Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Oaths Chapter 11
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כשםכו' שנאמר ובשמו כו'. עיין בהך דתמורה דף ג' ע"ב משמע כשיטת רבינו דלא כהרמב"ן בספר המצות ועיין בהך דשבועות דף ל"ה ע"ב אמרה תורה השבע ע"ש. וע' בהך דב"ק דף ק"ו ע"א בהך דרב הונא אמר רב דס"ל דשבועה קונה ר"ל כך דהנה באמת זה הוה מחלוקת אם שבועה הוה חיוב או רק בירור ע' תוס' ב"ב דף ל"ד וזה בעצם המחלוקת דר"י ור"מ בהך דשבועות דף מ"ה ודף מ"ז גבי חזרה שבועה למקומה דזה ס"ל דשבועה הוי בירור וכ"ז שלא נתברר חייב לשלם וזה ס"ל דהוא חיוב שחייבתה התורה לשבע ואם אינו יכול לא איכפת לן וע' בהך דב"מ דף ל"ה ע"ב אם שוכר קונה לפרה בשבועה או דזה השבועה היא מילתא אחריתי ובזה פליגי ר"י ורבנן ע"ש בתוס' ואזיל לשיטתיה בהך דשבועות הנ"ל ועי' בירוש' שבועות רפ"ז על הך דמתנה ש"ח להיות כשואל משום דכ"ז שלא נשבע הוא מחויב לשלם ומכלל לאו אתה שומע הן מן הך דולקח בעליו והתנאי הוא שלא יאמין לו בהשבועה ולזה מהני. ע' תוס' ב"מ דף נ"ח ע"א ד"ה בשקנה ע"ש. וכן פליגי ר"י ור"א בכריתות דף כ"ד ע"א גבי מנחת סוטה אם הוא רק גדר בירור או גדר דין ע"ש. ועי' שבועות דף מ"ח ע"א דר"א ס"ל דמחויב שבועה ואיל"ש משלם. וע' תוס' ב"ב דף קנ"ח ע"א היכי ס"ל לר"י. וע' בירושלמי שבועות פ"ז ה"י דר"י פליג על רב ע"ש. וע' בסוטה דף ו' ע"ב אם גבי מנחת סוטה יש הך דין של כפרה ספיקה. ורב ס"ל דשבועה הוה גדר חיוב וכמו דאמרינן בסנהדרין דף ע"ב ע"א דרב ס"ל דמיתה קונה לאו משום פטור דקים ליה בדרבא מיניה רק גדר קנין וכן ס"ל גבי שבועה. אך נ"ל דזה רק במושבע מפי עצמו אבל במושבע מפי אחרים דאז לא עביד החיוב של תורה לא וא"ש מש"כ התוס' שם ד"ה איתבי דלכך מקשה רק מרישא משום דשם אמר דענה אמן דהוה כמו מושבע מפי עצמו. וכן מבואר בירושלמי פ"ז דשבועות דזה רק אם עדיין לא נתחייב שעדיין לא אכל הדבר אבל אם כבר נתחייב גם רב מודה ע"ש. והא דלא מוקי גמ' דילן כך משום דקשיא ליה הך דכאן דף ק"ז ע"ב דכבר קנה אותו ופטור. ועי' בירושלמי שבועות פ"ח ה"ב ע"ש. וכן כמו דלגבי דמים קנינהו אמרינן דזה רק לענין דמים אבל מכפרה לא פטר ליה כמבואר בירושלמי פ"ו דתרומות דקרבן חייב לשמים. וע' תוס' פסחים דף כ"ט ע"א ותוס' מו"ק דף ב' ע"ב ולכך מבואר בגמ' דילן דבהודה גם רב מודה דצריך לשלם קרן וחומש ור"ל משום כפרה ולא משום דמים דממון קנה בשבועה וא"כ לפ"ז גבי יורשים דהחיוב שלהם רק משום ממון ולא משום כפרה כמבואר דף ק"ד ע"ב אלמא חומש ממונא הוא הם פטורים מלשלם לרב ובזה א"ש מ"ש התוס' שם דף ק"ד ע"ב ד"ה יש תלמוד דל"ל קרא על זה פשיטא דצריכים לשלם קרן ע"ש אך באמת קמ"ל לאפוקי מדרב. והנה זה רק אם הוה מצוה לפייס את חבירו בשבועה אז קונה ולכך רק בב"ד משא"כ אם אינה מצוה לא שייך זה וע' בסוף שבועות דהיכא דב"ד משביעין אותו ליכא שבועת ביטוי לחד מ"ד ואמר שם בירושלמי הטעם משום שמצוה להפיסו ולא שייך שבועת ביטוי כיון דהתורה צותה אותו וכעין הך דטעה בדבר מצוה וכ"מ שעשה ברשות ואידך ס"ל דכיון שהוא שקר איגלי מילתא למפרע דאינו מצוה להפיסו כלל וע' פסחים דף ע"ב וכ"מ:
ומותרלאדם כו'. נדרים דף ח' ע"א וכ"מ:
והורורבותי שאין משביעין כו'. עי' לקמן בהלכה י"ד והנה באמת כך דהנה עמדו ע"ז התוס' בגיטין דף ל"ה ע"א במה שרש"י סותר עצמו לגבי אנקוטי חפצא גבי שבועת המשנה אם צריך ע"ש. אך נ"ל כך דהנה עיין בב"ק דף ק"ו ע"א אמר שם דאף לרב דאמר שבועה קונה זה רק בזמן שב"ד משביעין אותו ולא בקופץ ע"ש ובגיטין דף ל"ה מבואר דמהני אף קופץ וגם מהני שבועה שלא בב"ד וצ"ל דשם השבועה הוה רק גדר תקנה לא עיכוב להכתובה מחמת חשש שנפרעה רק תקנה שלא תגבה כ"ז שלא תשבע וע' במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהלכות אישות פי"ח ה"ו דאם מתה בלא שבועה ס"ל לרבינו דיורשי הבעל קברי לה וכעין זה ס"ל להרשב"ם ב"ב דף קמ"ד ע"א ד"ה ואם לגבי שבח קודם שנשבעה ע"ש וזהו ג"כ כוונת הגמ' בכתובות דף פ"ז אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כו' ר"ל דכיון דזה אינו בשביל בירור רק תקנה לא מהני נאמנות וכעין הך דירושלמי שבועות פ"ו גבי ע"מ לגבות מן המטלטלין ע"ש בהל' ז' וכ"כ בזה לכך אף בקופצת וחוץ לב"ד מהני כיון דזה לא שייך להממון. והנה ע' כאן בה"י שכתב רבינו דמפי הדיינים צריך ג"כ לענות אמן אך מדברי התוס' כאן דף ל"ח ע"ב ד"ה לאינקוטי לא משמע כן שכתב דהוה מושבע מפי אחרים ואמן היינו מושבע מפי עצמו. ועי' מש"כ הר"ן נדרים דף ב' ע"א בשם ר"ת דבמושבע מפי אחרים אפילו ע"י אמן בעי שם ע"ש ותמה שם עליו וע' לעיל מש"כ רבינו פ"ב ה"א ע"ש. אך באמת כך דהנה בהך דגיטין דף ל"ה גבי הך מעשה דדינר זהב מבואר שם דהשבועה חלה אף ששכחה ע"ש בתוס' משום דהוה פשיעה שלא נזהרה בהפקדון ע"ש וכן גבי סוטה דאף אם אח"כ בשעת השבועה שכחה שנבעלה מ"מ בודאי המים בודקין אותה דהא אסורה לבעלה. וע' בהך דכריתות דף כ"ו ע"א גבי הך דאלא מעתה ספק סוטה כו' ע"ש ברש"י ועי' בירושלמי פ"ח דכאן ה"ב דבעי שם אם יש בסוטה דין שבועת ביטוי ע"ש ואליבא דר"מ דס"ל דמשביעין אותה גם על להבא ע"ש. וע' במש"כ בזה לעיל ובאמת כ"כ בח"א די"ל דלמ"ד בשבועות דף ל"ז ע"א דהכופר בפקדון שיש עליו עדים פטור מקרבן שבועה דס"ל דגבי סוטה שיש לה עדים במד"ה אינה נבדקת לא מחמת הך דסוטה דף ו' רק משום דליכא שבועה. וכן הדין גבי פקדון הנ"ל דכיון דמחויבת לשלם כעין דאמרינן בב"מ דף ל"ה ע"א כל לא ידענא פשיעותא היא חלה השבועה אף ששגגה כעת והנה עיין מש"כ תו"י נדרים דף כ"ג דהא דאמרינן יש תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות זה ר"ל כהך דהנודר בחרם ואמר כו' דבשבועות אין אומרים זה ובזה א"ש מ"ש הרא"ש בנדרים דף כ"ד ע"ב בד"ה אדעתא וכן מבואר בירושלמי כאן אך באמת זה רק היכא שאחרים משביעין אותו וכעין מש"כ הר"ן ז"ל בנדרים דף ס"ה ע"א ואף דבגמ' דילן בנדרים ובשבועות מדמה שבועה שנשבע בעצמו לשבועה שמשביעין אותו ב"ד י"ל דשם היתה השבועה לטובת עצמו ולכך שפיר צ"ל לאפוקי מקניא דרבא משא"כ כשהשבועה הוא רק גדר דין ותקנה לא מהני תנאי שבלבו לכ"ע וע' תוס' ב"מ דף ה' ע"ב ד"ה על ע"ש וא"כ לפי"ז גבי שבועת סוטה אף דנקרא מושבעת מפי עצמה מ"מ נ"מ שתהיה ג"כ בגדר שבועת הדיינים לענין דאדעתא דכהן קמשתבעת ונ"מ למש"כ דאף דכעת אינה יודעת כלום שזינתה מ"מ חלה השבועה וכמש"כ מטעם הדין דעכ"פ אסורה לבעלה ושפיר נבדקת ולכך צריך שם וכשיטת ר"ת הנ"ל וכן הך דין דאנקוטי חפצא הוא ג"כ כשהדיינין משביעין ולא שהוא נשבע בעצמו בב"ד. ונ"מ כך דהנה מבואר בשבועות דף כ"ט ע"ב דלכך אמר משה ע"ד המקום כי היכי דלא תהוי התרה כו' וע' בהך דיומא דף י"ט וע"ש בתוס' שבועות. אך הטעם כך דעיקר התרה הוא מטעם אדעתא דהכי כו' וכיון שנשבע ע"ד המקום לא שייך זה ועי' במש"כ הר"ן נדרים דף כ"ב ע"ב בשם גאון דמי שנשבע בנקיטת חפץ אין לו התרה והטעם דזה הוי כעין מש"כ דיש מין קדושה דאף דנפדה וחלה הקדושה על המעות מ"מ חוזר וקדוש וכעין הך דנדרים דף כ"ח ע"ב וע"ש בתו"י שכתבו דהוה כמו כלים של מקדש ע"ש וכן מבואר בגמ' דמנחות דף מ"ז ע"א דאף דנפדה מ"מ אינו יוצא לחולין לגמרי וע"ש בתוס' דף מ"ו ע"א וע"ש דף ע"ט ע"ב דמשמע שם ג"כ דלא מהני בהך קדושה תנאי ובהך דכריתות דף כ"ד ע"ב ע"ש. ה"ה כאן באנקוטי חפצא. אך באמת זה רק היכא דצריך ע"פ דין זה לאנקוטי חפצא אבל בל"ז לא ולכך לא ס"ל הך דינא דגאון שכ' הר"ן הנ"ל דלא מהני שאלה היכא דנשבע בנק"ח ע"ש. והנה כ"כ לעיל במש"כ רבינו ז"ל בהל' טומאת צרעת פ"ט ה"ב דאם הכהן הוא שוטה וסומך על דברי החכם מהני במה שאומר מה שהחכם אומר לו אבל אם הוא סומך על עצמו לא מהני עד שיהא בקי בכל הנגעים ע"ש וכעין זה אמרינן בהך דקדושין דף כ"ב ע"ב דעבד קטן כבהמה דמי וקונה אותו בקריאה לבד ע"ש וע' ירוש' ע"ז פ"ד ה"ה גבי הך דבר קפרא דמצא טבעת של ע"ז והכה לעכו"ם שירוק עליו ולכאורה קשה הא מבואר שם במשנה דרקיקה לא הוה ביטול בע"ז וצ"ל דזה רק כשהעכו"ם בעצמו רקק משא"כ כאן שבר קפרא כפה אותו לרוק עליו הוה כעושה ע"ד ב"ק והוה ביטול וא"כ ה"נ י"ל גבי שבועת הדיינין דמשביעין אותו בלשון קדש כדי שתהיה השבועה על דעתם וכמש"כ וא"ש דברי רבינו וע' בירוש' רפ"ז דסוטה גבי שבועת סוטה דהוה מחלוקת אם צריך קרא שתהא מבינה לשון השבועה ע"ש:
וכלמי שיתחייב כו' א"צ כו'. ראיה לזה מהך דאמרינן בסוטה דף ז' ודף י"ד דהאיום של סוטה הוא בשביל מחיקת השם או בשביל שחסה עליה התורה ואמאי לא נימא הטעם משום שבועה שמשביעין אותה וע"כ כמש"כ רבינו דהנשבע על טענת ספק א"צ איום: