דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ד׳ אלקיכם. תו״כ, פרק יג, ד: רבי אומר, גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שסופן לינתק בעריות, לכך בא עליהן בגזירה. עי׳ בסנהדרין דף ס״ג ע״ב ע״ש.

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וגו׳. שם, פרשה ט, ג: ומנין שישיבתם של ישראל גרמה להם לכל המעשים הללו, ת״ל ׳אשר ישבתם בה לא תעשו׳. (פי׳ מאותו עון ששעבדו בישראל באו לידי עבירות הללו, כדי שיתחייבו ויפלו לפניהם, לפי שעבירה גוררת עבירה — הראב״ד). עי׳ במ״ש הרמב״ם בפהמ״ש סוף ברכות ע״ש.

איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו. שם, פרק יג, א: ׳לא תקרבו׳ מה ת״ל, לפי שנאמר ׳איש׳, שיכול אין לי אלא איש שהוא מוזהר ע״י אשה, אשה מוזהרת ע״י איש מנין, ת״ל ׳לא תקרבו׳ הרי כאן שנים. עי׳ בהך דירוש׳ פ״ז דשבת ופ״ז דסנהדרין פלוגתא דר׳ יוחנן ור״א. ועי׳ בכריתות דף ג׳ ע״א ע״ש, ובתוס׳ יבמות דף נ״ד ע״ב וב״ק דף ל״ב. ועי׳ בסנהדרין על פלוגתא דר׳ ישמעאל ור״ע ע״ש. ועי׳ ברמב״ן בספר המצות דלא ס״ל כן, ע״ש.

ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב. תו״כ, פרק יג, ב: אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא תקרב, ת״ל ׳לא תקרב׳. ר״ל שאם בתוך ביאה אמרה נטמאתי שלא יפרוש, כמבואר בפ״ב דשבועות דף י״ח ע״ש. וכן גבי עריות אם שגג בתחילה, או כגון הך דקדושין דף י׳ דסוף ביאה קונה … נ״מ אם קיבלה קדושין מאחר, וכה״ג צריך ג״כ להמתין עד וכו׳.

באמת נ״ל דזה כונת התו״כ הובא לקמן בהל׳ איסורי ביאה פכ״א בה״ה, ואל אשה בנדת טומאתה, אין לי אלא שלא יגלה, לא יקרב מנין, כו׳. אין לי אלא נדה, שאר עריות מנין, [וכו׳]. ע״ש בדברי רבנו ז״ל בספר המצות ובדברי הרמב״ן ז״ל. ועי׳ בירוש׳ סנהדרין פ״ז ה״ט ופ״ז דשבת. אך באמת ר״ל כך, דהנה עי׳ בשבועות דף י״ח ע״ב ובירוש׳ פ״ב דהוריות יליף מהך לא תקרב אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דאסור לפרוש כו׳, ר״ל דסוף ביאה בלא תחילת ביאה יש בו ג״כ אזהרה וכרת. וזהו דר״ל דגם בשאר עריות ר״ל באשת איש וכהך עובדא דקדושין דף י׳ ע״א וכמ״ש.