והזקן ביותר כו'. ר"ל הטעם דהוה כמו משמש מת דלא קנה לכ"ע גבי יבם כמש"כ התוס' ביבמות ד' נ"ג ע"ב אף למ"ד משמש מת בעריות חייב ועיין שם בתוס' ד' כ' ע"א ד"ה יבא דס"ל שם דלא בעי רק שיהיה ראויין להקמת שם, ועיין בהך דכריתות ד' י"א ע"א בתוס' שם דנפל מן הגג לא הוה בר זריעה ע"ש, ועיין ביבמות ד' נ"ד ע"א ד"ה ביבמתו דלא קנה מטעם אחר ועיין בתוס' ישנים סוף נדרים מש"כ שם, ועיין בהך דשבת ד' קי"א ע"א ומש"כ התוס' סוטה ד' כ"ו ע"א ד"ה אשת:

והטומטום חולץ כו' ואם נקרע ונמצא כו'. והנה מוכח כאן דמיירי שאין לו אח אחר דאל"כ האיך חולץ ועיין בהך דבכורות ד' מ"ב ע"ב וברש"י שם ד"ה וחולץ ובתוספתא דיבמות ספי"א וא"כ למה נקט הטעם ולא מייבם מפני שהוא ספק מה שייך כאן ספק נימא דאינו בא עליה כלל ואינו בר ביאה וכמש"כ רש"י שם בבכורות וגם קשה למה לא נימא סמוך מיעוטא דסריס למחצה דנקבות ולא ליבעי חליצה כלל, אך י"ל דכאן מיירי כשביציו מבחוץ ועיין מש"כ התוס' ביבמות ד' ס"ד ע"א דאף אם נקרע לא שכיח שיולד לכ"ע ע"ש וזה באמת כונת רש"י בבכורות ד' מ"ב ע"ב ד"ה וחולצין שכתב שם דאינו בן לידה ע"ש ולגבי יבום י"ל דהוה כמו זקן אך באמת ס"ל לרבינו דאף אם נקרע ונמצא זכר מ"מ שם זכר לא חל עליו רק אז וראיה לזה מהך דב"ב ד' קכ"ו ע"ב ע"ש דמוכח דלה הוה נתברר למפרע שהוא בן, ואף דלענין יבום מקרי בן משעת לידה אם נקרע אח"כ זה מחמת הך דיבמות ד' קי"א ע"ב בהך דאביי ורבא וע"ש בתוס' ד"ה קרי כאן מה שהקשו מסריס חמה ע"ש ועיין בדברי רבינו ז"ל בהל' עדות פ"ט ה"ג מש"כ שם דנ"מ גבי עדות אם ראו העדות כשהיה טומטום ואח"כ נקרע אם הוה כמו תחלתו בכשרות אם אמרינן דנתברר למפרע ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' איסורי מזבח פ"ג ה"ג דהוה כמו מין אחר ועיין במש"כ רבינו ז"ל בפ"ד מהל' עבדים ה"א דטומטום אינו נמכר לא בעבד עברי ולא באמה העבריה ע"ש ועיין בה"ג הלכות יבמות ע"ש דכתב הטעם משום דלאו בר אולודי ועיין בירושלמי נזיר פ"ב ה"ז ע"ש ועיין בהך דחגיגה ד' ד' ע"א מה דהקשה שם איצטריך קרא למעוטי ספיקא ולא מתרץ דנ"מ כמו דאמרינן בירושלמי שם דאם נקרע בשאר הימים דאם מחמת ספיקא בודאי חייב וע"כ צ"ל דס"ל דזה לא הוה בירור למפרע רק מכאן ולהבא ועיין בהך דר"ה ד' ז' ע"א גבי בל תאחר דלא חשבינן עד שיהיה בן ח' ולא אמרינן נתברר למפרע ועיין בבכורות ד' ל"ט ע"א בהך בעיא דפנחס וכ"כ בזה:

לפיכך אם עבר ובעל. עיין תוס' ד' ח' ע"ב ד"ה כל היכא ושם ד' מ"ד ע"א ד"ה אלמא דהוה כמו קיימי אבראי לענין יבום וע"ש ד' פ"ד ע"א ומש"כ רבינו ז"ל בהל' ממרים פ"ד ע"ש. והנה באמת נוכל לומר דלכך מקשה מהך דאם בעלו קנו די"ל דנהי דלא קנה משום יבום מ"מ קנה משום אישות ואיסור אשת אח כבר פקע כיון דצריך לחלוץ וע"ש ד' ח' ע"ב ושם ד' י"א ע"ב גבי צרות מחזיר גרושתו דאף דהיא פטורה מן החליצה מ"מ ס"ל שם דצרתה צריכה חליצה ולא נקרא צרת ערוה דליכא עליה כרת וכיון דחל עליה הקדושין שוב י"ל דפקע היבום שלה כמו שהקשו התוס' ביבמות ד' י"ו ע"א ד"ה בנו ולא שייך כאן תירוץ התוס' שם כיון דהיבם עצמו קידשה אך מ"מ צרתה לא פטרה אך י"ל דשם קאי אליבא דרב דס"ל אין קדושין תופסין ביבמה וגם י"ל דזה תליא בהך דשם ד' נ"ו גבי ביאת שוגג ע"ש. ובזה יש ליישב מה שהקשה שם התוס' ד"ה מיתיבי דרבא גופא ידע להך ברייתא וי"ל משום דשם קאי לר"ל ור"ל ס"ל אין קדושין תופסין ביבמה כמש"כ התוס' סוטה ד' י"ח ע"ב:

חוץ ממחזיר גרושתו כו'. עיין בה"ה מש"כ חוץ מביאתה ועיין בכס"מ אך ר"ל כך דכיון דזה הוא מחמת הבעל לא מחמת היבם לא מיגרע הזיקה ועשה דוחה ל"ת לא שייך כאן דהאיסור הוא מחמת הבעל ולכך ביאה לא קנה ומ"מ חליצתה פטרה צרתה ולא דמי להך דלקמן פ"ז ה"י ועיין מש"כ התוס' כאן ד' כ"ז ע"א ד"ה שמואל ע"ש:

עשה שמעון מאמר כו'. עיין בה"ה מה שהקשה למה לא כתב רבינו דאף בלא מאמר כן ונ"ל דס"ל לרבינו כדאמר רב אשי כאן ד' כ"ז ע"א לא אלימא זיקה לשויה לצרה כערוה ע"ש וא"ש:

אשה שזינתה כו' אבל סוטה כו' ואם כו'. הנה מוכח מדברי רבינו דמה שסוטה פוטרה מחליצה לא מחמת שהמעשה פוטרה רק שהדין פוטרה וכל זמן שלא נתברר לא נפטרה וגבי ספק סוטה הוא מטעם אחר כמבואר בסוטה ד' ה' ע"ב וע"ש בתוס' ועיין שם ד' כ"ט ע"א בתוס' ד"ה שכן בשם הירושלמי דמצריך קרא אחר ליבם ע"ש ועיין בהך דסוטה דף י"ח ע"ב גבי הך דבעי ר' ירמיה מהו שיתנה על נשואי אחיו ע"ש ואם נימא דהמעשה הוא פוטרה א"כ היאך מתנה על זה דהא אם עשתה כן אינה אשתו כלל ולא מהני הקינוי שלו כלל וע"ש ברש"י ד"ה הא ע"ש ועיין בהך דכתובות ד' מ"ו ע"א גבי מוציא שם רע על נשואי אחיו מהו וממעט שם מקרא והתם ג"כ כן הא לפי דבריו אינה אשתו כלל וע"כ כמו שכתבתי, ועיין שם ד' מ"ה ע"א מה דאמר שם דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא כו'. ובאמת לפי שיטת התוס' ביומא ד' י"ג דחופה לא מהני רק בבתולה וא"כ לפי דבריו לא קנה אותה כלל בהחופה וגם לא הוה רק ארוסה ועיין בירושלמי שם בכתובות דגבי ארוסה ליכא לכו"ע דין של מוציא שם רע ע"ש, ועיין בירושלמי ספי"ב דיבמות גבי הוא אומר לא בעלתי אם הוא נאמן על הבן לעשותו שתוקי ע"ש ועיין לקמן בהל' אס"ב פט"ו הי"ב והל' ט"ו וזה ג"כ משום זה דלפי דבריו אינה אשתו כלל ולכך אינו נאמן לומר שאינו בנו. אך יש לומר דרק היכא שעל ידי אמירתו הוא נעשה ממזר או בן גרושה אבל בלא זה לא, ועיין בשלטי גבורים פ"ד דקדושין דס"ל דרק אם אומר שבנו הוא וממזר מחייבי כריתות אבל אם לפי דבריו אינו בנו כלל אינו נאמן ובאמת י"ל דשם קאמר זה ר' יהודה ור"י לשיטתיה דס"ל בכ"מ דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר עיין יבמות ד' מ"ז ע"א וא"כ לדבריו הוה ממזר ודאי ועל זה האמינתו התורה משא"כ לדידן דס"ל דעכו"ם הבא על בת ישראל אף בא"א הולד כשר וא"כ אף לפי דבריו לא הוה ממזר ודאי י"ל דשוב לא מהני עדותו כלל אך רבינו לא פסק כן ועיין בפה"מ לרבינו פ"ד דקדושין שם. ובזה יש לבאר ג"כ מה דאמרינן בהך דכריתות ד' י"ח ע"ב דאין יוהכ"פ מכפר על חצי שיעור ע"ש וטעמא מאי משום דזה כבר מבואר בהך דזבחים דף ו' ע"א דכל כמה דלא עבר על הדבר לא שייך גדר כפרה ע"ש גבי סמיכה ועיין תוס' מכות דף י"א ע"ב גבי גלות כה"ג ע"ש בד"ה אמר והנה האיסור של חצי שיעור הוא משום דחזי לאצטרופי וא"כ אם נימא דיוכ"פ מכפר שוב נתגלה למפרע דלא הוה חזי לאצטרופי ושוב אין שייך בו גדר כפרה ואכמ"ל: