נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה. שם, דבורא דחובא, פרשה א, ברייתא ז—ח: אשר לא תעשינה, יכול דברים שזדונן כרת ודברים שאין זדונן כרת, ת״ל תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, הרי כל העושה בשגגה כע״ז, מה ע״ז דבר שחייבין על זדונה כרת…, או דבר שאתה לומדו בדרך אחת אתה לומדו בכל דרכין שיש בו, מה ע״ז מיוחדת … ולא הותרה מכללה … ומה אני מרבה את משכב זכור והבהמה …, לא הותרו מכללן. לענין אם ביאת זכור ובהמה צריך למסור עצמו כמו גבי רודף בסנהדרין דף ע״ג ע״ש, ועיין יבמות דף נ״ד ובסנהדרין דף נ״ד, דזה לא הוי בגדר גילוי עריות, ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא דאמר שם דזה הותרה מכללה וזה לא הותרה מכללה, ועי׳ בירושלמי פ״ב דע״ז דר״ל בפקוח נפש.

שם: אלא שיש בזכור מה שאין בבהמה ובבהמה מה שאין בזכור, הזכור בין במינו בין שלא במינו אסור, והבהמה במינה מותרת ושלא במינה אסורה. [ברמב״ם הל׳ כלאים פ״ט ה״א כ׳: המרכיב זכר על נקבה שאינו מינו וכו׳ לוקה מה״ת, ע״כ.] והנה אם הרכיב זכר ע״ג זכר, אם שייך בזה גדר מרכיב, עיין בתו״כ פ׳ ויקרא בפי׳ הראב״ד במה דאמר שם הזכר בין במינו וכו׳, ור״ל כך דהזכר חייב ובבהמה גבי כלאי הרבעה לא הוה, ועי׳ מכות דף כ״ב ע״א ובדברי רבינו לקמן בהלכה י״א גבי המרביע שור פסוהמ״ק, דבגמרא נקט חייב שתים גבי מרביע, וצ״ל דזה הוה כמו עבודה בקדשים, וכמבואר במו״ק דף י״ב ע״א ובדברי רבינו בהל׳ מעילה פ״א ה״ט, אך רבינו השמיט זה ונקט רק משום כלאים ובהל׳ מעילה נקט רק אסור וי״ל דנ״מ לענין זכר, ולקמן אבאר זה.

שם, ברייתא יא: וכשהוא אומר מכל מצות ה׳, לרבות נערה המאורסה והמחלל את השבת, אלא שיש בנערה המאורסה מה שאין בשבת, ובשבת מה שאין בנערה המאורסה…, השבת הותרה מכללה, נערה המאורסה לא הותרה מכללה. באמת כך, דהנה רבינו ז״ל בפיהמ״ש על הך דמנחות דף ס״ח ע״ב מפרש שם דמה שהעומר מתיר מכללו אצל הדיוט ר״ל לענין קצירה ע״ש, ולכאורה כונתו כס״ד במנחות דף ה׳ ע״א דיום ט״ז אף קודם לעומר, ואף אם נימא דרק עומר מתיר, מכל מקום המנחה כשרה, וס״ל דהטעם הוא משום דקצירה מתרת לקצור, עי׳ מנחות דף ע ע״ב, ובירושלמי פ״א דחלה ה״א ע״ש. ומשום דס״ל דמה שאחר העומר מותר זה לא מיקרי הותר מכללו, כיון דהדין הוא כן, עיין במה דפליגי בפסחים דף כ״ג ע״ב גבי חלב, אם מיקרי הותר מכללו, ועי׳ תוס׳ זבחים דף ט״ז ע״ב, ועיין ברא״ש יומא פ״ח מה שמביא שם בשם הראב״ד לחלק בין היתר שבת אצל סכנת נפשות ובין היתר שאר איסורים, ור״ל דמה דמותר להחולה עצמו זה לא מיקרי כלל היתר, רק מה שמותר לאחרים שיעשו בשבילו, אף שבשביל עצמן הם מוזהרים, ולכך שבת מיקרי הותר מכללו ולא נבלה דנבלה ההיתר הוא רק להחולה עצמו וגם שם בשבת הותר גם מכשירי הדברים, ובשאר דברים לא הותר רק עצם הדבר וכו׳, ועי׳ שבת דף קל״ז ע״ב ושם בתוס׳ דף צ״ה ע״א ד״ה והרודה דר״א ס״ל דמכשירין דוחה יו״ט מכל מקום, דלא כתוס׳ פסחים דף ס״ח ע״ב ובירושלמי, ולכך שתי הלחם ביו״ט, וע״כ משום מש״כ לעיל דהותר מכללו לא מיקרי זה, משא״כ גבי מילה וחולה דגם אחרים דוחים שבת, וזה ר״ל הך דפסחים דף ע״ב שניתנו לדחות אצל תינוקות, ע״ש ועי׳ ירושלמי שבת פ׳ שמונה שרצים מה דמביא שם ראיה דאין מתרפאין מגילוי עריות מהך תו״כ פ׳ ויקרא דהותר מכלל שבת ולא הותר מכלל נערה המאורסה, ולפי מש״כ אין זה ראיה דעצם הדבר לא מיקרי הותר, ועי׳ בפי׳ הראב״ד בתו״כ שם ומ״ש הרמב״ן במלחמות בסנהדרין פ״ח, ועי׳ בחולין דף קט״ו ע״ב בתוס׳ ד״ה כלאי ודף ק״כ ע״א בד״ה חלב ע״ש וכו׳, לכן סבירא ליה לרבינו דרק זה מיקרי הותרה מכללה מה שיכול לקוצרם, אף שיש עדיין איסור חדש.

שם, ברייתא יב: וכשהוא אומר מכל מצות ה׳ לרבות אשת איש והנדה, אלא שיש באשת איש מה שאין בנדה ובנדה מה שאין באשת איש… אשת איש מותרת לבעלה והנדה אסורה לכל אדם. מבואר בגיטין דף פ״ג ובתו״כ פ׳ ויקרא דגם אשת איש לבעלה הוי גדר אשת איש רק דהותר, וכל היכי דעושה שלא כדין תורה אז י״ל גם בזה גדר איסור אשת איש, וכן מוכח משיטת רש״י ז״ל הובא בס׳ הישר לר״ת דכתב שם [בבא] על אשתו נדה דהוי בניה ממזרים, ותמה עליו ר״ת ז״ל אך בזה א״ש ואכמ״ל. וכן מוכח מסנהדרין (נ״ז) [נ״ח] ע״ב, וכן מסיק בירושלמי פ״א דקידושין בב״נ שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה, ואינו מובן, דבפנויה ודאי פטור ב״נ, רק בזה א״ש ואכמ״ל.

נפש כי תחטא בשגגה וכו׳ ועשה מאחת מהנה. שם, פרק א, ברייתא ב: או מה ע״ז מיוחדת וחייבים עליה מיתת ב״ד, אף אינו מרבה אלא את מחויבין מיתת ב״ד, הא מה אני מרבה את המקלל אביו ואמו המסית והמדיח והמכשף ונביא השקר והעדים הזוממין, תלמוד לומר ועשה, יצאו אלו שאין בהם מעשה. עי׳ ברמב״ם המכשף חייב סקילה וכו׳, ע״כ. אבל כרת אין בו. עי׳ תוס׳ זבחים דף מ״ט ע״א, וכן הוא בתו״כ פ׳ ויקרא.

והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה׳ את פני פרכת הקדש. שם, פרשה ג, ברייתא ט: שבע פעמים; לא שבע טיפים. שבע פעמים; שיהא מונה שבע פעמים, לא אחת ושבע. יש נ״מ גבי הזאות של יוה״כ, עיין יומא דף נ״ה ומנחות דף כ״ז דנקט רק ז׳, ואמאי הא הוי ח׳, אך כך, דע״ש בגמ׳ ביומא ובירושלמי שם בתוס׳ ישנים, מהו גדר המנין, ועי׳ בשבת דף צ׳ ע״ב. מחלוקת אם שייך טעות במנין בפחות מה׳, ובתו״כ פ׳ ויקרא גבי פר כהן משיח ובפרשת אח״מ גבי הזאות של המזבח, דאמר שם ג״כ דבעי מנין, אך נ״מ אם המנין הוא בגדר צירוף או בגדר נקודה, ונ״מ כגון אם קודם שהזה הזאה הד׳ כבר נתייבשה אחת מהן, ועי׳ בהך מחלוקת שם ביומא דף ס׳ וזבחים דף ג״כ גבי אם כלה כפר, וכן גבי אם נשפך בתוך המנין אם משלים או מתחיל כבתחילה, וזהו ג״כ הנ״מ בזה בלשון המנין, אם בגדר אחת שתים שלש או א׳ ב׳ ג׳, עיין בכורות דף נ״ח ע״ב דגבי מעשר בהמה המנין הוא א׳ ב׳ ג׳ וגבי הזאות המנין הוא אחת שתים שלש וכו׳ ר״ל גבי מעשר בהמה הוא המנין המצטרף, ואף אם מת אחד קודם השלמת הי׳ לא איכפת לן, אבל גבי מנין דהזאות שם הוא בגדר עצם, ועיין בפרה פ״ד הל׳ ה׳ גבי הזו ז׳ כהנים בזה אחר זה כשרה ע״ש, אבל הזאה הראשונה שמזה למעלה לא איכפת לן אם נתייבשה קודם גמר השבעה דלמטה, כיון דמפסיק ביניהם, כמבואר שם, ולכך לא חשיב ליה במשנה דמנחות.

וטבל הכהן אצבעו מן הדם והזה שבע פעמים לפני ה׳ את פני הפרכת. שם, פרשה ד, פרק ו: נאמר כאן פני פרכת ונאמר להלן פני פרכת מה פני פרכת האמור להלן פני פרכת הקדש אף פני פרכת האמור כאן פני פרכת הקדש. עיין בזבחים דף פ״ב ע״ב גבי פר העלם דבר שהכניס מדמו לפני ולפנים אם זה מיקרי הכנסה, והנה שם בגמ׳ מיבעי גבי הזה מדם של הפרוכת ויצא למזבח וחזר והכניסן, אם זה מיקרי כמו הכנסה, ומלשון רבינו משמע דרק גבי פר יוהכ״פ, והטעם משום דמבואר ביומא דף נ״ה ע״ב דגבי פר העלם דבר היה עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת, לכך לא הוי בו גדר יציאה, וגם בירושלמי שם ביומא מבואר דיש נ״מ בין הזאה דפר העלם דבר שעל הפרוכת, דאז א״צ לכוון כנגד בדי הארון, ולכך לא כתיב הקודש, משא״כ בשל יוהכ״פ צריך לכוון כנגד בדי הארון וזהו כוונת הירושלמי תענית פ״ב, לפי שחטאו הלמד והמלמד יוצא לחוץ ויפרסם, ר״ל חוץ למזבח, וא״כ לא הוה כנגד בדי הארון… אך בתו״כ פ׳ ויקרא מבואר להיפך דגם בפר העדה צריך לפני הבדים דוקא ע״ש.

ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון חטאת הקהל הוא. שם, פרשה ד, סוף פרק ו: חטאת; שיהו כל מעשיה לשם חטאת. הוא; פרט לששרפו שלא לשמו. עי׳ מ״ש רבינו בפיהמ״ש רפ״א דזבחים דגבי קרבן צבור לא שייך שחטו שלא לשמו, כיון דסכין מושכתו, ובזה א״ש דברי התוספתא פ״ה דפסחים גבי חטאת צבור ששחטה בשבת שלא לשמה, והוא תמוה, דקתני שם יקטיר אימורים לערב, דהא חטאת שנשחטה שלא לשמה פסולה, אך משום דחטאת צבור לא נפסלה. ועי׳ בזבחים ח׳ ע״ב בתוס׳ בשם תו״כ דיש ריבוי על חטאת צבור דפסולה שלא לשמה, אך י״ל דשם קאי אפר העלם דבר די״ל דהזקנים הם בעלים, עיין מנחות דף צ״ב ובהוריות ובירושלמי שם פ״א, וכבר כתבתי בזה, או י״ל כגון בשאר עבודות שעשה שלא לשמה, ועיין בתו״כ פ׳ ויקרא ספ״ד דמרבה שם שרפו שלא לשמה וט״ס הוא וצ״ל זרקו, וכמש״כ. ועיין בדברי רבינו בהל׳ פרה פ״א ה״ט גבי נשחטה לשם חולין, ר״ל ג״כ דבה לא שייך שלא לשמה דהוי כמו קרבן צבור.

וסמך ידו על ראש השעיר ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה. שם, פרשה ד, ברייתא ט: ושחט אותו; ולא תמורתו, כשהוא אומר למטה ושחט אותה ולא חילופה ולא ולדה ולא תמורתה, מיכן היה רבי שמעון אומר חמש חטאות הן מתות, ולד חטאת תמורת חטאת וכו׳. עיין במ״ש התוס׳ זבחים דף קי״ב גבי שעיר נשיא דלר״ש לא במיתה מחמת דלא שייך בה ולד חטאת, ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא דיש מיעוט מקרא גבי תמורה של שעיר נשיא, וע״ש בזה דמייתי הך דר״ש על שעיר נשיא, ואיך, הא בא זכר וא״כ לא דמי. ובאמת כבר הקשו בירושלמי ריש פ״ו דיומא כיון דקיי״ל אין מפרישין לאיבוד, עיין מנחות ע״ד ומעילה י׳ ותמורה י״ז, וכן ס״ל בירושלמי פ״א דדמאי גבי להפריש מועט ולאבד, וכן כתב הרמב״ם בהל׳ ביכורים גבי פירות שנטמאו, וכן פסק הרמב״ם ז״ל בהל׳ פסוהמ״ק פ״ד הי״ח והקשה עליו הראב״ד מהך דתמורה דף כ׳, ועי׳ מש״כ הרמב״ם בהל׳ תמורה, אך זה תליא בהך מחלוקת דשמואל ור״י בתמורה דף י׳ ע״א גבי מקדיש טריפה ולדידן דלא חל קדושה ה״נ כאן, עיין ירושלמי פסחים פ״ט דפליגי בזה אמוראי, אך מ״מ מתמורת חטאת י״ל דזה ל״ה גדר שהוא מקדיש רק גדר גזיה״כ וחייב כיון דקיי״ל תמורה בטעות ג״כ חל, ואין שאלה בתמורה עי׳ תוס׳ חולין דף פ״א ע״א ותמורה דף ב׳ ע״ב גבי קטן וכ״מ בזה ואכ״מ.

ואת כל חלבו יקטיר המזבחה כחלב זבח השלמים וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו. שם, פרשה ו, פרק ט, ברייתא ח: וכפר עליו שתהא כפרה לשמו, שלא יכפר לשנים כאחד. עי׳ בירושלמי נזיר ספ״ה מה דאמר שם דר״ש אומר אינו מביא קרבן עד שיהיה. ור״ל דאמאי לא יתנו כמו שמבואר בתוספ׳ דנזיר פ״ג דיביאו קרבן בשותפות, ואמר שם דר״ש ס״ל דכל זמן שאינו ודאי נזיר אינו יכול להביא קרבן, וע״ש דף י״ג ומנחות דף ק״ה ע״ב ותוס׳ שבת דף ע׳ ע״ב ודף ע״א ע״ב, וה״נ גבי חטאת העוף הבא על הספק, ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא פ״ו פ״ט שלא יכפר לשנים כאחת ר״ל כה״ג, ועי׳ בזה בתוספתא דנגעים.