Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Oaths Chapter 12
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אע"פכו' אין לזה נקיון כו'. עי' בהך דנדרים דף י"ח ע"א דאף בשבועה דלהבא כמו שבועת ביטוי ג"כ יש בה הך דלא ינקה וע' שבועות דף מ"ו ע"ב דאיכא למימר כו'. אך שם י"ל משום דיכול לשאל על השבועה אך זה תליא בהך דרבא דף כ"ח ע"א גבי אכלה כולה אין נשאלין ע"ש ורבא לשיטתיה מהך דכתובות דף פ"ה שהקשה שם התוס' ולכך פסלה רבא לשבועה וכן מה דאמר שם בגמ' דף כ"א ב"ד של מעלה אין מנקין ר"ל דלא הצריכה אותו התורה קרבן על שבועת שוא וד"ה וע' ביומא דף פ"ו ע"א. והנה הראב"ד ז"ל כאן ס"ל דבתשובה עם מלקות שפיר מתכפר וכעין גבי חייבי כריתות שלקו ע' מכות דף כ"ג ע"ב ודף י"ג ע"ב. אך באמת י"ל דכונת רבינו כאן משום דאיכא עוד איסור דמוציא ש"ש לבטלה וע' בתמורה דף ד' וזה לא נתכפר במלקות כיון דעל זה ליכא מלקות וע' מש"כ רבינו ז"ל בפה"מ בנזיר על דף מ"ב גבי נזיר ששתה יין כו' דעונש שמים נשאר עליו אף לאחר שלקה ע"ש וכ"כ בזה בהל' תשובה וע' בהך דנדרים דף ז' ע"ב גבי מוציא ש"ש לבטלה דצריך נידוי ולקמן ה"ט וע' תוס' יבמות דף כ"ב ע"ב דאף אם עשה תשובה צריך לנדותו ע"ש וה"נ כן וע' במש"כ רבינו בפכ"ו דסנהדרין ה"ו. וא"כ לפ"ז נ"מ במושבע מפי אחרים אף שענה אמן דמ"מ לא הוציא ש"ש לבטלה ובזה א"ש מש"כ רבינו בהל' טוען פ"ב דצריך דוקא שיחזור לכשרותו ע"י תשובה ומלקות ע"ש וע' מש"כ הכ"מ על מש"כ רבינו בהל' עדות פי"ב ה"ד דדי במלקות ע"ש וזה משום דגבי שבועה שאני שצריך גם תשובה עבור העשה הנ"ל. אך מהך דנדרים הנ"ל משמע דאף לגרום להוציא ש"ש לבטלה מוזהר ולכך צריך לנדותו אם לא נידוהו והוה כמו הך דאמרינן כאן דף ל"ט ודף מ"ז ע"ב שהשבועה חלה על שניהם ע"ש ברש"י ותוס' וא"כ י"ל דה"ה במושבע מפי אחרים:
מישנשבע בשמים כו'. עיין בהשגות וע' בהך דנזיר ד' ג' ע"ב בהך דמתפיס אינש במילתא דסמוך לו ע"ש וע"ש דף ס"ו ע"ב ברש"י ד"ה השמים:
וכן. הנשבע בנביא כו'. ע' עירובין דף י"ז ע"א דנשבע בתנ"ך וע' בהך דכריתות דף ח' ודף כ"ו דנשבע במעון. וע' קדושין דף ע"א ע"א דנשבע בהיכל ע"ש וע' נזיר דף ל"ב ע"ב היכל ד' ע"ש ברש"י ותוס' דזה לשון שבועה וע' כתובות דף כ"ז ע"ב דנשבע ג"כ במעון ושבת דף קכ"ז ונדרים דף ט' דנשבע בהעבודה ע"ש וע' בתוספתא חלה פ"א שנשבע בלבוש וציץ ע"ש והנה לפי שיטת רבינו דמחלק בין תורה לנביאים לגבי שבועה משום דשבועה הוא כנשבע במלך עצמו וזה רק נבואת משה וכמש"כ רבינו בס' המצות נמצא כך דכל דבר שהוא עצם הקדושה דאין קדושתו מסתלקת ממנו לעולם אז שפיר חלה בו שבועה וע' בהך דיבמות דף ו' ע"ב לא ממקדש אתה מתירא ר"ל דאין בו קדושה עצמית דאם נסתר פקעה ממנו הקדושה משום דלא נמשח בשמן המשחה משא"כ משכן וכלי שרת וכמש"כ התוס' יומא דף מ"ד ע"א. וע' שבועות דף ט"ז ע"ב ועי' בתוס' נזיר דף ג' ע"ב דבזרוע עוזו היינו תפילין משמע דזה הוה שבועה גמורה והוי כעין ס"ת לשיטת רבינו דהוא קדוש בעצם לא משום הדין וע' יומא דף ח' גבי היסח הדעת ע"ש ולכך י"ל ג"כ הך תוספתא דחלה הנ"ל דנשבע שם בציץ. וע' כאן דף ל"ח ע"ב דמבואר דגבי אנקוטי חפצא די בדיעבד בתפלין וע' ברכות דף כ"ד ע"א סד"א לבעי הנחה כס"ת ע"ש ובאמת בזה פליגי ר"פ ורבא בשבועות שם אם זה הוה בעצם קדושה או רק מחמת הדין. וזהו ג"כ כונת רש"י בתענית דף י"ג ע"א גבי ייסר עצמו בצלו משום הך דהרימותי ידי ר"ל כה"ג דיד הוה שבועה וע' סוטה דף י"ז בשכר כו' זכה לתפלין. וע' בהך דקדושין דף ט' ע"א גבי תגא דמלכא ע"ש וע' בתוספתא כאן ספ"ב דמ"מ בשבועת העדות אם השביע בתורה אין חייבין קרבן שבועה. והנה הר"א ז"ל כאן בהשגות מפרש דמיירי לענין נודר וגוילין הוי רק כמו דבר האסור וכמו יד. וע' בהך דשבת דף קט"ז ע"א דאזלא כתב אזלא קדושתיהו אך מ"מ יש איסור עליו גם אח"כ. וע' תוס' ערכין דף ו' ע"א גבי שם שלא במקומו ע"ש בתוס' והוה כעין חזה ושוק של שלמים כמש"כ הר"ן בנדרים דף י"א ודף י"ב. וע' תוספות נזיר דף כ"ב ע"א ד"ה מר זוטרא. וע' במה דפליגי בירושלמי פ"א דנדרים גבי אם מתפיס בולד חטאת אם מיקרי מתפיס בדבר האסור או בדבר הנדור משום דהקדושה כבר פקעה דאין מועלין בה רק דהוה כמו דבר האסור כמו דיליף בהך דבכורות דף ט"ז ע"א מקרא דטמאים ע"ש ובירוש' שם נקט על דעתין דרבנן נשנה כעזרה ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל כעורה ור"ל כעורות קדשים ומשום דיש בזה כמה סתירות אם הך דמועלין בעורות הוה משום קדושה עצמית או מחמת הקרבן ע' בהך דזבחים דף מ"ג ע"א דמה מתיר ושם דף ק"ג ע"א אבל עור תפיס ע"ש ברש"י ד"ה אלא וברש"י חולין דף קט"ז ע"ב ד"ה הרי בסה"ד ע"ש דלא חלה קדושה על עורות ושם דף קי"ז בתוס' ד"ה הוא ע"ש וכ"מ בזה והעיקר דהעור קדוש רק בגדר כמו דאמרינן בחולין דף קכ"ט ע"א כששימש מעשה עץ שימש ר"ל לא דחלה עליו הקדושה בפ"ע רק דהוא מחמת דכל הבהמה קדושה וכן כל ידות כך כמו שאמרו שם גבי חיבורי אוכלים ע"ש ולכך אם התפיס בעור בלבד תליא בהך דמתפיס בולד חטאת וה"ה קלף של ס"ת הקדושה ג"כ בגדר זה רק מעשה עץ ולכך אזלא כתב אזלא קדושה ואף דצריכים גניזה דלא גרע ממקק ומס"ת שבלה דצריך גניזה כמבואר שם דף קט"ו ע"א ודף צ' ע"א במשנה ובב"ב דף כ' ע"א גבי ס"ת שבלה וכ"מ. מ"מ אין בו קדושה ולא כשיטת התוס' מגילה דף ל"ב ע"א ע"ש בד"ה הגליונים וע' מש"כ רבינו בהל' תפלין פ"ה ה"א ע"ש דגם מן הגליונים אסור לכתוב מזוזה וע' מו"ק דף כ"ו ע"א גבי הרואה ס"ת שנקרע ובירוש' שם אמר דה"ה בנשרף דצריך לקרוע גם על הגויל הרי חזינן דהגויל יש בו קדושה בפ"ע דאל"כ היך קורעין הא אזלא כתב וגם למה לא יצא בקריע' אחת כמו גבי מקדש וירושלים וע"ש דף כ"ז ע"ב וצ"ל דשם הגויל נשרף תחילה ע' בע"ז דף י"ח ע"א גבי הך דרחב"ת. וע' בהך דב"ב דף קנ"א ע"א בהך בעיא אם ס"ת אקרי נכסי ועי' חולין דף קל"א ע"א גבי ט' נכסי בהן וזה הטעם דסנהדרין דף קי"ג גבי עיר הנדחת דאין שורפין משום דלא הוה שלשה וע"ש ברש"י. אבל אזכרות ס"ל להראב"ד דזה הוה כמו קדושת הגוף דגוף האזכרה יש בה קדושה אף שלא מחמת ס"ת ולכך ס"ל להתוס' מנחות דף מ"ב ע"א דאזכרות צריך לכתוב בפירוש לשמן דהיינו לשם האזכרה אבל לשם ס"ת א"צ דסתמא לשמה קאי וגם לא לשם אזכרה של ס"ת דזה ג"כ סתמא לשמה קאי רק לשם אזכרה. וע' בהך דסוכה דף מ"ד ע"א גבי ערבה שבלולב דאין יוצא בה לשם ערבה ושם בע"ב. וזה בעצם נ"מ בין שמות המיוחדים לשאר שמות אף שאינם נמחקים דזה הוה בגדר קדושה וזה גדר איסור וע' בהך דערובין דף י"ח ע"ב מיום שחרב ביהמ"ק כו' בשתי אותיות ע"ש ברש"י וזה משום דזה ג"כ אינה קדושה רק איסור וע' סוטה דף ל"ח ע"א ד"ה או אינו כו' מה דפליגי על ר"ה גבי כינוי דרק שם בן ד' ע"ש ושם דף כ"ד ע"ב דס"ל דאהי' הוה ג"כ רק כינוי וע"ש דף י' ע"א דדבר היוצא משם בן ד' אותיות אסור למוחקו וא"ש מ"ש שם התוס' משלום ומש"כ הרא"ש על הך דשלמה דשבועות דף ל"ה ע"ב ע"ש ועי' יומא דף פ"ד ע"א גבי מה דנקט שם דלכתוב אמשכא כו' ולא כתב שם בן ד' בפירוש וע' ב"ב דף ע"ג ע"א גבי הך דאלוותא. וע' מש"כ לקמן בהל' נדרים פ"ב הי"א גבי חרמי כהנים ע"ש וע' תוס' גיטין דף ל"ב ע"ב גבי דלא מהני ביטול לס"ת בד"ה ר"ש ע"ש. ונ"מ אם י"ל דמהני בה שאלה לחכם. אך י"ל דהוה כמו דאתא ליד גזבר כמבואר בנדרים דף נ"ט וכ"מ בתוס':
עבדשנשבע כו'. ע' בהשגות. אך רבינו ס"ל שיש ג' דינים. דשבועה לא חלה כלל בעבד כיון שהוא איסור גברא וע' נזיר דף ס"א ע"א ובשבועות דף כ' ע"א גבי איסר ע"ש. ובנדרים דבר שיש בו עינוי לא חל ושאין בו עינוי חל ואינו יכול לכוף וגבי נזירות חל רק שיכול לכוף. וע"ש בירוש' דמ"מ הנזירות לא בטלה מעליו אף בזמן שהוא עבד:
קטניםשנשבעו כו'. ע' בנדה דף מ"ו מה דאמר שם שהשוה הכתוב קטן לגדול לזדון שבועה ע"ש וקאי אמופלא סמוך לאיש. משמע דכמו דנדרו נדר ה"נ שבועתו שבועה רק לגבי קרבן ס"ל שם דפטור וזה תליא אם קרבן הוה גדר עונש או לא ע' במה דפליגי בהל' נזירות רבינו והראב"ד ז"ל בפ"ב הי"ג ע"ש ואזלי לשיטתיהו בהל' שגגה גבי שפחה חרופה אם קטן חייב קרבן וכ"כ בזה. גם י"ל דהך יכול יהיו חייבין על הקדשו קרבן ר"ל אם הקדיש קדשים ושחטן אחר בחוץ אם חייב משום שחוטי חוץ וזה הוה מחלוקת בירוש' פ"א דתרומות סה"ב. וע' בהך דתרומה דף ב' ע"ב גבי קטן מהו שימיר ר"ל דכיון דקי"ל דתמורת טעות הוה תמורה ע"כ הקדושה דתמורה לאו משום נדרו דהא לא מהני שאלה כמש"כ רבינו בהל' נדרים פ"ד ה"ז. רק הוה בגדר עונש וקטן לאו בר עונשין לזה תליא בהך דר"ה בנדה שם. וע' בירוש' כאן פ"ג דממעט בהל' ו' מקרא דלכל אשר יבטא פרט לקטן ור"ל אף מופלא סמוך לאיש. ובתוספתא כאן פ"ב ממעט משביע את הקטנים מן ק"ש העדות מחמת דאין הגדתם מועלת ותיפוק ליה דלאו בר שבועה הוא. וע"כ צ"ל דמיירי במופלא סמוך לאיש וממעט מקרבן וע' במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' שכירות פי"א ה"ו גבי שכיר קטן אם מוסרים לו שבועה וע' במש"כ רבינו פ"ח מהל' גזילה הי"א אפילו הגזלן קטן אף דא"א גזל הגר לכהנים בלא שבועה וע' בירוש' מעש"ש פ"ד ה"ד אבל להביא קרבן שבועה כ"ע מודו עד שיביא שתי שערות וי"ל דר"ל דנשבע הקטן. דליכא למימר דהגזילה של קטן דהא מבואר בתוס' סנהדרין ס"ח ע"ב דחייב קרבן גם י"ל דר"ל אם גזל כשהיה קטן ונשבע אח"כ כשהיה גדול וכעין הך דב"ק דף ק"ו ע"ב וע' מש"כ רבינו בהל' שכירות פ"ב ה"ז גבי קטן שהפקיד דאף דהגדול חייב שבועת השומרים מ"מ פסק רבינו פ"ד מהל' גניבה ה"ט דמכפל פטור ע"ש. וה"נ י"ל להיפך דאם היה הנפקד קטן או הגזלן קטן. אף שנשבע כשהגדיל מ"מ פטור מקרבן שבועה. וכן הך דאמרינן כאן דף ל"ח ע"ב אין משביעין את הקטן ר"ל כה"ג אף אם הוא מופלא סמוך לאיש ולכך לא נקט חרש ושוטה דזה פשיטא ע' בדברי רבינו ספ"ה מהל' טוען ובתוס' פ"ה דכאן:
צריךלהזהר כו'. כן מבואר בהך דסוכה דף מ"ו ע"ב ע"ש. וע' בהך דכתובות דף מ"ז ע"א ברש"י ד"ה בנעוריה דבלא קרא הוה מוקי לה בקטנה ושם בפרשה חשוב ג"כ שבועה וש"מ דחלה. וע' בר"ש מס' טהרות פ"ה מ"ט מה שהביא בשם תוספתא גבי קרבן על שפחתו העברית ע"ש וכ"כ בזה:
בד"אכו' ע' תוס' יבמות דף כ"ב ע"ב דתשובה לא מהני לזה וע' מש"כ רבינו בפכ"ו מהל' סנהדרין ה"ו ע"ש. אך נ"מ בין היכא דהנדוי הוא משום קנס או משום כפרה ע' בהך דיבמות דף ל"ז ע"א גבי הך דערוקא מסתייה ומש"כ הראב"ד ז"ל בהל' גירושין פי"א הכ"ד ע"ש בה"ה:
אלאאפילו להזכיר כו'. והנה לא ביאר רבינו אם ר"ל דוקא שמות המיוחדין או כל שם שאינו נמחק והנה מלשון הגמ' בהך דסנהדרין דף נ"ו דאמר שם ואימא עד דעביד תרתי משמע דגבי מגדף לדידן ליכא מוציא ש"ש לבטלה וצ"ל משום דלשיטת רבינו בהל' עכו"ם השם שבו מגדף א"צ שם המיוחד רק שם שאינו נמחק וא"כ בזה ליכא מוציא ש"ש לבטלה דהשם שגידף י"ל דמיירי שהזכירו לצורך. וע' בתמורה דף ג' ע"ב דגבי מקלל חבירו בשם איכא תרתי. ואף דרבינו ס"ל בסוף הל' סנהדרין דחייב מלקות אף על הכינוים שנמחקים. אך י"ל דהך דשם הוא רק למ"ד דיליף מלקות מהך דאם לא תשמור והפלא כו' דשם כתיב רק שם המיוחד משום דס"ל דמלא תקלל הוה כמו לאו שאין בו מעשה וזה תליא בהך מחלוקת דר"י ור"ל בסנהדרין דף ס"ה ודף ס"ג אם דבור הוה כמעשה וע' בהך דשבועות דף כ' בהך דר"ע ורבנן ובירוש' שם והנה כ"כ בה' ע"ז דרבינו ז"ל ס"ל דלענין מלקות הוה גם דבור מעשה ע"ש בספ"ה ולכך מחייב מלקות על כל הכינוין וא"ש. ועי' רש"י סנהדרין דף מ"ד ע"א ד"ה שמא ומכות דף כ"ג ע"ב ד"ה ושאילת שלום ע"ש. וע' בנדרים דף י' ע"א ועיין בסנהדרין דף ס' ע"א גבי עגלון כו' בכינוי וכמש"כ רבינו בהל' סנהדרין פכ"ו ה"ג דכינוי של הכותים ג"כ כן וע"ש דף ל"ט ע"ב כמתוקנים שבהם כו' וע' בהך דקדושין דף ס"ו ע"א גבי הקים להם בציץ ע"ש והנה רבינו ז"ל לא כתב כאן הך דאת ד' אלקיך המבואר בסנהדרין ובתמורה דזהו אזהרה למוציא ש"ש לבטלה רק יליף מהך דליראה. וע' בס' המצות לרבינו מ"ע ד' דנראה דס"ל דלמסקנא חזר מזה הטעם. ועי' בירוש' סנהדרין פ"ז הי"ד דיליף אזהרה למקלל אביו מן עשה דתיראו ע"ש והנה נ"מ לגבי בן נח אם מוזהר ע"ז ע' בהך דסנהדרין דף נ"ו ע"ב שתהא מוראי עליכם ע"ש אבל אם נילף מן הך דליראה י"ל דלגבי ב"נ לא שייך זה כמו מקלל חבירו דליכא בב"נ כמבואר בסנהדרין דף ע"ה ומכות דף ח' ע"ב וע' במס' סופרים ספ"ד מבואר כשיטת רבינו וט"ס שם. וגם לשיטת רבינו י"ל דמוציא ש"ש לבטלה הוה גדר לאו. ונ"מ למה דמוכח בכ"מ דלא גזרינן משום איסור ע' תוס' מנחות דף ס"ח ודף ה' וכ"מ. וגבי מוציא ש"ש לבטלה גזרינן כמבואר בנדרים דף י' ע"א גבי הך דר"ש ע"ש וע' תו"י יומא דף ל"ט ע"א מ"ש מן הך דגורלות ע"ש:
אע"פכו' אין נזקקין כו' ע' בהשגות. וכן כתב רבינו לקמן בסוף הל' נדרים ע"ש. והטעם דגבי שבועה דהוא איסור גברא ולא חל האיסור על שום דבר לא שייך לומר כאילו בנה במה דהאיסור הוא השבועה ולא דבר אחר ולכך קי"ל דלא מהני מתפיס בשבועה ע' שבועות דף כ' ובר"ן שם. וע' נדרים דף כ"ח דלר"א דהוה מחלוקת ב"ש וב"ה אם יש שאלה בשבועה. ועי' ירוש' ריש פי"א דנדרים דהוה מחלוקת דר"י ור"ל אם יש שאלה והפרה בשבועה וע' נדרים דף כ"ב ע"ב בר"ן וכ"כ בזה. דהיינו כגון דרך חרטה דזה הוי כמו גדר תנאי ומעשה בדבר אחד דהשבועה היינו האיסור והדבר הוא עצם אחד וזהו ג"כ כוונת הגמ' ב"ק דף ק"י ע"ב גבי חטאת שמתו בעליה הילכתא גמירא ומה תירוץ הוא זה. אך ר"ל דזה הוה כמו דבר אחד וממילא הוא וע' בהך דקדושין דף כ"ג ע"ב גבי קנה עבד קנה רבו ע"ש ברא"ש דזה דבר אחד וא"א לחלקם וע' בתוס' כתובות דף נ"ו ע"ב ואכמ"ל. וע' תוס' ב"ב דף ק"כ ע"ב ד"ה דתנן דזה הוה בגדר מחשבה ע"ש ועי' בהך דעירובין ד' ל' ע"ב בתוס' ד"ה ולפרוש מש"כ שם בסוף הדבור גבי הקדשות דהא יכול לשאול עליו. אך לפי שיטת רבינו בסוף ה' נדרים דבנדרי הקדשות אין מצוה לשאול ע"ש גם י"ל דר"א לשיטתו בערכין ד' כ"ג דאין שאלה בהקדש. ועי' בירוש' בערובין שם דאמר שם ואין אדם נשאל על הקדשו וע"ש בגמרא בע"א מה דמחלקים בין שבועה לנדר ובאמת אין הפי' שם כשיטת רש"י רק דנ"מ בין איסור חפצא לאיסור גברא דכיון דהאיסור על החפץ א"א לערב בו דלא הוה שם דירתו דאין שם אוכל עליו לדידיה: