Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Nazariteship Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תגלחתכו' הביא שלשתן ולא כו'. ע' בתו"י נדרים דף ד' ע"א ד"ה דלא מתפיס ע"ש דפירשו שם בשם י"מ דחטאת נזיר שאני משאר חטאות ע"ש דף ו' ע"א וחולין דף מ"א ע"ב ע"ש בתוס' ודוחק לומר דרק אם פירש ולא סיים דברו אז לא מהני וכע' שכ' בעל המאור ז"ל בפ"ב דביצה גבי דברים שבלב דהיכא דפירש אז צריך תנאי כפול אבל באומדנא די ע"ש על הך דדף כ' וע' בירוש' גיטין פ"ב ה"ג אם פירש פסול ואם לא פירש כשר ר"ל כיון דפירש ולא גמר גרע. וכעין הך דגיטין דף ג' ע"א דאי מפשת לדיבוריה כו' ודף ל"ה ע"ב גבי הך דצריך לפרט את הנדר ע"ש וע' במה דפליגי בתרומות פ"ד מ"ב ר"מ ורבנן אם נתן סאה ללוי וסאה לעני ולא פירש דהפריש רק על מקצתו אי הוה מתוקן או לא וע' בתוספתא פ"ז דדמאי במאי דפליגי שם ר"מ וריבר"ש גבי הך דמפריש ישראל כו' ועושה עמו חשבון ע"ש. וע' במש"כ רבינו בפי"ד מהל' מעה"ק הי"ב דמוכח שם דהא דגבי קרבן הוה גמר בלבו חיוב זה רק להתחיב שיביא קרבן אבל לא שיהי' קרבן וכע' דמבואר בירושלמי פ"ג דתרומות ה"ז דלהפריש קרבן צריך דוקא פה וזה בעצם הך מחלוקת דרשב"ג ורבנן דכאן. אך באמת כך דס"ל דבשעה שנזר ואמר הוה כאילו חייב עצמו בהני קרבנות נזיר וכמש"כ רבינו לעיל בפ"א מהל' נדרים ע"ש מש"כ ולכך תיכף כשהפריש הג' בהמות הוה כאילו קרא עליהם שם. וע' כאן דף כ"ו ע"ב מה דאמר שם דבהמה הרי היא כמפורשת וע"ש ברש"י ותוס' ובירושלמי שם דמוכח שם דמפרש כפי' רש"י שם ומ"ש התוס' א"כ היינו מתניתין באמת כך דהנה עי' מש"כ רבינו בהל' פסולי המוקדשין פ"ה הי"א מבואר שם דס"ל דגבי קינין אין חל אף אם פירש על המעות רק בשעת לקיחת הקן אז חל הפירוש ואף דמהך דיומא דף מ"א מבואר להיפך דבשעת הפרשת המעות שפיר מהני י"ל דלמסקנא דס"ל טעם דרב חסדא משום ולקח דוקא בשעת לקיחה ולא בשעת הפרשת המעות ומה דמקשה ביומא דף נ"ה ע"ב דאמר שם גזירה משום חטאת שמתו בעליה ר"ל כך דכיון דלאחר שלקחן קורא עליהם שם חטאת חל על המעות שם חטאת למפרע והוה חטאת שמתו בעליה ולכך אמר שם שפיר ונברר ד' זוזי כו' דאז עדיין לא חל עליהם שם איסור ומהני ברירה ועי' בנזיר דף כ"ו ע"א דאמר שם דאם נפלו דמי חטאת מביניהם יכול להקריב כו'. וא"ש מ"ש התו"י יומא שם דהיך מהני ברירה לאיסור שנתערב כבר וע' בתוס' סוטה דף י"ח ע"א ובעירובין דף ל"ז ע"ש ברש"י. ולכך גבי חייבי קינין לא הוצרך רבינו לומר שם דהטעם משום הלכה וגם משמע דאף אם אמר לחובתי מ"מ יפלו לנדבה דלא מהני שם פירוש דרק ולקח אבל גבי קרבנות נזיר ס"ל לרבינו להיפך דגבי מעות מהני פירוש וגבי בהמה תמימה לא שייך כלל משום פירוש למסקנא רק משום ולקח ובאמת בירושלמי כאן פ"ד ה"ג מבואר דאינה נמסרת לגבוה אלא בשחיטה וכמו גבי קרבנות ציבור דסכין מושכתן והטעם משום דיכול לשאול על הנזירות וממילא בטל הקרבן וכן גבי אשה נזירה יכול בעלה להפר וע' תוס' כאן דף כ"ז ובזבחים דף ס"ז ע"א בתוס' ד"ה חטאת ותו"י יומא דף מ"א אם הך דרב חסדא גם בשאר קרבנות עיין שם. אך באמת כך דע' בתוספתא דתמורה פ"ג גבי ה' שהביאו זבח אחד כו' דמשמע שם דמהני לשנות מחשבתם לשם איזה קרבן וצ"ל כך דע' במש"כ הראב"ד ז"ל בתו"כ פ"ו דמוכח שם דאם הפריש מעות לשם חלב ולקח מהמעות קרבן לשם דם דמעל ויצא לחולין מ"מ אינו יוצא בה קרבן דם וגם ר"ל שם דיכול לחזור ולקדשה לשם חטאת חלב. וע' רש"י כאן דף כ"ח ע"א ד"ה ת"ל ע"ש וצ"ל כך דכמו דחזינן גבי תרומה ע' בסוף פ"א דדמאי ובפ"ז דדמאי דצריך ב' דברים קביעות מקום והפרשה וקריאת שם וע' בתוספתא מעש"ש פ"ד ותרומות פ"ג וברכות פ"ו גבי ברכה ובתוספתא דמעש"ש הנ"ל הוה מחלוקת אי מהניא מחשבה ע"ש וע' תוס' גיטין דף ל"א ובהך דשבת דף קמ"ב גבי דימוע ובירושלמי פ"ב דערלה ה"א אך באמת כך דגבי קביעות מקום לכ"ע די במחשבה רק להקדיש אז הוה פלוגתא בתוספתא הנ"ל וכן מה דאסור להקדים מעשר לתרומה גם כן רק להקדיש אבל לקבוע מותר כמבואר בירושלמי ספ"א דדמאי ע"ש ולק' בהלכות תרומות אבאר זה. ועוד יש נפקא מינה דהיכא דהוא טבל גמור וכבר נתחייב בכל הני יש לומר דא"צ לקרות שם ולקבוע רק די בהפרשה ובמה שמקדישם והיכא דעדין לא נטבלו אז צריך שניהם וכן היכא שכבר הוקדשו אף דלא חל עליהם מ"מ אח"כ די בקריאת שם ע' תרומות פ"א סה"ח ע"ש וה"נ כן גבי קרבן דאם נתחייב אז די בהקדש והפרשה די על המעות ואם הוה רק גדר נדבה אז צריך ב' דברים הקביעות וההקדש ואם המעות הקדיש לדבר אחר אף דלקח הקרבן לדבר אחר אף שגם זה חייב בו מ"מ לא הוה רק קביעות ולא הקדש אך כ"ז רק הני דאתא עליה מחמת חיוב אבל הני דאתא מחמת נדרו זה גופה הוה כקביעות ודי אח"כ בהפרשה לבד וא"צ לפרש וכן נ"מ בין הני דקי"ל בהך דכריתות דף כ"ז ע"ב דמביאין מהקדש גדול הקדש קטן ע"ש ברש"י ובמש"כ רבינו בהל' שגגות פ"י ה"ט וה"י משום דההפרשה לא קבעה כיון דלא בא עליו ע"י נדרו רק מחויב ועומד והוה כמו הך דמנחות דף ק"ב ע"ב גבי כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת ע"ש. וע' בירוש' חגיגה פ"א סה"ה גבי הרי עלי אשם בה' סלעים אם הוה כאשר נדרת כיון דהתוספת יותר מב' סלעים אינו מחויב וכ"כ בזה במק"א. נמצא כך דגבי קינין לפי המסקנא בנזיר לא משום פירוש רק משום קביעות דנעשה קרבן והטעם משום ולקח ולכך על הדמים דלא שייך בו קביעות לא מהני גבי קינין פירוש וכמש"כ רבינו משא"כ גבי נזיר דהקביעות כבר חלה עליו משעת נזרו הני ג' בהמות ולכך אם הפריש מעות מהני פירוש וה"ה אם אמר לחובתי והא דאמר כאן בגמ' אבל בעל מום הרי היא כסתומה מפרש רבינו לק' פ"ט ה"ג דר"ל דלא מהני אפילו אם פירש זה לחטאתי ולעולתי כו' ע"ש בה"ה משום דרק מעות גמירי. ור"ה קמ"ל דגבי בהמה תמימה לא נימא דהך דרשב"ג רק כשרוצה להקריבן ומשום דקרבנות נזיר אינם נקבעות אלא בשחיטה וכמש"כ לעיל בשם הירוש' קמ"ל ר"ה דאפילו אם הפרישם ומת ג"כ הדין כן. אבל קרבן שהוא מחויב מצד שהתורה חיבה אותו בזה צריך להקדיש מפורש לשם הקרבן רק דנ"מ דא"צ לקבוע ולא מהני מה שיחזור אח"כ וכמו בהך דתוספתא דתמורה פ"ג הנ"ל. וע' בהך דזבחים דף מ"ו ע"ב ולק' אבאר זה. וע' במש"כ רבינו ספ"ה מהל' פסולי המוקדשין גבי מי שהיה מחויב חטאת ובהשגות שם. ובהל' מעילה פ"ד ה"ד דמבואר שם כמש"כ דגבי חיבי קינין גבי מעות אף מפורש לא מהניא וע' יומא דף נ"ו ע"א בתוס' ובסוכה דף כ"ג ע"ב גבי קביעות שם בתרומה ומעשרות ע"ש:
[השמטהמש"כשם בשם הירוש' דר"ה פ"א דכאן התירה התורה להקדיש מחוסרי זמן גבי חטאת העוף ר"ל כך דהנה מבואר בפסוק שם דהיה מביא כל הקרבנות ומשמע קודם שהקריב האשם והנה גבי עשיר י"ל דקריאת שם קרבן יקרא עליהם אחר הקרבת האשם ואין ראיה שהתירה התורה להקדיש מחו"ז משא"כ במצורע עני כיון דקי"ל דאין הקינין מתפרשות רק בשעת לקיחת הבעלים ולא אחר לקיחה ושם מיירי ג"כ בזמן שהבעלים מפרשים וא"כ ע"כ קרא עליהם שם קודם הקרבת האשם דהם אינם מתפרשים באמצע וע' נזיר דף כ"ז ע"א ע"ש בתוס' ובתו"י יומא דף מ"א וכ"מ וכ"כ בזה וא"כ ע"כ מוכח דיכול להקדיש החטאת קודם הקרבת האשם זהו כונת הירוש' שם וא"ש: ע"כ השמטה]
ושוחטהחטאת כו' ואח"כ מגלח כו'. ע' בכ"מ. וע' בירוש' כאן דהוה מחלוקת דאמוראי אם כאן ס"ל לר"י דשלמים קודם לחטאת ומשום דכתיב בו יעשה צריך להקדים בו מעשה וכדאמרינן בירוש' דיומא פ"ג ה"ה תעשה הקדים במעשה ע"ש וא"כ הך דזבחים דף פ"ט ודף צ' דחטאת קודמת לא אתיא כר"י או דגם זה אתיא כר"י והשלמים בסוף וע' כאן בתוס' מ"ש דלמה נקט חטאת ברישא. וע' תוס' כאן דף נ"ט ע"ב ד"ה אמר מש"כ שם דצריך לאחר הקטרת העולה ע"ש. אך י"ל דשחיטה וזריקה של חטאת קודם רק ההקטרה כאן של שלמים קודם משום דצריך שיניח השער תחת הדוד של שלמים ולכך צריך להקטיר תחילה אימורים של שלמים ואח"כ של עולה וכמבואר לק' בדברי רבינו בהל' תמידין ומוספין פ"ט ה"ה דאם הם שחוטין וזרוקין אז אברי עולה קודמין לחטאת וכן מבואר בירוש' פסחים פ"ה דאף דתמיד גם הקטרתו קודמת לפסח מ"מ אם שחט גם הפסח אז רק דם תמיד קודם ע"ש בסוף ה"ג. וכן נ"ל במה דאמרינן בירוש' בסוף שקלים לחד שיטה דמוסף ר"ח קודם אף דהוא נגד משנה מפורשת בזבחים. אך ר"ל ג"כ לענין הקטרת האברים וע' תוס' מנחות דף מ"ט ותו"י יומא דף כ"ט וכ"מ וע' תוס' מנחות דף ה' ע"א ד"ה שאם גילח. א"כ לפ"ז לר"א דמוכח דס"ל דף מ"ז ודף י"ד דכל הקרבנות מעכבין א"כ נמצא דאף אחר התגלחת קודם הבאת שאר הקרבנות עדין תורת נזיר עליו א"כ לדידיה משכחת בכל נזיר הך דין דתגלחת הותרה מכללה כה"ג. והנה ע' בזבחים דף צ' ע"א במה דאמר שם למקראה הקדימה הכתוב ע"ש ברש"י ותוס'. אך נ"ל כך דהנה גבי יולדת מבואר בנדרים דף ל"ה וכ"מ דבעלה מפריש עליה קרבן וע' תוס' סוטה דף כ"ג ע"ש וא"כ יהי' נ"מ גבי קינים של יולדות דמתפישות בלקיחת בעלים דוקא מי הוא נקרא בעלים על זה אם הבעל או האשה וע' בירוש' נזיר פ"ב וסוטה פ"ב ה"א ע"ש ותוס' שם דף ו' ע"ב ע"ש והנה לק' אבאר אם הבעל הוא המקדיש או המפריש. אך נ"ל דמ"מ גם היא צריכה לקרות שם וכעין דאמרינן בהך דשבת קמ"ח ע"ב גבי פסח דבעלים מקדישין אותו עוד הפעם והיא תקרא לעולה קודם וזה דר"ל למקראה. אך באמת י"ל דעולת יולדת כיון דאינו מעכב צריכה היא להפריש וע' מש"כ רבינו לק' בהל' מחוסרי כפרה פ"א ה"ג ומש"כ התוס' מנחות דף ה' ע"א בד"ה אלא דגם גבי מצורע יכול להקדיש החטאת קודם לאשם ע"ש. ור"ל אף גבי דל דהם מתפרשות בלקיחת הבעלים ואם קרא תחילה החטאת ועדיין לא הקדיש האשם מ"מ חל ולא הוה מחוסר זמן וכן הוא בירוש' ר"ה פ"א דכאן התירה התורה להקדיש מחוסר זמן ע"ש וזהו דדייק רבינו בהל' מחוסרי כפרה הנ"ל כמש"כ הירוש'. גם י"ל דאף אם קובעין הקינים של יולדות בשעת לקיחה צריך לקבוע העולה תחילה מ"מ לא קשה מ"ש התוס' מהך דערכין הנ"ל דהא יכול להמתין עד עשית כהן ואז החטאת קודמת וא"ש. ובזה יש לישב מ"ש התוס' כאן לענין מה חשיב החטאת קודם ע"ש י"ל דנ"מ להקדש וללקיחה וכמש"כ:
ואם. השליכה תחת החטאת כו'. ע' פסחים דף ע"ט ע"א במה דפליגי רש"י ותוס' אם שילוח תחת הדוד מעכב ע"ש ור"ל לענין שתית יין כל אותו היום וכמבואר לק' בה"ד וה"ה דרק לערב מותר אף אם לא גילח וה"ה לגבי שילוח השער וכ"כ בזה וע' בהך דמו"ק דף י"ז ע"ב בתוס' ד"ה שלא וע' מש"כ רבינו לק' בה"ד דמשמע שם דס"ל דלרבנן דפסקינן אנן כן קודם התנופה ג"כ אסור לשתות יין וכהך לישנא דנזיר דף מ"ו ע"ב וע' מש"כ התוס' מנחות דף י"ט ע"א ד"ה ואמר. אך הא מבואר בירוש' כאן שזה רק בזמן שראוי לתנופה אז מעכב אבל אם אינו ראוי לתנופה אינו מעכב וכה"ג מבואר ביבמות דף ק"ד ע"ב גבי אימורים ובהך דמנחות דף מ"ה ע"א גבי מוספים ודף מ"ו ע"ב גבי כבשי עצרת ע"ש ולכך כיון דקי"ל דתנופה אינה נוהגת בלילה כמבואר בהך דמגילה דף כ' ולכך בלילה מותר לשתות יין ולטמא בל"ז ולמחר נפסל. וע' בספרי פ' נשא פסקא כ"ח דמרבה שם גם תגלחת טהרה בלילה אך זה רק משום תגלחת לא מחמת שצריך לשלח תחת הדוד השער דהא צריך שיהיה פתח אהל מועד פתוח ובלילה לא הוה ועיקר הטעם דאסור אז לטמא הוא משום דהשער הוא קדוש ועתיד לשלוח תחת הדוד ולכך בלילה מותר. וע' כאן דף י"ד ע"ב גבי קידש שערו בדם ונטמא דאין לו תקנה למצות גילוח ור"ל לענין לשלוח שערו תחת הדוד וכמש"כ אך מ"מ תגלחת צריך לעשות אחר זמן. וע' לק' בה"ו ולעיל פ"ו ה"ד. וע' בירוש' כאן פ"ו כיון שקידש שערו בדם כנשור הוא וכ"כ בזה ונ"מ לענין מרוט למ"ד דצריך להעביר תער אם העביר תער אי מותר לטמא אותו היום. אך י"ל דמש"כ רבינו בה"ה דאם הביא קרבנותיו מותר לשתות יין ולטמא בלילה י"ל דרק אם הביא כל קרבנותיו אבל אם לא הביא רק קרבן אחד אז יכול לגלח ולשלח תחת הדוד תחת שאר קרבנות אז אסור לטמא עד זמן שישלח תחת הדוד וזהו כונת הירוש' פ"ד דכאן על הך דה"ד משניתק מל"ת לעשה ע"ש. וע' כאן דף מ"ב ע"א וב"ק דף ק"ה ע"א ע"ש. אך שם רק מצות תגלחת בלבד וכעין דהל' ו'. אך זה צ"ע דאם נטמא אחר שנזרק עליו דם קרבן אחד דע"כ צריך להמתין עד שיהא טהור ויביא שאר קרבנותיו אם אז משלח השער תחת הדוד כיון שנטמא השער והא דצריך להמתין עד שיהא טהור ע' תוס' כאן דף מ"ז ע"א ובאמת הטעם הוא כמבואר בירוש' כאן פ"ח ה"ז דרק אם ראוי לבוא אל פתח אהל מועד אז יכול להביא קרבנותיו ור"ל גם על טבול יום דמת וכמש"כ התוס' כאן דף מ"ה ע"א ד"ה מיכדי ע"ש וה"נ כן:
וכיוןשגילח כו'. ע' תוספתא מכות פ"ב דגם רוצח שמגלח בערי מקלט צריך לשלח תחת הדוד ע"ש וכ"כ בזה:
ונותנםעל כו' או הנזירה כו'. כן מבואר בקדושין דף ל"ו ע"ש אך י"ל דנ"מ לגבי שילוח תחת הדוד כיון דהיא ע"כ צריכה לגלח במדינה כמבואר בגמ' א"כ י"ל דהוה כמו מחוסר הבאה וכן מבואר כאן בתוספתא פ"ד וכ"כ בזה. ולכך א"ש הך דכאן דף מ"ז גבי מרים התרמודית משמע שלא נזדהרה מלטמא ולפ"מ שכ' אי"צ דעיקר הטעם משום קדושת שער ובה ליכא:
שכלדברים אלו למצוה כו'. כ"כ דר"ל לענין שעדין נוהג דברים האסורים לנזיר דזה הוה רק עשה וכמבואר בירושלמי:
אעפ"יכו' מצוה לגלח כו'. ע' בנדרים דף ד' דיש ב"ת על תגלחת ע"ש וע"ש בתו"י ומו"ק דף י"ד ודף י"ז ע"ב והנה שם מבואר דיש ב"ת על קרבנות נזיר והנה גבי נזיר טמא אם יש ב"ת על קרבנותיו ע' בירושלמי ר"ה פ"א ובספרי פ' נשא פסקא כ"ט דמשמע דליכא ב"ת דהקרא קאמר דרק קודם לכן לא וע' בהך דשבת דף קל"ב ע"א משמיני ואילך זמנו הוא ע"ש ואף דגבי יולדת מבואר שם שישנה בב"ת יש לחלק בין ב"ת דרגלים לב"ת סתם. וע' כאן בר"ן ובמש"כ רבינו בהל' מתנות עניים פ"ח ה"א גבי צדקה ומש"כ רש"י בנדה דף ט"ו ע"ב ד"ה אם זכר וכ' שם דיכולים לאחר קרבנו ע"ש. וי"ל דכונת רש"י משום דאשה לא עברה על ב"ת מחמת הך בעיא דר"ה ודלא כשיטת רבינו לקמן בהל' מעה"ק וע' תוס' ב"ב דף קס"ו ע"א דכ' שם דמשום ב"ת היו דוחקות אך יש לחלק דהני קרבנות הוה רק גדר חיוב ולא משום הלידה גם יש לחלק בין אם הפרישם ובין לא הפרישם. וע' בתמורה דף י"ד ע"ב גבי עולת יולדת ברגל ובספרי ס"פ פנחס משמע שם דעשה דרגל לא עבר ביולדת עי"ש:
גילחעל החטאת כו' שלא נשחטה לשם חטאת כו'. הנה רבינו ז"ל שינה הלשון כאן גבי חטאת ולא נקט שלא לשמה כמו בה"ט משום דאזיל לשיטתיה בהל' מעה"ק פ"ד ה"י דמשמע שם דס"ל דגבי חטאת סתמא ג"כ לא מהני והוה כמו לשם חולין דמבואר בהך דזבחים דף מ"ו ע"ב ובדברי רבינו בהל' פסולי המוקדשין פט"ו ה"ד דלא עלתה ומשמע רק גבי חטאת וראיה לזה דהרי שם בה"ח כתב דאם שחט לשם אחר שמחויב עולה כשר ולא עלה משום דס"ל דהוה כמו לשם חולין וכן ס"ל לרבינו בהל' ק"פ פ"ב ה"ו דאם שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו דכשר ולא עלה והטעם דבאמת אמאי הא הוי כמו שינוי בעלים דפסול רק משום דכיון דלאו בר אכילה הוה כמו אינו מחויב כפרה כמותו וכמש"כ התוס' זבחים דף ד' ד"ה וישנן גבי נכרי ע"ש. אך רבינו לשיטתיה דס"ל דכה"ג כשר ולא עלתה כמש"כ לכך פסק כאן ג"כ כן והנה בהי"ד גבי עולה ששחטה כו' כתב שם דאע"פ שזה ששחטה כו' ולכאורה קשה הא גבי שאר קרבנות בלא זה אינו נפסל וע"כ צ"ל דס"ל דשם כה"ג עלו אף לשם חולין והוה כסתם דכשר ועלה וע' בעירובין דף ל"ז ע"א בתוס' ד"ה לאיזה ע"ש וא"כ י"ל דרש"י ס"ל כשיטת רבינו אך ע' בזבחים דף קט"ו ע"א מבואר ברש"י להיפך דס"ל דסתם כשר ומרצה גבי חטאת אך רבינו לא ס"ל כן ושם אאריך בזה ולכך שינה רבינו הלשון. אך במשנתינו לא קתני הכי כי היכי דלודי בה ר"ש דרק אם נפסלת אז לא עלה התגלחת והך דדף כ"ח ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה אלא ואמאי לא נימא דנזרקה סתמא או לשם חולין י"ל דזה כשר ולא עלה גבי חטאת הוא רק כשעדין חייב חטאת אבל כשפקע ממנו החיוב הוה כמו חטאת שכיפרה בעליה דלמיתה כמו שכתב רש"י שם ולקמן בהלכות מעה"ק אאריך בזה:
שלמינזיר ששחטן כו' ולא זרוע כו' ע' תוס' כאן דף כ"ד ע"א ד"ה שלמים ותוס' מנחות דף ה' ע"ב ע"ש וע' מש"כ רבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ו הי"א גבי נתערבה באיל נזיר ע"ש בהשגות ועי' מש"כ התוס' מנחות דף פ"ט ע"ב לחלק בין זרוע בשלה לנסכים וע' בתו"י יומא דף נ' ע"ב דתמורת איל נזיר יש לה ג"כ דין זרוע בשלה וא"כ י"ל דכונת רבינו שם אם נתערב איל נזיר בתמורה שלו לא עם תודה אך בתוספתא מבואר להיפך. והנה באמת לר"ש דס"ל כאן דף מ"ו ע"ב דתגלחתו עלה לו אף שלא יצא ידי הזבח אם שייך בו דין זרוע בשלה כיון דהנזיר יצא בו אף דצריך לעשות זבח אחר זה רק מחמת חיוב הקרבנות לא מחמת הנזירות או דרק בזמן שיוצא ידי קרבנו אז צריך זה וע' בירושלמי פסחים פ"ב דמוכח שם דלמ"ד דיכול לגלח על החטאת יכול להקריב עולתו ושלמיו בבמה ע"ש וא"כ קשה היכי אמרינן בזבחים דף קי"ז ע"ב דזרוע בשלה לא משכחת בבמה הרי שפיר משכחת לה כה"ג וע"כ צ"ל דכיון דא"א לגלח עליהם שוב אין בהם הדין דזרוע בשלה ואף דא"כ היך משכחת לרקיקי נזיר שם בבמה צ"ל דהירושלמי לשיטתיה כאן פ"ד ה"ד דשלמים הבאים לאחר מיתה מביאין לחם משום דכבר נראו להביא לחם ויסבור דרק לחם ולא זרוע בשלה והטעם דזרוע בשלה צריך לקרותו רק אחר בישול דכיון דהתורה התירה לבשלה בהדי איל עי' חולין דף צ"ח ובירושלמי כאן פ"ו כ"ז שלא לקחה מן האיל אין עליה שם הזרוע בשלה כלל ולכך אמרינן בגמרא שם דף צ"ט דמקום חתך מותר משום דכ"ז שלא חתכה אין עליה זה השם כלל וזהו כונת הגמרא בחולין שם זהו היתר הבא מכלל איסור ר"ל דעדין לא נמסרה וזה רק היכא דמגלח על זה אבל אם אינו מגלח א"צ כלל והתוס' כאן ס"ל להיפך דהיכא דא"צ לגלח אסור לבשלו בהדי איל דשם לא חידשה התורה וכן נ"מ לר"ל בנזיר דף כ"ח ע"ב דסבירא ליה גבי קטן דרק משום חינוך יהיה אסור לבשלו עם הזרוע אך י"ל דכאן ליכא דין זרוע כלל. ובזה א"ש מה דלא מוקי הגמרא מנחות דף מ"ח ע"ב הך ברייתא דקתני לוי כר"ש דס"ל דיצא בזה ידי תגלחתו דא"כ אמאי נקט דא"צ זרוע דלר"ש צריך וכמש"כ בזה:
האומרהריני נזיר כו'. עיין מש"כ רבינו לק' בהל' חגיגה פ"ב הי"ד ובהשגות שם מה דמחלק שם בין שאצא כו' וע' במלחמות פ"ב דביצה דס"ל דע"מ מהני כמו בהך דמנחות דף ק"ט והובא בדברי רבינו בהל' מעה"ק פי"ד ה"ז וע' תוס' כתובות דף נ"ו ונזיר דף י"א הך טעם רבינו דהך דין דקרבנות נזיר הוה ממילא וממילא אינו בא אלא מן החולין ולא דמי להך דמנחות שם דשם אין עליו שם קרבן כלל וא"צ גילוח כלל אם גילח חוץ למקדש משא"כ כאן. והוה כהך דתמורה דף כ"ה ע"א דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דלא מהני דיבוריה להפקיע דין תורה דחל ממילא וע' בהך דב"ב דף קל"ג גבי בהא אפסקיה כו' רחמנא אמר ר"ל דכיון דנתנה לו שוב הוי הירושה ממילא ולא מכחו ואינו יכול לבטל וזהו ג"כ כונת הגמ' ב"ק דף ק"י ע"ב גבי הילכתא גמירי לה ע"ש ר"ל ג"כ דכבר פקעה פעולתו רק זה דין וע' בהך דקדושין דף כ"ג ע"ב בהך דר"א ע"מ שאין לרבו רשות ע"ש בדברי הרא"ש דהוה כתנאי הסותר המעשה ע"ש ול"ד להך דמנחות דף פ"א גבי תודה מן המעשר ע"ש דשם באמת הא מבואר בזבחים דף נ' דילפינן מקרא דתודה באה מן המעשר ר"ל דהדין הוא כן למעות מעש"ש שיביא ממנה תודה ופקעה ממנה קדושת מעש"ש כמבואר בירושלמי פ"א דמעש"ש וזהו ג"כ כונת הגמ' דמנחות דף פ"א ע"ב גבי הך מחלוקת דר"י ור"ז ע"ש ברש"י דף פ"ב ע"א ד"ה למה ופירושו דחוק. אך ר"ל כך דמתחלה לקח החטין מדמי מעש"ש לצורך תודה ופקעה מהן קדושת מעש"ש א"כ לא הוה מעש"ש כלל. משא"כ אם לקח חטים לא לשם תודה אז יש עליהם שם מעש"ש ואסור להביא ממנו קרבן אף נדבה ולכך כאן גבי נזיר ג"כ אסור מצד זה. וע' מש"כ בעל המאור ז"ל רפ"ט דכתובות גבי ירושה וכ"כ בזה בח"א:
האיששנדר כו' י"ל להביא כו'. והנה אם יכול הבן להמיר בהן ע' זבחים דף ה' ע"ב דאמר שם דגבי עולה יורשיה נמי מתכפרין וא"כ למ"ד דיורש אינו ממיר אם זה הוה של יורש עצמו או יש עליו שם אביו. וע' בזבחים דף ו' ובאמת גם למ"ד דיורש אינו ממיר י"ל דרק אם הפריש האב בהמה או מעות אבל למ"ד שעבודא דאורייתא דצריך הבן להביא מה שנתחייב האב י"ל דשפיר מימר וע' מש"כ רש"י זבחים דף ז' ע"ב ד"ה יש בעלים ע"ש שהיורש הוא הבעלים וע' תוס' פסחים דף ס"א ע"א ד"ה וישנו דלא משמע כן רק דר"ל לענין שם המת ויהי' נ"מ ג"כ לקרבן גר שמת ואין לו יורשים אי שייך בו שינוי בעלים דלרש"י לא שייך כלל. ועי' בהך דזבחים דף ק"ג ע"א ברש"י שגר שמת כו' ע"ש. וכן נ"מ לגבי מנחה של כהן שמת ובניו חללים או הניח בת אם המנחה נאכלת או נשרפת אי יש שם האב עליהם. וכן נ"מ להך דב"ב דף קכ"ג ע"ב גבי מתנות כהונה דנשחט בחיי אביהם אי הבנים הם חללים אי זכו בהם ולק' אבאר זה וכן נ"מ להך דמרבינן בזבחים דף ו' גבי מעש"ש לרבות את היורש אם ירשו אשה אם הם צריכים ליתן חומש ע' בהך דקדושין דף כ"ד ע"א בתוס' ד"ה אלא ור"ל כהך דיבמות דף פ"ו ע"א דהתורה נתנה רשות לאשה לתרום והו"א דזה הוה כמו של עצמה. וי"ל דזהו כונת הגמ' בזבחים שם. והנה באמת לכאו' קשה למה לא מוקי הגמ' בב"ב דף קכ"ג ע"ב מה דהקשה שם מוקדשים לאו דידיה נינהו כו' יאמר דקאי אהך דכאן דפסקי' דבכור נוטל פי שנים במעות הנזירות. והנה באמת ל' הגמ' דכאן דאמר בחולין הוא דאית ליה הא בהקדש לא הוא דחוק לפירש"י ותוס'. אך נ"ל כך דר"ל דהנה ע' לקמן רפ"ט דמביא הדין כלשון המשנה דשקלים דמותר נזיר לנדבה וע' מש"כ רבינו בהלכות פסוהמו"ק פ"ה ה"ט דמותר נזיר לאותו נזיר ע"ש וצ"ל כמש"כ התוס' כאן דף כ"ד ע"ב לחלק בין מת ובין חי דגבי מת לא שייך לומר מימלך ע"ש וגם יש נ"מ בין היכא דאמר לנזירותי ובין היכא דאמר לקרבנות נזירותי דאז אף חי יפלו לנדבה אבל אם אמר לנזירותי אז חי יכול להביא מהן מה שירצה ואם מת יפלו לנדבה וכן כתבו שם בתוס' דף כ"ו ע"א ד"ה א"צ וכן מוכח מדברי רבינו ספ"ה מהלכות פסוהמו"ק ופ"ד מהלכות מעילה ה"ג ע"ש בכ"מ. וא"כ ה"נ דכיון דיכולים לגלח וא"כ חולקים המעות ומשמע מלשון רבינו אף קודם שנזרו וא"כ המותר י"ל דיש עליהם שם דין של נזיר חי ואזיל לקרבן שירצה הנזיר וע"ז קמבעי אם בזה יש ג"כ דין בכורה או לא וכן נ"מ אם הבכור לא רצה להזיר אח"כ דאז המעות השייכים לו יפלו לנדבה אם בזה ג"כ שייך דין פי שנים כן נ"ל וגם נ"מ אם הבנים הם קטנים אם ממתינים להם עד שיגדלו או יפלו לנדבה וגם אם יש בזה דין ב"ת למאי דקי"ל דיורש אינו בב"ת כמבואר בר"ה דף ו' ע"ב אך כיון שהוא יכול לגלח עליהן הוה כאן כמו שלו ובזה יש לפרש הך דנדרים דף ד' וכ"כ בזה. ואם נימא דאם אחד מן היורשים אינו רוצה להזיר לא שקיל כלל בזה ויש בכור ואנן קי"ל דפי שנים כאחד אם זה ממעט בחלק בכורה ובזה יל"פ לשון הגמ' כאן לא בעי גילוח לפום מה כו' ע"ש ור"ל דאינו נוטל רק אם רוצה לגלח או מיד נוטל ויכול לגלח אם ירצה וע' במש"כ רבינו בפיהמ"ש כאן ספ"ד מוכח דס"ל דרק מי שרוצה לגלח זה זכה בהם ע"ש:
האומרכו' אמר הרי עלי כו'. עי' בהשגות וע' בהך דערכין דף כ' ע"א גבי חצי ערך כלי ע"ש בתוס' ור"מ לשיטתיה אזיל כאן דס"ל דחצי קאי אדבר ולא אנדר אך באמת כך דהנה ע' מש"כ רבינו לקמן בהלכות מעה"ק פי"ד ה"ט ובמש"כ רבינו בסוף הלכ' מחוסרי כפרה דמחלק שם בין הנודר עשיר או עני ועיין בתוס' שם בערכין דף י"ז ע"א ד"ה השג. אך באמת כך דזה תליא אם מה שהתורה פטרה עני מקרבן עשיר אם הוה זה משום דאין לו או רק הדין כן וע' בהך דכריתות דף כ"ח ע"א דמצריך שם קרא דעני המביא קרבן עשיר יצא והרי יש לו וע"כ דהדין כך לא משום דאין לו וכן משמע שם דף כ"ז ע"ב דסד"א דאף דהעני אחר שהפריש מ"מ יש עליו שם עני ע"ש. וע' בהך דתמורה דף כ' ע"א תוס' ד"ה דאיכא וד"ה הני ע"ש וא"כ כאן כיון דהמחויב הוא עני אין הנודר חייב קרבן עשיר אך י"ל דהוה כמו עני והעשיר גם י"ל כך דהנה ע' בחולין דף ע"ב דהאומר סתם קרבנות של פלוני עלי אינו ר"ל לפטור את פלוני אך נ"ל דזה רק בשאר קרבנות כיון דקי"ל דצריך דעת אבל גבי מחוסרי כפרה דאין צריך דעת אז סתמא ג"כ הוה כמו לפטור ע' נדרים דף ל"ה ע"ב ובדברי רבינו בפי"ד מהל' מעה"ק ה"ו וגבי ערכין י"ל כיון דאמר מה שאמר זה עלי הוה כמו גדר נדר וערך מפורש דאינו נידון בהשג יד וע' מש"כ רבינו לקמן פ"ג מהל' ערכין ה"ט ע"ש בהשגות בזה וגבי נזיר סתמא ג"כ אינו לפטור דהא בעי דעת וכמבואר בירושלמי כאן פ"ב ולכך אם אמר הרי עלי קרבנות לא הוה לפטור וא"כ י"ל דהחצי קאי על הנזיר ולכך צריך קרבנות נזיר שלם משא"כ אם אמר לגלח דאז הוה כמו לפטור ור"ל שמקבל עליו לפטור את חציו ודי בזה זהו שיטת רבינו:
האומרהריני כו' ואם היו פקחין כו'. עי' בירושלמי כאן ה"ה דאם אמר תחילה הרי עלי לגלח ואח"כ אמר הריני נזיר די אם יגלח לעצמו ע"ש ורבינו לא הביא זה והטעם משום דס"ל דזה תליא בהך מחלוקת דכתובות דף צ"א ע"ב ודף צ"ז ע"א אם אחריות דעצמו ג"כ לא קיבל עליה ע"ש בתוס' ובעל המאור בזה והנה בירושלמי ס"ל שם בפי"א דכתובות מבואר דאלמנה עצמה יכולה לבטל המקח שמכרה ולתבוע מהם כתובתה רק שצריכה לשלם הדמים שקיבלה ונ"מ אם הוקירה ע"ש בה"ג ובאמת זה ר"ל מה דאמר שם שתגבה כתובתה מן השאר ר"ל ממה ששוה עכשיו יותר אך גמ' דילן לא ס"ל כן. וע' בתוס' יבמות דף ס"ו ע"ב ד"ה הבעל ובהך דגיטין דף מ"א ע"א וע' תוס' עירובין דף ע' ע"ב גבי ביטל רשות ע"ש וע' בירושלמי פאה ספ"ב דאמר שם דאין המוכר מותר ללקט את הפיאה שמתרת את העומרים שלו והלוקח מותר ליקח פאה שהניח על עומרים של מוכר אמר שם דהוה פלוגתא דר' כו'. ועי' חולין דף קל"א ע"ב וברש"י ברכות דף ס"ג ע"א ד"ה סוף ע"ש שכ' דהוא מותר ליטול וע' ירושלמי פיאה פ"ח מ"א ויש אדם קורא שם פאה לעצמו ר"ל אף דכל אדם מותר ואף בעה"ב כמבואר בהך דב"מ דף י"ב זה רק בהני שיוכל להיות שעניים ילקטו אבל הני מתנות עניים שמתחלה אין העניים מקפידין עליהם נמצא דאם נימא דהם של בעה"ב וזכה בהם אגב שדהו א"כ היך קורא שם פאה לעצמו ועיין מש"כ בזה לקמן בהל' מתנות עניים פ"א ה"י והי"ג:
האומרהרי עלי כו' אם היו פקחין כו'. הנה לשון רבינו צ"ע לכאורה מהו הפקחות בכאן ומה מרויח וגם לא נקט כלל ברישא דהראשון אמר הריני נזיר והנה באמת בהך דה' י"ט אם אמר השני סתם ואני ועלי ולא סים לגלח נזיר מהו אם חייב בשני דברים כמו הראשון או לא ובאמת זהו כונת הגמ' כאן דף י"א ע"ב על תחילת דיבורו כו' ר"ל דנ"מ ג"כ היכא דאמר ואני ועלי סתם אם הוה כקיבל תחילה הנזירות ואח"כ הגילוח או להיפך ונ"מ דאם גילח לעצמו יצא דכיון דתחילה קיבל עליו הגילוח וכמבואר בירוש' הנ"ל וגם עוד נ"מ דגבי ואני דהוה כמתפיס צ"ל דוקא תוכ"ד כמבואר כאן דף כ' ע"ב אבל בעלי די גם לאחר כ"ד רק שנזיר עובר לפניו וכאומר הריני או אהא זהו כונת הירוש' כאן וע' בהך דנדרים דף ט' ע"א ע"ש וע' כאן דף י"ג ע"א לפי גרסת רש"י ועלי אגופה משמע ע"ש ר"ל דלא הוה כמו מתפיס וע' בהך דגטין דף פ"ג ע"א גבי הך אף לשמעון אי קאי גם אראובן או רק אראשונים והנה בהך דחצי נזיר שם י"ל דע"כ צריך לפרש לגלח חצי נזיר כו' גם השני דאם אמר סתם י"ל דכונתו לנזיר שלם וע' מש"כ רבינו לעיל פ"ב ה"ה דהשני נזיר מיד וע' בירוש' כאן פ"ב ורפ"ד דאף אם הראשון אמר נזיר מאה והשני אמר ואני י"ל דרק נזיר סתם וכן הב' יכול להתפיס עליו נזירות יותר מן הראשון ע"ש ובפרט גבי לשון ועלי דאגופיה משמע גם י"ל דאף אם נימא דועלי צריך ג"כ תוכ"ד י"ל דגבי חצי שאני דהנה כ"כ בזה לעיל בסה"ל נדרים ובהל' נזירות אם הראשון מדבר עוד דברים דלא שייכי להנדר או להנזירות אם הוה תוכ"ד או כמו עסוקין באותו ענין וע' בהך דקדושין דף ו' ע"א דהוה מחלוקת דתנאי כה"ג אם מדברים מדברים השייכים לזה אף דאינו מהענין גופיה ע"ש וע' ב"ב דף קל"א ע"א גבי לזה במתנה ולזה בירושה ע"ש ברשב"ם והנה זה ודאי דהשני ודאי צ"ל הדבר שעי"ז חל עליו בתכ"ד של הראשון וא"כ לפי"ז י"ל דבאמת ועלי על תחילת הדיבור והא דקאמר לבסוף הך לגלח ולא לאחר לשון ואני דא"כ יהי' הך ועלי לאחר כ"ד מן הראשון אך כ"ז גבי חצי נזיר דע' כאן בתוס' דף כ' ע"ב ד"ה יתיב דתיכף אחר כ"ד מהני ובד"ה אמר וגם יש שיטה דד' תיבות הוה תוכ"ד ע' לעיל בהל' שבועות פ"ב הי"ז וי"ח וכ"מ בזה וא"כ ברישא דהוה רק ג' תיבות הוה שפיר ראיה דתחילה קיבל עליו הנזירות ואח"כ הגילוח וא"כ לא מהני אם גילח לעצמו משא"כ בסיפא דהוי ד' תיבות לכן בע"כ מוכרח לומר הך לגלח אח"כ וא"כ י"ל דתחילה קיבל עליו הגילוח ואח"כ הנזירות וא"כ יכול לגלח לעצמו כמבואר בירוש' הנ"ל וכן מבואר בתוספתא פ"ב דכאן וט"ס שם. אך באמת י"ל דכאן הוה כמש"כ התוס' ב"ק דף ס"ה ע"ב ד"ה כפילא דרק אם הם שוין אז עולה לו אבל אם זה גדול מזה לא וע' בהך מחלוקת דמנחות דף ק"ו ע"ב גבי קטן והביא גדול אם יצא ע"ש וע"ש דף פ"ח ע"א גבי מלאים אם יותר מקרי מלאים ושם דף י"א ע"ב גבי ב' קמצים. אך לפמש"כ לעיל דלגלח הוה כמו לפטור והנה באמת בירוש' כאן מבואר דאדרבא לר"מ הוה קולא דמשום מצות גילוח די בקרבן אחד אבל משום חובת קרבנות אף לרבנן צריך להביא עכ"פ קרבן ומחצה לכן ס"ל לרבינו כך דכאן מיירי שהראשון כבר היה נזיר ואח"כ אמר הרי עלי לגלח והשני שאמר ואני ועלי וכמש"כ לעיל דגבי ועלי א"צ תוכ"ד והך ואני קאי אגילוח ועלי קאי על נזירות וא"כ הראשון ע"כ צריך לגלח נזיר אחר אך די בחצי קרבן אחד כיון דהוה זה לפטור ועלי אגופה משמע ר"ל דהוא מחייב עצמו שיהא נזיר יכול להתגלח על ידו ורק חצי אבל השני כיון דאמר ואני הוא די אם מגלח לעצמו אך אם ירצה לגלח רק על קרבן אחד לא מהני ולא יצא ידי נדרו של ואני דהוא כונתו על קרבנות ולא אגופו ולכך דייק רבינו בסיפא זה מביא חצי קרבנו כו' וזה מביא קרבנות וא"ש כמש"כ. והנה ברש"י מבואר כאן דאחרים אינם יוצאים בהקרבנות שלהם רק מביאין נדבה ואף דבחולין דף כ"ג מבואר דיכול להביא על אחר אף מקצת תודה ע"ש. צ"ל דס"ל דזה הוה כמו הך מחלוקת דירוש' דחגיגה הובא בתוס' דף ח' ע"א בחגיגה אם יכול אדם לחלק חובתו לב' בהמות ע"ש וע' בהך דמנחות דף ק"ה ע"ב גבי עשרון אחד מב' עשרונים דהוה מחלוקת אם יצא ע"ש ושם דף ק"ח ע"ב ע"ש וזהו ג"כ כונת הגמ' דנזיר דף נ"ט ע"ב א"כ נמצא זה מביא קרבנות לחצאין וע' בהך דתמורה דף י' ע"א דצריך קרא דדי במה שהפרישו אחרים בשבילו ע"ש. וס"ל דלא מהני צירוף משא"כ גבי תודה חדא דכ"כ דזה הוה מחלוקת דאביי ורבא במנחות דף פ"א ע"ב אם הלחם הוא מן הנדר או מאיליו הדין הוא מחייב אותו וע' בהך דב"ק דף י"ג ע"ב גבי דמתכפר מביא לחם דחיובא דבעלים הוא ורבא לשיטתיה במנחות שם וע' תוס' מנחות שם דף פ"א ע"ב ד"ה תודה דמשמע שם דאם קבעינהו בב"א מן המעשר אינו יכול להביא אחד מן החולין ואחד מן המעשר ע"ש. גם י"ל דשם הוה ב' מינים חמץ ומצה ולכך יכול אחר להביאם וע' ב"מ דף נ"ג ע"א גבי דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי ובהך דגטין דף ט"ו ע"ב. וגם נ"מ כאן אם האחר נותן הבהמות להנזיר והנזיר מקדישם או דהאחר מקדישם רק דבעי מדעת הנזיר וע' בירוש' כאן פ"ב ה"ה ובאמת קשה בהך דתמורה דף י' ע"א דבעי למיפשט דבתר מתכפר אזלינן שהפרישו לו אחרים אם זה רק כשהאחרים לא קבלו על עצמן לגלח נזיר אבל אם קיבלו על עצמן אז גם הם עושין תמורה דבהם נמי שייך לומר לשון מתכפר דהא יצאו ידי נדרים וע' במש"כ רבינו לק' בהל' מעה"ק פי"ד ה"ו ע"ש ויהי' נ"מ ג"כ בכה"ג אם אח"כ נשאל הנזיר על נזרו או הפר לה הבעל אם יצאו הקרבנות לחולין כיון דהוא קיבל על עצמו להביא קרבנות נזיר ולא דמי להך דדף כ"ד ודף ל"א דכאן עליו נשאר החיוב ואם נימא דזה לא הוה כמו שאמר לפטור כמו הך דחולין הנ"ל שוב י"ל דיצא ידי נדרו. וע' בתוספתא תמורה פ"ב וכאן פ"ב דמוכח שם דאם הלך האחר והקריב קרבנות אחרים יש עליהם עדין הקדושה אך י"ל דשם מיירי דאח"כ חזר בו וע' בהך דערכין דף כ"א ע"ב אם הטעם דגבי חטאת ואשם דלא מתכפר עד שירצה מתחילה ועד סוף דהוה כמו לא תתכפר לי חטאתי או משום דיכול לחזור בו וע' בהך דמנחות דף ק"ח ע"א ובירוש' כאן פ"ד דמותר לחמי תודה ירקב. וע' רש"י פסחים דף י"ג ע"ב דמוכח שם דהלחם פסול אך יפדה כיון דהוקבע לשם תודה זו וברש"י חולין דף כ"ג ע"ב דאמר שם דיפדו ויפלו לנדבה ואין עליו שם מותר כיון דלא קיבל עליו להיות קרב וגם מתחילה לא היה ראוי להקריב וע' מנחות דף ק"ד ע"א גבי נסכים ברש"י ד"ה ואידך ע"ש וכן כאן גבי קרבנות נזיר אם לא נתרצה אח"כ בהם אם הוה כמו גבי עולה ושלמים דערכין דף כ"א או כיון דאתיא לשם חובה אינו יכול להקריבו שלא מדעתו וגם אם זה הוה כמו בא בנדר ונדבה ע' זבחים דף קט"ו ודף קי"ז ע"ב ומנחות דף מ"ח ע"ב ע"ש דהוה מחלוקת בזה וראיה לזה דגבי הך דכאן פ"ט הי"ב גבי האב מדיר את בנו בנזיר והקרבנות יפרוש האב ואח"כ שנתבטל מ"מ לא אמרינן דיצא לחולין וכמו הך דנזיר דף כ"ד גבי בעל והטעם משום דשם לכתחילה מוטל החיוב על האב וא"ש מ"ש התוס' סוטה דף ו' ע"ב וכ"כ בזה וא"כ ה"נ י"ל כך כיון דהחיוב מוטל עליו נשארו בקדושתן וע' בהך דחולין דף מ"א ע"ב גבי לאתויי עולת נזיר ובדברי רבינו שם ע"ש: