא נדבר עמהם אלא במקום טהור של מים…, תדע שאין השכינה נגלית בחו״ל, שנאמר ויקם יונה לברוח תרשישה וכי מלפני ה׳ הוא בורח … אלא אמר יונה אלך בחו״ל מקום שאין השכינה שורה ונגלית… א״ל הקב״ה יש לי שלוחין כיוצא בך, שנאמר וה׳ הטיל רוח גדולה אל הים. כבר כתבתי בזה דנהרות המושכים הם שייכים לכל כמבואר בכ״מ, ועי׳ בירושלמי חלה פ״ב ובגיטין דף ז׳, ע״ב גבי נהרות, ועי׳ בהך דבכורות דנ״ה, ע״א פלוגתא גבי ירדן אם הוי כא״י או כחו״ל, ובירושלמי חלה פ״ד א׳ שם דהוי גבול בפ״ע, ור״ל כהך דעירובין דע״ו, ע״ב, וירושלמי שם, וב״מ דק״ ובירושלמי שם בסוף דשני רשויות עליו, ובתוספתא ב״ק פ״ז, ומע״ש פ״ג גבי תחומין, ונ״מ דבכל מקום שהוא הולך מתחיל משם הרשות, ועי׳ מ״ש הרמב״ן במלחמות פ״א דב״ב על הך דב״ב דמ״א גבי מקום מחיצה, וכבר כת׳ בזה בשי׳ רבינו בה׳ מעה״ק פי״א ה״ה ו׳ דמחיצה אין עליו שם פנים ולא שם חוץ, דכיון דהוה כלול משניהם בגדר הרכבה מזגית, והאוכל שם קדשים לוקה משום לא תוכל וגו׳ אבל מ״מ אינו נפסל עד שייצא לחוץ ממש, וזהו דדייק קרא בשעריך, וא״ש מה שהקשו התוס׳ מכות די״ח, ע״א ע״ש, ועי׳ במכילתא פ׳ בא על הך דמ״ק דכ״ה דלא שרתה נבואה בחו״ל, אך דעל נהר שפיר שורה ועי׳ בספרי פ׳ שופטים מקרבך ולא מחו״ל, אך נ״מ לתחומין של א״י אז אם הוא הולך לא״י חל ע״ז גדר א״י ואם לחו״ל הוי גדר חו״ל כמ״ש, והנה מבואר בכ״מ בתוספתא דמאי ובאהלות ובירושלמי דמאי וכ״מ, ועי׳ עירובין דמ״ז דצידון הוה עליה שני הגדרים, ובגדר עיירות שעומדין על הגבול, סנהדרין ד״ה ע״א ובירושלמי ספ״ד דחלה, ובזה א״ש הך דיונה בן אמיתי, עי׳ סנהדרין דפ״ט, ובמכילתא פ׳ בא, דהאיך עלה על דעתו להיות כובש נבואתו, אך הוא היה מצידון, עי׳ ירושלמי רפ״ה דסוכה ובירושלמי חלה פ״ב גבי הני שכבש ירבעם בן יואש, ולכן שכר ספינה היוצאת לחו״ל ולא היה חל עליו שם נביא, אך הקב״ה עיכבו בגבול א״י ושוב הוי נביא.

החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. מכילתא פרשה א: ר״ע אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה משה והראהו המקום את כולם באצבע … רשב״י אומר והלא כל הדברות שנדבר עם משה לא נדבר אלא ביום, החדש הזה הראהו בלילה, וכיצד היה מדבר עמו ביום והראהו החדש כלילה? ר״א אומר נדבר עמו ביום עם חשכה והראהו החדש בחשכה. ברמב״ם הל׳ קדוש החודש פ״א, הלכה א׳: כך אמרו חכמים כו׳ הראהו הקב״ה למשה כו׳, הנה רבינו ז״ל כתב במראה הנבואה, ועיין במכילתא ורש״י מנחות דכ״ט, ע״ב ור״ה דכ״ה, ע״א ד״ה ואמאי, ובירושלמי כאן, והנה באמת כונת רש״י ז״ל כך, דגבי עדות בכ״מ תיכף בשעת הראיה נעשים עדים ואח״כ כשהם באים לב״ד הם אומרים העדות, והארכתי בזה בהך דכריתות די״ב, ע״ב, ובדברי רבינו ז״ל בה׳ שבועות ובה׳ עדות, נמצא דהעדים הם שני פעולות, הראיה שלהם וההגדה בב״ד, וזהו הך מחלוקת דמכות ד״ו גבי קרוב או פסול ע״ש, וסנהדרין ד״ט וכ״מ, ויש בזה נ״מ בין עדי קנס לעדי נפשות ואכמ״ל. אך בעדות החודש, הנה באמת הראיה הוא רק ראיה דמיונית, דהא באמת אינו רואה את הלבנה, וכן ההגדה בב״ד הוא גדר מצוה ולא משום קדוש החדש, דהא קיי״ל אם קדשוהו בלא עדים או בעדים ונמצאו זוממים מקודש, ועיין כאן דף כ׳, ע״א דמצוה לקדש עפ״י הראיה, ולכך ס״ל לר״ש דף כ״ב דקרובים כשר, נמצא לפי״ז כל ראיה והגדה שאינו עושה פעולה גבי קדה״ח הוה כמו שלא ראה כלום ולא הגיד כלום, וזהו כוונת הירושלמי פ״א דהוריות הובא בתוס׳ דף ד׳, ע״ב דכל מי שאינו ראוי להוראה נעשה כאבן, ר״ל דאינו בגדר הדבר כלל, ועיין במה דפליגי רבינו והראב״ד ז״ל בהל׳ סנהדרין פי״א ה״ז ח׳ ובה׳ עדות פי״ב ה״ב ע״ש, וכן נ״ל דגבי גיטין וקדושין לא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, משום דקדושין וגט, העדות הם עושין הפעולה, ובלא עדים הוה כמו שלא נעשה כלל, וכן עדים פסולים, וא״כ הוה עדים פסולים כמו שלא ראו כלל והוה כאבן ואכמ״ל, א״כ כך, גבי עדות החודש באמת הא לא ראו הלבנה האמיתית, רק שהתורה אמרה שאם יראו כך וכך אז יאמרו בב״ד ויוכלו ב״ד לקדשו, וא״כ ע״כ היה צריך לראות למשה רבינו את הלבנה כמו שנדמה לנו, וזה ע״כ היה במראה הנבואה.

והנה הירושלמי דר״ה ספ״א ר״ל כך, דכיון דקיי״ל דצריך שיהא הלילה והיום מן החדש, ר״ה ד״כ, ע״ב ובירושלמי ספ״ב דר״ה, לכך נתקדש למפרע ומחללין שבת, וכן ר״ל הירושלמי שם משמש ידע כו׳ ר״ל משקיעת החמה ולא מצאת הכוכבים, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל בפה״מ ובה׳ קדה״ח דאז מקדשין, והוה שני גדרים, יום ושייך לאחריו. וכן הוא במכילתא פ״א דכן הוה הקידוש של משה רבינו, אך הרמב״ם ס״ל דאז לקבל עדות א״י רק ב״ד גופא, כמו הך דרפ״ג, והארכתי בזה בחיבורי דגם לגבי הך דגיטין ד״ע ע״ב, השמיט הרמב״ם שחט שנים, רק רוב שנים, לא כמו בהך דחולין דף קכ״א ע״ב, דזה הוה ג״כ דבר ממוצע מן שני מציאות, אך בפסיקתא מבואר דאז ג״כ הוה קבלות עדות ואכ״מ, ועי׳ ר״ה ד״ז ע״ב גבי ליל ר״ה, וסנהדרין די״ב ע״ב מחלוקת, לשיטת הרמב״ם גבי עיבור ואכמ״ל, ועי׳ חולין דף ס׳, ע״ב.

דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו וגו׳. פס׳ ג׳, עי׳ בתוספתא פסחים פלוגתא דתנאי אם דוקא שכנו בפסח מצרים, ומשום דהוה נ״מ בין פסח מצרים דשם גם ההקדש מן עשור לחדש, ועי׳ פסחים דף צ״ו ומכילתא דס״ל דהך מעשור ר״ל לא קודם, דעדיין לא נצטוו והוה גדר ב״נ דלא מקדיש פסח, עי׳ בירושלמי רפ״א דתרומות אם חל קדושה של ב״נ על פסח מחמת דיש ממנו שלמים, ועיין זבחים דף מ״ה, א״כ י״ל דקודם עשור הוה מחוסר זמן, עכ״פ הוה צריך להקדיש בעשור, וא״כ אם אח״כ ימנה עמו רחוק עי׳ בירושלמי פ״ח ובבלי דף צ׳ דיוצא לחולין, וא״כ שוב לא מוקדש למפרע, לכן דוקא שכן כנ״ל.

ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף וגו׳. וכאן לא כתיב ליקח אגודה ולטבול, ועי׳ בירושלמי פ״א דיומא דלא מעכב כאן, משום דקדשים צריך שנה לעכב, לכך לא שנה בהם, וגם דמאמר הקב״ה לא שייך זמן ולא שייך שעה ודורות כנ״ל, ועמ״ש לקמן פ׳ בשלח. והנה גבי אמירת משה רבינו כתיב והגיעו, דכאן הוה עיקר המצוה לא הזאה, רק שיהיה על המשקוף, וכאן גבי אימורין דהקטרה שלהם היא המצוה וה״נ, ולא כמו בשאר דם דרק הנחה, לא מה שמונח, ועי׳ זבחים דף ט״ו נקטע ידו של מזה ע״ש, ונ״מ דא״צ לקנח הדם של פסול אם נתנו על גב המזבח אף למ״ד ירד, כמ״ש התוס׳ זבחים דף פ״ז ע״ב ע״ש, משא״כ כאן כיון דצריך להגן מן המזיק, ומצוה רק בעידנא דעסיק בו מגנא ואכמ״ל, ולכך נאמר והגעתם, אבל במאמר הקב״ה הוא לדורות.

מכילתא פרשה ו: ולקחו מן הדם, שומע אני בין ביד בין בכלי, ת״ל: אשר בסף, מגיד הכתוב שעוקר וחוקק בצד האספוקה ושוחט בתוכה, ואין סף אלא אסקופה…, דברי ר׳ ישמעאל. רבי עקיבא אומר אין סף אלא כלי. י״ל דזהו כוונת הגמרא בזבחים דף ס״ט, ע״א אין קידוש בכ״ש במנחה בבמה, ר״ל דבבמה ל״ש גדר קדושה כלל על מנחה, דעיקר הקדושה ע״י כלי ובבמה ליכא כלי, ועי׳ בלשון רבינו בפ״ג מה׳ פסוהמ״ק הט״ו, ובירושלמי פסחים פ״ט, ובמכילתא פ׳ בא דהוה שם מחלוקת דתנאי אי בפסח מצרים הוה שם קבלת הדם בכלי.

ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו. מכילתא פרשה ו: בלילה הזה, שומע אני כל הלילה, ת״ל: לא תותירו ממנו עד בקר, אני אקרא והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, עד בקר למה נאמר, לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבוקרו של בקר, ואי זה זה עמוד השחר. ועי׳ רפ״א דפסחים קריה רחמנא, חזינן דזה שני גדרים, וכ״ה בירושלמי ברכות פ״ח מחלוקת ר״י ור״ל גבי ויבדל, ונ״מ בין בה״ש אותו רגע קטנה בחלק שאינו מתחלק שהיא יש בה הרכבה מזגית מן יום ולילה, וזה יוצרו חלקו, וזה חדש אברהם אבינו אז, וזה הך דברכות ד״ד, וזה נקרא בוקרו של בוקר בירושלמי ובמכילתא.

מכילתא פרשה ו: מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי מצה ומרור. ומנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח, ת״ל: יאכלוהו, אין לי אלא בזמן שאין להם מצה ומרור יוצאין יד״ח בפסח, ומנין שאם אין להם פסח יוצאין יד״ח במצה ומרור, הרי אתה דן הואיל והפסח מ״ע ומצה ומרור מ״ע, אם למדת שאם אין להם מצה ומרור יוצאין יד״ח בפסח כך אם אין להם פסח יוצאין יד״ח במצה ומרור. וכן נ״מ גבי מרור, דבפסח ראשון אף דמיקרי גם מכשירי מצוה של פסח, כמבואר בפסחים דף צ׳, מ״מ יש עליו שם מצוה בפ״ע ע״ש דף צ״א, ע״ב ברש״י ד״ה לית ליה דגם נשים חייבות במרור, וקדושין דף ל״ז, ע״ב, וכ״כ בזה בח״א, ולכך בעי כזית כמבואר דל״ט, ע״א, ודף קי״ד ע״ב, אבל גבי פסח שני שם רק בגדר מכשיר לפסח וא״צ כזית, וזהו באמת כונת המכילתא הובא בדברי רבינו בס׳ המצות, מ״ע נ״ו, דאמר שם שאם אין להם פסח אין יוצאין במצה ומרור, ר״ל שצריכים לעשות פסח שני ולאכול עמו מצה ומרור ולא די להם במה שאכלו מצה ומרור ביו״ט ראשון ומשום דהם בגדר מכשירין וכמש״כ, ולקמן בהל׳ ק״פ אאריך בזה, עכ״פ חזינן דמכשיר די בכ״ש.

ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו. מכילתא פרשה ו: דבר אחר מה ת״ל עד בקר, מגיד שאינו נשרף עד אור ששה עשר. רבי ישמעאל אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: כל מלאכה לא יעשה בהם, שריפה מעין מלאכה היא, ומה ת״ל עד בקר, אלא אם חל אור ששה עשר להיות בשבת, מגיד שאינו נשרף אלא עד אור י״ז. במכילתא פ׳ בא פ״ו דר״י אמר דצריך קרא שלא ישרופו בשבת אם חל לאחר יו״ט ע״ש, והיא תמוה, אך כך, דהנה עיין בזבחים דנ״ו ע״ב דחזקיה ס״ל דהמחשב לאור שלישי לא הוה פיגול וכן אינו חייב משום נותר כרת, וא״כ לפי״ז י״ל דגבי פסח ראשון כיון דא״א בלא יו״ט הוה כמו שהתורה אמרה דהשריפה לא יהיה רק בקר שני ולא הוה פיגול וכרת בנותר לחזקיה, ועי׳ בתוספתא פסחים פ״ה ומגילה פ״ב, אך אם חל ט״ז בשבת דזה רק סיבה מאי, אם זה ג״כ הוה כמו לא אנתיק לשרפה או רק סיבה, וכן למ״ש התוס׳ ביבמות דף ע״ב, ע״ב לענין אם מקרי שלא בזמנו לגבי לילה ע״ש, ותוס׳ מנחות דף נ״א וכ״מ, ואמר דזה ג״כ בטל והוה כמו שהוא עדיין יו״ט ולחזקיה לא הוה פיגול והוה בזמנו, ועי׳ בתוספתא שבת פט״ז גבי מילה אם הוה אז בקום מהול וכ״מ בזה כנ״ל.

ויקרא משה לכל זקני ישראל וגו׳. מכילתא פרשה יא: ויקרא משה לכל זקני ישראל מלמד שעשאן ב״ד. מה שהקשו התוס׳ בסנהדרין ד״י ע״ב ד״ה שכבר על יש מפרשים, אך באמת ר״ל כך דקידוש ב״ד של מעלה ר״ל היינו מולד הלבנה, אך הלבנה אינה נולדה רק באמצע היום או הלילה, וחצי היום הוא מחדש שעבר רק משום דאנן קיי״ל במגיל׳ דף ה׳ ע״א דאין מונין שעות לחדשים, רק לזה צריך קידוש ב״ד ובלי ב״ד א״א לעשות מן החדש שעבר שיהא להבא, אך כשב״ד מקדשין נתקדש למפרע, כמבואר בירושלמי ספ״א דר״ה אבל ביום ל״א א״צ ב״ד, ובזה יש לבאר ד׳ הפסיקתא פט״ו ע״ש משום דאז עדיין לא היו ב״ד סמוכין, עיין במכילתא פ׳ בא פרשה י״א ויקרא משה וכו׳ מלמד שעשאן ב״ד, ר״ל שאז סמכן דדי בשמא, עי׳ סנהדרין די״ד, ע״ב ולא היה אפשר לקדש למפרע ואכמ״ל.

ויאמר אלהם משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח. ולעיל לא אמר כן, משום דבירושלמי פ״א דקדושין למד מכאן דבהמה דקה נקנית במשיכה ע״ש, וכאן במכילתא, אך אנן קיי״ל ד״ת מעות קונות, רק אז היו ב״נ קודם מ״ת ורק במשיכה, משא״כ לדורות וא״ש.

ועבר ה׳ לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה׳ על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף. מכילתא פרשה יא: והלא דברים ק״ו ומה אם דם פסח מצרים הקל שאינו אלא לשעה ואינו נוהג ביום ובלילה ואינו נוהג לדורות נאמר בו ולא יתן המשחית, מזוזה שהיא חמורה שיש בה עשרה שמות ונוהגין ביום ובלילה ונוהגת לדורות על אחת כמה וכמה שלא יתן המשחית, אלא מי גרם, עונותינו וכו׳. עי׳ מכות דף י׳ דברי תורה קולטים, אך לשון הירושלמי לא משמע כן, ועי׳ תוס׳ שבועות שם דלסכנת נפשות מותר, ובהך דסוטה דף מ׳ ע״א בתוס׳ גבי פסוקים דברכת כהנים, והך דעירובין דכ״ו הנ״ל, ומש״כ רבינו ז״ל לקמן פ״ה מהל׳ מזוזה ה״ד, ומפרש הך דברכות דכ״ג ננטרן, לא כפירש״י דהתפילין ישמרו (ראשו) [אותו], רק דהוא ישמרם, וכן מבואר שם מדברי רבינו, ועי׳ רש״י פסחים ד״ו וסנהדרין דף כ״א, ע״ב, ובמכילתא פ׳ בא פרשה י״א.

ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם. מכילתא פרשה יא: לחק לך ולבניך למה נאמר, לפי שהוא אומר ולקחו מן הדם שומע אני אף הנשים במשמע, ת״ל לחק לך ולבניך, האנשים ולא הנשים. עיין רש״י זבחים דף קי״ח, ע״א ודף קי״ט, ע״ב דהשמיט שם אשה, ונקט רק עבד וזר דכשר בבמה, והטעם משום דבירושלמי פ״א דמגילה כ׳ לית כאן אשה איש כתיב בפרשה, ועי׳ במכילתא פ׳ בא פי״א נקט שם לבניך אנשים ולא נשים ור״ל גם אקרבן במה.

ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי בני ישראל וגו׳ ויקד העם וישתחוו. מכילתא פרשה יב: ללמדך שכל מי שרואה ושומע הנסים האלו שעשה הקב״ה לישראל במצרים צריך לשבח, וכן הוא אומר: ויספר משה לחתנו וגו׳ ויחד יתרו וגו׳ ויאמר יתרו ברוך ה׳. בגדר הלל בז׳ של פסח לשיטת הרמב״ן ז״ל היא חובה ע״פ דין, וזה מבואר בגמרא דפסחים דף קי״ז דישראל אמרו הלל בזמן הנס של קי״ס, ובאמת הגדר כך דיש ב׳ גדרי הלל, וא״ש מ״ש התוס׳ ברכות י״ד מה דמברך לקרות או לגמור, ועי׳ סוכה דף מ״ד ע״ב ע״ש בתוס׳ בזה, ובאמת אין הפי׳ כלל כן, הלל של יו״ט הם בגדר קריאת פרשה וע״פ ד״ת צריך דוקא שיקרא מכתובים דנכתבים כד״ת כמו ספר אפטרתא, ומתרגמין ג״כ כמו דמבואר מגילה דף כ״א ע״ב ע״ש כי זה קריאה ממש כו׳ ואז צריך לברך לקרוא הלל, אבל בזמן שרק בשביל נס אז מברך לגמור, וזה הוא מנהג כמו בליל א׳ של פסח בבהכ״נ, ועיין במכילתא פ׳ בא, ובירושלמי פסחים פ״ה, ורש״י ברכות דף נ״ו, ע״א, ובירושלמי ספ״ג דתענית ואכמ״ל, ועיקר הגדר תליא דפליגי רש״י ותוס׳ פסחים דף ס״ד וסוכה דף נ״ד בזמן שחיטת הפסח אם רק לוים אמרו הלל, כן שיטת הרמב״ם והתוס׳ ובתוספתא, אך רש״י ז״ל ס״ל דכל ישראל כו׳ ולכן אומרים זה בבהכנ״ס כמבואר במסכת סופרים.

ליל שמורים הוא לה׳ להוציאם מארץ מצרים וגו׳ שמורים לכל בני ישראל לדורותם. מכילתא פרשה יד: שמורים לכל בני ישראל, מגיד שכל ישראל צריכין להשתמר בו. דכ״מ שנאמר שימור צריך לעשות כל הפעולות שלא לבטל הדבר אף בהתר, ועיין יומא דף פ״ה, ע״ב גבי פק״נ דוחה שבת מן ושמרו, ועי׳ מנחות דף נ״ג, ע״א גבי כל המנחות נילושות בפושרין ג״כ מן ושמרתם וכו׳, עכ״פ הגדר כך דכל מקום שנאמר שמירה צריך לעשות כל הפעולות שהדבר יתקיים, וכ״כ הרמב״ם ז״ל בה׳ חמץ פ״ד גבי חמץ, וכ״כ הרמב״ם בה׳ ק״פ בסוף דצריך להשתדל שלא ישאר מבשר הפסח, ור״ל דהא א״א ליתנו לאחר מחמת דשלא למנויו א״א, וזה ר״ל ליל שמורים, עיין במכילתא פ׳ בא שצריך להשתמר בו ע״ש בזה.

וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אתו אז יאכל בו. מכילתא פט״ו: ומלתה אותו אז יאכל בו, רבו, מגיד שמילת עבדיו מעכבתו לאכול בפסח… דברי רבי יהושע. רבי אליעזר אומר אין מילת עבדיו מעכבתו לאכול בפסח, ומה ת״ל ומלתה אותו, הרי שהיו לפניו עבדיו ערלים מנין אתה אומר שאם רצה למולן ולהאכילן רשאי, ת״ל ומלתה אותו אז יאכל בו, העבד. עיין במכילתא פ׳ בא דלר״א דס״ל במכילתא שם דאין מילת עבדיו מעכב מלאכל בפסח, ועי׳ בתוס׳ יבמות דף ע׳, ע״ב, ומפרש הקרא כך דאף אם קנה עבדים ומלן וטבלן לאחר שחיטת הפסח אוכלים, ולא נקראים כלל שלא למנויו שהם בטילים להאדון, וזה פי׳ הפסוק ומלתה אותו אז, ואינם צריכין קרבן גירות, וכבר כתבתי בזה.

עכ״פ מציאות העבדות והחרות לא חל על העצם רק פנים חדשות, ועיין גיטין דפ״ה ע״א. וכבר כתבתי דמה דעבד אוכל בק״פ עם האדון הוא ג״כ רק בשביל שבטל לרבו, ואף דמבואר בירושלמי פסחים פ״ח דאין הרב יכול לומר לעבד א״א שתאכל קרבן פסח, אך מ״מ אינו אוכל מצד עצמו רק מצד קנין שהוא קנוי לרבו, ולכך מבואר במכילתא פ׳ בא דאף אם קנה רבו לאחר זריקת דם הפסח מ״מ אוכל בהפסח ואין עליו גדר שלא למנויו, ונ״מ דאף דהא קי״ל בכריתות ד״ח ע״ב וד״ט ע״א דגר שמל וטבל ולא הביא קרבן גרות לגבי קדשים עדיין אינו ככשרי ישראל ואינו אוכל דעדיין אינו ככשרי ישראל, וכמ״ש רבינו ז״ל בפ״א מה׳ מחוסרי כפרה וכו׳, ואף דעבד כנעני לאחר מילה וטבילה אוכל בתרומה ובקדשים ובפסח אף שלא הקריב קרבן גרות, זה רק מחמת אדון ולא מצד עצמו וכמ״ש. ואף חציו עבד וחציו ב״ח למשנה ראשונה וכן חציה שפחה וחציה ב״ח וכן מחוסרי גט שחרור מ״מ כיון דלא כפינן לאדון ויוכל שישאר כך אוכל בפסח בגדר עבד ואין רבו מעכב עליו כלל, וזה ר״ל הירוש׳ גיטין פ״ד בשעה שאינו עובד את רבו אין רבו מעכבו.

וכמו גבי נולד מהול דס״ל לרבינו בהל׳ תרומות פ״ז דאוכל בתרומה, ומ״מ לגבי פסח ביבמות דף ע״א, ע״א מרבינן מקרא דאינו אוכל רק אם הטיף ד״ב, אך זה נראה דמ״מ לגבי שיעכב את אביו מלעשות פסח לא מעכב, ובזה א״ש הך דפסחים דס״ט, ע״ב מה דבעי מימר שם גבי ערל, ע״ש בתוס׳ ד״ה האי, מה דהקשה שם שישחוט עליו, ומי גרע ממילת זכריו דמעכב לעשיה לחוד כמבואר ביבמות דף ע״א, אך י״ל דשם קאי לר״א דס״ל במכילתא הובא בתוס׳ יבמות דף ע׳ ע״ב דאין מילת זכריו מעכבו ע״ש, אך לפמ״ש י״ל דרק המילה שמוטל על האב זה מעכבו מלאכול בפסח ולא מה שמוטל על עצמו כמו הטפת ד״ב לנולד מהול, ועיין ביבמות דף ע״א ע״ב דלעשות ע״י שליח המילה אינו מעכב לעשיית פסח ע״ש ברש״י ד״ה כגון, הרי חזינן דרק מה שהוא בעצמו מוטל עליו למול את בנו זה מעכב דאז מקיים ב׳ הפעולות שימולו ועי״ז אינו ערל וע״י שליח אינו מקיים רק מצות מילה.

מכילתא פרשה טו: ד״א ומלתה אותו אז יאכל בו, להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפילו שעה אחת אפילו שחזר הבשר וחפה העטרה אינו מעכבו לאכול בפסח ולא בתרומה, על זה נמנו רבותינו בלוד ואמרו אין חוצץ לטומאה. עיין שבועות די״ג ע״א וביבמות דף ע״ב ע״א, ועיין במש״כ רבינו בפ״ג מהל׳ מילה ה״ח, ולא ס״ל כהתוס׳, רק אף דערל לא מיקרי מ״מ המצוה מבטל ממנו, ועיין במכילתא פ׳ בא גבי פסח במשוך דאינו מעכב לאכול בפסח ע״ש, ואף אם אח״כ מל עצמו עוד פעם לא תיקן הדבר, כעין הך דאמרינן בב״מ דכ״ו ע״ב, מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ע״ש, ועיין בכורות דף ג׳ ע״ב בהך דרב מרי בר רחל ע״ש.

ובאמת לפמש״כ לעיל דרק מצות מילה מעכבת מלאכול בפסח ולא מה דהוא ערל, ונ״מ למשוך אף למ״ד דהוה ערל מה״ת מ״מ אין מעכב בפסח כמבואר במכילתא, ועיין ברש״י יבמות דף ע׳ ע״ב, ד״ה אדרבה, שכ׳ שם דמשמל פ״א שוב אינה חוזרת עליו, ש״מ אף אם נמשך.

ובמה דמבואר ביבמות דף ע״א, ע״ב, וכ״כ רבינו בהל׳ פרה פי״א ה״ג דטובל דוקא לאחר מילה, י״ל דשם הטעם דהוה כעין חציצה כיון דסופו לחתוך, אף דהיינו רביתיה כמבואר יבמות דף ע״ח, ע״ב, והוה כאבר ובשר המדולדלים דפסק רבינו בפ״ב מהל׳ מקואות דהוה כעין חציצה כיון דסופו לחתוך אף דהיינו רביתיה, ועיין בירושלמי פ״ג דפסחים גבי כשות של קטן ואבר המדולדל, ובתוספתא פ״ג דכלים, ובפרה, ובמ״ש רבינו בהל׳ טומאת מת פ״א ה״ד ע״ש בהשגות, ובזבחים דף מ׳, ע״ב גבי אמין שבאצבע ע״ש, ועיין במכילתא פ׳ בא דאמר שם דנמנו ואמרו דאין חוצץ לטבילה גבי משוך ע״ש.