ויזבח אדני׳ צאן ובקר וגו׳. עי׳ רש״י כתובות דף ס״א ע״ב ונדרים דף פ״א ע״ב ומנחות דף ס״ט ע״א ע״ש בזה.

ויזבח שור ומריא וצאן לרוב וגו׳. עי׳ ירושלמי פיאה פ״א מותר לומר לה״ר על בעלי מחלוקת, ר״ל אף שאינו כן, דהנה בפסוק גבי ויזבח כתיב הני, ולא לשון לרוב, אבל בת שבע וכן נתן הנביא אמרו לרוב, ועי׳ ערכין דף ט״ו ע״ב ע״ש בזה, וזה הנקודה על תיבת לרוב, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל בהל׳ דיעות הנ״מ בין רכילות ללה״ר ע״ש בזה.

ולצדוק הכהן וגו׳. הנה מתחילה לא אמרה ולצדוק, כי באמת כתב הרמב״ם ז״ל בהלכות כלי המקדש דכה״ג אסור לישב בבית המשתה, וא״כ א״א לקרא לצדוק שהיה כה״ג, עיין סנהדרין דף כ״א ובסוטה דף מ״ח ע״ש בזה.

כי כאשר נשבעתי לך וגו׳ כי שלמה בנך וגו׳ כי כן אעשה היום. באמת קשה הא זה תליא ברצון העם ולא במלך, ועיין בהך דכריתות דף ו׳, ע״ב בזה, ובהוריות מפשטות הגמרא נראה דאין רשות ביד מלך ע״ז, וע׳ רש״י ר״ה דף ב׳, ע״ב, ואיך נשבע. ועיין במאי דפליגו הרמב״ם … בנשבע שיעשה פלוני אם עשה, אם זה נקרא קיים ולא הי׳ ש״ש, ועיין במה שכתבתי בזה גבי מה דס״ל לרבינו דגם לוה פטור דהוי נתל״ע גבי רבית, ומה שייך גבי׳ הא אין בידו לקבל רבית כ״ז שלא יתן לו, וע״כ דזה ג״כ כיון דצריך קבלה הו׳ כמו בידו, ועיין תענית דף י״ט וברכות דף י״ט גבי חוני, ע״ש בירושלמי בזה. וגם י״ל כיון דע״פ דין צריך לשמוע למלך, אף דזה רק גדר חיוב לא בגדר מציאות, דכל הירושות לריב״ב אם צו׳ האב בגדר ירושה הו׳ שלו ממילא, משא״כ נמלך, רק צריכים למשחו בגדר מלך חדש, אבל מ״מ מחויב, מ״מ היה זה מציאות. אך באמת זה הוה גדר ידיעה ובחירה, דדוד המלך ראה ברוה״ק שכן יהי׳ המציאות לכן נשבע ע״ז, ואף דהוה בחירה ביד העם, ועמ״ש הרמב״ם ז״ל בהל׳ תשובה בזה.