Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Gifts to the Poor Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
העומרששכחוהו כו'. עד שישכחהו כל אדם כו'. עיין בכ"מ ועי' בהך דתמורה דף כ"ב ע"ב גבי אבודה אם אחד בסוף העולם מכיר בו אם יש עלי' שם אבודה ע"ש ובירוש' פ"ב דערלה ה"ב הוה שם בעיא אם ידיעת חבירו הוה ידיעה לענין ביטול ובפסחים דף פ"א ע"ב גבי טומאת התהום ובירוש' שם דרק היכא שאין שום אדם שמכיר בו אף בסוף העולם ובירוש' שבועות פ"ג ה"י גבי שבועת שוא ע"ש דאם ידוע לאחד בסוף העולם מצטרף לשנים שיהא שוא. ושם מבואר בירוש' דהוא עצמו ג"כ מצטרף לשנים שיהי' שלשה ועי' בירוש' סנהדרין פי"א ה"ב גבי גונב נפש דמשמע שם דרק גונב ולא גזלן ושם ס"ל דרק בפני עשרה זה נקרא גזלן כהך דגיטין דף מ"ו אך בירוש' גיטין פ"ה ה"ה ס"ל דרבים הוה שלשה ע"ש וא"כ לפי"ז איך משכחת גונב נפש ומכרו אם הוה בר דעת דשוב הוה כמו ג' ובירושל' בסנהדרין שם לחד מ"ד דבפני הבעלים הוה גזלן ואם רוצה לגנוב גם הבעלים אז לא ועי' ב"ק דף ע"ט ע"ב ובזה יש ליישב מה דלא מוקי בהך דב"ק דף נ"ז ע"א דאיך משכחת כפל גבי אבדה הא מבואר בתוספ' ב"מ פ"ח דשני גנבים הוה אונס וא"כ שפיר משכחת לה אך לפי"ז כיון דהוא עצמו מצטרף עמהם הוה שלשה ולא הוה גנב ועי' בקדושין דף פ' ע"ב תדע דמחברי בי' עשרה כו' ועי' בהך דר"ה דף ט' ע"ב דא"א שלא יהא אחד בעולם ע"ש וגם לפי"ז קשה דל"ל למעט גנובה הא גנב מכיר בו וכעין דאמרינן בכריתות דף כ"ו ע"א גבי סוטה וגבי עג"ע וצ"ל דרק היכא דמי שמכיר בו יודע שהוא קרבן אז לא מיקרי אבודה אבל בל"ז לא מהני וא"כ י"ל שהגנב לא ידע שהוא קרבן. ובזה א"ש דאיך שייך הך דין דחטאת שנאבדה ואמאי לא ניחוש שמא יש אחד שיודע וכעין הך דר"ה דף ט' הנ"ל ועי' תוס' גיטין דף מ"ט ע"א ד"ה ועוד מ"ש דגבי הקדש לא שייך עידית דניזק שמא יש בסוף העולם שדה יפה ואף אם נימא דבעי דוקא ידיעה דבעלים מ"מ ל"ל למעט בתמורה דף ט"ז וכ"מ דחטאת שאבדה לא שייך בצבור הא גבי צבור מיקרי כולם בעלים ואיך משכחת אבוד וכמ"ש רבינו בהל' תמורה פ"א ה"א גבי מי שהמיר בקרבנות הצבור ע"ש וע"כ משום דצריך שיודע בהם שהם קרבן ובאמת לכאורה קשה למאי דקי"ל בזבחים דף ז' דקרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן וא"כ לא שייך בזה כלל לומר הני דינים גבי קרבן צבור כיון דעדיין אין שם חטאת עליהם וצ"ל כך דכמו דמבואר בירוש' פ"ד דנזיר ה"ה דחטאת נזיר אינה נמסרת לגבוה אלא בשחיטה ור"ל אצל נזירה שיש לה בעל כיון דהבעל יכול להפר לה וה"נ דכיון דקי"ל דכל הני דינים שיש גבי חטאת כגון נאבדה ונתכפרו לא שייך גבי צבור ובטל מהם דין חטאת ואם כן משכחת לה שתתבטל מחטאת ולכך קיימא לן שהסכין מושכתן ועיין שם בשבועות דף י"א ע"ב גבי אבודים לא שכיחי ודף י"ב ע"ב בתוס' גם יש לומר דנ"מ להני קרבנות צבור דהוראת ב"ד עי' הוריות דף ו' ע"א דבאמת יש שני טעמים הך דאין מיתה בצבור אם משום דהמיתה לא שייך רק ביחידים וכמ"ש התוס' מעילה דף ט' ע"ב אם משום דבצבור יש כפרה למתים כמבואר בהוריות שם. ועי' תוס' יומא מה שהאריכו שם ונ"מ גבי קרבנות של הוראת בית דין אם נימא כמאן דאמר בהוריות דף ג' ע"ב ובמנחות דף נ"ב דלא שקלינן מתרומת הלשכה רק מגבין מכל אחד ושם לא שייך לומר סכין מושכתן וכן פסק רבינו בהל' שקלים פ"ד ולכך ס"ל ג"כ בהל' שגגות פי"ב ה"א דזה מיקרי חובת ב"ד כמבואר במשנה דהוריות דף ז' ע"א ולא ס"ל כרש"י שם וכמבואר בירוש' שם פ"ב דאתיא כר"מ דאמר ב"ד מביאין ע"ש רק דס"ל דכל ישראל צריכין להביא בשביל ב"ד ולכך פסק בהל' מעה"ק פ"ג ה"י דג' מב"ד צריכין לסמוך ע"ש ובירוש' שם פ"א ומנחות דף צ"ב וכן פסק בהל' שגגות פי"ג ה"ד דשני בתי דינים אינם מצטרפים ע"ש דף ג' וכן מפרש שם הך דשם דף ד' הובא בדברי רבינו פי"ד מהל' שגגות ה"ד דהב"ד צריכים שידעו איזה הוראה הורו ולא די במה שהצבור אומרים להם אך מ"מ מיקרי קרבן צבור דהנה רבינו בפי"ג ה"ה וכן מבואר בירוש' שם דאם ע"ה ידע שטעו ומ"מ עשה מזיד ואף אם לא טעה במצוה לשמוע דברי חכמים מ"מ מצטרף לרוב צבור להביא ק"צ והא דכ' רבינו שם דרק בסבר שמצוה לשמוע זה רק הראוי להוראה ונ"מ דצריך להביא קרבן יחיד ע"ש בגמ' ובירוש'. ובאמת נראה דאביי דמקשה בהוריות דף ב' ע"ב לרבא במה דמפרש כגון ב"ע ס"ל דהמשנה שני דברים הן דהך או תלמיד וראוי להוראה לא ר"ל שידע שטעו רק דר"ל דהוא עשה ג"כ מחמת דהוא ס"ל כן רק כיון דהוא בעל הוראה הוה כמו תולה בעצמו ולא בטל לב"ד דב"ד עצמו אם עשאו בהוראתם בירוש' ס"ל דזה הוה מחלוקת דר"מ ורבנן שם דף ג' גבי הורו ועשו ור"ל אם זה הוה כמו יחיד שעשה בהוראת ב"ד אם עשאו בהוראתם וע"ש בתו"י אך רק אם קיבלו עליהם רוב צבור את ההוראה אבל בל"ז מבואר בתוספ' הוריות פ"א דזה הוה בכלל והנפש אשר תעשה כו' וזהו כונת הגמ' ב"מ דף ל"ג ע"ב ששגגות נעשה להם כזדונות ר"ל בהוראת עצמם היכא דלא פשטה והיכא דפשטה אף דלא עשאו רוב צבור אף הם פטורים אבל תלמיד שהגיע להוראה ומ"מ הוראתו לאחרים לא הוה הוראה כיון שעדיין אינו סמוך חייב קרבן כן מבואר מדברי התוספ' שם וע"ש דף ז' ע"א דהיכא דמופלא אף שיש בב"ד ג"כ מופלא לא בטל להב"ד ובמ"א אבאר זה. אך כל זה ביחיד אבל הצבור אף שהם ע"ה ולא קיבלו עליהם ההוראה של ב"ד הגדול אז אם עשו מחמת טעות דמצוה לשמוע חייבים כל אחד קרבן יחיד ואם במזיד פטורים מן הכל אף דהם לאו בני הוראה כמבואר בדברי רבינו ספי"ג שם ומה דבגמ' דילן דף ד' ע"ב מקשה שוגגין דומיא דמזידין חייבים שם ר"ל פר ובאמת גבי כהן משוח דאינו חייב רק בהוראת עצמו ואם עשה בהוראת ב"ד הגדול פטור כמבואר רפ"ב דהוריות בגמ' ובירוש' איך הדין כך דאם ב"ד הורו דבר והכהן משוח ידע שטעו רק דהורה דין דמצוה לשמוע כו' ואחריהם אחריהם ולכך עשה כך וכן גבי הוראת ב"ד אם ב"ד הראשון הורה דין וב"ד של אחריהם ידעו שטעו רק שהורו מצוה לשמוע כו' ועשה הקהל על פיהם אם חייבים ואף דבירוש' פ"א דהוריות מבואר שם דתולדות הוראה כהוראה דהיינו אם מתחילה אכלו חלב בשוגג והפרישו קרבנותיהם ואח"כ הורו ב"ד שזה החלב מותר וא"כ ממילא מותר לשוחטן בחוץ ושחטן אם נימא כמ"ד דלא נדחה הקרבן אם חייבים על זה ק"צ התם שאני דגם זה הוה חיוב כרת ועי' רש"י הוריות דף ח' ע"ב דגם על דבר שנ"מ רק לחיוב כרת שייך דין הוראת ב"ד כמו סמוך לוסתה אך באמת שם אין הפי' כן רק דשם קאי על עשה דפרוש מן הנדה אם נטמאת באמצע כו' כמבואר שם בפיהמ"ש ובירוש' ועי' סנהדרין דף צ' ע"א גבי עשה דונתצתם דהוה בכלל מדיח ע"ש אך עי' ברש"י סנהדרין דף ס"ב ע"א ד"ה אלא דלא מיקרי העלם דבר גדר הוראה היכא שהטעות הוא בדבר אחר לא בעצם הדין ע"ש. עכ"פ יש חילוק לגבי ההוראה עצמה בין צבור ליחיד וזהו כונת הספרי פ' שלח פסקא קי"א דאמר שם דמקצת צבור שוגגין ומקצת מזידין הוה שגגה ור"ל כה"ג היכא שהמזידין הם ע"ה וידיעתם לאו ידיעה לגבי הוראת ב"ד שפיר חייבים ק"צ ולזה ר"ל רבינו בפ"א מהל' תמורה ה"א דיחיד יש לו שותפות בק"צ ור"ל כה"ג ולכך ס"ל דלוקה ועי' רש"י תמורה דף ט' ע"ב דמבואר שם דאף אם נימא דמותרות לק"צ אזלי מ"מ שייך בו גדר תמורה ואף דשם דף י"ג ע"ב מבואר להיפך צ"ל דר"ל דנ"מ לענין מלקות והנה באמת זה תליא אם הלאו דתמורה מה שהוא רוצה להקדיש השני או להוציא הראשון והנה רבינו פסק ברפ"א דתמורה ובהל' י"ד והט"ו דלוקה על כל בהמה ובהמה שהמיר ומבואר שם דרק אהני דחולין שם מחלקין אבל אם המיר אחד בשנים אז אינו לוקה רק אחת ועי' תמורה דף כ"ז ע"א דמבואר שם דלוקה על כל אחת דחולין ואף אם המיר שנים באחד ע"ש ברש"י בד"ה גברא לפי גירסא שני' ואף דבכל מקום צריך קרא לחלק עי' סנהדרין דף כ"א ע"ב גבי סוסים דצריך קרא לרבות על כל סוס וסוס לאו ועי' בהך דחולין דף פ"ב גבי או"ב וכריתות דף ט"ו וצ"ל דכאן האיסורים על הפעולות ולא על הפועל והפעולות הם נפעלים רק בהחולין. ועי' רש"י ב"מ דף צ"א ע"א דס"ל דהלאו דלקי גבי תמורה הוא משום לא יחליפנו ובכ"מ כ' משום לא ימיר וזה תליא מהו הלאו דזה מבואר בתמורה דף ט' ע"א דלשון המרה גם הוא מכוין שישארו שניהם בקדושה ע"ש ועי' תוס' חולין דף פ"א ע"א גבי ניתק לעשה וזה ודאי אף לשיטת רבינו דס"ל דאחד מן השותפים או אחד מן הצבור שהמירו לוקין שם אף אם המירו בכמה בהמות לא לקי אלא חדא דכיון דהתמורה לא פעלה כלום לא שייך בזה גופין מחלקין ולכך לא מוקמינן בתמורה דף ט' ע"א גבי הך דבשל אחרים כגון דהוה בהמה דחולין דאחרים רק דחבירו נתן לו רשות משום דהנה מבואר בירוש' רפ"ב דקדושין מיעוטא דגבי תמורה לא מהני שליחות ע"ש ור"ל דלא חל הקדושה על הבהמה וכיון דהלאו דלא יחליפנו הכונה שתצא זו ותכנס זו ואם לא תכנס זו גם הוא אינו רוצה שתצא זו אינו לוקה אף לשיטת רבינו בהל' תמורה פ"א ה"ב גבי שגגת תמורה ולא דמי להך דתמורה דף י"ז ע"א באומר תצא זו דלקי דשם עכ"פ פעל שהיא נקדשה משא"כ כאן ושיטת רבינו גבי אחד מן השותפים שם מיירי בגדר המרה דהיינו ששניהם יהיו קדושים ולא נתכוין להוציאה ומ"מ לקי אין נ"מ בין אם חל הקדושה על התמורה אם לא. והך דכל הרוצה להמיר כ"כ בזה במ"א דלא ס"ל כהתוס' תמורה דף ב' ע"ב דהוה בגדר שליחות רק גדר סילוק. וע' בתו"י נדרים דף ל"ז ע"ב גבי הך דכל הרוצה דמבואר שם דלא הוה גדר שליחות ונ"מ גם כן לפי מה דקימ"ל בנדרים שם דהתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו היכא דאמר כל הרוצה וכ"כ לתרום משלי על שלו יתרום טובת הנאה של מי דאם נימא דהוה שליח נמצא דהטובת הנאה שייך לשל מי שהפירות של תרומה שלו ואם נימא דלא הוה שליחות י"ל דהטובת הנאה של תורם כמ"ש הר"ן נדרים דף ל"ו ע"ב וכ"כ בזה. עכ"פ חזינן מהך דתמורה דף כ"ב ע"ב הנ"ל די"ל דכיון ששום אחד שבעולם מכיר אותו אין עליו שם אבוד וה"נ כן גבי שכחה:
**הי'**בעל השדה בעיר כו'. הנה בירוש' מעשרות פ"ג ה"ח מבעי לי' שם דאם הי' עומד על האילן אם זה מיקרי כעומד בעיר או כעומד בשדה ע"ש ר"ל משום דמבואר ב"ב דף כ"ד ע"ב דאילנות הוה כדירה וכן הוא שם בירוש' לפי שיטת הר"א ז"ל בהל' מעשר פ"ד הי"ד ע"ש בהשגות אך זה שייך רק לשיטת הירוש' דמטעם גזיה"כ ומבעי לי אם יש על זה שם עיר או שם שדה אבל לדידן דהטעם הוא משום דבעי עומד בצד שדהו לכאורה אין נ"מ אך אם כמ"ש התוס' עירובין דף צ"ב ע"ב אם צריך דוקא עומד בתוך שדהו אז שייך שפיר הך בעיא גם לדידן אם זה מיקרי בתוך ועיין בגיטין דף ע"ט ע"ב גבי דיורין חלוקים וגגים לגבי גט מיקרי חד רשות דלענין אויר לא מפליג רשות וכן ר"ל שם דף ע"ז ע"ב גבי פיסלא ועיין ב"ב דף נ"ט ע"א במה דאמר שם לדידי קנו לי מיא דאיגרך ובמה הקנה לו ע"ש דף ע"ט ע"ב בתוס' ד"ה אימר וצ"ל דיש לו רשות בעצם הגג לענין זה וכאן סמכא דעתו כיון דממילא יבואו לרשותו. והנה עי' בתוספ' דערכין פ"ה דהוה מחלוקת דתנאי גבי גנות ופרדסים שבתוך עיר בתי חומה אם יש עליהם שם בתי ערי חומה ורבינו פסק בפי"ב מהל' שמיטה דהוה בכלל ועי' בסנהדרין דף קי"ג לגבי עיר הנדחת ובמכות דף י"ב ע"א דבנוף הוה דירה ובירוש' ספ"ג דמעשרות דהך משנה דבתי ערי חומה אתיא כר"מ ולא ר"ל הך ר"מ דמשנה דערכין דהא מבואר בגמ' דילן בערכין דשדות לא רק ר"ל הך ר"מ דתוספ' דגנות ופרדסים הוה בכלל בית ולכך פסק רבינו כן משום הך סתם משנה ועי' מכות דף כ"ב ע"א במה דמקשה שם על משנה דיש חורש דאמאי לא חשיב נמי לאו אם חורש בעצי אשרה ומשום לא ידבק כו' ולמה לא מקשה גם מלאו דלא תביא תועבה וע"כ משום דהא כ' התוס' ע"ז דף כ"א ע"א דדוקא גבי בית של דירה שם יש הך לאו לא במקום שאין עשוי לדירה ובמשנה דמכות לא מיקרי בית דירה אף דשם הוה כרם והנה גבי בית התבן ובית הבקר עי' בפסקי תוס' בערכין שם חשיב להם בכלל בתי ערי חומה אף אם נימא דפטורים מן המזוזה ובתוספ' בערכין ס"ל לר"מ דהוה בכלל בתי ערי חומה ואזיל לשיטתי' בעירובין דף ע"ב ע"ב גבי בית התבן ובירוש' שם רפ"ו דעירובין דר"מ ס"ל דבית הבקר אוסר ועי' יומא דף י"א גבי מזוזה ובדברי רבינו שם ובמש"כ רבינו בהל' רוצח פי"א ה"א דפטורים מן המעקה משום דאין זה בית דירה וכמו בתוספ' דע"ז הובא בתוס' דע"ז דף כ"א הנ"ל דאינו עובר משום הך לאו דלא תביא אך מ"מ ראוי לדירה מיקרי ולכך פסקינן בסוטה דף מ"ג הובא בדברי רבינו בהל' מלכים פ"ז ה"ה דחוזר עליו מעורכי המלחמה מפני שהם ראויים לבית דירה אך נ"מ דלענין הך דין דאין זזין ממקומן שם דוקא בית ולא הני וכן נראה דאמר שם דף מ"ד דיצא מחזיר גרושתו זה רק להך דאין זזין ממקומן אבל להנך דמערכי המלחמה יש לומר דאינו יוצא והך המחזיר גרושתו דנקט שם במשנה דף מ"ג שם רוצה לומר אמשנשאת ומחמת חייבי לאוין וכן מוכח מדברי הספרי פ' שופטים פסקא קצ"ו אך מ"מ בירוש' בסוטה שם ה"ד יליף לה דא"צ מהך דנפל בית ובנה ועיין שם בה"ו ומה דצריך למעט מחזיר גרושתו משנשאת יש לומר דשם קאי אמן אירוסין דנקראת חדשה ועי' תוס' מו"ק דף ח' ע"ב וגם י"ל דכיון דאפסקה אחר שאני ועי' ב"ב דף ס"ג ע"א ונ"מ ג"כ לגבי מכר בית וחזר ולקחו אם חוזר עליו מעורכי המלחמה ועי' ברכות דף ס' ע"א בהך מחלוקת דר"י ור"ה ובמ"א אבאר זה. עכ"פ לדידן ג"כ יש נ"מ בהך בעיא דירוש' דמעשרות הנ"ל:
נוטלעומר כו'. אין התחתון כו'. עי' בהשגות שכ' דזה רק לר"ש אבל לדידן אין נ"מ כיון דגבי טמון ג"כ יש שכחה והך דהל' ג' צ"ל משום דהעניים גרמו זה ואף דא"כ למה צריך שיהא זכור את הקש צריך לומר משום דהא מבואר בירוש' תרומות פרק ב' דקשין ג"כ נקראין מין תבואה לגבי הפסק עיין שם וכבר הארכתי בזה לעיל וא"כ לא מיקרי גרם כלל דהא אף הקשין שכח לכך צריך שיהא זכור אותן ובאמת קשה גם לפי' הראב"ד ז"ל מה מועיל מה שהי' זוכר את העליון כיון דבו אין שום נפקא מיניה אם שכח אם לא כיון שזכה בו וכבר הארכתי בזה לעיל אם מועיל פעולה בדבר שאינו מועיל בו שיחול עליו שם זה ויהיה נפקא מיני' לדבר אחר ועיין בתמורה דף כ"ט ע"א גבי אתנן דהיכא דאמר לה שיתן לה רק טלה אחד ונתן לה מאה חל על כולם שם אתנן ולא הוה מתנה בעלמא וכן הוא בפסחים דף פ"ט ע"ב גבי המוכר עולתו ושלמיו כל שהן כו' וב"מ דף ס"ה ע"א הוה זה מחלוקת דאמוראי גבי ריבית ובירוש' רפ"ה דע"ז הוה זה בעיא דלא איפשטא גבי יין נסך אם נתן לו הכל בשכרו ע"ש וב"ק דף ע' ע"ב גבי אתנן ע"ש אם כל היכא דא"צ לעשות הדבר ועשה זה אם חל עליו השם או לא ובזה יש לבאר דברי רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ד ה"ח גבי אתנן ע"ש מה דמחלק בין בלא נשואין חייבי לאוין או בנשואין וע"ש בה"ט. ובאמת המעיין בדברי הגמ' דתמורה דף כ"ט ע"ב בהך מחלוקת דאביי ורבא ודברי הגמ' שם אינם מובנים כלל במה דאמר שם ללישנא קמא ולרבא כו' מ"ש דקתני כגון אלמנה לכה"ג ולא סיים גרושה וחלוצה ובלשון שני מביא זה וכן מה דקאמר שם סד"א הואיל ובנין אב כו' וע"ש ברש"י ותוס' אך לפי הנראה דרבינו ז"ל מפרש כך דהנה רבינו ז"ל ס"ל בהל' אס"ב פט"ו ה"ב ופי"ז ה"ב ג' דכל חייבי לאוין לבד מאלמנה לכה"ג אין בהם מלקות רק בקדושין וביאה ולשיטתי' מפרש דזה הוה מחלוקת דאביי ורבא בקדושין דף ע"ח דלאביי אף בביאה לחוד ג"כ לוקה ולרבא רק בקדושין חוץ מאלמנה לכה"ג וזהו כונת הגמ' ביבמות דף ס"ט ע"א מה דיליף שם מאלמנה לכה"ג דמיפסלה בביאה ופריך ואימא עד דאיכא הויה וביאה ר"ל כך דרק גבי אלמנה דלוקה בביאה לבד נפסלת בביאה לבד אבל שאר חייבי לאוין דלא לקי עד דמקדשה אינה נפסלת ג"כ ע"ד דמקדש והדר בעיל ודחי שם דילפינן בבנין אב מאלמנה ור"ל דלענין פסול די בלא קדושין רק בביאה לבד אך זה לרבא אבל לאביי לא ס"ל כן רק דגם בלא קדושין לוקה בחייבי לאוין וזה כונת הגמ' בתמורה שם דהנה מבואר בתמורה שם דר' ס"ל דאין אתנן אלא הבאות בעבירה ור"ל דאף היכא דפסל לה בהביאה כגון חלל שבא על הכשרה דחיללה ומ"מ כיון דקי"ל דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים לא הוה אתנן. ובאמת זהו הטעם דר' דס"ל במשנתינו דגבי עבד לא הוה אתנן ע"ש דף ל' ור"ל כך די"ל דאף אם אין לו אשה ובנים דאין רבו מוסר לו היינו דאינו כופה את העבד אבל מ"מ מותר ובהא פליגי דר' סבר דמ"מ לא הוה אתנן כיון דלא בא בעבירה ות"ק ס"ל כיון דהוה ביאת זנות הוה אתנן רק היכא דיכול לכופו אז לא שייך בזה אתנן וכעין דאמרינן בסוטה דף ו' מי קרמינן עלי' ר"ל דא"א שיהי' דבר הבא בע"כ יבוא ע"י זה דבר שהוא יגרום לזה. ועי' בירושלמי יומא פרק ה' אומרים לו הכנס ואת אמרת חייב ובירושלמי נזיר פרק ט' הלכה ב' גבי בזמן שרבו כופהו דא"צ להביא קרבן טומאה ע"ש ובאמת הטעם דהוה אתנן אף דאחר נותן לה דהוה כהך דאמרינן בקדושין דף ז' ע"א הילך מנה והתקדשי לפ' מקודשת מדין עבד כנעני וה"נ כן וחל על הדבר שם אתנן ובאמת לכאורה קשה למה לא יליף הגמ' שם מהך דמייעדה לבנו עי' קדושין דף י"ט ע"א אם זה הוה בגדר שליחות או רק הדין הוא כן אף דהקדושין האב נותן לה וזה תליא בהך דשם אם מייעדה לבנו קטן וע"ש בירוש' דקדושין דתלה זה בזה אם בעינן דעת או לא ודלא כשיטת הבבלי ובפרט לשיטת הר"ן דס"ל בפ"ב דקדושין דאינו יכול לעשות שליח למי שאינו יכול לקדש לעצמו והרי מבואר בקדושין דף כ' דיכול לייעדיה לבנו אף היכא דאינו יכול לייעדה לעצמו ועי' בירוש' כתובות פ"ה ה"ד דגבי יעוד ליכא דין דמוציא שם רע משום דלא הוה בגדר לקוחין ועי' בלשון רבינו בהל' עבדים פ"ד ה"ז דנקט הרי את מקודשת ובירוש' בקדושין שם נקט רק מיועדת ובגמ' דילן דף י"ט ע"ב נקט ג"כ כלשון רבינו וזה תליא במש"כ וגם נ"מ במה דמבואר בגמ' שם דאומר לה בזמן שמייעדה הרי את כו' ולא בזמן שלקחה וגם נ"מ אם קנה אותה בשטר איך יהי' שם דין יעוד וזה תליא אם היעוד הוא בקנין האמה או בהכסף ע"ש בירוש' במה דאמר דלמ"ד מעות הראשונות לקדושין נתנו לפי"ז אם יעדה יהא צריך להחזיר לה מעשה ידיה ואמר דהוה כמתנה ע"מ שמעשה ידיה שלי משעת אירוסין וא"כ חזינן דנתבטל עי"ז הקנין של עבדות וא"כ בשטר מאי וע"ש דף ט"ז ע"א בהך מחלוקת דמי כותב השטר ע"ש ובה' עבדים אבאר זה עכ"פ גבי אתנן דאף אם אחר נתן לה דהוה אתנן וכמ"ש רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ד ה"י ע"כ דזה הוה כמו הך דקדושין הנ"ל ועי' תוס' ב"ק דף ע' ע"ב בד"ה אתנן, נמצא פליגי בזה תנאי וכן מבואר בתוספ' דתמורה פ"ד דהוה זה המחלוקת מחמת הך טעם דאינו בא בעבירה. אך רבינו ז"ל מפרש בפיהמ"ש דלא דר' ס"ל דמותר לע"ע שאין לו אשה ליקח שפחה רק משום דכיון דיש לו היתר לא מיקרי זה בא בעבירה וכן פי' רש"י שם ד"ה הבאות לו ע"ש. עכ"פ צריך דוקא שיהי' עבירה בביאתו ואביי ס"ל דהיכא דאם קידשה ובא עלי' אז לא הוה אתנן ומה דאמר אין קדושין תופסין ר"ל דזנות לא הוה רק היכא דהוה בלא קדושין ומה דמקשה שם הגמ' מהך דאחד זונה כו' ר"ל משום דמפרש כגון אלמנה ומשמע לי' דמיירי אף אם קידשה אך רבא ס"ל כך דבאלמנה לכה"ג דלוקה אף בלא קדושין אז כל פעם שבועלה ונותן לה הוה אתנן אבל שאר חייבי לאוין לפי שיטת רבינו כך דבלא קדושין פעם ראשונה הוה אתנן משום דפסלה ושוב לא אבל אם נשא אותה אז בכל פעם שנותן לה משום הביאה הוה אתנן משום דחייב מלקות וזהו דדייק הגמ' מה דמוקי לה אביי כר"ע דאמר אין קדושין תופסין ואמר דומיא דאלמנה ור"ל דאלמנה לד"ה אף בלא קדושין הוה אתנן משום דחייב מלקות כמש"כ ובגרושה לכהן הדיוט דאינו לוקה בלא קדושין לא הוה אתנן לדידן רק אם קידשה ולאביי אם נימא דבהני גם הוא מודה דאינו לוקה בלא קדושין וכמ"ש ה"ה ז"ל פי"ז מהל' אס"ב אז לדידי' ליכא בהו אתנן רק לר"ע דס"ל דאין קדושין תופסין שפיר יש בהם אתנן. ובאמת כ"כ בזה במ"א בח"א למ"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין אם מ"מ בעי קדושין במחזיר גרושתו וכדומה כיון דהקדושין אינו מועיל עי' תוס' כתובות דף כ"ט ע"א ד"ה ועל דמשמע שם דלא בעי ובירוש' רפי"א דיבמות דרך נשואין ועי' בתוס' סוטה דף י"ח ע"ב מה שכ' שם בשם הירוש' דגם מלקות אין ביבמה שזינתה ומשמע משום דצריך גדר הויה עי' תוס' יבמות דף מ"ט ע"ב ע"ש ומשמע דרק דרך זנות ליכא בה מלקות ואף דשם קאי למ"ד אין קדושין תופסין ובאמת הך דין דיבמה שזינתה דאסורה ליבמה לא תליא כלל בהך דאין קדושין תופסין ביבמה כדמוכח ביבמות דף צ"ו ע"א גבי הך דרב ומה דבסוטה דף י"ח ע"ב אמר שם דלר"ע דאמר אין קדושין תופסין יבמה שזינתה אסורה ליבמה שם ר"ל ג"כ משום דר"ע ס"ל ביבמות דף מ"ד דקרובות חלוצתו אסור משום דהכתוב קראה ביתו וא"כ חזינן דהוה בגדר אישות להיבם ולכך אם זנתה נאסרה וזהו כונת הגמ' בסוטה שם ומשוה לה כערוה ר"ל דר"ע ס"ל דהוה בגדר קריבות ואף דס"ל דאין זיקה ככנוסה עי' נדרים דף ע"ד וכ"מ ועי' בתוס' סוטה שם דר"ל ג"כ ס"ל דיבמה שזינתה אסורה ליבמה ועי' כתובות דף ל' ע"א ד"ה הכל וכ"כ במ"א די"ל דעיקר הטעם דאין קדושין תופסין ביבמה משום דא"א לו לבטל הזכות שזכתה לו תורה ליבמה כמבואר בירוש' פ"א דיבמות ה"א וכמו גבי יעוד כמבואר בקדושין דף י"ט וא"כ אם נימא דאם זנתה נאסרה ליבמה שוב אח"כ שפיר תופס קדושין כיון דשוב א"א ליבמה ובזה יש לפרש כונת התו"י כתובות דף ל"ב ע"ב מ"ש שם ולר"ל נמי לא אוקמי כו' ע"ש ור"ל כך דהנה התוס' שם ד"ה שכן כ' בשם ר"ת דלמ"ד ממון לקולא חייבי לאוין מצי למילף מהצד השוה דעדים זוממין וחובל דממונא משלם ולא לקי וא"כ שוב א"א לומר דהריבוי שיש גבי נערה צריך על חייבי לאוין מחמת זה דהא זה ילפינן מצד השוה וא"כ ממילא יש ראי' על חייבי כריתות אך למ"ד אין קדושין תופסין ביבמה י"ל דצריך קרא על יבמה ומנ"ל חייבי כריתות. אך זה יהי' תליא היכי ס"ל לר"ל אם קדושין תופסין ביבמה וכמ"ש התוס' בסוטה שם. ואח"כ מקשה לרבא דלמה נקט כגון אלמנה לכה"ג הא לרבא בכל חייבי לאוין הוה אתנן לאחר קדושין ומשני דקמ"ל דמה אלמנה לא לקי כו' והוא לכאורה תמוה דהא בכל חייבי לאוין צריך התראה אך ר"ל כך דהנה התוס' ב"מ דף י' ע"ב כ' דאף לדידן דקי"ל דלא לקי על קדושין מ"מ כשיבעול לוקה גם על הקדושין ע"ש והנה זה ודאי גבי גרושה אם נימא דבלא קדושין לא לקי על ביאה לבד אז אף אם נימא דלכשיבעול לוקה גם על הקדושין אז לוקה שתים בהתראה אחת משום דהקידושין גורמין להמלקות שעל הביאה ומהני חדא התראה וא"צ לקבל עליו שני התראות ועי' תוס' זבחים דף ע"ח ע"א ד"ה הפיגול וזה כונת הגמ' במנחות דף נ"ו גבי אפיה דלוקה שתים על עריכתה ועל אפייתה ר"ל אף בהתראה אחת ומשום דגמר עריכה נעשה ע"י אפיה וכבר הארכתי בזה לעיל. משא"כ לגבי אלמנה אז אין הקדושין גורמין להתחייב על הביאה ולכך בעי התראה בפ"ע ולכך הגמ' בתמורה דף ה' ע"ב מקשה רק מאלמנה לכה"ג דנימא דלא תהני בה הקדושין ולא מקשה מגרושה וכה"ג משום דבהני לא קשה כלל משום כיון דא"א לעבירה שיהי' בלא הקדושין וא"כ ע"כ חלים הקדושין דאל"כ לא הוה עבירה כלל וא"א שיתבטל הדבר וכעין דאמרינן בתמורה דף כ"ה גבי דברי הרב ודברי התלמיד וב"ב דף קל"ג הוא אפסקיה ורחמנא אמר לא אפסקיה וכ"מ בזה משא"כ גבי אלמנה לכה"ג דגם בלא קדושין לקי וא"כ שפיר משכחת לה הדין דאלמנה ולכך שפיר מקשה הגמ'. עכ"פ גבי אלמנה בעי התראה בשעת ביאה גם על הקדושין וה"ה לגבי אתנן צריך שיאמר לה הא לך בעבור זה דאי לא נימא שמא נותן לה בשביל שכר פקעתא דלא הוה אתנן ור"ל כך דגבי שאר חייבי לאוין כיון דקי"ל דאתנן לא הוה רק לאחר קדושין והנה מבואר בירוש' דיבמות פ"ט ובכתובות פי"א וכן הוא בתוספ' פ"ג דיבמות דחייבי לאוין מעשה ידיה לבעלה וא"כ לא שייך בה לומר כלל שכר פקעתא דהא מעשה ידיה שלו ולכך שייך בה גדר אתנן אף אם נתן לה סתם משא"כ באלמנה דאז גם בלא קדושין הוה אתנן ואז צריך שיאמר לה מפורש בעד אתנן כדי שלא נימא שנותן לה בשביל שכר פקעתא ולאפוקי מדר"א ר"ל דלר"א גם בשאר חייבי לאוין א"צ קדושין לענין אתנן כיון דס"ל דהוה זונה בלא אישות ועבירה יש ג"כ משום זה זהו כונת לשון ראשון ולישנא אחרינא ר"ל ג"כ כן דמתחילה ס"ד דמיירי אם קידשה ומתרץ במסקנא דאתיא כר"א דלא בעי קידשה ומקשה דא"כ למה נקט אלמנה וחזר בו דלעולם לאו ר"א ומיירי בלא קדושין ולא בעי עבירה רק שיפסלה וקמ"ל דסד"א הואיל ובנין אב ר"ל דהפסול של שאר פסולין דילפינן ביבמות דף ס"ט ע"א מאלמנה כמש"כ וא"כ נימא דאז פסל רק היכא דעבר בלאו כמו גבי אלמנה וא"כ צריך הוי' וביאה כדמקשה ביבמות שם וא"כ בלא קדושין אינה נפסלת ולא יהי' בה אתנן כלל קמ"ל זהו כונת הגמ'. עכ"פ מוכח דגבי אתנן אף לאחר שנשאת וכבר פסלה אם נתן לה עבור הביאה חל עלי' שם אתנן ואף דהא היא אשתו ואף דלענין ביאה אינה משועבדת לו מחמת דהא אסורה לו וכבר הארכתי בזה לעיל לגבי הך דסוטה דף כ"ד ודף כ"ה גבי אלמנה לכה"ג דע"י סתירתה מפסדת כתובתה ואף דבל"ז אסורה לו ע"ש ברש"י ובהך דכתובות דף נ"ב ע"א במחלוקת דאביי ורבא אם היכא דבל"ז אסורה לו מה שהיא אוסרת עצמה עליו אם זה מיקרי הפקעה ואף דשם האיסור מתחילה רק משום שבויה דהוה רק ספק מ"מ כיון דהדין הוא כך הוה כאילו ודאי וכבר הארכתי בזה במ"א מהך דבכורות דף ל"ד ע"א גבי תרומה תלוי' ושם בתוס' דף כ"ג ע"א גבי נבלה בטלה בשחוטה דרק לענין מגע ולא לענין משא ולא אמרינן שלא בא לכלל מגע כו' ועי' ב"ק דף צ"ט ע"ב גבי מנעך מספק כו' אף דכעת הפסידו מ"מ פטור ועי' מ"ש התוס' גיטין דף ס"ג ע"ב בד"ה כותבין דמבואר שם דאף דלא מהני כיון דהוא רק מחמת ספק הוה כמו עשו שליחותן ועי' חולין דף כ"ג ע"ב דהיכא דאמר לפטור כיון דמספק לא פטר לא הוה קיום הנדר ע"ש ובירוש' ב"מ ספ"ז גבי תנאי דאם היה בינתיים דהיינו בין כפר עותנין דלא הוה ודאי דגליל מ"מ מיקרי קיום בספק ובגיטין דף ע"ז ע"ב גבי מחצה על מחצה ע"ש וכ"כ בזה במ"א. אך גבי שבויה שאני משום דהתקנה הוא כן וכן משמע בסוף תמורה גבי אפר הקדש דגרס שם דלא ידעינן מאן כו' משמע דכיון דא"א לחייב קרבן מעילה לא נפיק הקדש לחולין ובפסחים דף כ"ז לא גרסינן כן ועי' ברמב"ן במלחמות פ"ד דע"ז גבי קרקע של הקדש אם שייך בה דתיפוק לחולין כיון דלית בה קרבן מעילה ובאמת הא שם גבי ע"ז מוקי לה ע"י נכרי ונכרי י"ל דע"י לא יוצא ההקדש לחולין מחמת דלאו בר מעילה הוא אך יש לומר משום הך דבאו פריצים וחללוה. עכ"פ אף היכא דאינו מחוייב ליתן לה שכר ביאה מ"מ אם נתן לה חל עליה שם זה ולא דמי להך דב"ק דף ע' ע"ב דשם משום קלבד"מ הוה כאילו כבר נתן לה ומה דמתרץ שם ר"ל דהוה כמו הך דתמורה דף כ"ט גבי נתן לה מאה טלאים כו' דכולם מכח אתנן. וה"נ גבי שכחה כן דאם שכח אף דבאמת לא הוה שכחה כיון שזכה בו מ"מ זה הוה כמו שזה נתנו לעניים כיון דהוא חד שם משא"כ אם לא שכחה זהו שיטת הר"א ז"ל ועי' בסוטה דף מ"ג ע"ב גבי אם סבכה בילדה שנטעה לסייג ולקורות דלא בטל אף דכעת פטורה וכ"כ בזה ורבינו ז"ל ס"ל דאף דאנן קי"ל דטמון חייב בשכחה זה רק אם טמן בדבר שאינו בזה הגדר אבל אם טמן בדבר ששייך לזה הדין גרע וכמו דאמרינן בזבחים דף ג' דמיניה מחריב בי' ומ"מ לא מיקרי מין במינו לענין שלא יהא טמון:
הנוטלכו'. אם היה שם כו'. הנה באמת בסיפא ט"ס הוא כאן וכן בירוש' וצ"ל מי שישחה ור"ל כיון שרוצה ליטול את החמישי חל שם שכחה על הרביעי אבל בשיש ששי אז אף אם שחה ליטול כ"ז שלא נטלה לא מיקרי זכה בה וא"כ שייך גדר שכחה עליו ושוב מצטרף לשורה ולא הוה שכחה ה"ד ובירוש' מדקדק מכאן דאף דבשעה ששכחה הוה יכול להיות בגדר שורה ולא הוה שכחה מ"מ לא נדחית משכחה וכן לקמן בה"כ לא הביא רבינו מה דמוקי בירוש' גבי סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה דרק אם שכח שאינה עקורה תחילה אבל אם שכח עקורה תחילה דאז כבר נדחית שם שכחה מהעקורה מחמת דאינה עקורה מציל עליה לא ורבינו לא הביא זה הרי חזינן דפסק דגבי שכחה לא שייך דיחוי וצ"ל הטעם דלא דמי להך דלעיל בה"ד גבי אם זכר העליון אף דאח"כ שכחו מ"מ אין התחתון שכחה משום דשם אין שכחה מועלת בו ולכך שייך לומר בהתחתון שנדחה מכלל שכחה מחמת דבעליון לא יחול עליו שם שכחה אף אם ישכחנו משא"כ בהני דאם אח"כ ישכח הקמה הוה שכחה מהני לענין זה השכחה בעומרים שלא יהי' נדחה אם אח"כ שכח הקמה וכעין הך דסוטה דף מ"ג ע"ב הנ"ל ויהי' נ"מ דהנה מדברי רבינו לקמן בה' כ"א נראה דס"ל דהא דקמה מציל את העומר היינו רק אם לא שכח את הקמה אבל אם שכח את הקמה רק שיש בה סאתים דלא הוה שכחה ג"כ אינה מצלת כמו גבי גדיש ועומר שיש בו סאתים אך מדברי רבינו בפיהמ"ש פ"ו מ"ח לא משמע כן והנראה שם מפירושו שמחלק בין קמה שמצלת את הקמה אז די אף אם שכח שניהם רק אם יש בקמה אחת סאתים ואף אם הקמה הזה הוה בפ"ע דלא מצטרפת לזה וגבי עומר כה"ג ששכחו בצד הקמה שיש בה סאתים ושניהם שכוחים אינו מציל אך אז אם מתחילה שכח העומר והקמה שיש בה סאתים עדיין לא שכחה ואח"כ שכח גם הקמה לא חל שכחה גם על העומר וניצול ובזה מדוייק לשון המשנה איזה היא קמה שמצלת את העומר ואמאי לא נקט גם הקמה רק משום דשם זימנין אף אם שכחו ג"כ מצלת וזהו כונת הירוש' שם הא אם שכח שכחה וקאי על זה וכן מוכח בתוספ' שם הובא בדברי הר"ש דאם אח"כ ניטלת הקמה הוה שכחה בעומר אך זה רק בקמה שאין בה סאתים וכמש"כ. גם י"ל דהטעם דלא שייך דיחוי גבי שכחה משום דהוה דבר נמשך ולא כמו חלה דלקמן בהל' בכורים פ"ז ה"ט דשם הוא רק החיוב בשבת הגלגול ולכך אם היה אז נפטר הוה דיחוי לשיטת רבינו משא"כ בשכחה כ"ז שהוא שוכח הוה עליו שם * שכחה ולא איכפת לן אם מתחילה נדחה והוה כמו הך דחגיגה דף ט' גבי תשלומין ובנדרים בסוף פ"י בירוש' גבי אם היה מקצת יום השמיעה אינו ראוי להפר וכ"מ בזה ועי' בהך מחלוקת דרבה ור"ז פסחים דף צ"ו ע"ב גבי חצות קבע או זמן שחיטה קבע ושם דף צ"ח ע"א גבי גוסס ושם דף ע"ג ע"ב בהך דר"ה בריה דר"י כגון שהפרישה קודם חצות ובמ"ש התוס' ערכין דף כ"ט ע"ב גבי סימני נערות דזהו לא דבר הנפסק רק דבר הנמשך וס"ל דגם גבי שכחה כן והא דגבי זכור ולבסוף שכוח בשדה לא הוה שכחה שם משום דהוה כמו שבא לידו אז וזכה בו וכן י"ל הטעם דה"ד כיון דעומר שלו הזכור בו מונח עליו הוה כמו שמונח בכליו וזכה גם בהתחתון. ועי' ב"ב דף ע"ב ע"ב דמבואר שם דאף דהוא אינו בגדר שכחה כמו עומר שיש בו סאתים מ"מ מצטרף לשאר שני עומרים לענין שיהיו ג' שלא יהיו שכחה וכבר הארכתי בזה לעיל היכא דא"צ לצרף וכמו בהך דמעשר בהמה דף נ"ד ע"ב גבי ג' עדרים אם היה באחד מהם עשרה דא"צ לצרפם לאחרים אז לא מצטרפי אך מירוש' חלה פ"ג ה"ז מבואר להיפך במה דאמר שם דשאור שכבר נטבל מהני לצרף אם משיכין לו עוד ד' רבעים ועי' תוס' ביצה דף ט' ע"א ד"ה גלגל אך גבי מעשר בהמה שם לא ר"ל שנטבל רק דר"ל שמוטל עליו המצוה להכניסם לדיר כדי לעשרן אך מלשון רש"י בכורות דף נ"ד ע"ב לא משמע כן רק דמאליהם הם נטבלים אם הם תוך ט"ז אמה וע"ש ברש"י דף ס' ע"א ד"ה אלא מה דדחק שם דהא מבואר לעיל דה' לפני הגורן וה' אחר הגורן מצטרפין אך באמת נ"מ * דשוב הוה טבל גמור מה"ת ואסור לאוכלו בלא מעשר ועי' בירוש' חלה פ"ד ה"ג דמשמע שם או דהיכא דמצטרפין א"צ להכניסם לדיר או היכא דהם חוץ לט"ז אמה אף אם מכניסן לדיר לא מצטרפי והוה כמו מישן על החדש דאל"כ מה אמר שם בירוש' דלא מצינו מעשר בהמה מהלכה ר"ל מדרבנן ומה שייך זה הא הנ"מ רק למצוה אבל אם הכניסן לדיר שפיר מצטרפי וע"כ צ"ל דלא מצטרפי כלל ולקמן בהל' בכורות אבאר זה:
[השמטה למ"ש לעיל גבי דבר הנמשך אם כל שעה ושעה הוה עליו חיוב חדש.**ועי'**ב"ב דף קנ"ז ע"ב דהוה מחלוקת בזה אם לוה ולוה ואח"כ קנה אם הם שוים בהשיעבוד והוה כמו הך דזבחים דף צ"א כמאן דשחיטין תרוייהו דמי ור"ל בב"א ע"ש דפליגי בזה רש"י ותוס' ובדברי רבינו פ"ט מהל' תמידין ומוספין ה"ד ועי' ירוש' שקלים פ"ב דהוה מחלוקת איזה שקלים יקריבו בשנה זו אם הני שנגנבו ומצאו או הני שהפרישו אחר הגנבה ועי' בירושלמי כתובות פ"י גבי אם אירס רחל קודם לאה והנשואין של לאה הי' קודם רחל מי מיקרי קודם עיין שם דר"ל דתליא בפלוגתא דראב"ע ורבנן ודחה זה עיין שם והנה ביומא דף ס"ה מבואר דאף בשעת הפרשה א' לא נקבע עדיין לשם פסח דהיינו קודם חצות וכשבא חצות חל על שניהם בשוה מ"מ הראשון קודם וזה מבואר דאף לדידן דקי"ל שחיטה קבע עי' פסחים דף צ"ו ע"ב ודף צ"ח ודף ע"ג ע"ב מ"מ חצות ג"כ קבע דהיינו אם הי' בחצות ונאבד ואח"כ נמצא אחר שחיטת הפסח למ"ד בע"ח נדחים לא קרב שלמים וכן למאן דאמר חצות קבע דוקא חצות ולא כל זמן שחיטת הפסח וכעין גבי הך דהאיר המזרח בחדש דרק זה מתיר ולא כל היום וכ"כ בזה בהל' מא"ס עי' פסחים דף נ"ה ומכות דף י"א ע"ב גבי מיתת כה"ג וערכין דכ"ט ע"ב בתוס' ובמ"א אבאר זה ועי' בירוש' פסחים פ"ה ה"ד ופ"ט דר"י אמר בשעבר זמן כפרתו ור"ל דהיינו כמ"ד זבחים דף כ"ה ע"ב שעות פוסלות בקדשים ועבר הזמן ולא הקריבו ואף אם נימא דחצות קבע זה רק אם ראוי לכל זמן שחיטה והוה כמו גוסס המבואר בפסחים דף צ"ח דאז לא קבע חצות וכמ"ש התוס' עירובין דף ס"ו ע"א גבי עירוב כה"ג ועי' בכורים פ"א ה"ז גבי יורש דמיירי כשבצרן הי' אביו מסוכן ואין עליו לא שם שליח ואינו שלו: ע"כ השמטה]
[השמטה לדף מ"ה.במ"ש בגדר שותפין. והנהכ"כ בזה בח"א ובהשמטה לח"ב אם אחד מן השותפים יכול לאסור עכ"פ חלקו מהך דחולין דף מ"א ובדברי רבינו בהל' טומאת מת פ"י ה"ה וצריך לחלק ג"כ דדבר שאין בו חלוקה אינו יכול לאסור כמו הך דנדרים דף מ"ו ובזה א"ש דברי רבינו בהל' אבל פ"ה ה"ט דמבואר שם דאחד מן השותפים או מן האחים שנעשה אבל דצריך לנעול החנות ומשום דיש בו כדי חלוקה משא"כ בהך דמו"ק דף י"א ע"ב שם לית בו כדי חלוקה דחד לא חזי וכן נ"מ בין היכא דנעשו שותפים שנשתעבדו זל"ז בין היכא דהוה שותפים ממילא כמו אחים וזה ר"ל הירוש' ע"ז פ"ג על הך דכותל ע"ש בדף מ"ז בכניסתן לארץ ר"ל דנעשה השותפות שלהם ממילא וכ"כ בזה בהל' מא"ס פי"ג הכ"א ע"ש ובהל' ע"ז גבי עיר הנדחת: ע"כ השמטה]
ואםהיה הסומא כו'. הנה רבינו מפרש המשנה דהיה מתכוין ליטול את הגס הגס קאי על זה ובאמת מנלי' זה רק הוא דבר בפ"ע דלא הוה גמר קצירה ועימור כיון דאינו מתכוין לעמר הכל וכמו הך דב"מ דף פ"ט ע"א לא צריכא דשליף קטינא כו' ועי' לקמן פ"ד דשביעית ה"א ועי' סוטה דף ה' ע"א גבוה גבוה הוא מלקט משמע דדרך הליקוט הוא כן וב"ב דף נ"ד ע"א גבי האי מאן דזכי כו' ע"ש וזהו כונת הירוש' בשביעית שם היה כל שדהו גסין ר"ל דאז אף דעיקר הכונה הוא רק ליקח האבנים אך מ"מ כיון שע"י זה מנקה השדה אסור הכל דמה נ"מ בין הני להני וכעין דמבואר בירוש' שם ספ"ב אם מותר בשבעה ימים אחרונים של שביעית לעשות דבר שבשביעית מותר מחמת שהזמן ארוך ובמועד אסור משום שהזמן קצר אם הזמן האחרון הוה כמו מועד או כשביעית וכ"כ בזה במ"א. ועי' בדברי רבינו בהל' מטמא מו"מ פ"ג ה"ח דכ' שם דכל הנשים שדיין שעתן כתמן ג"כ אינו מטמא למפרע ולא חלק כמו שכ' בהל' איסורי ביאה פ"ט ה"ה דרק גבי ג' נשים כתמן כראייתן אבל אשה שיש לה וסת כתמן מטמא למפרע וכאן סתם והטעם כך דהנה רבינו מחלק וס"ל דלענין לבעלה גם בכתם לא גזרו רק על מעל"ע למפרע ומשום דס"ל דכתם הוה תקנה בגדר ראיה עי' ירוש' נדה פ"א דבעי שם אם בדקה עצמה בלא חלוקה ואח"כ מצאה כתם על החלוק אם חוששת למפרע קודם הבדיקה עיין תוס' נדה דף ט"ו ע"א ד"ה אמר ועי' נדה דף נ"ג ע"א בע"ב במה דפליגי שם ר' ורשב"א אם לבעלה ג"כ בכתמים מקולקלת למפרע ורבינו מפרש דהך מקולקלת למנינה המבואר בגמ' דף ו' לא ר"ל כשיטת התוס' שם דף ה' דהיינו לענין למפרע רק דר"ל דלא ידעינן גם לענין מכאן ולהבא ע"ש בהל' אס"ב ולכך ממילא גבי יש לה וסת כיון שלא בשעת וסתה אם תראה יש לה מעל"ע גם בשעת וסתה כן וזה רק מעל"ע כמו שאר ראיות משא"כ לענין טהרות ס"ל לרבינו בהל' מטמא מו"מ פ"ג דמטמא למפרע עד שעת פקידה ורבינו ג"כ ס"ל דגם כתם הוא רק לחולין שנעשה על טה"ק דלא כשיטת התוס' נדה דף ג' ע"ש וכיון דשם א"א לומר דגבי אשה שיש לה וסת יהי' ג"כ טמא למפרע עד שעת פקידה אף יותר ממעל"ע דלא עדיף מראי' שלא בשעת וסת שוב לא גזרו גם על מעל"ע דלא חלקו ועי' בירוש' פ"ב דנדה דמוכח שם כדברי רבינו ע"ש בה"ב וכן ס"ל לרבינו במה דס"ל בהל' אהט"ו פ"ז ה"ב ובהל' כלים פי"ג דמשקין מטמאין כלי חרס מאחוריהן ועי' חגיגה דף כ"ב ע"ב במה דאמר שם כל הכלים אין להם אחורים ותוך ומהו כל הכלים דנקט ור"ל לענין כלי חרס וכיון דקי"ל דגבי קדשים אין תוכו חלוק מאחוריו ור"ל דהכל טמא וצריך להטביל כולו ועי' בהך דזבחים דף ע"ט ע"א ע"ש ברש"י דלא משמע כן ונ"מ אם יש בתוכו דבר חוצץ ובר"ש פכ"ה דכלים מ"ה בשם תוספ' ועי' במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בפכ"ח דכלים ה"א. וא"כ לפי"ז גבי קדשים יהיה מציאות שכלי חרס יטמא כולו אם נגע משקין טמאין מאחוריו וזה א"א וכמו שיטת רבינו גבי פשוטי כלי חרס בפי"ג דכלים ה"ד ובמס' כלים פ"ב מ"ג ופכ"ה ובמ"א אבאר זה. ואמר שם דזה הוה מחלוקת במשניות אם חלקו או לא חלקו דגבי מסקל חלקו בין עליונות לנוגעות בארץ אף דשניהם גסים וגבי מדל לא התירו רק יגום אם רוצה יותר משתים ומשמע דאף השנים ג"כ יגום ואמאי השנים יוכל לשרש ע"כ משום דלא חלקו ועי' בכורות דף כ"ח ע"א גבי זמן ל' יום אם הוא לאחר י"ב חודש והני דעד י"ב חודש לא חשבינן או לא וב"ק דף פ"א ע"א ד"ה ובלבד ע"ש ברש"י ובתוס'. וזה תליא אם כל היכא דתקנו חכמים מחמת טעם אף במקום דיש תקנה להיפך לא נתבטל ועי' ירוש' תרומות פ"א ה"ו מה דבעי שם מי חמור גזל השבט או גדר מי חטאת ע"ש ושם בפ"ג גבי תורם קישות ונמצא מרה במה דאמר שם על עיקר בדיקתה נחלקו ובחלה פ"א ה"א גבי אורז ע"ש. עכ"פ חזינן דגסין גסין לא הוה גמר וה"נ כן ומ"ש בירוש' לא סוף דבר כו' ר"ל דמפרש כפי' רבינו ולרבותא דהיינו שהיה מתכוין ליטול הגס וא"כ לא הוה גמר בדעתו רק שהוא סומא או לילה וליקט גם דקין גם בדקין לא הוה שכחה וביום כה"ג לא שייך זה כיון דמלקט גם הדקין וכעין דמבואר בירוש' נזיר פ"ה דנתכוין לתרום חטים ותרם שעורים בלילה לא הוה תרומה דאמרינן דטעה וביום דלא טעה הוה תרומה וה"נ כן וא"ש:
[השמטה לדף ס"ב ע"א.למ"ש בדין מעשר בהמה היכא דנכנס לדיר נטבל מה"ת. וכןמדוייק לשון רבינו בהל' בכורות פ"ז ה"ט שכ' חייב להכניס הכל לדיר ול"ל זה אך לפי מ"ש א"ש דשוב נטבלו מה"ת ולא מהני מכירה ונ"מ ג"כ לפי מה דמבואר בתוספ' סוף בכורות דאף דקי"ל דחדש וישן לא מצטרפי זה רק שעדיין לא נטבלו שניהם אבל אם נטבלו שניהם אז שפיר מעשרין מזה על זה והך דשם דף נ"ח ע"ב הני חמשה לא נתחייבו ונראה דזה ג"כ ר"ל רבינו שם בהל' ה' דבדיעבד הוה מעשר אף דלכאורה מהך דדף נ"ח ע"ב משמע להיפך דאיך ס"ד ליגזור אך י"ל דודאי להצטרף לא מצטרפי אף דיעבד אך אם כבר נתחייבו אז דיעבד אם עישר מזה על זה מהני גם י"ל דיש נ"מ בין אם מפריש להקריב בין אם מפריש רק להקדיש וע"ש דף נ"ג ע"א גבי חו"ל ודף נ"ט ע"א בתוס' ד"ה איתקש וא"ש. אך לכאורה קשה דא"כ איך מבואר במשנה שם דף נ"ז וב"מ דף ו' דאם קפץ אחד כו' נפטרו כולם מחמת ספק דמ"מ איסור טבל במאי פקע אף דאינו ראוי לעשר וצ"ל דמ"מ כיון דשוב אינו יכול להפריש נדחה ועי' מעילה דף י"ב גבי קדשים שמתו ואף דבירוש' פ"ב דפסחים מבואר דאם מרח כרי ואח"כ השתחוה לו או נעשה חמץ לא פקע הטבל ממנו ועי' פסחים דף ל"ג ע"א דמבואר שם דהיכא דאסור בהנאה לא מהני אף אם היתה לו שעת הכושר אך י"ל דמ"מ למ"ד חמץ לאחר הפסח מותר בהנאה וכן גבי ע"ז נקט שם השתחוה ולא נקט שעשה תקרובות משום דאז י"ל דפקע הטבל לגמרי כיון דאין בו גדר הפרשה כלל רק שם מצי לאשכוחי כגון שהשתחוה לה נכרי שיש לה ביטול ולא ס"ל כהך מ"ד בירוש' פ"ד דע"ז דהמשתחוה לע"ז של אוכלין אין לה בטלה לעולם ועי' במס' פרה ובדברי רבינו בהל' פרה פי"א ה"ז דשל אשרה ושל ע"ז פסולה וי"ל דמיירי באיזוב של אוכלין וע"ש בפי"א דהוה מחלוקת דתנאי אם סתם איזוב להזאה יש עליו שם אוכל גם י"ל משום טומאה דמטמאה בכזית ועי' בדברי רבינו בהל' אה"ט פ"ו ה"ה דגבי משמשין ישנה לאברים לענין טומאה ע"ש. ובאמת י"ל דהא דאמר בפסחים שם דף כ"ט גבי חמץ של הקדש דהוה מחלוקת למה לא מוקי כהך תנא דשם דף ל"ה ע"ב דלא חל חמץ על איסור טבל וא"כ י"ל דגם על הקדש לא חל וגם לאו דאסור להשהותו י"ל דלא חל כמו דאמרינן בחולין דף קי"ג ע"ב גבי בישול בשר בחלב בנבלה או בחלב ועי' מ"ש בזה בהשמטה בח"ב אם לאחר הפסח יחול עליו איסור טבל וזה תליא אם טבל הוא איסור נמשך או שכבר נטבל ועי' בסנהדרין דפ"ג ע"א במה דמחלק שם בין טבל לנותר דזה יש לו היתר וזה אין לו היתר ואף דגם נותר פקע ע"י אור כמבואר בזבחים דמ"ג ע"ב אך ר"ל כך דעיקר האיסור של טבל הוא מחמת שיש לו היתר וכמו גבי קדשים שמתו דכיון דשוב אין להם במה להתירם פקע המעילה ועי' תוס' קדושין דף נ"ז ע"ב ובדברי רבינו בהל' תרומות פי"א הכ"ו דתרומה לא פקעה בזריעה וטבל הוה בעיא והטעם עי' בפסחים דף ל"ד ע"ב גבי אין זריעה לתרומה טמאה ומייתי שם ראי' ממחוסר כיפורים ומעצים ולבונה ע"ש ור"ל דלא דיש עליהם איסור טומאה רק מעלה דהקדש ותרומה ולזה לא מהני הזריעה לבטל ההקדש ועי' תוס' זבחים דף כ"א גבי מי כיור דלא מהני זריעה ושם דף ע"ח ע"ב גבי מי חטאת ותוס' חגיגה דף כ"א ע"ב ע"ש ועי' בירוש' ספ"ט דתרומות דהוה גדר דיחוי ע"ש וגם יהי' נ"מ אם קצר חדש לפני העומר או קטף דאז לא הוה ראוי לאכילה אם חל עליו טבל ולא דמי להך דמנחות דף ס"ו ע"ב דשם הי' הקצירה לצורך העומר ואף דההכנסה לעזרה הי' בזמן שעדיין יש עליו איסור חדש מ"מ לא דמי כיון שבו ביום יותר וכמו הך דמנחות דף ה' ע"ש. עכ"פ י"ל דיש גדר הפקעה לטבל וי"ל דזה תליא אם טבל יש בו שם קדושה וכ"כ בזה ועי' מ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ג דב"מ על הך דדף ל"ח גבי תרומה שנסרחה וכ"כ בזה: ע"כ השמטה]
היוכל כו'. יתר על זה כו'. הנה רבינו ז"ל ס"ל דכל שהיא עושה יותר מד' פעמים משאר עומרים הוה דבר חשוב ולא הוה שכחה ועיין בירושלמי מה דמקשה אי משום דבר מסויים אפי' שנים אך בירוש' כאן פ"ז ה"א גבי זית אמר שם על הך דבמעשיו שעושה הרבה שיעשה יותר מד' פעמים מחבירו והיינו כשיטת רבינו כאן ועי' ברכות דף מ"ד ע"ב גבי כל קטן כו' דדוקא אם לא הוה רבע עיין שם וזהו גם כן כונת הירושלמי כאן בה"ג היה עומר אחד גדול עימור צד כו' ר"ל כה"ג דגדול יותר מד' פעמים:
העומרשיש בו כו'. וכן יראה לי כו'. הנה לכאורה דברי רבינו תמוהים דמאי קמ"ל כיון דקי"ל דשני עומרים אין מצטרפים ומה נ"מ אם הוה סאתים או יותר מסאתים אך באמת כך דהנה כ"כ לעיל דרבינו ס"ל וכן מבואר בתוספ' דכאן דגבי שכחה ליכא גדר דיחוי היכא דלא נזכר וי"ל הטעם כך כיון דבאמת שכחה לא הוה פעולה רק זה גזיה"כ וזה לא שייך רק היכא דמהני בה אבל היכא דלא מהני לאו כלום היא ולא דמי להיסח הדעת בהך דפסחים דף ל"ד דשם זה הוה גדר עצם אף אם נימא דהוא פסול טומאה ועי' בכריתות דף כ"ו ע"ב גבי חטאת העוף הבא על הספק דמשמע שם דלמסקנא אף לר"י דס"ל דאסורה באכילה אם נודע שחטא משנמלקה לא מטעם דנפסלה בהיסח הדעת רק מטעם גזרה ואף אם נימא כשיטת התוס' זבחים דף ס"א ע"ב דגם גבי אכילה שייך גדר דיחוי ואמאי כאן לא וע"כ משום פסול דהיסח הדעת לא מיקרי דיחוי. ובזה יש לפרש ג"כ מ"ש התוס' מעילה דף ה' ע"א דאמאי לא אמרינן גם גבי קבלה היתר קבלה וכן קשה בהך מחלוקת דתמורה דף ו' ע"ב אם עובר על קבלת בע"מ וכן התוס' במעילה שם כ' דאין איסור לקבל דם פסול ועי' תוס' יומא דף ס"ד ע"א וא"כ אמאי לא חשיב בהך דזבחים דף י"ג ע"א דנ"מ בין קבלה לשאר דברים גם זה דאינו עובר אם מקבל דם פסול ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' פסוהמו"ק פ"א הכ"ח ופי"ד ה"ב דקבלה בלחוד ג"כ הפסול עושה שיריים וכל הדם נפסל כמו גבי זריקה בטמא היכא דזרקו כהוגן שלא במחשבה דאם זרקו במחשבה הפוסלת אינו עושה שיריים כמ"ש התוס' זבחים דף כ"ו ע"ב וכן ס"ל לרבינו וכן דייק רבינו בפ"ב מהל' פסוהמו"ק ה"י אך הר"א ז"ל פליג על זה וס"ל דקבלה אינו עושה שיריים והטעם משום דבאמת קבלה הוא דבר ממילא ולא פעולה כמבואר בזבחים דף י"ג ע"ב וע"ש דף כ"ה ע"ב רק רחמנא עבדה עבודה כיון דלא סגיא דלא עביד כמבואר בזבחים שם וזה רק היכא דעשה בכשרות אבל בפסול שוב לא הוה כלום וזהו כונת הירוש' פסחים פ"ז ה"ו נעשה כאילו מקבל מים ואף דגבי קבלת פיגול לא אמרינן כן עי' מנחות דף ק"ב ותוס' פסחים דף י"ג ע"ב ד"ה כל ע"ש זה רק גבי פיגול דהדין הוא כך ובלא עבודה לא שייך גדר פיגול וכעין דאמרינן בכ"מ לפיגולו מרצה וזהו כונת הגמ' מעילה דף ד' ע"ב הלנה הוה מעשה עביד בידים ומחשבה כו' עי' שם בתוס' ורש"י ובאמת ר"ל דזריקת דם שלן עביד העבירה בזריקה דזורק דם פסול ואילו זרק במחשבת פיגול העיקר הפיגול לא הוה רק ע"י הזריקה כמבואר בכ"מ ולכך מיקרי רק מחשבה בעלמא כמבואר זבחים דף כ"ט ע"ב משום דבלא מעשה הזריקה לא חל הפיגול כלל ולכך הוה רק מחשבה ולא פעולה. ובאמת רש"י ס"ל במעילה דף ה' ע"ב ד"ה הפיגול דקבלה גם גבי פסול פיגול לא מיקרי קבלה לענין דין אך במנחות דף ק"ב לא משמע כן וכ"כ בזה ועי' במ"ש רבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ג הי"ט דכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב והוה מהך דזבחים דף כ"ז ע"ב וע"ש דף פ"ז ע"א ובכריתות דף כ"ד ע"ב וכבר הארכתי בזה אם שייך לומר בזה אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה כמו הך דתמורה דף כ' ע"ב וקבלה לא הוה עבירה וכן י"ל גבי הך דמבואר בזבחים דף כ"ז ע"ב דשלא במקומו לאו כמקומו דמי ומ"מ לא יאספנו ור"ל דהוה כלחמו של מזבח המבואר שם דף פ"ה דנהי דלא הוה קרבן דאין בו מעילה מ"מ מיקרי לחמו של מזבח רק דנ"מ על הדם שנשאר דאם כמקומו דמי לא מהני זריקה ועי' מ"ש התוס' זבחים דף ל"ד ע"ב ד"ה פסול ע"ש בשם ר"א וכן שיטת רבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ג ה"ז גבי ק"ק שנשחטו בדרום דאם עלו לא ירדו ומ"מ ס"ל דאין בהם מעילה וכן לא מהני בהו לאקבועי בפיגול משום דהוה כמו בלא זריקה וכ"כ בזה במ"א. עכ"פ אמרינן דכל פעולה דהוה ממילא הפעולה מועלת רק היכא דעביד כדין אבל בל"ז אינו כלום וכן נראה להך דמבואר ב"ק דף ק"ו ע"א הובא בתוס' שם דף ס"ב ע"ב וכ"מ דכפל בטוען טענת גנב לא מחייב רק בשבועה בב"ד ועפ"י דין משום דזה דבר דצריך לעשות פעולה וקנין והנה רבינו ס"ל בהל' שבועות פי"א ה"י דגבי שבועת הדיינין לא מהני מושבע מאחרים עד שיענה אמן דהוה כמו מפי עצמו אך מתוס' שבועות דף ל"ח ע"ב ד"ה לאתפוסי לא משמע כן רק דגם בב"ד שייך מושבע מפי אחרים לדינא והנה במכילתא פ' משפטים מבואר להדיא דבלא אמן אין השבועה כלום לדינא וכן מבואר בספרי פ' נשא פסקא ט"ו דגבי שבועת הדיינין בלא אמן הוה שבועת שוא ומ"מ דוקא בב"ד וכן שם גבי פרשת סוטה אף דזה הוה כמושבע מפי עצמו כמבואר בשבועות דף ל"ו מ"מ בעי דוקא שיהא משביעה כהן כמבואר בספרי שם פסקא י"ב דזהו בגדר דין דהרי אף אם שכחה עכשיו שזנתה מ"מ נבדקת אף דמשיטת רש"י שבועות דף כ"ו ע"ב לא חל שבועה כלל ועי' תוס' שבת דף ס"ט ע"א ע"ש וע"כ דזהו גזיה"כ ועי' מ"ש הר"ן רפ"א דנדרים בשם ר"ת ולכך נחשב ג"כ כמושבע מפי אחרים וא"ש מ"ש שם הר"ן כיון דע"כ בעי שתשמע השבועה מפי הכהן ועי' בירוש' סוטה רפ"ז אם מהני עפ"י מתורגמן וכמו גבי ב"ד עי' מכות דף ו' ע"ב ובר"ן נדרים דף ח' ע"ב בשם ירוש' גבי היתר חכם ועי' בספרי פ' שופטים פסקא קע"ו גבי נביא דצריך שישמע מפיו ולא מפי המתורגמן ואז אינו חייב על העובר על דברי נביא ע"ש ונראה דאינו חייב ג"כ רק בעת שהנביא מתנבא לא אח"כ אם אומר שכך באת לו נבואה וזהו מה דמבואר בסנהדרין דף פ"ט ע"ב היכא דמוחזק שאני ע"ש בתוס' מהך דיבמות דף צ' ע"ב משום מגדר מילתא ובירוש' תענית פ"ב ה"ח ובדבורך עשיתי אך נ"מ כך דאז לא הי' מתנבא רק שאמר שכך באת לו נבואה ואז צריך אות ומופת דאז הוה רק בגדר נאמנות שכך באת לו בנבואה ועי' בירוש' סנהדרין שם דמספקא לי' אם ב' נביאים מתנבאים כאחד אם נאמנים בגדר עדות ובאמת הירוש' מגילה ספ"א ס"ל דזהו דין דעפ"י נביא יכולין להקריב בבמה בשעת מקדש ואין עליו שם שחוטי חוץ כלל והוה קרבן ונ"מ ג"כ דיכול * להקריב אחר כך האברים בביהמ"ק כמבואר זבחים דף ק"כ ועי' רש"י ברכות דף ס"ג ע"א ובדברי רבינו סוף הל' יסוה"ת ע"ש דלא סבירא ליה כן מחמת הך דיבמות דף צ' הנ"ל. אך מלשון המשנה שבועות דף ל"ו ע"ב דלר' מאיר גבי פקדון מושבע מפי אחרים לא מחייב קרבן עד שישביעוהו בב"ד והיינו ר"ל בדין כגון שיהי' טענה וכפירה והודאה היכא דצריך ועי' תוס' ב"ק דף ק"ג ע"א וכ"מ אך באמת כך דהנה רבינו בהל' שבועות פרק י' גבי שבועות העדות ס"ל דמפי אחרים בלא אמן צריך שיהי' השבועה דוקא בב"ד רצה לומר ע"י דין וכבר הארכתי בזה בח"ב וא"כ חזינן דלענין זה מהני גם בלא אמן אך שם לכ"ע בקרקעות אם עבר והשביעו אין חייבים קרבן והך דר"ל בירוש' שבועות פ"ו דגבי שבועת העדות אם עבר ונשבע מביא קרבן על קרקע זה רק אם נשבע מפי עצמו ועיין בירוש' שבועות פ"ד גבי נשבע מפיו בקרקעות מהו שיהא חייב וכן הך מחלוקת דשבועות דף ל"ז ע"ב היינו אם עבר ונשבע הוא עצמו לא עפ"י ב"ד דבזה לא שייך ב"ד כיון דאין הדין כן ולכך מביא שם המשנה גבי גנבה שענה אמן דהיינו מפי עצמו וגבי שבועת הפקדון וכן גבי שבועת מלוה כשייחד לו כלי דאז הוה כפקדון כמבואר ב"מ דף מ"ח אז גם במושבע מפי אחרים ולא ענה אמן מהני לענין חיוב קרבן וגם לענין שבועת עדות מפי אחרים בלא אמן י"ל דג"כ בעי להלואה יחוד כלי דלא כתוס' שבועות דף ל"ג ע"ב אך י"ל כמו שמחלקים שם התוס' דף ל"ג גבי קנס משום כיון דיש עדים עדיף טפי ודלא כרש"י שם דף ל"ד ועיין שם בתוס' דף ל"ח ע"א ד"ה אלא אך כ"כ בזה בח"א בהל' שבועות דרש"י ר"ל אף היכא דהוה גמר דין גבי קנס מ"מ פטור מקרבן שבועה כמבואר בכתובות דף מ"ב. אבל במושבע מפי עצמו אז גם בהלואה א"צ יחוד כלי. עכ"פ היכא דלא עשה פעולה בעצם אז לא מהני רק אם הוה כדין דאז הוה פעולה ובל"ז לא ולכך גבי שכחה כיון דזה אינו כלום רק דהתורה אמרה דין היכא דלא מהני הוה כמו שלא הי' כלל ולכך לא שייך בזה גדר דיחוי וכמ"ש והנה לפי"ז גבי שכחה אם בשעה ששכחו הי' בו סאתים ואח"כ נתמעט ונעשה פחות מסאתים והנה רבינו ז"ל כאן מדייק אפי' היה בשניהם כו' ולא כ' יש בשניהם כמו ברישא ומשמע שעכשיו נעשה פחות מסאתים ור"ל שמתחילה היו שניהם אחד ואח"כ נחלקו לשנים וכמ"ש הראב"ד ז"ל בפי' למס' עדיות פ"ד מ"ג דכל דבר שצריך להחלק צריך שיהא גם בהחלק ממנו שיעור הצריך וזה הי' דעתו לחלקם זהו כונת רבינו ועי' מ"ש התוס' ב"מ דף כ"א ע"א ד"ה חצי קב ע"ש דאם יש דבר שלם לא יתחיל אף במקצת ממנו אם הוא של טורח וזה הוה כעין הך דר"ג כאן להך טעם דירוש' משום שאין אתה יכול לפשוט ידיך וליטלו אך יהי' נ"מ אם שכחן בב"א או בזה אחר זה וכ"כ בזה לעיל גבי ג' אינו שכחה:
[השמטה לדף ס"ב ע"ד.במ"ש דבמה עפ"י נביא מותר גם בזמן המקדש. וכןהוא בספרי פ' ראה פסקא ע' ויליף לה מקרא ע"ש: ע"כ השמטה]
קמהכו'. כבר ביארתי לעיל בדיני פיאה הנך דינים דשכחה ובמש"כ לעיל בה' י"ח לחלק בין אם שכחן בב"א או בזא"ז באמת לפי' רבינו בפיהמ"ש כאן בה"ט זה ס"ל לר"י לחלק במה דאמר שם אם באת רשות העני באמצע ור"ל דלא שכחן בב"א רק בזה אחר זה:
איןקמת חבירו כו'. עי' ב"ב דף פ"ג ע"א גבי הך דבעי ר"פ ג' אילנות אם מצטרף שלו ושל חבירו ובהך דכלאים פ"ב מ"ז גבי שלו חטים ע"ש בפי' הר"ש אם אמרינן דהוה ראש תור ובאמת לשיטת רבינו דפסק דגבי שכחה אפי' אם אחד בסוף העולם מכיר בו אינו שכחה לכאורה מ"ט לא יועיל קמת חבירו לעומר שלו להציל וכן יהי' נ"מ אם הקמה הוא בשדה אחרת שלו אם זה מציל כמו בהך דב"ב שם ועי' בירוש' כאן בה"ח אליבא דר"י מה דמביא שם כגון תבואה וכרם ע"ש בר"ש אך באמת ר"ל תבואה שבכרם ולכך קאמר שם דע"כ עדיין לא נראית לבוא לרשות העני דאל"כ הוה כלאים ובל"ז מצטרף ואף דזה הוה שדה אחר:
השוכחאילן כו'. עי' בהשגות ועי' בירוש' פ"ו ה"ד דדוקא שני צבורין הוה שכחה אבל זיתים לא לכאורה משמע כשיטת הראב"ד ז"ל אך באמת שם ר"ל אזיתים אחר לקיטה ואשכחת קציר דאז רק צבורים הוה גמר אבל כ"ז שלא צברן לא הוה גמר וכמבואר בתוספ' דב"מ פ"ט אבל שכחת מחובר הוה גם באילנות וכשיטת רבינו והך דאמר כן פ"ז ה"א דר"י אמר דזית אין לו שכחה רק לשיטת ר"ע שם ר"ל אזית במחובר בשכחה ועי' חולין דף קל"א וכ"כ בזה דהטעם משום דבזית יש בו שלש לקיטות כמ"ש התוס' מנחות דף פ"ו ע"א רק משום דאזלינן בתר חיובו וזה בא כאחת לכן ס"ל דזה רק בתלוש ולא במחובר:
ואעפ"ישהוא כו'. אבל כו'. עי' בהשגות ורבינו מפרש דזהו כונת הירוש' כאן בה"ב דהך דנקט במשנה כל זית שיש בו סאתים לא הוה שכחה קאי אמה דנקט בד"א וכו' כצ"ל וכבר הארכתי בזה לעיל:
זיתהעומד כו'. עי' בירוש' דר"א ס"ל דר"ל כך דחשבינן להך זית העומד באמצע שהוא מצטרף לכל אחד מהשני זיתים וכעין מה דאמרינן בעירובין דף צ"ג ע"א גבי ג' קרפיפות דכל אחד חשבינן להכא ולהכא והוה שיירא וע"ש בירוש' פ"ה גבי עיבור דאם היו שנים ור"ל גבי כפרים המשולשין ועשויין כחצובה ויש שני כפרים מצד זה ושנים מצד זה ואחד באמצע אם מצרפין הכפר לשניהם ומחלק שם דזה הספק רק הוא לשני אנשים דהוה כתרתי דסתרי בב"א וכמבואר בהך דעירובין דף ע"ו ובכתובות דף כ"ז וכ"מ בזה וכן הוא בירושלמי פרק ב' דעירובין גבי פסין ועיין בכורות דף נ"ד ע"ב גבי צירוף דמצרפין להכא ולהכא ושם דף נ"ט ע"ב גבי מנין הראוי משום דעשירי ודאי ולא ספק והנה כאן גבי שכחה לכאורה זה יהי' תליא בהך מחלוקת דספק ממון עניים אם להקל או להחמיר אך כאן דהוה סתרי לכאורה זה תליא בהך בעיא דשבועות דף מ"ז ע"ב גבי שני לוין ומלוה אחד והכי נמי הבעה"ב הוא אחד והעניים הם הרבה וכהך דירושלמי דעירובין הנ"ל. ובזה יש לפרש דברי התוספ' כאן פרק ג' במד"א בזמן שאין מכירו אבל כו' רץ אחריו כו' ועיין בירוש' כאן דגרס להיפך אך בזה יש לפרש כך דכמו דמבואר בירושלמי דעירובין הנ"ל גבי ג' כפרים דגבי שני אנשים הוה תרתי דסתרי ומשום דיכול להיות שיהי' בב"א משא"כ באחד וזהו דאמר בתוספ' דלגבי שני עניים לא הוה שכחה משום דאז יכול להיות בב"א ששניהם ילקטו משא"כ בעני אחד שפיר יכול ללקוט כיון דהוא אינו לוקט בב"א וזהו דאמר בזמן שמכירו יכול ליטול שכחה משניהם דלגבי' הוה ספק שכחה שכחה ואף דבירוש' דדמאי פ"ג ה"ד מחלק שם להיפך גבי המפקיד קופה דבמאה בני אדם הוה של כל אחד דמאי ובאדם אחד הוה הכל ודאי חוץ מאחד יש לחלק דכאן הדין הוא על הזיתים ולא על האדם וכן גבי כפרים המשולשים משא"כ גבי קופות דדמאי הנ"ל אך רבינו ז"ל פסק כר"י שם בירוש':
שםולמה אמרו כו'. עי' בהשגות הר"א ז"ל לא ר"י דמתניתין רק ר"י דירוש' דאמר שם לא סוף דבר נודיין אלא כו' כיון שדרכן ליבחן ור"ל משום דזית חשוב אך לר"י שם רק בנודיין כן ולא בשאר:
המפקיראת כרמו כו'. כבר הארכתי בזה לעיל. והנה הך מה דמבואר כאן דאם זכה מן ההפקר בשדה שאינו שלו מה ר"ל אם הפקירו גם השדה והוא זכה רק בהאילנות לא בהקרקע דזה ע"כ מיירי שהפקירו קודם שנודעו העוללות דאל"כ לא מהני ההפקר כלל וכבר הארכתי בזה לעיל ועי' בירוש' פ"א דמעשרות דזכה בשדה ובגדולי' חייב במעשרות ובירוש' פ"ה דמעשרות ה"ד מבואר דגם גבי הפקר לדידן אזלינן בתר שליש הראשון במעשרות וע"כ רק לקולא דלהיפך אם הפקיר לאחר שהביא שליש פטור מן המעשרות כמבואר שם רפ"א וא"כ ע"כ צ"ל דהך דמבואר בירוש' דזכה בשדה ובגידולי' חייב היינו קודם שהביאה שליש וכאן דע"כ מיירי ג"כ קודם שנודעו העוללות צ"ל דמיירי שלא זכה בהקרקע רק בהגידולים וא"כ לא הוה כרמך או י"ל כמש"כ לעיל דמיירי שגדלו בזמן שהי' הפקר ובשדה שלו כה"ג חייב ובשל אחרים פטור אף אם זכה בהשדה גופה וכבר הארכתי בזה לעיל: