ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. ספרי פיס׳ סה: למה נאמר, לפי שהוא אומר: ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, שומע אני בין בחול בין בשבת וכו׳, או אף בשחיטת הפסח ומה אני מקיים ושחטו אותו בשאר כל הימים חוץ מן השבת או אף בשבת, ת״ל ויעשו [וגו׳ במועדו — הגר״א] דברי ר׳ יאשיה. א״ל ר׳ יונתן ממשמע הזה עדיין לא שמענו. ר״ל כך, דהנה לפי מה דאמרינן בשבת דף פ״ז ע״ב ערב פסח איקלע [אז] בשבת, אך אפשר דעיברו אדר, וע״ז אמרינן ״במועדו״… ר״ל דקבעו במועדו.

בארבעה עשר יום בחודש הזה וגו׳. ספרי שם: למה נאמר, והלא כבר נאמר ויעשו וגו׳. אלא בא הכתוב ולימד על פסח ראשון שכשם שדוחה את השבת כך דוחה את הטומאה. הא עד שלא יאמר יש לי בדין, ומה פרה שאינה דוחה את השבת, דוחה את הטומאה (דכשרה בטבול יום. אי נמי אם כל ישראל טמאים יכולים לעשותה בטומאה. כך פי׳ הראב״ד ז״ל — הגהות וביאורים), פסח ראשון שדוחה את השבת אינו דין שידחה את הטומאה, הרי פסח שני יוכיח כו׳. עי׳ במ״ש הרמב״ם ז״ל בפיהמ״ש פ״ג מס׳ פרה משנה ג׳.

שם. עי׳ בספרי פ׳ בהעלותך פיס׳ ס״ה דאמר שם ומה פרה שאינה דוחה את השבת דוחה את הטומאה ע״ש. ר״ל דעי׳ במס׳ פרה פ״ג מ״ג ע״ש בפי׳ רבנו מבואר שם דיש מציאות שיוכל לעשות הפרה ע״י אנשים טמאים. אבל בשבת אסור, והק״ו רק מדרבנן.

ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחודש וגו׳. ספרי פיס׳ סז: בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד, וכן הוא אומר: הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר. ר׳ שמעון בן יוחי אומר ישראל לא היו מקריבים, ומי היה מקריב שבטו של לוי וכו׳. ר״ל דשבט א׳ הוה קהל, וגם [שבט] לוי כן. עי׳ הוריות דף ו׳ ע״ש, וברש״י יומא דף נ׳ ע״א.

ויקרבו לפני משה וגו׳ ביום ההוא … אנחנו טמאים לנפש אדם … איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה וגו׳. לפי שיטת הרמב״ם ז״ל בהל׳ קרבן פסח ובהל׳ טומאת מת כך, דלנפש אדם דהיינו (מת שלם) [אלו] שהנזיר מגלח, אז אף ״ביום ההוא״, דבלילה הזו, אין מביא קרבן פסח, אבל לנפש סתם אז רק….

או בדרך רחוקה וגו׳. ספרי פיס׳ סט: נקוד על הה״א, אפילו בדרך קרובה והוא טמא לא היה עושה עמהם את הפסח. ר״ל טמא שרץ, דאין שוחטין על טמא שרץ… פטור מחמת דרך רחוקה, כן ר״ל.

והאיש אשר הוא טהור וגו׳. ספרי פיס׳ ע: שומע אני אחד יחיד ואחד צבור עושה פסח שני, ת״ל: ויהי אנשים, היחיד עושה פסח שני ואין הצבור עושה פסח שני. ר״ל אם היו כולם זבים. ועי׳ בירוש׳ פ״ט דמס׳ פסחים דזה מחלוקת. ועי׳ שם בתוספתא.

שם. עי׳ במה דפליגי בירוש׳ רפ״ט דפסחים ובתוספתא פ״ח וספרי פ׳ בהעלותך פיס׳ ע׳, ר׳ יהודה ורבנן, אם כל הצבור זבים ולא עשו פסח ראשון כלל, אין עושים פסח שני, דאין צבור עושין פסח שני. עי׳ זבחים דף קי״ח ע״א ורש״י פסחים דף ס״ז ע״א ודף ס״ט ע״ב ודף פ׳ דלא משמע כן. אך כה״ג אם היו טמאי נבלה ושרץ ולא היה להם מים אז עושין פסח שני, רק בגדר תשלומין לכ״ע, ונ״מ דאז לד״ה אינו דוחה שבת, ועי׳ בהך דיומא דף נ״א ע״ש בתוס׳, משא״ב בזב וזבה שם אין הצבור צריכים כלל לעשות פסח שני.

ולפי העלות הענן וגו׳ ואחרי כן יסעו בני ישראל וגו׳. ובהאריך הענן וגו׳ ושמרו בני ישראל וגו׳ ולא יסעו. מבואר דהוה איסור לאו ליסע, ובפסיקתא דר״ט מבואר דיש חיוב מיתה, ומשום דאז הוה כל ישראל גדר מעמד, וכמו דפסק הרמב״ם ז״ל בהל׳ ביאת מקדש דאם יצא כהן באמצע עבודה חייב מיתה ע״ש, הוא הדין ישראל מן מעמד. ועמ״ש לקמן פ׳ שלח גבי מעפילים ע״ש בזה, ולכך דייק רק בזמן ענן, דר״ל ביום, אבל בלילה דלא זמן הקרבה מותרים לצאת מן המחנה. כן ר״ל כאן.