Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Diverse Species Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הזורעשני מינים כו'. והנה כ"כ דרק אם זרע בתוך כרם אז חייב מלקות בהני שיעורי דח' אמות או ד' אמות אבל אם זרען בב"א אז אינו חייב רק אם הם סמוכין זה לזה וא"כ לפי"ז למאי דקי"ל כר"י א"כ לא משכחת מלקות רק בסמוך וזהו כונת הירוש' כאן פ"ז סה"ג אין לוקין רק על עיקר הכרם ע"ש וע"ש בפ"ח ה"א אך זה רק למלקות אבל לקדש כך דעיין בירושלמי כאן פרק ד' הלכה ח' דאמר שם מד' אמות ועד ח' אמות אסור ומקדש ומח' ועד י"ו אסור ואינו מקדש ע"ש. ובפ"ז ה"ג בהך מחלוקת דר"י ור"ל ובפ"ד ה"ט ס"ל שם דגם לר"מ לכתחילה אסור לזרוע אך הדין כך דלת"ק דר"מ דבתוך ח' אמות אסורה התבואה בהנאה וגם הגפנים וצריך שריפה ומח' ועד י"ו רק התבואה אסורה אבל הגפנים אינם מתקדשים וכן הך דפ"ז ה"ג אלו אסורים ואינם מתקדשים ר"ל דהגפנים אינם מתקדשים והתבואה אינה נאסרת רק באכילה וכן מה דמבואר במנחות דף ע' ע"א דעציץ שאינו נקוב אסור ר"ל דנאסרה התבואה ולכך הביא ראי' שם מהך דתרומות דיש עלי' שם תרומה דלענין שאסור לכתחילה כן מבואר כאן פ"ז מ"ח וכן גבי אויר הגפן עיין מש"כ רבינו בפיהמ"ש ספ"א דערלה ובירוש' שם וכן מבואר להדיא כאן בתוספ' ספ"ג דאוסרת ע"ש ולקמן אבאר זה:
ואינוחייב מה"ת כו'. אבל שאר כו'. אסורים כו'. ר"ל אם זרען אסורים אבל לזורען מותר אפילו לכתחילה וכמבואר לקמן בהל' ו' וס"ל לרבינו דזהו כונת הגמ' שבת דף קל"ט גבי כשותא בכרמא ע"ש ועיין בעירובין דף כ"ח ע"ב רק דמספקא לי' שם אם הוה זרע או ירק דאם מין זרע מותר לזורעם ובירק אסור לזרעם וכן הך מחלוקת דחצב בתוספ' כאן פ"ג הוא ג"כ כך אם הוא מין זרע או מין ירק דהוה כמו קלח של כרוב דסופו להתקשות כמבואר פסחים דף ל"ט ובירוש' כאן ספ"ג ע"ש. ועיין פסחים דף קי"א ע"ב גבי חצובא דהוא מתגדל ע"ש. ובזה א"ש מה דאמרינן בשבת שם דעכו"ם גדול אתי לאיחלופי בישראל דלא מצינו חשש זה רק בהך דבכורות דף ל"ה ע"א וע"ש דף קנ"ג דרק גבי חרש חיישינן לזה. אך כך דהנה לפי מש"כ דזרעים אף דמותר לזורעם בכרם מ"מ בדיעבד אסורים אך זה רק גבי ישראל אבל גבי גוי מותר אף בדיעבד ולכך ציוה להם לזורען ע"י עכו"ם אף דגם ישראל מותר לזורעם כדי שיהא מותר בדיעבד ולכך שייך שפיר אתי לאיחלופי כיון דאיסור זריעה ליכא בשניהם. ועיין תוס' עירובין דף מ' ע"א גבי מבשל ובתוס' יבמות דף צ"ב ע"ב דהיכא דאיכא איסורא לא קנסינן ורש"י בכורות דף ט"ו ע"ב דגבי מקדיש בע"מ לא גזרו מחמת דאסור להקדישם והוה מילתא דלא שכיחא ע"ש בד"ה אמר. וכן מבואר בנדה דף ע"ב ע"ב גבי משכבות ומושבות של בועל נדה ע"ש בתוס' ד"ה אלא. ואף דבתמורה דף י"ח ע"א גזרינן שם שמא יגדל עדרים אף בתמורה אף דהא לא שכיח צ"ל דלא חלקו לולד שלמים לולד תמורת שלמים ע"ש ובזה א"ש כונת רש"י בכורות דף ס"א בד"ה בזה"ז דלא ס"ל כר"ה וכתב שם טעם אחר משום לקוח ויתום ר"ל דשוב לא גזרו עליו משום תקלה דהוה מילתא דלא שכיחא משום דעובר עוד איסור וכמש"כ התוס' יבמות דף ל"ו ע"ב גבי מינקת ע"ש והוה לא שכיח. וע"ש דף ל"ה ע"ב גבי זנות לא שכיח ובעירובין דף ס"ב ע"א לא שכיח דדייר ודף ס"ה ע"ב ע"ש בתוס' וה"נ כן. אבל כיון דקי"ל דיכול לזורעם שוב שפיר מיחלף ישראל בעכו"ם. עוד י"ל דכונת רבינו לחלק בין אם זרען בב"א דאז גם שאר זרעים אסור ובין אם זורע זרעים בכרם דאז מותר. ועיין בירוש' פ"ט דב"ב וברשב"ם שם דף קנ"ו ע"ב גבי כרכום בכרם דאסור וכן חשוב לה בתוספ' כאן פ"ג ובירוש' ספ"ה דמעשרות דמבעי שם גבי כרכום אם מותר משום ספיחים בשביעית ומשמע שם דהוה מין זרעים וכ"כ בזה לעיל:
איןעודרין כו'. כ"כ בזה לעיל אם עידור הוה מחמת קיום ומחמת הנאה או הוה זה בגדר זריעה ועיין בתוס' ע"ז דף ס"ה. והנה בירוש' כאן בפ"ז ה"ג יש קרא דאסור בכרם עכו"ם ור"ל דאף דקי"ל דקנין נכסים יש כ"ז שהם תחת יד העכו"ם מ"מ מרבה מקרא דחייב מלקות אם זרע ישראל שם והנה בירוש' ספ"ג דערלה ובתוספ' מה דמחלק שם בין העיירות המובדלות משמע שם לכאורה דגבי עיירות מותר אף בכלאי הכרם עם עכו"ם דשם ס"ל דיש קנין כמו גבי גבולין עיין סנהדרין דף ה' ע"א ולא ס"ל כשיטת התוס' דגם של עכו"ם אסור בהנאה אף בחו"ל ועיין לקמן ספ"ח הי"ד דרק באכילה אסור הירק ע"ש ולכך מותר לעדור עמו וכ"כ בזה בהל' מאכלות אסורות:
אסורלזרוע כו'. ואפילו הקש של תבואה כו'. כ"כ בזה דנ"ל דרבינו ס"ל כאן כמש"כ בפיהמ"ש פ"ה מ"ז דאם לא הביא דגן לא נאסר הקש והא דרבינו נקט כאן בהל' י"ג משישרישו אף דבירוש' בפ"ז ה"ה מבואר דלר"א משתשליש ע"ש וט"ס שם וכן בר"ש שם ט"ס אך יש נ"מ בין לאסור הגפנים בין לאסור עצמן דלאסור הגפנים די בהשרשה ולאסור עצמן רק אם נעשו דגן. והא דרבינו בהל' י"ז נקט שהכל אסור בהנאה ר"ל התבואה ששם אבל הקש לא נאסר ועיין מנחות ד' ע"א דאביב היינו לאחר הבאת שליש רק לא נגמר היטב ודלא כפי' הר"ש כאן ועיין תוס' ר"ה דף י"ג ע"א ד"ה הכא. ובזה יש ליישב הגי' דידן דלמ"ד משתשריש ע"כ קאי הא דקתני מתקדשות אגפנים ושפיר אתיא כר"א דלדידי' אף הביא שליש כ"ז שלא נעשה דגן גמור אין התבואה מתקדשת ולר"י גרס משתשליש וקאי אתבואה דלאחר שהביאו שליש נאסרו גם הקש וא"ש. ואף דבתוספ' פ"ד נקט דתבואה שהשרישה מקודשת ומקדשת נראה לי כך דכבר הארכתי בזה בהל' מא' אסו' פ"ט מי אוסר את מי ע"ש אך באמת כך דאם בשעה שזרע התבואה כבר היה הגפנים כפול הלבן אז תיכף לאחר השרשה נאסרו הגפנים ונעשה הגפן האוסר וממילא מתקדשת התבואה אף שאין עלי' שם דגן דמתקדשת ממילא. וכעין זה בדברי רבינו בהל' פסולי המוקדשים פי"ח הי"ב דרק לגבי כזית לבונת מנחה שהמנחה נטמאת ע"ז לוקה ממילא דהוה כמו דאמרינן בחולין דף קכ"ט ע"א כששימש מעשה עץ שימש אבל לבונה הבאה בפ"ע אינו לוקה משום טומאה כדמוכח מדברי רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ו ה"ח ע"ש ולכך רבינו בסוף פי"ח מהל' פסוהמו"ק לא נקט רק טומאת הגוף והך דמעילה דף י' וזבחים דף מ"ו ע"ב קאי על לבונה הבאה במנחה ולא הבאה בפ"ע ועיין מש"כ רבינו בפיהמ"ש בזבחים שם דלגבי קטרת ולבונה נקט אם אכל וגבי עצים נקט בהקרבה ולקמן אבאר זה. הרי חזינן דאף דהוא עצמו א"א לחול עליו האיסור מ"מ אגב המנחה חל עליו ולוקין עליו ועיין סוכה דף י"ט ע"א גבי טיט הנרוק ע"ש ברש"י ותוס' וה"נ גבי תבואה כן דאף דאין עליו שם תבואה לענין שיתקדשו אבל כיון שהגפנים מתקדשין הם עצמן מתקדשות אבל היכא דהתבואה נשרשת מקודם שהיה הגפנים כפול הלבן כ"ז שהתבואה לא נעשה דגן לא נתקדשו שיהי' הקש שלהן אסור. ואף דבהך דין דהל' י"ז שם מיירי שכבר הי' כרם אך שם לא מיירי שזרע בהכרם רק שהי' זורע בשדה לבן והרוח סיערתו לפניו ולכך לענין הזרעים עצמן הוה כמו זורע ונאסרו אבל לא לענין הגפנים והגפנים אינם נאסרים רק אם קיימן כמבואר בדברי רבינו שם אבל היכא שזרע עם הגפנים שנעשו כפול הלבן אז אסורים הכל משעת השרשה וכהך דפסחים דף כ"ה. ועיין לקמן בהל' ט"ו דנקט שם אם השריש אסור ע"ש והך אסור ע"כ קאי אענבים דהזרע אף אם לא נעשו הענבים כפול הלבן אסור אף בהנאה לשיטת רבינו בהל' י"ד והא דקתני מותר בהנאה קאי אענבים וכן מוכח בתוספ' והראב"ד ז"ל ס"ל דגם הזרע אינו אסור רק באכילה ולא בהנאה היכא דלא קתני מתקדשות. וכן יהי' נ"מ למאי דמבואר בירושלמי פ"ז ה"ו גבי נטע ה' גפנים בה' עציצים שאינם נקובים הוא משום דמבואר בירושלמי ערלה פ"א דגבי אילן הוה שאינו נקוב כנקוב אך זה רק לענין הגפנים עצמן אבל לענין התבואה אז כך היכא דהגפן הוא האוסר כגון שכבר הגיע כפול הלבן אז גם התבואה נאסרת. אבל היכא שהתבואה האוסר כגון שהגפנים עדיין לא הגיעו כפול הלבן והתבואה נשרשת אז אינם נאסרים וזהו כונת הירושלמי שם וט"ס וצ"ל העביר ה' עציצים תחת קמה אחת ע"ש:
אחדהנוטע כו'. ומפני זה כו'. לא קידש כו'. עיין בירושלמי פ"א דתרומות דהוה שם בעיא אם תרם כרי של הפקר אם הוה תרומה ע"ש דלא איפשטא ועיין רש"י ע"ז דף נ"ב ע"ב ד"ה דכתיב דמשמע שם דוקא דקנה אותם ועיין רש"י ב"ק דף קט"ו ע"ב ד"ה לא אמר כלום דמבואר דאינו יכול להפריש מהפקר על שלו וצ"ל דהירושלמי ר"ל דרק מהפקר על של הפקר בזה יכול לתרום דכבר כתבתי דגבי תרומה יש שני דברים אחד מה שמקדיש התרומה. ומה שמתקן הטבל. וזהו כונת התוס' בנדרים דף ל"ז ע"ב בד"ה אלא דמוכח שם דזכי' ודעת הוה שני דברים וזהו דקאמר בב"מ דף כ"ב ע"א מה אתם לדעתכם ור"ל כך דלהקדיש דבר שאינו שלו בעי דוקא דעת ולא מהני זכות ולתקן הטבל די בזכות ועיין שבת דף קמ"ח ע"ב ע"ש גבי רועה ובמ"א אבאר זה. אך לתקן הדבר בעי שיהא משלו עיין ב"מ דף ו' ע"ב נמצא זה פוטר כו' ועיין בכורות דף י"ב גבי מהו לפדות בפסוהמו"ק ובתרומות פ"ו מ"ה גבי הך דאין משלמין מן ההפקר ע"ש בדברי רבינו בפיהמ"ש ולכך מן ההפקר אינו יכול לפטור את שלו אף שיש בו חיוב תרומות ומעשרות דהיינו שהפקירו לאחר מירוח וזהו ג"כ כונת רבינו בפיהמ"ש תרומות פ"א ה"ה מש"כ שם דה"א דהפקר שאני מלקט שכחה ופיאה ע"ש. וכן במה דאמרינן בירושלמי דמאי פ"ג ה"ג עשר תעשר משלך אתה מעשר ולא משל אחרים ע"ש ור"ל כה"ג וזהו ג"כ כונת התוס' יבמות דף פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר שכ' שם ועליו לתקנו ר"ל דהחיוב מוטל עליו וכירוש' דדמאי הנ"ל. וא"כ לכאורה קשה אמאי כאן גבי שביעית לא נאסר וצ"ל דרק אם יכול שיהי' שלו אז נאסר כעין הך דנדרים דף ל"ד ע"ב ע"ש ברא"ש ובתוס' אבל שביעית במחובר אינו יכול לזכות בו דרחמנא אפקרי' כמבואר נדרים דף מ"ב ע"ב ור"ה דף ט"ו ע"א ע"ש במה דפליגי רש"י ותוס' אם הוא הפקר ממילא או דצריך להפקירו. ועיין במש"כ רש"י זבחים דף ע"ה ע"ב ד"ה שביעית ע"ש דלא משכחת גבי שביעית תרומות ומעשרות ועיין בירושלמי ספ"ו דתרומות דרק מקשואין שהוא פירות איסור כמבואר בירושלמי דמאי פ"ב אין משלמין אבל משאר פירות שביעית מותר. ואף דאין בו זיקת תרומות ומעשרות ע"ש. אך י"ל דמיירי כגון שהביא שליש קודם שביעית ועיין ירושלמי מעשרות פ"ה ה"ד דאף אם לא הביאו שליש קודם מ"מ הקדושת שביעית אין עליהם רק איסור שביעית ונ"מ דלא שייך לאכלה ולא להפסד וי"ל דלכך ג"כ לא קידש בשביעית כיון דקי"ל דאסור להפסידם לא מצי מפסיד להו וכעין דמבואר בבכורות דף י"ב ע"ב דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום דא"א שיהיה בדין שיהי' לו שרפה ועיין בהך דסוטה דף ו' ע"א מי קרימינא עלי' ועיין ב"ב דף קל"ג ע"א רחמנא אמר כו' ובזבחים דף ע"ה ע"ב דרחמנא אמר כו' ובתמורה דף כ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד כו'. וא"כ לפי"ז י"ל דאם הוה הנצה קודם שביעית אף שלא נחנט מ"מ שפיר נאסר כיון שבטלה הקדושה כמש"כ ועיין מש"כ הר"ש ז"ל במס' שביעית פ"ב מ"ה בשם תו"כ אם מותר לעשות מלאכה בפירות שביעית שיצא למוצאי שביעית ע"ש ותוס' ר"ה דף ט' ע"א ד"ה וקציר ושם דף י"ב ע"ב ד"ה מנהג דלא כתב כן וצ"ל דהתו"כ והר"ש מיירי דרק הביאו עשבים בשביעית ואסורים רק מטעם איסור לא מטעם שביעית משא"כ כשהביא שליש בשביעית דאז יש שם שביעית עליהם. ובזה יש ליישב מה שהקשתי מהך דמכות דף כ"א ע"ב דהא שם בשביעית והיך עובר על לאו דלא תזרע כלאים אך י"ל כה"ג. ועיין תוס' פסחים דף מ"ז ע"ב למ"ד דחורש בשביעית אינו לוקה המחפה הוא משום זריעה ובירוש' כאן פ"ח ה"א אית לך מימר שביעית דר"ע ר"ל דגבי שביעית לא שייך לומר מקיים והחיוב הוא רק או משום זריעה או משום חרישה וגם לפי המבואר שם בירוש' ובמו"ק דף ג' דזה תליא בכלל בעשה ופרט בל"ת ועי' סנהדרין דף קי"ג ע"א היך ס"ל לר"ע ועיין תוס' שבת דף ע' ע"א וע"ש. אך העיקר כמש"כ לעיל דכיון דע"כ צריך להפקירו לא מיקרי דיכול לזכות בו וכה"ג מבואר בירושלמי פ"א דביכורים גבי תחת רה"ר דאף דלא הוה גזל מ"מ כיון שגם אחר יכול לזכות בו לא מיקרי שלו ולכך אינו קורא [השמטה והירוש' פ"ג דפסחים ה"ג דאמר וישליכנה כו' ואמר אין מקדיש כו' או משום דהתם א"א לזכות בו כיון דמחויב לבערו או משום דלפטור שלו לא מהני וכמ"ש בכ"מ ע”כ השמטה]:
הרואהכלאים כו'. עיין בהשגות וכ"כ דכונת רבינו דכיון דהוה הפקר כמבואר בירושלמי ובתוספתא ואם המקיימן יטלן יזכה בהם למפרע וכמו הך דנדרים דף ל"ד ע"ב ועיין תוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב לכך מבואר בירושלמי דאם הוא לקטן אסור לכל וזהו דמסיים רבינו כאן ואילו קיימין בעל כו'. ומה דמבואר בירושלמי דרק בפועל כ"כ בזה בח"ב בהשמטות דאם לא היה פועל כיון שקיימן דהיינו ע"י איזה מעשה בהכרם זכה בו וכ"כ בזה לעיל אם לבתר התקנה גם הקרקע הוה הפקר. והנה לפי מש"כ אם הפקעת של תרומות ומעשרות בשביעית אם זה מחמת אפקעתא דמלכא או מחמת הפקר ועיין בתוספתא פ"ד דדמאי דפירות של א"י בטלין בפירות שביעית ובפירות חו"ל ובמס' מכשירין פ"ב ע"ש ובדברי רבינו פ"א מהל' מע"ש הי"א והטעם דהנה באמת מדברי רבינו בפיהמ"ש ספ"ג דחלה מבואר דטבל שנתערב בחולין אם אין לו פרנסה ממקום אחר חל שם טבל על הכל ע"ש וכן ר"ל רבינו בפ"ז דדמאי גבי מאה טבל ולקמן בהל' מעשר פ"ח ה"ב והנה זה רק בדבר ששייך בו זיקת תרומות ומעשרות ואף דשם נקט ניקוף ועוללות י"ל דגם עליהם שייך זיקת תרומות ומעשרות כמבואר בירושלמי ספ"ו דתרומות ופ"ז דפיאה משא"כ בשביעית ופירות חו"ל דשם א"א שיהי' טבל לכך רק למ"ד דבר שיש לו מתירין לא בטל אז לא בטל. ובאמת י"ל דזהו כונת הגמרא בע"ז דף ע"ג ע"ב כהתירו כך איסורו דכשם שטבל מתוקן ע"י ההפרשה כך יוכל להיות נאסר ע"י שנפל לתוכו טבל אבל בדבר שמעולם לא היה צריך להיתר לא נאסר ועיין תוס' מנחות דף כ"ב ע"ב ודף ל"א ע"א גבי הך דרש"ז וזבחים דף ע"ג ע"ב ומנחות דף ע' ע"א גבי מחובר לקרקע אם יש גדר טבל עליו ע"ש:
האנסשזרע כו'. אם נשתקעו כו'. עיין תוס' סוכה דף ל' ע"ב ובר"ש כאן ועי' גיטין דף נ"ח ע"ב דצריך שתשהה ביד סיקריקין י"ב חודש וכן מבואר שם במשנה דף נ"ה ע"ב והטעם דאז הוה כמו שנשתקע כמבואר בע"ז דף נ"ח גבי נשתקע שם ע"ז מפיהם ובזה א"ש מה דמבואר בתוספתא דב"ב פ"ח דמהני אם העלה בערכיים על שמו בין בשיחרור אף דשם לא שייך גדר דינא דמלכותא כמבואר בגיטין דף י' אך משום דהוה כמו שנשתקע שם הבעלים. ואף דמבואר בגיטין דף מ"ג ע"ב דגבי שדה לא שייך נשקע אך לפי המבואר בעירובין דף ס"ב ע"א בתוס' ד"ה מורהקא דגם בשדה הי' כתוב בחותמות ועיין ברא"ש נדרים דף מ"ו ע"ב ור"ל דאז הוה כמו נשקע שם הבעלים והוה שלו מה"ת וזה ר"ל ג"כ מה דמבואר ב"ב דף נ"ב ע"ב ראי' בקיום השטר דכיון דנכתב על שמו ונתקיים השטר הוה זה גופה כמו קנין ועיין תוס' כתובות דף ק"ט ע"א ובתוספתא ב"ב רפ"ט במה דאמר שם הכותב נכסיו על שם חבירו וזה ג"כ כונת התוספ' שם פ"ח כתב נכסיו בשם חבירו וזיכה לו כו' ועיין ב"ק דף ק"ב ע"ב ובמש"כ התוס' ב"ב דף מ"ד ע"א גבי יאוש בקרקע ע"ש:
אנסכו'. הנה רבינו ז"ל לא ס"ל כשיטת הר"א כאן דהוה כמו זרועה ובא דאינו אוסר רק אם הוסיף מאתים רק דהוה כמו זרועה מעיקרא רק דנ"מ דאם הענבים לא הגיעו כפול הלבן דאז מן הדין גם התבואה אינה נאסרת רק משום קנס כמבואר לקמן בהל' י"ד בזה גבי אנס לא נאסרו אבל אם נעשו הענבים כפול הלבן נתקדשו אף אם לא הוסיף מאתים אף דמתחילה בשעת הזריעה נזרע באונס מ"מ אם הניחן הוא ונעשו כפול הלבן נתקדשו. ועיין לקמן בהל' י"ז ובדברי הירוש' פ"ה ה"ז דמבואר שם דגבי סיערתו הרוח לפניו כיון דעומד בשדה לבן לענין התבואה הוה כזורע מתחילה ונאסרו מיד בשעת השרשה ולענין הגפנים הוה בגדר מקיים דהיינו כזרוע ובא אבל סיערתו לאחריו אז אף אם אח"כ ראה הוה רק בגדר מקיים כזרוע ובא גם לגבי התבואה וזה רק כשזרע בשדה לבן אבל אם זרע בכרם אף שתחילת הזריעה הוה באונס מ"מ כשנסתלק האונס נתקדש מיד בגדר זורע ולא כמו זרוע ובא:
מאימתיתבואה כו'. עיין בירושלמי כאן פ"ב ה"ד דמוכח שם דרק לכתחלה אסור ליטע בצד קמה יבשה גפן אבל לא אוסרת בדיעבד כשיטת הר"ש כאן וי"ל דזה תליא בהך מחלוקת דר"י ור"א בירושלמי פ"ז ה"ד ע"ש. והנה שם בירוש' אמר דהא דקתני גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת זה רק לר"מ וכן הוא בירושלמי פ"ה דביצה אך רבינו ז"ל לקמן בהל' ט"ז לא פסק כן. אך י"ל כך דלפי מש"כ רבינו בהל' טומאת אוכלים פ"ב ה"ד דאם יבשו השרשים של אילן אף שיש פירות על האילן ולא יבשו העוקצים מ"מ הוה כתלוש ע"ש ועיין במש"כ רש"י עירובין דף ק' ע"ב ד"ה קנשרי פירי ותוס' שבת דף ק"נ ע"ב אם הוה כתלוש לענין שבת ע"ש בד"ה במחובר. אך באמת לא דמי להך דחולין דף קכ"ז ע"ב דשם מיירי דיבשו עוקצי הפירות וכאן מיירי שיבשו השרשים וזה תליא בהך מחלוקת דברכות דף מ"א ע"א ובירושלמי שם דר"י עביד את האילנות כקשין ר"ל דהפירות יונקות מהארץ דרך האילנות ור"י אזיל לשיטתיה בירוש' דמאי פ"ו ה"ה דעביד זיתים כקרקע ע"ש וכן גבי תרומה אף דכתב התוס' בסנהדרין דף ט"ו ע"א וכן מבואר בהך דפסחים דף ל"ג ע"א דאף אם נגמרו לא חל עליהם שם תרומה במחובר אבל אם יבשו הוה בעיא בירושלמי פ"ג דערלה אם נטבלו ע"ש בה"ז ועיין בע"ז דף מ"ו ע"א גבי אילן שיבש וכן ס"ל לרבינו בפיהמ"ש בהך דב"ב דף פ"ז ובדברי רבינו בפ"ג מהל' מכירה הי"ח דדוקא יבש גבי פשתן ע"ש ובהל' טוען פ"ה ה"ט נקט ג"כ לשון יבשה ועי' ב"ב דף ס"ט ע"א אע"ג דמטאי כו' וב"מ דף ק"ו ע"ב ע"ש ועיין נדרים דף ס"א ע"ב מה דמחלק בין תאנים לענבים גבי פירות הקיץ ובתוספתא ב"מ פ"ט וכ"מ. ולכך י"ל דהיכא דהשרשים נתייבשו אף שיש פירות עליו והעוקצים לא נתייבשו בזה תליא אם מיקרי גפן יבש או לא וי"ל דזהו כונת הספרי גבי גפן שאינו עושה פירות וכ"כ בזה ועיין לקמן בהשגות ולכך כאן גבי תבואה נקט המשנה לשון יבשה וגבי ענבים נקט לשון בשלו והך דהל' ט"ז ר"ל לשיטת רבינו שהגפן יבש דהיינו שנתיבשו השרשים שלו אבל מ"מ יש עליו עדיין פירות משנה שעברה וכהך דעירובין הנ"ל וא"ש מ"ש הר"א ז"ל:
כרםכו'. עיין בהשגות וכ"כ בזה. ומש"כ רבינו מותר בהנאה ר"ל הענבים וי"ל דכן הוא שיטת הר"א ז"ל והזרע אסורה אף בהנאה רק הענבים באכילה אסורים ובהנאה מותרים ולכך נקט בתוספ' אסורים ומקדשים ר"ל דהם עצמם אסורים באכילה והזרעים אסורים אף בהנאה:
ענביםכו'. עיין בהשגות אך באמת זה תליא במש"כ לעיל במש"כ רש"י פסחים דף כ"ה דקודם השרשה אין עלי' שם זריעה כלל אך התוס' חולין דף ק"כ ע"ב משמע דלא ס"ל כן רק דמ"מ הלאו עבר ועיין מנחות דף ע"א דשם זריעה יש אך לא מיקרי בשדה ע"ש ובהך פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי פ"א דכלאים שכ' לעיל ובהך בעיא דמנחות דף ס"ט ע"א מהו לינקוטי מינייהו כו' וא"כ י"ל דשפיר קנסינן ליה לאסור באכילה:
גפןשיבש כו'. עי' בהשגות וכ"כ בזה ואף דבירוש' מבואר דזה אתיא כר"מ י"ל דהירושלמי ס"ל דהך אסור ר"ל דאוסר הזרע וכמו אויר הגפן דמבואר להדיא בתוספתא דאוסר ובזה ר"ל דאתיא כר"מ ולית הלכתא כוותי' אבל לכתחילה אסור לזרוע כן הוא שיטת רבינו אבל בהדין דסיפא גבי עציץ שאינו נקוב כ"כ דכונת הגמרא במנחות דף ע' ע"א ר"ל דבדיעבד הזרע אסור וכמו גבי תרומה דחל עלייהו שם תרומה ועיין ירושלמי דמאי פ"ה ה"י עציץ עשה אותו ספק ור"ל דהנה התוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב ד"ה ולא תאכל פי' בשם ריב"ן דאם תרם מן הנקוב על שאינו נקוב אין עליה קדושת תרומה כלל ע"ש בתוס' והטעם י"ל דס"ל דזה לא גרע ממין אחר כיון דזה דאורייתא וזה דרבנן ועיין ב"מ דף נ"ג ע"א דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי וא"כ לא הוה תרומה כלל ולכך אמר בירושלמי שם דעשה אותו בגדר ספק. אך באמת לפי מה דמבואר בירושלמי פ"א דערלה גבי אילן שנטע בבית דהיכא דצריך שדה לא הוה וא"כ ה"ה עציץ שאינו נקוב עיין מנחות דף פ"ד ע"ב אך רבינו ז"ל ס"ל לקמן בהל' מעשרות פ"א ה"י דמדרבנן עכ"פ חייב ע"ש בהשגות וה"ה לענין כלאים ג"כ דאין עלי' לא שם שדה ולא שם כרם ובאמת זהו כונת הירושלמי כאן פ"ז ה"א דאמר ושבתה הארץ כו' לל"ת שבו ר"ל כך דבירושלמי בערלה שם גבי אילן בבית דגבי שביעית צריכא משום דבעשה כתיב ארץ ובל"ת כתיב שדה וקאמר כאן הירושלמי דנ"מ לענין זה ולכך כתיב ארץ ועיין מעשרות פ"ה ה"ב בירושלמי שם ולקמן בהלכות בכורים אבאר זה:
**הי'**עובר כו'. כבר בארתי בזה לעיל דלגבי התבואה הוה בגדר זורע ולא בגדר מקיים ולגבי הגפנים הוה בגדר מקיים:
הרואהבכרם כו'. הנה מלשון רבינו כאן משמע וכן מוכח מדברי הספרי פ' תצא דרק לקיים מותר אבל לזרוע אסור אף דבר שאין מקיימין אותו ובזה לא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם ועיין בחולין דף ע"ז ע"ב ועירובין דף כ"ח דמעשה מהני אף במקום שאין מחשבה מועלת ועיין מנחות דף ס"ט ע"א גבי חטים דאם חישב עליהם לא מהני ואם לקטן מהני אך שם הטעם משום דבעודן ברעי לא מהני מחשבה ובלקטן מהני ולא משום מעשה הלקיטה ועיין בגירסת רבינו בהל' טומאת אוכלים פ"ב הי"ז ונ"מ לשיטת רש"י אם חשב עליהן בעודן ברעי אם מהני אח"כ אם לקטן סתם וזה תליא בהך דנדה דף נ' ע"ב גבי מחשבת חבור ע"ש ותוס' שם דף נ"א ע"א ד"ה אלא ושבת דף קכ"ח ע"א ועיין תוס' סוכה דף ט"ז ע"א גבי פחות מג' על ג' דמעשה מהני ובשבת דף קמ"ד ע"ב גבי תרדין שסחטן כו' ע"ש:
ופולהמצרי כו'. משמע אף שזרע לירק דמבואר לקמן בהל' מעש"ש פ"א ובהל' שמיטה פ"ד דיש עליו דין ירק מ"מ לענין כלאים לא אזלינן בתר מחשבתו בזה ואף דלענין ערוגה שפיר אזלינן בתר מחשבתו גבי כלאי זרעים כמבואר בירושלמי כאן פ"ג ה"ב ע"ש מ"מ גבי כלאי הכרם לא וכן לגבי צלף אף דרבינו פסק לקמן בהל' מעש"ש פ"א ה"ז דהאביינות נותנין עליהם חומרי דזרעים אך זה רק לענין מעשרות. והנה כאן גבי קנים לא הביא הך דין המבואר בעירובין דף ל"ד ע"ב דבזמן שהם לחים הרי הם כירק לענין כלאים ע"ש וצ"ל דרבינו ס"ל דזה תליא בהך מחלוקת דעירובין דף כ"ח ע"ב גבי קור ודף כ"ו ע"ב גבי ערקבלין אם יוצא בו בפסח ע"ש בתוס' מה דהקשה על רש"י ועיין בסוכה דף י"ג ודף ל"ו ע"ב ע"ש דהוה מין דקל ועי' בירושלמי פ"ד דשביעית גבי קור דהוה מחלוקת שם אם יש בו קדושת שביעית ורבינו פסק בהל' שמיטה פ"ה הכ"א דיש בו קדושת שביעית בקור ועי' בשביעית פ"ז מ"ד דערקבלין יש עליו דין שביעית. ונראה כך דהם הוה ג"כ כמו הני דכשהם לחים הרי הם כירק וכשנתקשה הרי הם כאילן וגבי שביעית נוהג גם בעשבים כמבואר בירושלמי פ"ה דמעשרות ע"ש ור"א סבירא ליה דגם לענין מרור כן דיש עליו שם ירק אך אנן לא פסקינן כן לענין מרור רק דיש עליו שם אילן ונ"מ ג"כ לגבי הני קנים ואורבנים אם יש בהם ערלה כיון דבערלה אזלינן בתר השרשה ואז הוה עליהם דין ירק או כיון דהמין הוא כך וסופו יהיה אילן שם אילן עליו גם מתחילה ובח"א בהל' מאכלות אסורות גבי אפרוח ביצה טמאה הארכתי בזה וכעין שכתב רבינו ז"ל בהל' סוכה פ"ה ה"ד גבי פשתן דאין עליו שם גדולי קרקע ע"ש ועי' חולין דף ס"ט ע"א גבי כל מכח לא אמרינן ובפסחים דף פ"ד גבי כל הנאכל כו' ע"ש בתוס'. ויהיה ג"כ נ"מ אם יהי' מותר לאכול קור של דקל ערלה אם יש שם פרי עליו ועיין בירושלמי ברכות פ"ו דס"ל שם לחד דעל קור מברך בפה"ע ע"ש וכ"כ לעיל דלפי המבואר בירושלמי כלאים ספ"ה גם האתרוג בתחילה הוה רק מין ירק:
וכיצדמעשרין כו'. עי' בהשגות. אך טעם רבינו לפי המבואר בירושלמי פ"ה דשביעית ה"א דאינה דומה תחלת הגידול לסוף דאז גדל בזמן קרוב יותר וא"כ אין ראיה ממה דחזינן דהם נפחתין בשעה כך וכך וא"כ הנטיעות הוסיפו ג"כ כך דנוכל לומר דהנטיעות הוסיפו יותר כיון דהם באמצע נטיעתם משא"כ לחשבון רבינו דמחשבין בכל הזמן הוה שפיר החשבון ועי' ב"ב דף קס"ד אם אמרינן אין דומה נמחק שני ימים לג' ימים ע"ש:
אסורכו'. והנה מלשון רבינו מוכח דלא ס"ל כתוס' דלא נאסרו הגפנים רק מה שנתוסף רק דנתקדש הכל וא"כ לפי"ז קשה מה נ"מ אם הוסיף מאתים או לא כיון דעכ"פ מקצת הוסיף ומה נ"מ אם נתבטל הדבר או לא וצ"ל דכיון דכאן האוסר הוא התבואה וכיון דהתבואה עצמה לא חל עלי' שם איסור מעולם דתיכף נתבטל. ועי' מה דפליגי בירושלמי פ"ז דדמאי ופ"ג דחלה אם יכול לקרוא שם לטבל שנתערב בחולין ויקרא שם ת"מ ותיכף יתבטל והוא ג"כ מטעם זה דלא חל עליו שם ת"מ כלל וה"נ כן וא"כ ממילא לא נאסרו הגפנים וכעין דאמרינן במנחות דף ט"ו ע"ב ובירושלמי כאן וכ"כ בזה בח"א בהל' מאכלות אסורות:
בצלשנטע כו'. הנה מלשון רבינו מוכח דרק העיקר באיסורו אבל הגידולין אינם נאסרין רק דמ"מ העיקר לא נתבטל דרק היכא דטרח אז נתבטל כמבואר בנדרים דף נ"ח ע"ב ולא ס"ל כשיטת הירושלמי כאן דכיון שגדל מאיסור גם הוא נאסר כמבואר כאן פ"ה ה"ז ועי' בירושלמי שביעית פ"ו ה"ג גבי בצל שעקרו כו' וט"ס שם וצ"ל בין שלא עקרו ור"ל אף אם לא טרח ג"כ אמרינן דנתבטל העיקר אך ר"א פליג עלי' היכא דלא טרח ואז לא נתבטל ועי' בערלה פ"א גבי גדל מתוך איסור אף דשם ר"ל מתוך ילדה דהאיסור לא שייך על האילן רק על הפרי. ובאמת זהו כונת הגמרא בנדרים דף נ"ח ע"ב גבי שביעית הואיל ואיסורו ע"י קרקע כו' לא ר"ל שהאיסור בטל דהא הפרי לא נאסרה רק ר"ל דהדין של שביעית בטלה דכעת הוא שמינית משא"כ גבי פירות של ערלה וכלאים דשם כבר נאסר ואין שייך עליו כלל שם ערלה רק הוא דבר איסור ואז אם טרח בטל האיסור ואם לא טרח אז העיקר נשאר באיסורו ועי' מש"כ רבינו בהל' שמיטה ויובל פ"ד ה"כ דנקט רק רישא גבי אם השחירו בשביעית ולא נקט וכן למוצאי שביעית משום דלא טרח ולא נתבטל אך זה שייך רק לענין ספיחין ואיסור אבל לענין דין של שביעית אז אמרינן הואיל ואיסורו כו'. ומ"מ בעינן טרח לענין איסור של שביעית וגם י"ל דנ"מ משום דהא אמרינן בנדרים שם דף נ"ט ע"ב דהיכא דהביטול הוא ע"י זריעה אמרינן דהיתרא זרעי אינשי כו' וא"כ אינו בטל ע"י דין זריעה ולבטל מחמת התערובות לא בטל דהא שביעית וטבל לא בטלי ולכך צריך להאי טעמא איסורו ע"י קרקע משא"כ גבי בצל דזה ביטול בתערובות רק דמ"מ היכא דלא טרח אינו בטל כדרך גדילותו ועיין רא"ש נדרים דף מ' ע"ב ודף נ"ז ע"ב ובמש"כ התוס' ב"ק דף ק' ע"ב ולכך פסק דהעיקר נשאר באיסורו וזה רק אם נעקר הכרם מאליו אבל אם הוא עקרו או שעקר הבצל אז בטל אף הגידולים וכן דייק רבינו ז"ל בהל' מעש"ש פ"י הט"ז דכתב שם ילדה שגדלה ולא נקט שסבכה משום דס"ל דרק אם גדלה מאליו דלא טרח לבטולי אז האיסור נשאר במקומו אבל אם טרח לבטולי ע"י מעשה אז הכל שרי משא"כ שם בהל' ט"ו נקט פסק עיקרו ולכך הגידולין אסורין ושם בהלכה י"ז גבי אילן שנעקר והוא חי מן הבריכה משמע שם שמונה משעה שנעקר ולא משעה שנטע הבריכה והטעם כיון דנפסק מאליו לא בטל להבריכה. אך באמת י"ל דהך דבצל דכאן וכן הך דליטרא בצלים דנדרים ר"ל שהבצל בעצמו ניתוסף ונעשה גדול והך דמשמע דהגידולים עצמן הוה היתר ר"ל הני שנתוספו עליהם בפ"ע וכעין זה כתב רש"י בפסחים דף ל"ד ע"א גבי גידולין בד"ה וכי תימא ועיין תוס' ב"ק דף ס"ט ע"א ד"ה כל דכתבו שם דהיה בטל ברוב ואף דהא שם דף ק' ע"ב ובנדרים דף נ"ז ודף מ' ע"ב כתבו שם בשם ריב"ם דלא בטל כה"ג אך שם ר"ל היכא דהדבר עצמו נתוסף ובדף ס"ט ר"ל דנתוספו גדולים אחרים ואף דמחובר לא בטל כמבואר בפ"ט דתרומות ופ"א דערלה ועי' בגיטין דף נ"ד ע"ב י"ל דזה ג"כ רק מדרבנן. ועיין מש"כ רבינו בהל' מעשר פ"ו ה"ד גבי ליטרא בצלים והל' ה' ע"ש דאמרינן דההיתר בטל אך זה רק גבי זריעה אבל שם בפ"ב ה"ז גבי שמרי יין אף אם יש עליו שם יין מ"מ אינו חייב לעשר רק היתר של המים ולא יותר ולא אמרינן דגם המים יהיה עליו שם יין וכמו שפסק בפ"ז מהל' מעש"ש ה"ז גבי תמד וכמבואר בחולין דף כ"ו ע"ש בתוס' דהמים נהפך ליין ובאמת מדברי הגמרא ב"ב דף צ"ו ע"ב משמע דלר"י הכל חייב במעשר וממילא לדידן אם יש בו שיעור ג"כ הכל חייב ורבינו לא פסק כן. אך באמת הטעם כך דהנה עי' בדברי רבינו בפיהמ"ש פי"א דתרומות ה"ג גבי הך דאין מביאין בכורים משקה כו' מש"כ שם דהא דמביאין יין ושמן הוא רק לשיטת ר"י דיליף מתרומה ע"ש ובמש"כ רבינו בהל' ביכורים פ"ב ה"ד ע"ש והוא כך דהנה מה דאמר בגמרא ב"ב שם גבי שמרים שיש בהם טעם יין מי סברת כו' קיוהא ע"ש בתוס' אך ר"ל כך דעי' בחולין דף ק"כ ע"ב ברש"י ד"ה אף ובתוס' ערכין דף י"א ע"א ותמורה דף ד' ע"א ד"ה מלאתך ורש"י מנחות דף פ"ד ע"ב ד"ה מנין ותוס' ב"ק דף ק"א ע"א ד"ה ולא ופסחים דף כ"ד ע"ב מבואר כך דיש ב' חילוקים בין יין ושמן לשאר משקים חדא דגבי יין ושמן יש עליהם דיני טבל אף לא מחמת הזיתים והענבים והיינו תירוש ויצהר וגם יש עליהם שם הזיתים והענבים עצמם. ונ"מ לפי מש"כ לעיל אם הביא זיתים וענבים מחו"ל אף שהם נטבלו בחו"ל ונפטרו להביאם לא"י ודרכן יש עליהם חיוב תרומות ומעשרות ועיין תוס' ב"מ דף פ"ח ע"ב אך לשיטת רבינו דס"ל דכל תרומת פירות דאורייתא אך י"ל דלענין זה זיתים וענבים גריעי דלא הוה גמר שלהן גמר עיין בירושלמי מעשרות פ"ה ה"א מבואר שם דזיתים וענבים הוה רק טבל דרבנן ועי' תוס' ר"ה דף ט"ו ע"ב וא"כ לפי"ז גבי זיתים שגמרן לכבש ואח"כ נמלך עליהם לדורכן הוה שפיר מה"ת ועי' בירושלמי תרומות פ"א ה"ט גבי ענבים על ענבים לאכילה כו' ולכך מבואר שם במשנה ד' דגבי זיתים על השמן גם בדיעבד לא הוה תרומה ור"ל בזיתי שמן והוה כמו שהכניסם במוץ עיין תוס' ע"ז דף נ"ו ע"א ואז לכ"ע לא הוה תרומה וגרע משאינו גמור על הגמור ועי' בירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד דהכל מודים דזיתים על השמן לא קבע והטעם משום דלא הוה תרומה כלל. ועיין בירושלמי גיטין פ"ד מה דמקשה שם על הך דאין תרומתו תרומה היך דבריהם עוקרין ד"ת אך גמרא דילן לא הביא זה וכמש"כ דכאן בדיעבד ג"כ אינו תרומה ולא שייך להך דיבמות דף פ"ט ע"א וכן להיפך אם לגבי יין ושמן עדיין לא הביאו שליש ולגבי עצמן הביאו שליש עי' מש"כ רבינו בהל' מעשרות פ"ב ה"ה ובהשגות ועי' במנחות דף פ"ו ע"א וכ"מ דמבואר שם דשמן המור לא הביא שליש ומ"מ מבואר בסוף פ"א דדמאי דשמן המור יש בו חיוב תרומה ומעשרות וע"כ צ"ל דלגבי זיתים עצמן לאכילה שפיר מיקרי הביאו שליש ונטבלו ואח"כ דרכן שוב יש על השמן חיוב מחמת הזיתים ועדיף משאר מי פירות ואף דמבואר בירושלמי הובא בתוס' ר"ה דף י"ב ע"ב דכה"ג אין השמן מכשיר וכן פסק רבינו בהל' טומ"א ועי' תוס' ב"ב דף י"ט ע"ב ד"ה במי פירות ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דשבת דף קמ"ד ע"ב גבי מוחל ובמכשירין פ"ו מ"ה בהך מחלוקת דר"מ ור"ש ואזיל לשיטתי' בטהרות פ"ט מ"ג דס"ל ג"כ דמוחל אינו משקה וכן ר"א ס"ל שם כן ומשום דהוא מתלמידי ב"ש דס"ל בעדיות פ"ד הובא ביבמות דף ט"ו וכ"מ דמחול אינו כמשקה. וכן נ"מ גבי זיתים וענבים שנטבלו בא"י והביאם לחו"ל ודרכן דאז מטעם תירוש ויצהר אין עליהם חיוב מה"ת אך החיוב יהיה מטעם זיתים וענבים מפני שהם כגופן ועיין בירושלמי ספ"ו דתרומות גבי אם אכל ענבים של תרומה אם יכול לשלם יין ועי' בירושלמי שבת ספ"ז בהך מחלוקת דהסוחט זיתים וענבים מאביהן דמבואר שם דלר"א חייב עליהן משום קוצר וכ"כ בזה בח"א דר"ל ר"א דברכות דף נ' ע"ב דס"ל גבי יין שלא נתן לתוכו מים דמברך עליו בפה"ע הרי חזינן דיש על היין שם פרי אף שעדיין לא נשתנה לעילויא עי' ברכות דף ל"ו ע"א ותוס' שם דף ל"ט ע"א. אך י"ל דר"א לשיטתי' שם דלא גרע מדבש תמרים ועיין מש"כ הרא"ש בנדרים דף נ"ג ע"ב ובדברי רבינו בהל' נדרים גבי מי כבשים ובהך מחלוקת דירושלמי פ"י דתרומות אם הטעם דמי כבשים של תרומה אסור אם משום דהוה כמו עצם הכבשים והשלקות עיין שבת דף קמ"ה אם משום שיש בהם נותן טעם של הכבשים ולהיפך גבי שאר מי פירות לדידן כמו דבש תמרים וכיוצא בו הם עצמם אין עליהם שם פירי כלל ולא שייך עליהם שם חיוב תרומות ומעשרות כלל וכן אם זבו מתמרים שנטבלו או מתרומה אז אין עליהם איסור מחמת הפרי רק בגדר טעם וכמו גבי ערלה כמש"כ רבינו ספ"י מהל' מאכלות אסורות ועיין ירושלמי תרומות פי"א בהך דר"נ ובמה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' טומ"א פ"א. והנה שמרים הוה משקה כמו שאר מי פירות אף שהם באים מענבים שהם באים לא כמו היין שהוא מפקד פקיד עיין ברכות דף ל"ט ברש"י ותוס' שבת דף י"ט ע"ב ועירובין דף מ"ו ע"א בתוס' ופסחים דף ל"ג וכ"מ רק הוא בא מעצם הענב ואף שכל יין שדורכין אותו יוצא גם לחלוחית מן הבשר מ"מ דהיינו רביתי' לא איכפת לן דא"א בענין אחר וכמו דמבואר בחלה פ"ב מ"ו גבי סובין ומורסנן דכ"ז שלא נטלו מהם הוה דבר אחד ואם נטלן והחזירן אינם מצטרפים וכה"ג מבואר בירושלמי נזיר פ"ו דאף דאין לוקין על משקין של ערלה ושאר פירות מ"מ כשהם בתוך הפרי עדיין חייב עליהם ועיין תוס' חולין דף פ"ז ע"ב ודף קי"ז ע"ב וכ"מ דעדיין אין שם משקין עליהם וכהך דמעילה דף י"ז ע"א גם דם השרץ ובשרו דרק כשעודן בו ע"ש בתוס'. ובאמת נ"ל דמה דאמרינן בזבחים דף ק"י גבי אימורים ובשר דלא הוה חציצה משום מין במינו וכן הך דר"ה דף כ"ו ע"ב גבי קדחו בזכרותו זהו ג"כ אם לא הפרישן והוה הטעם כמו הך דיבמות דף ע"ח ע"ב דהיינו רביתי' וזבחים דף י"ט ע"א גבי חציצה. ובאמת נ"ל דמה דאמרינן שם בזבחים גבי תפילין דלמ"ד דלילה לאו זמן תפילין חוצצות ר"ל כך די"ל כמש"כ התוס' קדושין דף ל"ו ע"ב ד"ה מכניס דכל היכא דא"א בלא זה לא הוה חציצה ע"ש דהדין הוא כך וא"כ אם נימא דלילה זמן תפילין א"כ החיוב שיהיה בתפילין בכל עת והתורה ציותה ללבוש בגדי כהונה וא"כ כונת התורה שיהא כך והוה כמו היינו רביתי' משא"כ אם נימא דיש זמן שאינם צריכים לילך בתפילין לא שייך לומר כן זהו כונת הגמרא שם ועי' תוס' סוכה דף ל"ז ע"א ד"ה כי היכא ע"ש. ונ"מ ג"כ דאף דמבואר במסכת כלים פ"ג מ"ח גבי משפך של עץ שסתם בזפת דהוה סתימה ע"ש בר"ש בשם התוספתא משום דהוה מין במינו וכה"ג אמרינן בסוכה דף ל"ו ע"ב גבי סיב ועיקרא דדיקלא ע"ש מ"מ לגבי ניקב בשופר לא מהני כה"ג אם סתמו בזכרותו דכיון שפירש ממנו שוב הוה כמו דבר אחר ולא מהני לתקנו ועיין מש"כ בזה בהל' אס"ב וזהו ג"כ כונת הגמרא כריתות דף כ"ב ע"א גבי הקיז דם כו' וקיבלו בשני כוסות ע"ש במחלוקת דר"י ור"ל ובמש"כ רבינו בהלכות שגגות פ"ו ה"ג הקיז דם לבהמתו כו' ולמה דייק וכתב לבהמתו. אך משום דכ"כ בח"א בהל' מאכלות אסורות פ"ה ה' ט"ו דאף דמבואר בזבחים דף כ"ו ע"א דגם בדם הנפש מתערב בו ג"כ דם האברים אך מ"מ חייב כרת משום דהוה כמו היינו רביתי' אך אם חלקו דאז נשתנה י"ל דשוב הוה כמו שנתערב בו גם דם האברים ועיין בהך דזבחים דף ל"ד ע"ב גבי כוס אם עושה את חברו דיחוי כו' ר"ל אם חלקן אם הוה כשני דברים או כמו דבר אחד ועיין ביומא דף נ"ז ע"ב במה דפליגי שם ר"פ ור"ה ברי' דר"י דר"פ ס"ל דהיכא דלא מצי יהיב ממנו הוה דיחוי וזהו ג"כ כונת הגמרא תמורה דף כ"ב ע"ב בהך דר"פ גבי קיבל דמן בשני כוסות ר"ל כה"ג דכיון שנאבד אחד מהם גרע טפי דר"פ לשיטתי' ביומא וה"נ בהך דכריתות הנ"ל כיון שחלקו ועשאו לדבר אחר שוב י"ל דלא שייך לומר שוב עליו היינו רביתי' וכעין דמחלק במעילה דף י"ז ע"א לשיטת רש"י אם הדם מאותו השרץ לשרץ אחר ע"ש. אך זה שייך רק בדם קדשים ולא בחולין ולכך דייק רבינו לבהמתו. אבל גבי שמרים לחודיה הוה רק כמו מי פירות אף שיש בהם טעם יין וזהו דאמר שם מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא ר"ל דהוא רק כמו זיעה בעלמא ואין שם יין עליו אך זה רק לשמרים שלא יהיה עליהם שם יין בעצמן אבל אם הענבים נטבלו שפיר י"ל דיש על השמרים שם הענבים לענין שיתחייבו לעשר ולא הוה כמו שאר מי פירות דזיתים וענבים שאני לא משום היין והשמן וזה תליא בהך פלוגתא גבי ביכורים אם לא קרא עליהם שם עד שלא דרכן אם יש עליהם שם הפרי בעצמן לענין לקרות עליהם שם ביכורים כיון דמחובר אין עליהם שם יין כמש"כ התוס' חולין דף קי"ז ע"ב ע"ש. והנה באמת כך דהנה מבואר ביכורים פ"א מ"ג דזיתי שמן אינם מן המובחר לביכורים. ובתרומות פ"ג מ"ו מבואר להיפך ע"ש בר"ש אך כך דלשמן זיתי שמן עדיף ולאכילה זיתי כבש עדיף וא"כ ממילא אם בצרן מתחילה להוציא מהם שמן אז שפיר יכול לקרות שם ביכורים על זיתי שמן אבל בל"ז אינו יכול לקרוא. וגם קי"ל דגם בדיעבד לא קידש ולכך לא קבלו מיוסף הכהן דהוא מסתמא לקח השמן מזיתי שמן. דאל"כ לא הוה מן המובחר לענין שמן ולא בצרן מתחלה לכך וא"כ א"א לקרוא עליהם שם ביכורים ולא היה ראויים לזה כלל. ובזה מדוייק לשון רבינו בפ"ב מהלכות ביכורים ה"ד דלא נקט היוצא מזיתים וענבים רק זיתים וענבים ולא כמו בלשון המשנה משום דרק כשהיו הזיתים עומדים לשמן ובצרן מתחילה לכך ובל"ז גם בדיעבד לא קידש כמבואר במנחות דף פ"ד ע"ב ע"ש. ובזה יש לפרש דברי רבינו שם דאם הביא משקין אין מקבלין קאי גם איין ושמן וכמש"כ. והנה לפי גירסת רבינו ר"י לא ס"ל כן כמבואר בפיהמ"ש בפרק י"א דמס' תרומות ע"ש רק י"ל דס"ל דיין יש עליו גם שם ענבים וזה י"ל דגם גבי שמרים כן. והנה עיין במש"כ רבינו בהל' תרומות פי"ד הכ"א גבי נפלה סאה כו' שכ' שם שספק תרומה טמאה אסור כו'. והנה לפי גירסתו אינו מובן מה נ"מ בין תרומה טהורה לטמאה מש"כ שאיסור תרומה טמאה מה"ת הא תרומה טהורה ג"כ כן. אך ר"ל כך דהנה זה מבואר בכ"מ דדימוע לא הוה אלא מדרבנן. ועיין תוס' נדה דף מ"ז ע"א דמחלקים שם דהתרומה עצמה נשאר באיסורה מה"ת רק דאינה אוסרת אחרים ע"ש. ור"ל כך דלא דמי לשאר איסורין דעיין בזבחים דף כ"ו ע"א מה דמחלקים שם בין חתך ואח"כ קיבל בין קיבל ואח"כ חתך. וע"ש בהשגות הראב"ד דס"ל דכל הבשר נאסר מחמת חיבורים וכעין דאמרינן בביצה דף ל"ז ע"ב מינקי מהדי הדדי ועיין חולין דף ס"ט ע"א. אבל באמת כך דכ"כ בה"א דכל היכא שנעשית פעולה בדבר מחמת הדין אז א"א שיאסר ע"י זה דבר אחר שאין בה דין הנ"ל ולכך גבי עיר הנדחת א"א שיאסר העיסה שחצי אינה שללה מטעם החצי של שללה דהתורה לא אסרה רק שללה. אך זה רק אם יש עלי' שם האיסור אבל אם ע"י זה נעשית בה איסור אחר אז אין נ"מ ולכך מבואר בחולין דף צ"ט גבי מקום חתך דבקדשים מותר ע"ש בתוס' והוא מחמת זה דא"א לחול קדושת אימורים או חזה ושוק על דבר שאינו. אך אם ע"י זה יפול איזה סיבה בהדבר אז יוכל לאסור גם דבר אחר וזה ג"כ הטעם החילוק שבין נדר לשבועה לענין התפסה דבשבועה לא מהני. ועיין בר"ן פ"ג דשבועות. וזה ג"כ הטעם גבי חתך ואח"כ קיבל דכ"ז שלא קיבל הדם לא שייך לומר על האבר פסול יוצא רק המעשה שאירע כך שיצא כיון דעדיין אינו ראוי לזרוק. ועיין יבמות דף ל"ג ומעילה דף ה' ודף ו' וכ"מ. אך לאחר שקיבל הדם דהוא עומד לזרוק אז יש על האבר שם פסול יוצא. ושפיר יש לומר שנאסר גם השאר משום זה. וכן ג"כ גבי תרומה א"א לומר שיחול גם על אחרים שם תרומה מה"ת משא"כ אם היא תרומה טמאה שיש בה שם איסור אף שהתרומה גרמה לזה שפיר יכול לאסור דברים אחרים מה"ת זהו כוונת רבינו בהל' תרומות הנ"ל. אך זה רק גבי תרומה אבל גבי טבל שפיר י"ל דגם האחרים חל עליהם איסור טבל וזה תליא אם טבל מיקרי איסור עצמיי או איסורו מחמת שלא נפרש ממנו התרומה. ובח"א הארכתי בזה מהך דיומא דף פ"ג ועיין תוס' קדושין דף ל"ח ע"ב ונדרים דף י"ב ובירושלמי פ"ה דמעש"ש דאמר שם הדא אמרי שהטבל קרוי קודש ובמ"א אבאר זה. והנה כ"כ בזה אם הדבר שבא מחמת איסור אחר אם יש עליו שם איסור הראשון עיין ע"ז דף נ"ה ע"ב גבי המשתחווה לבע"ח לא אסרן עשאן חליפין אסרן. ובירושלמי שם ריש פ"ה פליג ע"ז. וכן שם פ"א גבי לקח בהמה ביריד שלהם ע"ש. ובפ"ג דערלה גבי צבע דבר שיש בו רוח חיים ע"ש. ובאמת קשה למה לא מוקי הירושלמי שם פ"א דערלה גבי ביצת ע"ז שנעשה אפרוח דמיירי כה"ג כגון שהחליפה בע"ז וצריך לומר דאז לכ"ע אסור האפרוח דעיקר הטעם משום דנהפך לצורה אחרת ואין זה דבר שנאסר וזה לא שייך רק אם האיסור הוא מצד עצמו וא"כ בהסתלק הדבר נסתלק האיסור משא"כ בחליפין דאין זה בא מחמת עצמו רק מחמת ע"ז אין נ"מ. אך יש לומר דזה תליא בפלוגתא דע"ז דף נ"ה ע"ב ובירושלמי פ"ה אם חליפי חליפין אסורה. אך כאן לא דמי דחליפי חליפין לא הוה רק אם החליפין עדיין קיימא אבל היכא דע"י שבא זה נסתלק החליפין זה גופא במקום חליפין קאי. וזהו החילוק ג"כ בהך דכתובות דף ע"ט ע"ב גבי פירי פירי ע"ש בתוס' והוא ג"כ מחמת זה דהיכא דאי אפשר שיהיה הפירי פירות רק בהסתלק הפירות אז גם עליהם שם פירות. אבל היכא שיכולין להיות שניהם קיימין אז שפיר יש עליהם שם פירי פירות והכא נמי כן גבי חליפין. ועיין שבת דף קט"ז ע"א גבי גיליון ושבועות דף כ"ח ע"א גבי מי גרם וכ"מ. והנה כ"כ בזה בהל' נזירות דאף דיש בזה כמה סתירות אם הדבר שנתערב יש עליו שם האיסור עצמיי. ועיין בירושלמי ערלה פ"א ה"ה מה דאמר שם דכיון דאמרת שאין גידולי איסור מעלין את האיסור משמע דהם עצמן לא נעשו איסור ואמאי לוקה עליו בכזית וילקה לפי חשבון משמע דההיתר אינו נעשה כמו האיסור עצמו ובכ"מ מבואר להיפך. אך כך דאם הדבר אסור מחמת עצמו אז י"ל דגם זה הדבר נעשה כך אבל אם א"א לחול עליו שם זה רק מחמת שהוא בא מדבר אחד וזה הדבר שנתערב בו א"א שיחול עליו שם זה. ואף דבנדה דף כ"ז גבי רקב אמרינן כה"ג ס"ל דרקב הוה טומאה חדשה לא מחמת מת עיין בנזיר דף נ"א גבי רקב הבא משני מתים ושם בע"ב גבי הרקיב כשהוא חי וזהו האבעי' אם אינו טמא רק כשהיה מתחילה מת ואחר כך הרקיב או רקב של מת טמא ע"ש בגמ' ועיין נדה דף נ"ו ע"א גבי בשר המת יבש. ובהלכות טומאת מת אבאר זה. ולכך גבי יין מזוג אף אם נימא דהמים ג"כ נעשה יין מ"מ איסור היוצא מן הענבים אין עליו רק שם יין. וכן ג"כ גבי תרומות ומעשרות כן דמחמת היין בעצמו י"ל דגם המים נעשים כן. אך מחמת הענבים לא שייך בהמים. ונ"מ כמש"כ לעיל אם הביא ענבים בחו"ל ודרכן ואח"כ מזגן אז פטורים דמחמת היין נעשה בחו"ל ומחמת הענבים הא המים המזוגים לא היו בהענבים. אך אם נימא דיש על היין גם שם ענבים אז ג"ז חייב. וכן גבי שמרים כ"כ שהם רק מחמת שהם באים מהענבים ולכך לר"י דס"ל דגם על זה יש שם ענבים ס"ל דגם המים נהפכו להיות חייב במעשרות משא"כ לדידן לכך פסק רבינו בהל' מעשר פ"ב ה"ז דרק הלוג היתר צריך לתקן ולא יותר. ועיין בהך דביצה דף ל"ח ע"ב דהמים ומלח נהפכים להיות עליהם שם עיסה אך שם לא דמי דכולם נעשים דבר חדש לא שהאחד בטל לחבירו. ועיין במס' טהרות פ"ד מ"ט בר"ש שם גבי מים שנעשה עיסה אם יש עליהם שם טומאת עצמן או לטמא אחרים. ועיין מש"כ התוס' מנחות דף כ"ב ע"ב דגבי משקין לא שייך לומר שיכולין להיות כמבטל משום דלכי מסרחי פקע שם משקין מעליהם דרק אם כשהדבר נשאר במציאות ויוכל להשתנות אז שייך זה וכעין מש"כ התוס' פסחים דף מ"ד ע"ב דזה לא מיקרי היתר לאיסור בזמן שכל המציאות נשתנה וכ"מ. ועיין תוס' מכות דף ח' ע"א ד"ה אע"ג דאם לא יחטא אז לא שייך כלל שם שליח ב"ד ולא מיקרי אי בעי עביד ע"ש. ועיין מש"כ הר"ש במס' כלים פ"א מ"ד גבי מי חטאת ונבלה ע"ש. ואף דמצינו תרומה שיהי' חולין כמש"כ התוס' מנחות דף ס"ט ע"א גבי שמן של תרומה לאחר שסך ע"ש ובתו"י יומא דף פ' ע"ב ועיין תוס' חולין דף ע"ב ע"א דמוכח שם דלא פקע האיסור מן התרומה לאחר אכילה ועיין תוס' יומא דף ע"ז ע"א דלמדו משם דסיכה לא הוה מה"ת כשתי'. אך באמת כך דהקדושה פקעה אך האיסור לא פקעה וכן מוכח בכריתות שם דרק הקדושה בטלה ואכמ"ל בזה. וה"נ גבי זריעה כיון דאיסורו ע"י קרקע נעשה הדבר כעצם האיסור ולכך לוקה עליו בכזית כמבואר בירושלמי דערלה הנ"ל. והנה רבינו ז"ל מיירי בטרח לבטולי ולכך אף בדבר שאין זרעו כלה גבי תרומה בטל והגידולי גידולין עצמן אף אם לא טרח ג"כ מותרין רק האיסור נשאר אבל טבל אף אם טרח לא בטלי משום דטבל לא בטל אף באלף בתערובות. וה"ה בזריעה וגם משום דאיסורא לא זרעי אינשי ועיין בירוש' ביכורים פ"ב ה"ב מה דמחלק שם לר"ש גבי מעש"ש בין עירובין לגידולין. דגידולין כבר ביטלו ר"ל דהאיסור נתבטל אך אח"כ מסיק שם בירוש' דמיירי בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה גם ר"ש מודה דלא בטלה גם גידולין ע"ש. זהו שיטת רבינו בהל' תרומות פי"א הכ"א וכ"ב ע"ש. וע"ש בהל' כ"ג והר"א ז"ל בהשגות שם ס"ל דכיון דנקט שם בהל' כ"א דמותר לטבול יום א"כ חזינן דמה"ת פקע שם תרומה גם מהעיקר ועיין בנדה דף מ"ז ע"א דהוה מחלוקת במדומע אם טבול יום פוסל בו. ובירוש' תרומות פ"ו ה"א אמר שם דגידולי תרומה אף לר"ש דס"ל דמדומע אסור לטבול יום מ"מ בגידולים מודה דשרי. מיירי בדבר שזרעו כלה וכמו דס"ל לר"ש בפ"ב דביכורים הנ"ל וס"ל כך דהא דמבואר בפסחים דף ל"ד דשתילי תרומה טמאה אסורים לכהנים זה קאי אשתילים עצמן ומיירי בדבר שאין זרעו כלה ונהי דהטומאה פקע ממנו מ"מ האיסור נשאר עליהם מחמת מעלה ומחמת דאיסורא לא זרעי אינשי והגידולים שלהם ג"כ אסורים מה"ת לזרים. וא"כ אסורים גם לטבול יום ובדבר שזרעו כלה אז אף תרומה טמאה מה"ת מותרת לגמרי. רק מדרבנן אסירי רק לזרים אבל לכהנים שרי וזה דמקשה הר"א ז"ל על רבינו דממ"נ במאי מיירי אי בדבר שאין זרעו כלה גם הגידולים אסורים מחמת עצמן אף הני שנתוספו ואסורים לטבול יום. ואזיל לשיטתי' בהל' שמיטה פ"ד הכ"א דהגידולים של הבצל הוה כמו הבצל עצמו מה"ת ואם מיירי בדבר שזרעו כלה אז אף בטמאה אינם אסורים רק לזרים מדרבנן. וכן הוא שיטת תוס' שבת דף י"ז ע"ב ע"ש אך רבינו ז"ל ס"ל דאף בדבר שזרעו אינו כלה רק הדבר האיסור בעצמו שנזרע עומד באיסורו. ועיין שם בהל' כ"ו ובמנחות דף ע' בהך בעייא דשם גבי שיבולת שמרחה בכרי ושתלה איפקע הטבל ממנה ומשמע שם לכאורה דהאבעייא רק אם זרע בידים דהוה כעין מעשה שיתבטל הטבל. וכה"ג מצינו בירוש' פ"ד דמעשרות גבי עור דאם צמקו פקע ממנו הקביעות וא"כ אם נזרע מאליו לא פקע הטבל. ועיין בהך דנדרים דף ע"ו ע"א דלכאורה משמע שם מדברי הרא"ש ומדברי הר"ן דרק אם זרען אז נתבטלו מטומאתן אבל מאליהן לא. אך באמת מהך דמעשרות פ"ה מוכח להיפך. וכ"כ בזה בח"ב בהל' ערכין ע"ש. משא"כ גבי טבל זה ודאי כל שלא עשה בו מעשה בזריעה לא פקע הטבל ממנו ולכך מבואר בנדה דף נ"א דאף דלגבי טומאה מחשבת חיבור לא שמה מחשבה דאינו בגדר מחשבה כלל לזה אבל לענין מעשר שפיר הוה מחשבת חיבור. אך י"ל דכל זה לגבי איסור טבל אבל לחול עליו קדושת תרומה יש לומר דגם אם נשתל מאליו גם לא חל. ובזה א"ש דברי הגמ' במנחות דף ע' הנ"ל דאמר שם לא מצינו תרומה במחובר והוא משנה בביכורים פ"ב מ"ד וברייתא במעילה דף י"ח ע"ב והא משכחת לה בשנשתל מאליו. אך י"ל לפי מש"כ הראב"ד ז"ל במס' עדיות פ"א מי"א דאם אינו משמש תשמיש הראשון אז הוה ביטול בחיבור בלבד. ואם משמש תשמיש הראשון אז צריך דוקא שינוי מעשה וה"נ כך דאם חל קדושת תרומה גם במחובר היכא דחיברה מאליו אז גם אם חיברה בידים לא הוה ביטול בזה ואם נימא דאינו יכול לחול קדושת תרומה אז אם חיברה בידים הוה ביטול גמור דשוב מיקרי אין ראוי להשתמש מעשה הראשון וכמש"כ. ובאמת קשה תירץ הגמ' במנחות שם דרצה לומר לענין חיוב מיתה הא מכ"מ דהך משנה דביכורים הנ"ל מוכח דלא חל כלל שם תרומה במחובר דגם ביכורים לא הוי אז רק חלת השם בלבד כז"מ שלא נכנס בפנים כמבואר במכות דף י"ט וכבר כתבתי בזה. וצ"ל דהמשנה דביכורים איירי בדבר שעדיין לא נטבל כמו גבי ביכורים. עכ"פ ס"ל לרבינו דרק דבר האיסור בעצמו נשאר. אבל הגידולין הוה רק כמו מדומע ותערובות. ורבינו אזיל לשיטתי' דפסק בהל' אבות הטומאות פי"א הט"ו דמדומע מותר לטבול יום לאוכלה ולכך פסק גם גבי גידולין כן. ולפי מש"כ י"ל דגם מה דמבואר בהך דמנחות דף נ"ד ע"א דבשר עגל שנתפח טמא רק מדרבנן וכן גבי פיגול ונותר זה רק גבי נבלה ופיגול דהמעורב שבו א"א להיות עליו שם נבלה ושם פיגול דזה צריך דוקא שיבוא מבהמה שמתה או מקדשים משא"כ בבשר עגל שנתפח ונגע בטומאה וכעת יש בו שיעור שפיר טמא מה"ת וכן מוכח מדברי רבינו בפ"ד מהל' טומאת אוכלים ה"ט ע"ש וע"ש בהל' ו' ובהל' מאכלות אסורות פי"ד ה"ד ובמש"כ רבינו בהל' אבות הטומאה פ"ד הי"ג. ובזה א"ש מ"ש התוס' במנחות שם ד"ה דמעיקרא מהך דשבת גבי הוצאה דשם אם הוציא עכשיו ודאי חייב דהא ממ"נ בו כגרוגרת ולא שייך לומר משערינן לכמו שהי'. ועיין רש"י פסחים דף ל"ג ע"ב. וזהו ג"כ כוונת הירוש' ערלה פ"ב ה"ג במה דאמר שם דטעמא דב"ש דדבר המעמיד מטמא כתפוח כצ"ל ור"ל כמו שנתפח דמ"מ עכשיו יש בו שיעור וע"ש בירושלמי תרומות פ"ב ה"ד ונ"מ לפי"ז דלמאן דס"ל דפחות מכביצה מה"ת ג"כ מקבל טומאה ואח"כ נתפח ונעשה כביצה מטמא טומאת אוכלים מה"ת דלא בעי שיהא נטמא כביצה רק שיהא בהמטמא כביצה וכן מבואר בתוספתא הובא בר"ש מס' פרה פ"ח מ"ז גבי קדירה שהיא מלאה כו' ע"ש. ודוחק לומר דשם ר"ל רק מדרבנן ועיין ירושלמי תרומות הנ"ל: