ונאמר לא בשמים כו' הא למדת. עי' בירושלמי פ"א דמגילה מוכח שם דאיסור במה כן ניתן לנו הדין מתחלה שע"י נביא מותרת ועי' בירושלמי פ"ב דתענית הל' ח', ועי' זבחים ד' קי"ט ע"ב גבי מנוח דאמר שם הוראת שעה היתה אף בלא נביא. אך אפשר לומר דזה אתיא כמאן דאמר שם ד' ק"ח ע"ב דאינו חייב משום שחוטי חוץ רק גדר מזבח ועיין ע"ז דף י"ג ע"א ד"ה אמר. אך באמת יש לומר דכל היכא דהוא עושה דבר זה לעצמו אז שרי מ"מ אף שאין מוחזק לנו שהוא נביא כמו הך דכריתות ד' י"ב ע"ב, ועי' בירושלמי פ"ט דעירובין ופ"ג דחגיגה גבי גר שנתגייר ע"ש, משא"כ לעשות ברבים אז צריך להיות מוחזק, ועי' רש"י ברכות ד' ס"ג ע"א ובתוס' יומא ד' נ"ד ע"ב וביבמות ד' צ':

[ממהדורא תניינא: דבר ברור כו'. וכן אם צונו כו'. אך זה נ"מ גבי דין המבו' בתורה אם מלבד הדין יהי' זה בגדר העובר על דברי נביא דהיינו הני ששמעו מפי מש"ר יהיו חייבין ג"כ על כל דבר שצוה לנו מחמת העובר על דברי נביא מיתה בידי שמים מלבד הדין (דכב"כ) [דככ"ב] המבו' בספרי פר' שופטים דרק אם שמע מפי הנביא עצמו א"כ הני ששמעו מפי מש"ר יהי' כמו עובר על דברי נביא וככ"ב די"ל דלכך מבו' ביומא דס"ו ע"ב דגם על גיפוף דע"ז חייב מיתה בי"ש ע"ש בת"י ובתוספ' סנהד' דהוי מחלו' בזה אך משום דאז נתחייבו גם משום עובר על דברי נביא או דכיון דזה נאמר בגדר תורה ובגדר דין נצחיות הוי רק דין לכל וככ"ב בזה נ"מ גבי תורה אם זה בגדר נצחיות דכל הזמן הוי רק נקודה או בכל רגע ורגע הוי כמו דבר חדש ונ"מ בגדר שעורין אם השעורין הוי לפי הזמן ולפי המקום או לפי השעור שהיה אז בזמן קבלת התורה ועי' במסכ' כלים פי"ז משנה י"א ובהך דערובין ד"ל ודמ"ח ובהך מחלו' בערובין שם ד"ל ע"א דרשב"א ורבנן גבי שעור הוצאת טומאה ובירוש' שבת פרק כ"כ גבי הצלת ג' סעודות ובבלי שם דקי"ז בהך דר' יוסי ורבנן אם לעולם מצילין ג' סעודות ושם דק"ט גבי הילמי וערובין דצ"ד וד"ע ודי"ז גבי כל שהותר למקצת שבת מחלו' שם וע"ש דמ"ב וד"כ וכמ"מ בזה ועי' ביומא דפ"ח גבי טבילת בע"ק ביוה"כ דר"י אומר כל היום כולו ובתוספ' שם מבואר דקאי אכהנים משום דגבי תרומה צריך הערב שמש א"כ ע"כ צריך שיטבול מבעי"ו אבל בשבת דכיון דעיקר ההיתר משום מיקר כמבוא' שבת דקי"א ובתרומה בעי כוונה לא וכמ"ש יבמות דמ"ו ע"ב גבי טבילת גר דאסור בשבת אבל ביוה"כ דאז אסור להקר דע"כ מכוין ומ"מ שרי מחמת מגו מותר כל היום ועי' מו"ק דף י"א גבי קלא רבא וקלא זוטא וביבמות דף קכ"א גבי ג' ימים כו' ובפסחים דף מ"ח ע"ב גבי חימוץ וב"ב דף כ"ט וגיטין דף י"ד וכתובות דף ק"ב וסנהדר' דף מ' ע"ב, והגדר הוא אם כל השעורין לא פלוג עי' יומא ד"פ ור"ה די"ג או יש שעורין אשר הוא לפי האומד ועי' בקדושין די"ב גבי פרוטה ובכורות ד"נ גבי פדיון הבן דיש שם קרא דצריך שניהם לא פחות מהשיעור שהיה בזמן קה"ת ולהוסיף מוסיפין אך זה רק במה שהוסיפו לנו הנביאי' כמו יחזקאל על השקלים ועי' תוס' כתוב' ד"י ע"א ובירוש' שם פ"א ה"ב דהוו זה מחלוקת ותוס' מנחות דע"ו ע"ב אך זה נ"מ אם יכולים לגרוע מן מה שהוסיף יחזקאל ועי' תוספות בב"ק דף פ"ב ע"ב גבי טבילה ועיין חולין דף צ"ב ע"ב בהך בעיא דגיד הנשה אם אזלינן בתר הפרט או בכלל אך שם שאני משום דשם תלי רחמנא כף וכן מבו' בד' רבינו בהל' נזקי ממון פי"ב ובירוש' פ"א דב"ק דגבי בור של מיתה שם השעור כולל עשרה טפחים ואין נ"מ לנו בין גדול לקטן אבל לגבי ניזקין אף דקיי"ל ב"ק דצ"א דגם לזה יש אומד מכ"מ שם הוי האומד לפי כאו"א ולפי הזמן והמקום וכן גבי אומד למיתה ובחבלת אדם לאדם שם כך גבי אבן או אגרוף שם האומד הוי דין לא לפי ראית האדם ולכך מבו' סנהד' דע"ח דאם אמדו למיתה ואח"כ אמדו לחיים ואח"כ מת אם הוי אומד גמור לא רק הוקל דבזה פליגי ר' נחמיה ורבנן שם וכן באמדוהו לחיים ומת פטור שיצא מב"ד זכאי ע"ש בדע"ח ע"ב ברש"י ותוס' דכל זה גבי אבן או אגרוף אבל בברזל ע"ש דע"ו ע"ב שם הוי האומד רק לפי פרט וזמן וכן נ"מ גבי מכה עבדו דשם התורה נתנה זמן דיום או יומים ור"ל דכיון שיש לו רשות להכותו אינו חייב רק אם הכהו מכה הממיתה ולא מכה שע"י זה גרמא למיתה ומבו' בחולין דנ"א ונ"ו וכמ"מ גבי רסוק אברים דאם חי מעל"ע אחר זה חזינן דלא הוי אז מכת מיתה בכל האברין רק זה י"ל שנעשה לו איזה דבר באבר אחד המטריפו וזה צריך בדיקה וה"נ כן אך זה נ"מ אם אמדוהו שיחיה מעל"ע ולא חיה אם גם בזה י"ל דיצא מב"ד זכאי או זה הוי אומד של טעות ועי' רש"י מכות דכ"ב ע"ב דגבי יום אחד אמרינן דהוי טעות ולא אמרינן דישתנה והוי כמו דאמרינן ביבמות דצ"ב אין זה הוראה אלא טעות וככ"ב ועי' ב"ק דפ"ה גבי אומד של רפואה ושאר דברים ובד' רבינו פ"א מהל' חובל דמבו' שם דאומד של חבלה אדם באדם דוקא מוסר לעדה ולעדים כשמעון התימני ועי"ש במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל גבי נאבד החפץ ובמ"ש רבינו בפ"ה ה"ו דהני דשבועות דמ"ה ומ"ו ע"ב גבי חבלה דדנין עפ"י אומד הדעת זה רק תקנה ולא דין ולכך ס"ל דגבי חבלה לא מהני הודאת פיו מהתו' אם לא שהודה שהיו שם עדים וזה מיירי הני דשבוע' דל"ג ודל"ז רק שהעדים לא היו בב"ד ועמ"ש רבינו בהל' טוען פ"ב ה"ז ע"ש בהשגות וזה ר"ל הך דמבואר בספרי פ' תצא פסקא רמ"ד ונמצאו בעדים וזה וודאי בקנס בלא עדים אינו כלום רק דר"ל דהבושת ופגם צריך עדים רק דאין צריך שיעידו בב"ד ועי' בירוש' סוטה פ"א גבי קינוי וסתירה וסוטה פ"ט גבי עגלה ערופה דגבי קנס מה שמעידים בב"ד מזה נעשה החיוב ועי' שבועות דף ל"ג גבי משביע עידי קנס ושם ר"ל להיפך דלמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור חזינן דהדבר ישנו קודם שהעידו העדים בב"ד דאל"כ על מה חלה ההודאה ולמ"ד דחייב אם באו עדים אח"כ משום דכל כמה דלא העידו העדים בב"ד לאו כלום ולא שייך בזה גדר פטור והפקעה וכמו גבי שביעית דלא משמט אם כפר לו כיון דאין עליו חיוב כלום כמבואר בירושלמי ריש פ"י דשביעית ובדברי רבינו שם ועי' ב"ב דף קמ"ה ע"ב גבי שושבינות ועי' מכות די"א ע"ב גבי מיתת כה"ג קודם גמר דין דליכא כפרה כיון דעדיין לא נתברר שחייב גלות וכן הוא בירוש' פ"ג דהוריות גבי חטאו ואח"כ נתמנו וזבחים ד"ו גבי עשה דסמיכה וכמ"מ בזה אבל גבי בושת ופגם כיון שהיו שם עדים חל החיוב זה ר"ל הספרי שם וכ"ה שי' רבי' ובאמת זה תליא בהך פלוגתא דשמואל ור' יוחנן ב"מ דמ"ג ע"ב אם יש עדים בלבד הוי כמו שהדבר כבר היה רק בלא ב"ד ליכא בירור או כ"ז שלא נתברר בב"ד לא כלום הוא ועי' תוס' ב"מ דל"ה ע"ב ובהך דשבועות דל"ז גבי הכופר בממון שיש עליו עדים אם הוי כפירת ממון ובהך דסוטה ד"ו גבי סוטה שיש לה עדים במדינת הים וזה ר"ל הך דב"מ ד"ג וד"ד בגדר דעדים מחייבין אותו ממון אם ר"ל דידיעת העדים הוי כמו שכבר נתחייב הממון ובב"ד הוי רק גדר בירור ובהך דב"ק דק"ד ע"ב גבי חומש וכן נ"מ במה דמבו' בסנהדרין דמ"ה ע"ב גבי נקטעה יד העדים דפטור ואמר שם דרק אם אח"כ נקטעה אבל אם היו גידמין מעיקרא לא וע"ש בתוס' שהקשו מהך דמצורע גבי אין לו בוהן יד דשם לא מחלקינן בין מעיקרא לאח"כ ע"ש אך הגדר כך דגבי מצורע אף אם נימא דאין לו תקנה בנתינה אם אין לו בהן יד מכ"מ שם מצורע יש עליו ולכך אמרינן דמעכב אבל כאן בקרא כתיב יד העדים ואם נימא דהיכא דאין לו יד לא חל עליו שם עדים כלל א"כ לא שייך לומר עליו העדים דאין בו שם הדבר כלל וא"כ א"א לפוסלו ע"י זה כיון דליכא מציאות ולכך אמרינן דרק אם לאח"כ נקטעה אז פטור דכבר חל עליו שם עדים ועי' תוס' יבמות דק"ד ע"ב ובאמת רש"י שם פירש דאז זה הוא היד שלו וכעין מ"ש התוס' יבמות דק"ג ע"א גבי חליצה בקטע ועי' מנחות דל"ז ע"א גבי ידך לרבות הגידם וע"ש בהך דנקט אין לו זרוע פטור מן התפילין ע"ש בתוס' אך באמת אין הפירוש כן דשם ר"ל דאף דקיי"ל דתש"י אינה מעכבת את ש"ר וע"ש דמ"ד ובתוספ' מבו' דמעכב אך זה רק שאין לו תפילה וכן אם אחר כך נקטע ידו וזה גידם ואם כן מוטל עליו החיוב לקנות ולכך כעת חייב להניח ש"ר בלבד אבל אם מתחילה לא הוה לו זרוע אז פטור גם מתפילין ש"ר ועי' ערכין ד"ג ובמ"ש בזה בהל' תפילין. עכ"פ גבי הך דעדים שנקטעה דפטור זה רק לאחר שחל עליהם שם עדים ואימת אם ר"ל לאחר ראית המעשה או לאחר הגדה בב"ד וזה תליא במ"ש, ועי' במה דפלי' במכות ד"ו וכמ"מ גבי נמצא אחד מהם קרוב או פסול אם ר"ל בשעת ראי' לבד או צריך גם הגדה ותליא בזה. עכ"פ הרמב"ם ז"ל ס"ל דגבי חבלה בלא עדים עכ"פ שראו את החפץ לא מיחייב כלל מן התורה דזה עצם הדבר רק דדי אם הודה שהיו שם עדים וכן הדין גבי קרבן לדידן דקיי"ל דצריך הודאה שחטא אבל אם אח"כ כופר בזה אך יש עדים שהודה אז די בזה ועי' כרית' די"ב ודכ"ד ע"א ע"ש. וכן במה דמבו' ב"ק דמ"ה ע"ב גבי מועד אין לו שמירה כו' וע"ש בירוש' אפילו הקיפו חומה של ברזל ר"ל ג"כ דשם אין שעור תורה רק לפי הפרט של הדבר ובירוש' פ"ח דשבוע' מחלק שם כה"ג בין שמירה דשומר שכר ושמירה דשו"ח דשמירה של שו"ח הוי דין תורה מה שא"כ בש"ש שם לפי המציאות ועי' ב"מ דצ"ג ע"ב להכי יהיבנא כו' ורשב"ם ב"ב דמ"ג ע"ב ודפ"ח ע"א אף דהוי עליו גדר אונס מכ"מ כיון דהעיקר הוא גניבה חייב וכן גבי שעור ששתה בכהן העובד דגבי יין לדידן הוי זה דין דרביעית יין חייב אף דהוא לא משתכר כלל עי' ערובין דס"ד וכמו בתוך הסעודה מכ"מ מחלל עבודה וגבי שאר משקין לדידן אזלינן בתר הפעולה אם נשתכר ע"י זה עי' בכורות דמ"ה וכריתות די"ג ויומא דמ"ט ע"א וככ"ב בהל' מאכלות אסורות ובאמת זה תליא במחלו' דר' ישמעאל ור' עקיבא במכילתא פר' יתרו בזמן קבה"ת אם קבלו עליהם את הפעולת או את הדין דלר"י שם אמר דענו על לאו לאו ועל הן הן ר"ל דמה שנצטוו שלא לעשות לא יעשו זה בגדר העדר אך ר"ע ס"ל דאמרו גם על זה הן ר"ל דההעדר הוא ג"כ פעולה מציאות וס"ל דההעדר עושה פעולה בהדבר וכמו דס"ל לחד תנא אין קדושין תפסין בחייבי עשה ר"ל דנשתנה המציאות שלהן ולא הוי בת קדושין וככ"ב אם גם בחייבי עשה שייך לומר שנשתנה המציאות וכן ס"ל גבי שור תם דב"ק ל"ג יוחלט השור ר"ל דדין התורה עושה אותו דהוא שייך להניזק אף בלא קנין כלל והנה באמת גבי מכרוהו ב"ד בגניבתו דהנה הירוש' בקידושין פ"א דלמ"ד בקידושין דט"ז דהמקנה (האב) כותב את השטר וגבי מכרוהו ב"ד הב"ד כותבין השטר אך רבינו בה' עבדים פ"ב הל' א' נראה דס"ל דהעבד עצמו כותב את השטר משום דס"ל לרבינו דאין ב"ד יכולין להקנות גוף העבד להאדון ע"י שהם כותבין שטר ואף דע"כ צריך האדון ליתן כסף עבור הגניבה וא"כ יהי' העבד נקנה בזה ועי' קידושין ד"ז וע"ז דס"ג תן מנה לפלוני ויקנה נכסי לך הוה קנין אך י"ל כגון שמוכרין אותו לנגנב עצמו ועי' ב"מ דל"ה ע"ב גבי אגבי' בחובו וב"מ דמ"ח גבי תשומת יד דמבואר שם דהוי קנין גמור מן התורה דאף אי נימא דבמלוה לא קנה מ"מ בגדר גבי' קנה וה"נ י"ל גבי גניבה כה"ג וא"כ למה לנו שטר וצ"ל דשוב אין עליו שם גניבה וכמו חוב בעלמא וכמו שכתבתי בהך דקידושין דף י"ח ובדברי רבינו בהל' גניבה דאם העבד שוה יותר מגניבתו אינו נמכר כלל ור"ל דאינו ממתין עד זמן מועט קודם היובל ואז ימכור אותו דשוב פקע שם גניבה ממנו והוה רק גדר חוב וכ"כ במ"א דהיכא דהגנב גנב מבית שומר והשומר שלים לבעה"ב ואח"כ נמצא הגנב אם אז נמכר ג"כ הגנב בגניבתו אם זה ג"כ נקרא גניבה או רק תשלום ועי' תוספ' ב"מ ובירוש' פ' המקבל גבי שכירות פועל מלאו דבל תלין דאם המחוהו אצל חנוני כו' דהוא נפטר מבל תלין אבל החנוני עובר בבל תלין וחשבינן מזמן המחאתו ע"ש, עכ"פ י"ל דאז צריך שטר קנין ולשיטת רבינו ע"כ דב"ד כופין להגנב שיכתוב שטר וא"כ לכאורה לר"ה ב"ב דף מ"ז דתליוה וזבין זביני' זבינא הוי כמוכר עצמו, אך י"ל או דר"ה לשיטתי' דס"ל אדון כותבו או דלא אמר רוצה אני עי' ב"ק דף ס"ב. עכ"פ לשיטת רבינו שעבודי התורה כמו גבי נמכר בגוף הוי רק בחיוב ולא בגדר קנין וכן גבי קרבן הכפי' הוא שהוא יקדיש הקרבן ושהוא יתן אותו להקריב, עי' בל' רבינו פי"ד מהל' מעהק"ר הל' י"ז וכבר כתבתי דנ"מ גבי שקלים אם מה דממשכנים הוא בגדר כפי' או שהב"ד ימכרו כסותו לשקל וזה תלי' אם הוא צריך להקדיש או חל ממילא וגם אם גבי שקלים מסדרין כמו בעירוכין באמר מנה לבדק הבית עי' ב"מ דף קי"ד, ועי' תמורה דף ח' ברש"י גבי בכור דהגזבר נוטל ממנו בע"כ ושם אין צריך דעת בעלים בנדרים דף ל"ה, ובאמת גבי הפריש קרבן ונשתטה גם שם אין יכול להקריבו והך דסנהדרין דמ"ז וכ"מ דנקט רק חטאת שם דאף אם כבר מסר החטאת לכהן ונשתטה אינו יכול להקריבו דליכא על מי לכפר, וגם גבי שאר קרבן לא שייך דיחוי דלא מחמת דאינו ראוי רק דהוה כמו שלא אמר ועי' בירוש' גיטין פ"ז גבי גוסס ובלשון רבינו בהל' שגגות פ"ג ובהל' סנהדרין בהיוצא ליהרג פי"ב ה"ה וגבי שוטה כה"ג מאי ובמ"א אבאר. ועי' בהך מחלו' דגיטין דפ"ד גבי גרשה על מנת שתעשה דבר איסור אם זה הוי בגדר א"א לקימו ע"ש ור"ל ג"כ כך אם זה רק דין או מציאות שלא יעשה זה וגם זה תליא בגדר המחלו' בכמ"מ חולין דפ' ודפ"ב וכמ"מ גבי שחיטה שאינה ראויה אם שמה שחיטה וע"ש במה שפי' רבינו בפ' המשני' על הך דחולין דפ"ב גבי פרת חטאת וגבי עגלה ערופה דלא דהוי אינה ראויה רק זה הוי מציאות לאסור וא"כ השחיטה שלה נקראת ראויה וכן גבי שחיטת מומר דהוי נבלה מכ"מ זה לא מחמת העדר רק פועל וזהו הנ"מ בין מומר לב"נ דשחיטת ב"נ הוי פועל הבל העדרי לשיטת הראב"ד ז"ל בהל' אה"ט פ"ב ושחיטת מומר הוי פועל רע לכו"ע ונ"מ אם ישראל וב"נ שוחטין בהמה אחת בשני סכינים או ישראל ומומר אם אסורה או מותרת אם הוי העדר מותרת ואם פעולה אסורה וככ"ב ועי' חולין דמ"א ע"ב ותוס' די"ד ותוספ' עכ"פ זה תליא בזה דאם זה דין אף אותן ששמעו מפי מש"ר אינם חייבין רק כפי הדין אבל אם נימא דזה מציאות על הפעולת או על ההעדר אז מלבד הדין חייבין ג"כ משום העובר על דברי נביא והנה באמת רבינו ס"ל בהל' אה"ט דגם ב"נ בשחיטה לא הוי גדר העדר רק מציאות דין דפסול וא"כ הוה הטומאה מחמת גדר התורה ולא מחמת העדר, וזה מחלו' בין תוספתא דשבועות פ"א ובין תו"כ פ' ויקרא אם על טומאת של פרים הנשרפים כו' אם חייב כרת בביאת מקדש ע"ש וזה ר"ל רבינו שם דצריך לחייב כרת ראי' ברורה מחמת המחלוקת הנ"ל. והנה גם כאן פסק גבי נביא השקר דגם ב"נ כן אם נתנבא לעקור או לפרש כו' חייב מיתה והנה בספרי פר' ראה פיס' פ"ד מבו' גדר דגבי חשוד למפרע ליכא זה הדין כלל ולא חל עליו שם נביא כלל וכמו דמבו' בירוש' הוריות פ"א דאין פסול בהוראה מבטל את שאר דכל שאינו ראוי להוראה נעשה כאבן ר"ל דכ"כ דגבי עדות ע"י הראיה חל עליהם שם עדים ובראיה הכל שווי' ולכך איכא למ"ד דס"ל במכות ד"ו ע"א דגבי דיני ממונות לא אמרינן דנמצא אחד קרוב או פסול מבטל כל העדות משום דשם די בידיעת הדבר אף בלא ראיה כמבו' שבועות דל"ד והידיעה שלהם הוי כל אחד בפ"ע וכן עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות כמבו' במכות שם ד"ו ע"ב וא"כ א"צ כלל לצרפן מה שא"כ בדיני נפש' דצריך שיהא כל אחד מעיד על חברו שגם הוא ידע בזה וכמ"ש רבינו כאן פ"ח ה"ב ולכך אם נמצא קרוב או פסול בטל וכה"ג כתבתי כבר גבי דבר דצריך אגד או קשר אם אגד או קשר עוד דבר דלא שייך לזה נתבטל כל האגד וכל הקשר אך כל זה מי שהוא בגדר זה אבל גבי עכו"ם אם נימא כמ"ש הראב"ד ז"ל בהל' אה"ט הנ"ל דהוי בגדר העדר ראיתו לא פסלא וכמבו' ברפ"א דזבחים אך רש"י בגיטין ד"ט ע"ב ס"ל לגבי עדות וכן רבינו לגבי שחיטה ס"ל דהוי ג"כ מציאות רק בגדר פסול לא העדרי וא"כ פסול ולהיפך נ"מ לפי מה דקיי"ל בסנהדרין דכ"ד דקבל עליו קא"פ מהני גם בב"נ מהני לפי זה אם קבל עליו וזה כונת רש"י ז"ל בגיטין הנ"ל גבי ערכאות דלא כתוס' ב"ק דפ"ח ע"א אך י"ל דאימתי חל גדר עד משעת ראיה זה רק בנתכון להעיד אבל בלא נתכון להעיד אף דאח"כ אם העידו בב"ד שפיר מהני מכ"מ אז חל עליהם שם עדות וכמבו' במכות ד"ו ועי' תוס' ב"ב ורשב"ם דקי"ג ע"ב ובזה א"ש דברי הגמ' בכריתות די"ב ע"ב גבי שבועת העדות דאם לא נתכון לעדות פטורין מקרבן שבועת העדות ע"ש משום דכל זמן שלא העידו אין עליהם שם עדות וא"כ בקושטא נשתבע וכן זה לעדות אבל בהוראה כיון שאינו ראוי לזה אינו כלום וכמבואר בירוש' הוריות ועי' בדברי רבינו בה' סנהדרין פי"א הל' ח' גבי הוראה בדין נמצא א' מהן קרוב או פסול דסנהד' ובהך דסנהדרין דף פ"ט ע"א דאמר שם דגבי עדות לא כתיב וכל משום דלאו כו"ע חזי לסהדות' ואמאי לא אמרינן כן לגבי זקן ממרא אך משום דשם הני דלא חזו הוו כמי שאינן כלל, וכבר כתבתי בזה די"ל דלא כשיטת התוס' מכות דף ו' רק דגבי גיטין וקידושין היכי דעושין מציאות הדבר לא בירור הדבר ליכא בהם גדר נמצא א' מהם קרוב כו', והך דגיטין די"ח ע"ב שם ר"ל לא מחמת ביטול רק מחמת קפידת הבעל וכן ר"ל בהך דשבועות דף ל"ה ע"א, וע"ש בירוש' ריש פ"ד וכה"ג ס"ל לרבינו בהל' עדות פ"ח ה"ד דעדים החתומים על השטר ושכחו כל העדות לגמרי ואינן זוכרין כלל הוי השטר פסול דזה פסול בהעדים מה שאינן זוכרין הדבר לא מחמת שאינם יודעים ועי' במה דפליגי רש"י ותוס' שבועות דף ל"א ע"ב ובתוספ' פ"א דגיטין ע"ש וגרוע מאם מתו העדים וכה"ג כתבו התוס' חגיגה דף כ"א ויומא ד"ח גבי היסח הדעת דהיכי דאינם אצלו לא שייך בזה היסח הדעת ובזה א"ש הך דזבחים דף כ"א גבי מי כיור דאמר שם לחד מ"ד דאין נפסלין בלינה רק בעמוד השחר, ואמאי לא נימא דלא נפסלו כלל למ"ד בירוש' סוטה פ"ב דאין מי סוטה נפסלין בלינה כלל וה"נ נימא גבי מי כיור אך משום דאז נעשו פנים חדשות וכעין זה כתבו התוס' מנחות דף כ"ב ע"ב גבי משקה ופסחים דף מ"ד כי כל היכי דנהפך לפנים חדשות לא שייך בו לומר יש בו היתר, ועי' מעילה דף ט"ו ודף י"א, והארכתי בזה לפי מאי דפסק רבינו בהל' בכורים פ"י הי"א גבי לערב קמח חטים עם קמח אורז וכן ס"ל גם לאחר שגלגל עיסת אורז שאור של חטים דחייבת בחלה אך בגלגול פוטר דלא שייך רק לגבי דבר שיש בו גדר חלה אבל אורז אין עליו כלל שם הדבר ע"כ לא איכפת לן ושפיר י"ל דמחייבא בחלה וכעין הך דריש זבחים דלא מינה כו' אך דנ"מ אם שייך בזה גדר חדש וישן וכ"כ בזה אך באמת לפי המבו' כאן בהל"ג ד' נראה כך דיש ג' גדרים בנבואה דאם בשעה שמשמיע להעם אז מתנבא כפי גדרי הנבואה שהיו ידועין להם אז אם אמר דבר שאינו אמתי חייב חנק בגדר נביא שקר אבל אם אמר שכבר בא לו נבואה והוא מספר להם כעת את הנבואה והיה מוחזק בנביא אז יש נפקא מינה בין עוקר כל הדבר כמבו' סנהד' ד"נ ובמקצת ובין ע"ז לשאר דברים וכמ"ש רבינו לקמן בגדר אליהו בהר הכרמל שאז היה רק מספר שכך ציוהו עי' בתוס' יבמות ד"צ ע"ב ותוס' סנהד' דפ"ט ע"ב ועי' יומא דנ"ד וב"מ דל"ב ע"ב וע"ז די"ג ועי' חולין ד"ה ע"א אך שם הוי רק לעצמו ועי' בהקדמה לפי' המשני' דמביא שם רבינו מהך מה שצוה אלישע להכרית כל עץ אף שזה לאו בתורה ובאמת שם י"ל דהוי גדר עוקר כל הדבר כיון דהדין נאמר על מלחמה וזה תליא עי' בהוריות ד"ג ע"ב וד"ד ובירוש' שם אם זה הוי בגדר דין על כל פרט ופרט או כללי ובהך מחלו' דכריתות דט"ז אם שבתות כגופין דמין אך באמת בספרי בפר' שופטים מבו' דרק בעיר לא בכרך ולא בכפר וכמו גבי עיר הנדחת ולכך התיר אז וגם נ"מ אם האילן סמוך לעיר או לא ועי' ב"ב דכ"ד ע"ב דגבי אילנות גם סמוך לעיר מותר דהוי דירה וברש"י ערובין דנ"ו ע"ב מבו' להיפך אך שם דוקא בערי הלויים שם גם אילן אסור מחמת רוצח שלא יעכבו מנוסו וגם שלא יהי' שם רגל גואל הדם עי' מכות ד"י ובירוש' שם ומ"ש הראב"ד ז"ל בהל' טומ"מ פ"ח גבי אילנות ועי' שבת די"ט גבי צדין על עירות ובירוש' שם דיליף מיריחו ובספרי סוף פר' שופטים הנ"ל פסקא ר"ג, ובירוש' שבת שם מחלק בין חובה לרשות ובדברי רבינו בהל' מלכים פ"ו הל' י"ד ובהל' שבת פ"ב, ובאמת י"ל דהך מלחמת חובה דירוש' ר"ל כמו בירוש' סוטה ספ"ח דאתו עלן וכמו הך דעירובין דף מ"ה וזה כבר הביאו רבינו בהל' פ"ב דשם ורק בהתחיל ג' ימים אז אף בשאר מלחמות ג"כ דוחה שבת דאז יש גדר סכנה אך י"ל דכמו שפסק רבינו בהל' מעה"ק פ"ב דחינוך המקדש והמשכן דוחה שבת דעי"ז נתקדש ה"נ י"ל כיבוש א"י דעי"ז נתקדשו עי' עירוכין דל"ב ע"ב ושבועות דף ט"ז וזבחים דף כ"ד ע"א ולכך דוחה שבת וכן באמת גבי אליהו בהר הכרמל אף דפשטות הגמ' מבואר דהוי שחוטי חוץ ועי' רש"י ברכות דס"ג אך בירוש' פ"א דמגילה וכן בספרי פר' ראה פס"ע נראה דזה דין דמותר להקריב בבמה אפילו בזמן המקדש עפ"י נביא והוי קרבן גמור ועי' בזבחים דק"ח ודקי"ט גבי שילה דגם אז אסור במות ועי' תמורה דכ"ח ע"ב ובאמת לפי שיטת ר"ח בתוס' זבחים דס"א דגם לאחר שילה אסור במה וכן מוכח בירוש' פ"א דמגילה גבי שמואל דאמר שם ג' עבירות כו' והרי עפ"י נביא מותר וצ"ל דשם לא הוי עפ"י הדבור וגם הוא יקרב ביחיד לא בצבור ואכ"מ ועי' מנחות ד"ו ע"ב בתוס' ד"ה וכי תימא מה שהקשו על רש"י דס"ל דלאחר שנבחר אהרן אסור זר גם בבמה ור"ל ג"כ בשביל אחרים דאז הוה גדר מצוה ואז שייך רק לכהנים, ונ"מ למאי דמבואר בגיטין דף נ"ג ונ"ד גבי כהנים שפיגלו במקדש, ונקט רק כהנים, ואף שיש פיגול גם בזרים בשחיטה כמבוא' בזבחים דף ל"ב אך באמת מוכח בתוספ' דגיטין שם דהפטור ששוגגים הוא מפני שעושה ברשות ב"ד וכן הטעם בהך דסנהדר' דף ל"ג גבי מומחה שטעה פטור מלשלם וגבי זרים אף היכא דכשרים מ"מ אין עליהם שם רשות ב"ד, וכן נ"מ גבי לחמי תודה דמבואר בזבחים דף קי"ז ע"ב וקי"ט דבבמה קטנה אין בהם הדין דתרומת לחמי תודה [השמטה בגדר במה. ועי' בתוספ' סוף קרבנות שיש שם סתירה דתחילה אמר שם הכל כשרים להקריב בבמה אפי' עבדים משוחררים ולבסוף נקט אשתו ושפחתו וכ"כ דבירוש' פ"א דמגילה מבואר דלא כהת"כ פ' אמור דגם אשה כשירה בבמה ולכך רש"י ז"ל בזבחים דף קי"ח וקי"ט ע"ב השמיט תיבת אשה מחמת הירוש' הנ"ל אך בתוספ' נקט אשתו ושפחתו אך כך דהנה רבינו בה' ע"ז פ"ו הל' ו' דאם ישראל עשה מציבה אפי' לשם עובר בלאו ובה' מלכים פ"ט מבואר דגם ב"נ מוזהר ע"ז ועי' בסוף הל' מעה"ק גבי במות ועי' זבחים דף ק"ח אבן אחת הוה במה לשם ע"ש ועי' ע"ז דף מ"ז ע"ב ודף נ"ב ע"ב דבימוס לע"ז הוא אבן אחת וכן מצבה, ובירוש' פ"א דמגילה גבי במות לשם לנכרי וזבחים דף קט"ז ע"ב דנקט שם כל א' וא' בונה במה לעצמו ור"ל כך דישראל בזמן גלגל ונוב וגבעון לדידן דהותר הבמות וכן ב"נ בזמן הזה בגדר פרט יכולים כ"א לבנות במה אך אח"כ תיכף צריך לסותרו ולגנוז אבניו וכמבו' בירוש' פ"א דמגילה הנ"ל גבי אנטונינוס ועי' סוטה דף ל"ב גבי הר גריזים דסתרו אותו וע"ש דף ל"ה, ושם גם אשה ושפחה יכולים להקריב אבל לבנות במה לקביעות עובר בלאו אף לשם ועי' נדרים דף כ"ב וכ"מ גבי הנודר כאילו בנה במה ורצה לומר שם לשם בזמן איסור הבמות (ועיין שם בירושלמי נדרים פרק ט' דלא מפרש כן) וזה רצה לומר בזבחים דקט"ז הנ"ל אסור לסייען עי' בתוספ' אך ר"ל על הבנין דזה רק לאו ועי' עירוכין דף י"א מחלוקת אם בגדר לאו שייך לסייען ושבת דף צ"ג וביצה דף כ"ב, עכ"פ כך דלעשות במה בקביעות שזה גדר מציבה אסור אף לב"נ ואף לשם וזה ר"ל הירוש' ע"ז פ"ד גבי לא תקים לך מציבה שאם נפלה אינו רשאי להקימה ור"ל ג"כ לשם רק דאם הקימה עוד הפעם הוה גדר קביעות וכן ישראל בזמן שהיו הבמות מותרות ג"כ כן ואז מותרים הכל כמ"ש אבל אם רוצים לקבוע במה קטנה אז לזה צריך נביא וזה ר"ל הירוש' מגילה פ"א גבי של שמואל ובירוש' סנהדרין פ"ב ובספרי בכ"מ ושם אשה ועבד פסולין רק עבד משוחרר ואף דרש"י ז"ל בזבחים הנ"ל לא כתב כן ולכתחילה צריך כהנים וזה ר"ל רש"י מנחות ד"ו ע"ב ע"ש והירוש' דמגילה הנ"ל ועי' תוס' זבחים דס"א בשם ר"ח וכ"כ בזה. ע"כ השמטה]. ועי' בירוש' פ"א דמגילה והנה הגדר דתרומ' לחמי תודה מלבד הדין דזר אסור לאוכלה דשייך רק לכהן קודם הפרשה יש על כל הלחמים גדר טבל כמבו' בזבחים דף ל"ו ע"ב ונדרים דף י"ב ע"ב וגם נ"מ מי הוא המפריש אותם אם הבעלים או הכהן וזה ר"ל בנדרים שם ועי' מנחות דע"ז ע"ב דהפרשה צריך שיהי' מן המוקף ע"ש בתוס' וגם הארבעה לחמי תודה יש שם ספק בגמר' שחייב עליהם מיתה וחומש וא"כ לפ"ז קודם הפרשה הי' אסור גם לכהן לאכול כמו טבל ועי' תוס' מנחות דף ע"ו ונדה ד"ו ע"ב דהבעלים היו מבררים החלות שצריך להפרישן וזה ר"ל שיטת רב האי המובא בתוס' מעילה ד"ג ע"ב דיש בהם מעילה ור"ל קרן וחומש, וכן מבואר בתוספ' תרומות פ"ו דעולים בא' ומאה ואף דגמ' דמנחות דף ע"ז הוי זה בעי' ורבינו פסק לקולא בהל' מעה"ק יש נ"מ אם ר"ל אשאר חלות לגבי טומאה או אהני ד' חלות לגבי זרים וכ"כ דרבינו ס"ל בהל' מעה"ק פ"ט הי"ד על הך דמנחות דמ"ו ע"ב גבי כהן שיכול להביא קרבן תודה מ"מ הני חלות נשרפות כמו גדר מנחת כהן, וכן נ"מ אם נפרסו כל החלות לאחר שחיטה וזריקה של התודה נשאר עליהם שם טבל לעולם כיון דקיי"ל אחד שלא יטול פרוש כמבואר פסחים דף ל"ז וכ"מ ועי' בספרי פ' נשא פסקא ל"ו, עכ"פ גבי במה קטנה אף דאין צריך ליתן התרומת לחמי תודה לכהן ואוכלם זר עכ"פ הפרשה מעכב ועי' רש"י ע"ז דכ"ה ע"א עכ"פ גבי נביא המוחזק אז הנ"מ בין עקירת מקצת לכולו ושם ממעט בספרי חשוד למפרע מה שא"כ במתנבא או שעשה אות ומופת אז אין נ"מ והכל חייבין משום נביא השקר ולקמן בהל' ע"ז אבאר בזה. ע"כ ממהדורא תניינא]

[ממהדורא תניינא: **וכן נביא כו' והכובש נבואתו כו'. עי'**סנהדר' דף פ"ט גבי יונה בן אמיתי, וכבר כתבתי במה דמבואר במכילתא פ' בא דברח לחו"ל ור"ל דהוא הי' מצדון וצידון הוה מהעירות העומדות על הגבול שבין א"י לחו"ל עי' עירובין דף מ"ז ותוספתא דמאי ואהלות ובירוש' פ"א דדמאי ובדברי רבינו פי"ג מהל' מעשרות הל"ז נראה שם דצידון הוה מעירות שבין א"י לחו"ל, ועי' ירוש' רפ"ה דסוכה, עכ"פ יונה הי' בגבול שבין א"י לחו"ל וכבר כתב' בזה דכל גבול ומצר ומחיצה יש שני השמות עליו ועי' בכורות דנ"ה גבי ירדן ובתוספ' ב"ק פ"ז ומעש"ש פ"ג ובירוש' חלה פ"ד ועירובין דף ע"ו ולפי המבואר בהך דחולין דף ס"ח גבי מקום חתך גבי אבר מוכח דאם החזירו בפנים שייך מקום המחיצה כלפנים, ועי' בירוש' מעשרות פ"ג גבי נוף מבואר שם ג"כ דאם החזיר את הנוף נעשה כמו במקום העיקר ובאמת הגדר עי' בחולין דף ע"ג ופסחים דפ"ה בחיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי ועי' זבחים דמ"ג ודפ"ז ע"ב ר"ל ג"כ אם כל הדבר שיש בו כמות הוא מתחלק לחלקים או מחיבורי החלקים הקטנים נעשה הכמות ועי' חולין דף ס"ט ע"א מה דאמר שם בהמה בעלמא לאו מכח חלב ודם קאתי ור"ל אם גבי מציאת הבהמה שייך לומר שהיא כלולה וגדולה מאיסורין ושם דף ק"ב ע"ב גבי בהמה בחי' לאיברים וזבחים דכ"ו גבי דם האיברים ע"ש וחולין דף ס"ז גבי שרצים שלא פרשו דמותרים וביצה דף ל"ז וכ"מ ור"ל אם כל זמן שלא פירש אין שם הדבר עליהם כלל ועי' בירוש' נזיר פ"ז ובגמ' שם דף נ"א גבי רקב דגדר הנ"מ דמן הארכובה ולמטה להארכובה ולמעלה זה רק לאחר שנחתך מן המת אבל בלא נחתך הוי הכל מציאות האדם ואין נ"מ בין מן הארכובה כו' וכן גבי מי חלב דחולין דקי"ד וע"ש ברא"ש וכן גבי רוטב שבפסח היוצא מק"פ לשיטת רבינו בהל' ק"פ דאם יצא הרוטב אסור לאוכלו והוא בכלל דחולין דף ס"ח ע"ב וכ"מ יצא חוץ למחיצתו אבל כל זמן שהוא בבשר הוי כן המציאות וככ"ב גבי חלב המובלע בהכחל עי' רש"י חולין דק"ט ובתו"כ פ' שמיני וכ"מ בזה וזה ר"ל הך מחלוקת גבי חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתו וכן הגדר במקום דעיקר הגבול נולד מהשינוי בין המקומות בדין ולכך כל מקום שהשטח יוצא להצד השייך לזה אז גם הגבול נמשך לשם ואם להצד השני נמשך הגבול לשם, ועי' בירוש' גיטין פ"ג דאף דקיי"ל דאם יש ענין אחר בגט מה שאין שייך לו הוה זה פסול בגט מ"מ אם יש בגט דבר שאין מעכבין כיון שהן נכתבים בסדר הגט לא איכפת לן, עכ"פ מאחר דמבואר בספרי פ' שופטים פ' קע"ה דנביא רק מא"י ולא מחו"ל משום דכתיב מקרבך וא"כ אם הוא במקום הגבול אז אם הולך לא"י חל עליו שם שמא"י ואם הוי מחו"ל ואין עליו שם נביא ולזה הגדר רצה לברוח לחו"ל ושוב אין עליו שם נביא ואין עליו גדר דהכובש נבואתו והים הביאו בע"כ לא"י ואז הוכרח שלא לכבוש נבואתו. ע"כ ממהדורא תניינא]

והלכה כדברי פלוני כו'. עי' מכות ד' כ"ג ע"ב, ועי' רש"י שבת ד' ק"ח ע"א ועירובין ד' מ"ה ע"א ובהך דבכורות ד' כ"ד ע"א. אך שם י"ל דרק להודיע לנו אם מרחמת ועי' תוס' חולין דף ה' ע"א ובכורות דף נ"ח ונזיר ד' נ"ד ע"א. אך באמת זה תליא בהך פלוגתא דסוף מס' עדיות, ורבינו ז"ל לשיטתיה אזיל בסוף הל' מלכים, ועי' רש"י חולין ד' ל"ו ע"א, ועי' תמורה ד' ט"ז ע"א: