ותדבר מרים ואהרן במשה וגו׳. ספרי פיס׳ צט: אין דבור בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר: דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות וכו׳. מכות דף י״א ע״ש.

ספרי שם: מלמד ששניהם דיברו בו, אלא שמרים פתחה בדבר, שלא היתה מרים יכולה לדבר בפני אהרן אלא מפני צורך השעה וכו׳. עי׳ לקמן פ׳ תצא פיסקא רל״ה אין רשות לאשה לדבר כו׳.

והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ספרי סוף פיסקא קא. מכל האדם וכו׳ ולא מאבות כו׳. ראה מש״כ רבינו בצ״פ בראשית עמ׳ קסו.

ומראה ולא בחידות. ספרי פיס׳ קג: ׳כי לא יראני האדם וחי׳, ר״ע אומר האדם כשמועו, וחי אלו מלאכי השרת. א״ר שמעון התמני איני כמבטל דברי ר״ע אלא כמוסיף על דבריו, אדם כשמועו וחי אלו חיות הקודש ומלאכי השרת. עי׳ במ״ש פ׳ ויקרא ע״ש בזה.

ספרי שם: ר״א בר״י אומר לא שאינן רואים וכו׳, ומה ת״ל כי לא יראני האדם וחי, כשהוא חי אינו רואה, אבל רואה הוא בשעת מיתה. לקמן סוף ברכה.

ויחר אף ד׳ בם וילך. עמ״ש הרמב״ם ז״ל במורה ח״א דר״ל דראו האף שהוא מהלך, ר״ל דהוה לא גדר הסתלקות רק מציאות, כמו דאמר בירוש׳ פ״ח דיבמות וגם הוא חכם ויבא רע, ר״ל דזה ביאה ובחכמה ע״ש. ובירוש׳ שבת פ״ב בהשפטו יצא כו׳. וזה ר״ל כך, דכבר כתבתי דמה דאמר בגמ׳ אני מטמאה אני מטהרה, ר״ל כך, דבאמת נגע הוא הפסד ורע, ואין דבר רע יורד כו׳, מפי עליון לא תצא כו׳, רק כך, דהנה מבואר בסוטה דף י״ב דהיא היתה שחורה ואח״כ נתרפאת ונעשתה כורד ע״ש. ור״ל כך, דזה מבואר בנגעים דכושי הכהה נראה כעזה, ובגרמני להפך. וזה דקורא מראש מסבב הסיבות נבראה מרים שחורה, ושוב בזמן שנעשית מצורע[ת] הוה הכהה עזה, וזה הוה נראה, וזה ר״ל ״וילך״. ולכך בקרא כתיב מעיקרא ״והנה מרים מצורעת כשלג״, ר״ל דרק מפני שהיא מרים הוה כשלג, אבל אהרן ראה אותה רק מצורעת, ר״ל דבאמת לא הוה עזה. אך מ״מ קיי״ל דאזלינן בתר הפרט, ע״ש בנגעים ועי׳ חולין דף צ״ב ע״ש, ומ״ש בכורות דף מ״ה ועירובין דף ל׳ ודף מ״ח וכ״מ בש״ס, וא״כ אם היתה… ג״כ לא הוה עזה כשלג. עי׳ בירוש׳ שבועות פ״א ובתוס׳ סנהדרין דף פ״ז ע״ב גבי כהה טמא וכהה מן הכהה ע״ש, ונ״מ דזה הוה טהרה גמורה. לכן נעשית הכהה כורד והוה כהה מן הכהה וטהורה לגמרי. וזה אני מטהרה, כן ר״ל.

והענן סר וגו׳ והנה מרים מצורעת כשלג. ספרי פיס׳ קה: מלמד שנצטרעה (כעוזה) [גי׳ הגר״א: בעזה] ללמדך שנקי בשר היא. עי׳ סוטה דף י״ב ע״א ע״ש. ועי׳ במשנה פ״ב דנגעים גבי הגרמני וחבושי. ובזה א״ש מה דאמר [בזבחים דף ק״ב ע״א] אני מטמאה אני חולטה, דר״ל דנראה כהה, ואכמ״ל (ור״ל דמתחילה היתה שחורה ואז הוה עזה. ואח״כ נעשית לבנה והוכהה. עמ״ש בזה… דומין לורד בסוטה שם ע״ש).

ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת. עי׳ שבת דף צ״ו ע״ב, והגדר כך, דהנה נגעים הוה… עי׳ בכורות דף ל״ד וכ״מ, אך ע״י דיבור, עי׳ בתוספתא שבועות פ״א דבר טמא, ע״י דיבור הכהן דוקא כמבואר בכ״מ. והנה מבואר זבחים דף צ״ד מגופו הוה. והנה מ״מ לדינא דאף דגבי מלך בית דוד אף דהם משוחים בשמן המשחה, מ״מ ע״י צרעת נעשה כמו הדיוט, כמבואר בהוריות דף ט׳ ובירוש׳ [הוריות] פ״ג דגם דוד נעשה כהדיוט, מ״מ לגבי משיח כהן גדול לא, כמבואר שם דף י״ב ע״ב ע״ש משיח שנצטרע. וגבי נזיר פקע קדושה משער ע״י צרעת, מחלוקת בירוש׳ פ״ח דנזיר ע״ש, ולכך באהרן ויפן, אבל מרים דממנה מלכות בית דוד, כמבואר סוטה דף י״א ע״ב ותו״י יומא דף כ״ו נצרכה הסגר, והטעם [משום] דמשיחת כהן גדול השמן קדוש ועומד, כמבואר כריתות דף ז׳ אבל לא במלך, ועמ״ש שבת דף קנ״ג ע״ב, ע״ש בזה.

אל נא רפא נא לה. ספרי שם: מפני מה לא האריך משה בתפילה וכו׳. ד״א לא זהו שמשה מתפלל והמקום שומע תפילתו, אלא כמ״ש (איוב כב, כח): ותגזר אומר ויקם לך. ואומר (ישעי׳ נח, ט): אז תקרא וד׳ יענה. עי׳ תענית דף ח׳ ועמ״ש ברכות דף ל״ב ע״ב ע״ש בזה.