Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Marriage Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ומתחלת יום כו'. עי' בקדושין ד' ע"ט ע"א בהך דרב ושמואל וע"ש ברש"י ותוס' אם בתוך ששה אם הביאה סימני בוגרת אם הוה סימנים ועי' בירושלמי פ"א דיבמות סה"ב דס"ל דתוך ששה אין עושין מעשה ובאמת לפי המבואר ברש"י נדה ד' מ"ז ע"ב גבי הלכה כדברי כולם להחמיר מוכח דזה לא הוי בגדר ספק רק דהוה כמו שני הרשותין יש עליה ויצאה רק במקצת מרשות אביה והך דרב ושמואל דקדושין שם הם פליגי בהך מחלוקת דנדה ד' מ"ט ע"א אם תוך הפרק כלאחר הפרק או כלפני הפרק ע"ש בתוס' ד"ה אב"א ע"ש וכן הך מחלוקת דיבמות דף פ' ע"א גבי אוכל חלב כו' בהך דרב ושמואל לפי המבואר בירושל' שם ספ"י פליגי ג"כ בזה אם שנת השמונה עשר או הכ' אם כלפניו או כלאחריו, ועי' בהך דסנהדרין ד' י"ג ע"א גבי יום תקופה אם מתחיל או גומר, ועי' תענית דף י' ע"ש ורש"י שם ד' י"ג ע"ב ד"ה אין הבוגרת, ועי' תוס' נדה דף ב' ע"ב דאמר שם דבגרות תלוי בשערות ומה שייך זה אך י"ל דס"ל כשיטת רש"י סנהדרין דס"ו ע"ב דירבה שחור על הלבן הוא שיעור בגרות וע"ש ד' ק' ע"ב, ועי' נדה ד' נ"ב ע"ב דס"ל לר"י דהמיאון הוא עד שתקיף העטרה והוא סימן בגרות לדידיה כמבואר שם ד' מ"ז ועי' בירושל' דיבמות פ"א ה"ב דמבואר כך ועי' ברש"י סנהדרין דף ק' ע"ב ע"ש ועיין מש"כ המרדכי ביבמות פרק מצות חליצה דס"ל ג"כ דזה תליא בהך דקדושין דף ע"ט:
הבת שילדה כו'. עיין בה"ה. ועי' מש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' אישות פי"ט הל' י"ד. אך באמת כך דהנה עי' בסנהדרין דף ל' ע"ב גבי אחד אומר שתים בגבה ואחד אומר שתים בכריסה דמצטרפי ובירושלמי בכתובות ובסוטה מבואר להיפך והטעם כך דפליגי בזה אם הסימנים ראיה על הגדלות או זה גופה היינו הסימנים הם גדלות רק דצריך לזה שנים ג"כ דאם נימא זה גופה הוי גדלות שפיר הוי גדר עדות ומצטרפי אבל אם נימא דזה רק סימן לגדלות אז לא שייך בזה צירוף דזה אין עליו שם עדות כלל * ובזה י"ל הא דאמרינן בקדושין ד' ס"ג ע"ב דנאמן רק לנדרים כו' אבל לא למכות כו', ועי' שם בתוס' ד"ה נאמן משום דכיון דעליו מוטל הדבר לכך נאמן ר"ל דהוה כגדר שליש עי' גיטין ד' נ"ד ע"ב כה"ג ביוהכ"פ ושם ד' ס"ד ע"א ע"ש ועי' ברש"י בכורות ד' מ"ט עד שיאמרו לו ובהך דקדושין ד' ע"ג ע"ב גבי חיה ע"ש ועי' ב"ב דף כ"ט ע"א גבי שיבבא ע"ש אך זה רק בדבר שעל ידו נגמר הדבר וכמו לשיטת רבינו בהל' נדרים דבי"ג שנה ולא הביא שתי שערות הוה מופלא סמוך לאיש מן התורה ולכך דייק רש"י שם לחרמים חרמי בדק הבית משום דכיון דכתבו התוס' תמורה ד' ל"ב דחרמי כהנים לא שייך בהם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דלא הוי גדר הקדש רק גזירת הכתוב אף דמועלין בו וא"כ י"ל דלא שייך בו ג"כ גדר מופלא סמוך לאיש. והנה עי' בנדה ד' מ"ה ע"ב למ"ד תוך זמן כלפני זמן ולא קי"ל כן אך י"ל דזה רק דאין השנים סימן אבל מ"מ השערות הוה סימן לענין דאם נולדו בו השערות בתוך הזמן ואח"כ היו בו כשהגיע זמן השנים אז לא הוי שומא והוה גדול מכאן ולהבא ומ"ד כלאחר זמן ס"ל ג"כ צריך שיהיו קיימות עד לאחר שיגיע זמן השנים אך דס"ל שהוא גדול למפרע וכמו לרבי יוסי בר"י שם דף מ"ו ע"א ועי' בירושלמי פ"י דיבמות דמבעי ליה לריבר"י אם למפרע הוה גדול או מכאן ולהבא ע"ש ועי' תוס' נזיר דף ל' ע"א דס"ל התם דהוה שומא לרבי יוסי בר"י ועי' רש"י קדושין ד' פ"א ע"ב וגיטין ד' ס"ה ע"א ד"ה חולצת ע"ש מה שהקשה התוס' ובזה א"ש דר"ל אח"כ ומכאן ולהבא רק דהשערות לא הוה שומא וס"ל לרבינו דגם בבנים כן דרק אם הבנים נשתיירו עד אחר שנתגדלה וגם היא קיימת וא"כ א"ש אבל קודם שתגיע לגדלות אין עליה שם גדולה ועי' ביבמות ד' ק"ז ע"ב גבי הך דאמר שמואל עד שתגדיל ותאמר רוצה אני כו', דמשמע שם לכאורה שאם לכשתגדיל הדרה ממיאון בטל המיאון וע"ש ד' ק"ט ע"ב מן המיאונים דלמא גדלה ומיחרטא משמע דמהני חרטה ואף אם באמצע קיבלה קדושין מאחר ולמ"ד שם דף ק"ט ע"ב דקדושי קטנה מיתלי תלי וקיימא מ"מ אם מת השני יכולה לבטל מיאון הראשון וכמו דאמרינן בירושלמי ריש פ"ג דקדושין גבי המקדש לאחר ל' וגם י"ל דזה תליא אם יש מחילה לקטנים עיין תוס' ב"ב ד' קמ"ג ע"ב וד' קמ"ז ע"ב וב"ק ד' פ"ד ע"א גבי אבוה דינוקא ע"ש ותוס' שבועות ד' ל"ג ע"ב גבי קנס ועי' בירושלמי פ"ג דכתובות הל' ו' גבי אמרה אפשר בוררת וחוזרת ובוררת ומ"מ יכולה להנשא לאחר ולא חיישינן שמא תתרצה בקדושין הראשונים משום דלא חיישינן דלמא מקלקלא נפשה עי' בירושלמי פ"ז דכתובות גבי ע"מ שאין עליה נדרים והלכה אצל חכם כו' ולא גזרינן שמא תלך אצל חכם ועי' בתוס' שם ור"ן נדרים ד' פ"ה גם י"ל דמיאון של קטנה לא מהני כמו בהך דכתובות ד' י"א ע"א דרק אם הגדילה אז הוה מחאה גבי גר קטן ע"ש רק מ"מ מהני המיאון של קטנות דכשתבוא לגדלות תהיה אז יכולה למאן וכמו בהך דנדרים ד' ע"ז ע"ב לב"ש גבי שבת ע"ש בראשונים, ועי' בירושלמי כאן דאמר שם תמתין עד שתגדיל ותמאן ולמה לן תמתין שתגדיל הא לא קי"ל כב"ש רק דס"ל דב"ה לא פליגי אב"ש רק היכא דהיא עצמה נישאת דלא חיישינן למקלקלא נפשה כמ"ש אבל כאן דצרתה מתייבמת שפיר ניחוש דלמא אח"כ תבטל המיאון ונמצא צרת ערוה למפרע ולכך לא תנשא עד שתגדיל ואז בנים הוי כמו סימנים כמ"ש לעיל ועי' בתוספתא נדה פ"ו דאמר שם מבן י"ב שנה ויום אחד ועד בן י"ג הרי הוא כאיש לכל דבר וע"כ צ"ל כמו שכתבתי דמכאן ולהבא הוי סימן לכו"ע:
[השמטהמש"כ שם גבי ב' שערות וכןהטעם במה דפליגי בסנהדרין דף ל' ע"ב ובירוש' שם אם גבי עדות חזקה מהני צירוף עדות וע' ב"ב דף נ"ו ע"ב ובבעה"מ שם והטעם כך דהחזקה לא הוי עדות דהשדה שלו רק הוכחה מדלא מיחה ודאי שטר היה לו ואבד וכמבואר בכ"מ וע' סנהדרין דף כ"ג ע"ב דאמר שם חזקה מכח שטר היא וכ"ז שאין עדים על זה אין ראיה ובזה א"ש מה דמבואר בירוש' ב"ב פ"ג ה"ו דאם הביא עדים והזים עדי חזקה צריך להחזיר הקרקע וגם הפירות ולכא' תמוה הא כיון שלא אכל למה צריך לשלם הפירות וע' תוס' ב"ב דף ל"ג ע"א ד"ה ה"ג וצ"ל דכיון שאין לו עדים ע"ז שוב פקעה ההוכחה וזהו כונת הירוש' בסוטה דהוי כמו שעד אחד מקיים שני עדים על השטר ועד השני מקיים ב' עדים של השטר דלא מהני והך דסנהדרין הנ"ל צריך לאמר שכל אחד אומר שהיה עוד אחד עמו וכן ר"ל הירוש' דסוטה פ"א גבי נתייחדה עמו בעד אחד שחרית כו' ובזה א"ש הך דמכות דף ו' ע"ב גבי עדות מיוחדת וע"ש בריטב"א אך י"ל דטעם הירוש' דב"ב הנ"ל גבי עדים זוממין דכיון דחזינן דהוא מביא עדים שקרים הוי ע"ז כגזלן וא"ל חזקה כמבואר שם דף ל"ט ודף מ"ז וזהו ג"כ כונת הרשב"ם ז"ל ב"ב דף ל"ב ע"ב ד"ה אמאי מה דמחלק שם דכאן לא הוי מיגו דהוי כמו במקום עדים ולכא' דבריו תמוהים דמאי נ"מ מכל מיגו דעלמא ואין לאמר דס"ל כמש"כ התוס' שם דף ל"ג ע"א ד"ה ה"ג דאם אומר שאכל רק שתי שנים ואין לו שטר צריך לשלם גם הפירות אף עפ"י עצמו דכיון דאין לו שטר הרי כמו שאנו יודעין שאין הקרקע שלו דהרשב"ם לא ס"ל זה כמבואר שם דף ל"ד ע"א וע"כ צ"ל דכיון דלפי דבריו הוי שטרא זייפא הוה כמו דאמרינן בכתובות דף ל"ו ע"ב דשוב אינו נאמן גם בשטר מקוים. אך באמת כונת הרשב"ם כך דמיגו לא שייך רק מטענה לטענה וכאן הטענה אחת שאומר שלקחה רק אם בזה השטר או בשטר אחר ומה נ"מ ובפרט אי נימא דהשטר הוא כאן שטר ראיה ולא שטר קנין וע' ברשב"ם שם בד"ה אמר לו דכ' שם וגם שני חזקה כו' ולכאורה קשה הא מבואר בתוספתא כאן פ"ג ובירוש' פ"ו דשבועות דהמחזיק מחמת אונו ונמצא פסול דלא מהני חזקה ע"ש אך נ"מ בין שטר ראיה לשטר קנין דבשטר קנין אם נמצא פסול לא מהני חזקה ובשטר ראיה מהני וע' ב"ב דף קנ"ד ע"ב ובזה א"ש ג"כ הך דשם דף ק"ע ע"א וברשב"ם ד"ה רשב"ג דפי' חזקה חזקת קנין לא חזקת ראיה דכאן לא מהני חזקת ראיה כיון דאיכא שטר והשטר אינו מועיל וכמבואר בירוש' הנ"ל. וע' הל' טוען פי"ב ה"ב מש"כ שם דאין מאמינים להשוכרים שדרו בה תמיד מחמת שזה הדבר תלוי בהן כו' ע"ש בה"ה וע' בקדושין דף מ"ג ע"א דמבואר דשליח נעשה עד וטעם רבינו צ"ל כך דהיכא דהם עדים להבעל דין ודאי מהני עדותם כמו בהך דקדושין הנ"ל משא"כ כאן דהבעל דין טוען שלקח ממנו רק דיש עליו טענה שטרך היכא וע"י חזקה ג' שנים נדחת הטענה וא"כ מה שאומרים שדר הוא ג' שנים זה לא הוי עדות להקנין וכן מה שהוא אומר שהם לא דרו ג' שנים בקביעות זה לא הוה הכחשה להקנין רק לבטל דיבורם מה שהם אומרים שדרו ג' שנים שלימות הוי הם כבעלי דינים וצריך עדים אחרים וכמו גבי עדים זוממים דכיון דאין מכחישין להמעשה רק להעדים הוי העדים כבע"ד והשניים נאמנים וע' תוס' ע"ז דף ג' ע"א ד"ה נוגעים. ולכך שפיר י"ל כשיטת הירוש' דלא מהני לצרף עדותן: ע"כ השמטה]
או עד שיהיה בן ל"ה כו'. עי' בהשגות ועי' בהה"מ אך י"ל דס"ל להראב"ד דנ"מ דשאר סימנים אם יש לו רק סיכי דיקנא כמבואר בגמ' גם נ"מ אם אח"כ הביא הזקן דאז אם יש בו עוד סימני סריס לא מהני הזקן כמ"ש התוס' כאן אך באמת לשיטת הראב"ד ז"ל קשה היאך משכחת לה דעד ל"ה הא לא הביא זקן וע"כ צ"ל כמ"ש כגון שיש לו סיכי דיקנא אך י"ל לשיטת הראב"ד ז"ל כגון אם הביא ב' שערות אח"כ שוב אי אפשר לומר שהוא קטן אבל אם לא הביא אינו גדול עד ל"ה:
וכשיהיה בן י"ג כו'. שאין זה מביא סימן, עי' שבת ד' קנ"ב ע"א דמוכח כן ועי' בהך דיבמות ד' פ' ע"א מה דאמר אין הסריס נידון בבן סורר ומורה כו' ולמה אמר שם חתימת זקן התחתון ולא אמר סתם שתי שערות כמבואר במשנה וזה אין לומר דר"ל דחיישינן שמא כבר הגיע זמן שראוי להקיף וכאן אי אפשר לידע זה ועי' מש"כ רבינו בסוף הל' ממרים וצריך לבדוק אותו שמא הקיף וכאן לא שייך בדיקה דאין הלשון משמע כן אך נ"ל דגבי בן סורר ומורה צריך דוקא שיהיה ב' השערות במקום אחד ובזקן התחתון דוקא ושם ר"ל אסריס אדם וב' שערות יכול להביא אך לא זקן התחתון ועי' ב"ב ד' קכ"ו ע"ב דטומטום שנקרע אינו נידון בבן סורר ומורה ועי' ביבמות ד' פ"ג ע"ב דזה מחלוקת אם הוה סריס ועי' לקמן בהל' כ"ה ועי' בה"ג דלאחר שנקרע מביא זקן ע"ש וגם נ"מ להך דיבמות ד' ע"ט ע"ב דסריס חמה מתרפא היאך דינו לגבי בן סורר ומורה אם נתרפא אם הוה כהך דב"ב הנ"ל או זה הוה בירור למפרע ועיין תוס' יבמות דף קי"א ע"ב ד"ה קרי:
בן י"ג כו'. ונראה בו כל הסימנים, עיין בהשגות, אך י"ל דר"ל הזקן וזה ר"ל סימן של מעלה ועיין מש"כ רבינו בהל' עדות פ"ט ה"ח יע"ש, ובאמת נ"ל דגבי איש ג"כ יש סימן בגרות והוא הך הקיף זקן התחתון דסנהדרין ד' ס"ח ע"ב גבי בן סורר ומורה ואם הקיף זקן העליון זהו מה שר"ל רבינו סימן בגרות למעלה וזה נקרא איש ועי' בירושלמי ריש פ"ח דסנהדרין דאיש מיקרי משיתפשט הכף והוא סימן בגרות באשה עי' נדה ד' מ"ז וד' נ"ב ובירושלמי פ"א דיבמות וזהו מה דר"ל בירוש' הושחר הקדירה מבחוץ ועי' בהך דחולין ד' כ"ד ע"ב נתמלא זקנו וכ"מ:
לפיכך בבן ובבת כו'. והנה סימן בינוני לא הביא רבינו ונ"מ לדידן דזה ודאי השערות מתחילין ליגדל קודם שנים רק שיעורן אינם מביאים עד שיהא בן י"ג שנים ואם הביא קודם הויא שומא וא"כ נ"מ כך אם נולדו בו ב' שערות וכשהגיע לי"ג היה שיעורן כדי שינטל בפי הזוג ועוד ב' שערות שקודם שנת י"ג היו כדי לקרוץ בציפורן ואח"כ נעשו כדי לכוף ראשן לעיקרן כשהגיע לשנת י"ג וא"כ לפי"ז אם לא היה מאן דס"ל דלקרוץ בציפורן הוה סימן גדלות אז ממ"נ הוה גדול אבל עכשיו דפסקינן הלכה כדברי כולם להחמיר ולמ"ד קריצת צפורן הוה סימן גדלות א"כ הוה הני שערות שומא דהא נגמר בשיעורן קודם שהגיע לשנת י"ג וא"כ הוה ספק גדול ועי' בהך דברכות ד' מ"ח ע"ב בתוס' ד"ה קטן פורח ע"ש דזה מיקרי פורח ובאמת לפי מה דמבואר במס' פרה פ"ב מ"ה דר"ע ס"ל דב' שערות הפסולות בפרה רק אם הם במקום אחד ע"ש ור"ע ס"ל כאן כדי שינטל בזוג ועיין בשבת דצ"ד ע"ב מוכח דנטלות בפי הזוג הוא שתים בבת אחת ע"ש, וה"נ ר"ל כך דר"ל שיראה במקום אחד ומאן דפליג ס"ל דלא בעי ובזה א"ש מש"כ התוס' שם ד"ה הלכה דכיון דפסקינן הלכה כדברי כולם להחמיר לחומרא אף אם אין ב' שערות במקום אחד הוה גדול ע"ש והיאך מבואר זה ובזה א"ש, ועי' מש"כ התוס' נזיר דף מ"ב ע"א ד"ה אמר מר ועי' בירושלמי נזיר פ"ו הל' ג' בהך מחלוקת בכמה שערות לוקין מה שהביא הך ברייתא יש תולש ב' שערות ועי' בבלי דף מ' ע"א ובתוספתא פ"ד דמכות ונזיר ד' ל"ט ע"ב ושייר כדי לכוף ראשו ועי' רש"י שם דף ו' ע"ב. ועי' בהך דנגעים פ"ד מ"ד ע"ש במחלוקת דר"מ ור"ש, ובאמת לכאורה קשה אם נימא דמה דפסקינן הלכה כדברי כולם להחמיר הוא משום ספק א"כ גבי נגעים הא קי"ל ספק נגעים להקל, וגם יהיה נ"מ גבי שער צהוב דרק קצור טמא אבל כשיעור טהור עי' נגעים פ"י מ"א, ומש"כ רבינו ז"ל שם פ"ח הל' ה' והל' ו' וא"כ לפי"ז אם היה בו שער צהוב כדי לינטל בפי הזוג ושער שחור ג"כ כן אז הוה תרתי דסתרי לטהר וצ"ל דהוה ודאי סימן רק לחומרא וכעין מש"כ רש"י ז"ל בנדה דף מ"ז ע"ב גבי הלכה כדברי כולם להחמיר ע"ש וכבר כתבתי בזה:
וצריכות להיות במקום אחד. עי' מש"כ רבינו ז"ל בפיה"מ ספ"י דיבמות ע"ש:
ואפילו שתיהם כו'. נ"ל כי בזקן התחתון צריך דוקא שתי גומות דהא מבואר ברש"י יומא ד' ע"א ע"ב דדרכו של שער זקן התחתון להתפצל ע"ש וא"כ יש לחוש שמא היתה שערה אחת:
ושערות היו בהם ונשרו כו'. וכן כתב רש"י ביצה דף כ"ח ע"ב דהגומות אינן כלום רק משום שהיו בהם השערות וא"כ לפי"ז אם היה בו שערה אחת ונשרה ונשתייר בו גומא ואח"כ נולד עוד שערה עם גומא אין מצטרפין דבשעה שנולדה שערה האחרת לא היתה הראשונה, ועי' מש"כ הרשב"ם בב"ב ד' נ"ו ע"ב ד"ה אלא ע"ש דזה הוה רק שומא בעלמא אם לא היו השערות בבת אחת ועי' בהך דשבת דף פ' ובירושלמי שם פ"א דשבת מה דמחלק בין אכל חצי זית חלב והקיאה וחזר ובלעה ובין חצי גרוגרת ע"ש, ועיין בהך דשבועות ד' כ"ח ע"א גבי מה דאמר שם רב אשי מי גרם לשניה ע"ש ברש"י וה"נ י"ל כן כיון דהגומא נעשה ע"י השערה הוה כמו שעדיין השערה קיימת. והרשב"ם ז"ל ר"ל כמו דמבואר בס' שאלתות דרב אחאי גאון דלמה דאמרינן חיישינן שמא נשרו הגומות ג"כ מתפשטות ע"ש בפ' בחקתי וגם י"ל דזה תליא אם הסימנים הוה בעצם סימן גדלות או רק סימן לגדלות וכבר כתבתי בזה:
כשבודקין הבת כו'. עי' בירושלמי פ"ב דר"ה גבי דנאמנת לומר שהיה חמה כשנולד התינוק לחלל שבת על המילה ועי' ברי"ף פ"ד דיבמות על הך דדף ל"ט ע"ב ע"ש ועיין יומא ד' פ"ד ע"ב ע"ש ברש"י דאין מחללין שבת עפ"י נשים וצ"ל דגבי אומדנא שאני לא מהני אומדנות הנשים, ועי' ב"ק דף קי"ב ע"ב גבי זימנא דבי דינא עפ"י אשה ועי' בסנהדרין ד' י"ד ע"ב לגבי פדיון מע"ש ע"ש, ועי' בהך דנדה דף כ' ע"ב אם נאמנת לומר כזה טיהר חכם פלוני ע"ש ובירוש' שם דנאמנת אשה לומר ילדתי או לא ילדתי אבל אינה נאמנת לומר זכר או נקבה ע"ש, ועי' מש"כ הר"ן ז"ל פ"ד דקדושין על הך דדף ע"ג ע"ב גבי נאמנת חיה לומר ע"ש, והנה להני תנאי דס"ל בגמ' דאינן נאמנות אם אומרות לאחר י"ב שנה ולא בעל דאז לא חיישינן שמא נשרו אם אומרות שאין לה שערות אם נאמנות לכאורה נראה דמהימנא דאל"כ אמאי לא מוקי לה בגמ' הך דנאמנת אשה כה"ג אך י"ל דשם קאי לר"י ולר"ש והם ס"ל דבלא בעל יכולה למאן אף אם הביאה ב' שערות כ"ז שלא בגרה כמבואר שם דנ"ב ע"ב אך הוה מצי למימר דנ"מ לסימני בגרות:
האב שאמר כו'. והנה נ"ל דהך דאמר כאן דנאמן לערכין ר"ל כמה שנים הוא דנ"מ אם אמר אחר ערכו עלי ולא כר"ש, וע' בקדושין דף פ' ע"א גבי מלקין וסוקלין על החזקות ומש"כ רבינו ז"ל לקמן בהל' א"ב פ"א ע"ש, ולפי מה שכתבתי לעיל דכיון דכאן לא נגמר הדבר עפ"י עדותו לכך לא מיקרי הוחזק ועי' בר"ש במס' טהרות פ"ה מ"ט וברישא שם לא שייך הוחזק כיון דבעצמה אין נ"מ דהיא קטנה ונ"מ רק לאחר ובזה לא שייך הוחזק גבי מיתה ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' א"ב פרק ט"ו הל' כ"ז ופ"כ הל' י"ג דאם הוחזק עצמו בכהן ובא על גרושה הויא רק ספק חללה ע"ש ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' ממרים פרק ה' הלכה ט' גבי שתוקי דמשמע אף שהוחזק אינו נסקל ע"ש ועי' נזיר דף מ"ט ע"א ובהך דיבמות ד' נ"ד ע"ב ע"ש גבי הך צריכתא דאחות אב ואחות אם ועי' בדברי הירושלמי סוף פ' י"א דיבמות גבי אביו ודאי ע"ש:
וטומטום ואנדרוגינוס כו'. עי' בהשגות הראב"ד ועי' בה"ה דלמה הוי גדול בן י"ב אך באמת נראה דס"ל לרבינו דבאמת גדלות מתחיל מבן י"ב רק כיון דקי"ל דאין גדלות בלא שערות וגם קי"ל דקודם לי"ג הוי השערות שומא גבי זכר לכך לא הוי גדול עד בן י"ג אבל מי שלא שייך בו הבאת שערות כמו טומטום ואנדרוגינוס אז שפיר מיקרי גדול מבן י"ב. ובזה מדוייק לשון הגמ' ביבמות דף פ' אכל חלב מבן י"ב ע"ש ברש"י ותוס' משום דלמ"ד למפרע נעשה סריס הוה גדול מבן י"ב אף זכר ומשנקרע ונמצא זכר אז חל עליו שם זכר ולא קודם ועי' מש"כ לקמן בהלכות יבום פרק ו' ובהך דחגיגה דף ד' ע"א וכן מוכח בב"ב ד' קכ"ו ע"ב וקכ"ז ע"א דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ונ"מ אם ראה עדות כשהיה טומטום ואח"כ נקרע ונמצא זכר אם מיקרי תחלתו וסופו בכשרות ועי' מש"כ בזה בהל' עדות פ"ט ה"ג ועי' מש"כ רבינו ז"ל פ"ד מהל' עבדים סה"א ע"ש ובדברי בה"ג בהלכות יבמות דכתב הטעם דאנדרוגינוס אינו נמכר משום דלאו בר אולודי הוא ע"ש ועי' בהך דקדושין דף ד' דאיילונית יכול אביה למכור, ואכמ"ל: