שכלהעונה כו' או האומר. והנה אם לא ענה רק הרכין בראשו אם זה הוה כמו הסכם או כמו קבלה. עיין בדברי הרי"ף ז"ל כאן פ"ד על הך דדף ל"ה ע"א דגרס שם לא צריכא דמחווי עלייהו ע"ש. משמע דכל היכא דלא אמר בדבור לא מהני. ועיין בהך דבכורות דף נ"ט ע"א גבי מעשר בהמה דמשמע שם דמהני זה. ועיין בהך דכתובות דף ל"ג ע"א ותוס' סנהדרין דף פ"ו ע"ב גבי רמיזה מה דמחלקו שם בין דיני ממונות לדיני נפשות. ועיין בהך דהוריות דף ג' ע"ב דמוכח שם דהרכנה הוה הסכם וכמו שגם הוא הורה. ועיין בירושלמי פ"ז דגטין דהרכנת הראש הוה כמו שמיעת קול ע"ש ובפ"ג דר"ה דאמר שם דמהני הרכנת הראש לגבי קבלת עדים ששמעו שקדשו החדש. אך מ"מ כאן י"ל דנ"מ לשיטת הראב"ד כאן וכן לשיטת רבינו דלענין מלקות או קרבן בעי שם או כינוי. דמ"מ בהך הרכנה לא הוציא מפיו זה. וזהו מה דרוצה לומר שמואל כמוציא שבועה מפיו דמי ר"ל כמו שהוא אמר. לא כמו שהסכים. ועיין בהך דסנהדרין דף פ"א ע"ב גבי התרה בו והרכין ראשו דמ"מ לא הוה כמו התיר עצמו למיתה ע"ש ברש"י. ועיין רש"י כאן דף ל"ו ע"א ד"ה ואמרה ודברי הירוש' סוטה פ"ז ה"א בהך מחלוקת דר"י דאם אינה מבינה לא מהני אמן ע"ש. ועיין בירוש' נזיר פ"ד ה"ב מה דבעי גבי הסכם דואני אם הוה כמו שרוצה זה או רק כמסכים לזה ע"ש:

כיצדכגון שאמר באלה כו'. עיין בהך דגטין דף ל"ה ע"א גבי יהנה סם המות. ועיין בדברי התוס' כאן דף ל"ו ע"א בד"ה יככה ובע"ב בד"ה ה"ג מבואר שם דמפרשי דהך דפליגי במשנה גבי המקלל בכולם קאי אשבועת העדות. דבאלה דוקא צריך שם ולא די בכינוי. וכן מוכרח בירוש' דס"ל דזה קאי אשבועת העדות. ועיין בתוספתא פ"ג דהוה מחלוקת דר"י ור"ש אם אלה הוה קללה או שבועה ע"ש. אך רבינו ס"ל בפ' כ"ו מהל' סנהדרין ה"ד דזה קאי על מקלל חבירו ע"ש וע"ש בהשגות דס"ל דאינו לוקה רק בשם המיוחד והוא מהך דאמר בירוש' בסוף פ"ג דכאן דהוא חד לאו עם נשבע לשקר והר"א ז"ל לשיטתיה דכמו דס"ל כאן דעל מלקות צריך שם המיוחד ה"נ גבי מקלל חבירו. ועיין בהך דתמורה דף ג' ע"ב דמוכח שם דהוה גם מוציא ש"ש לבטלה וכשיטת הראב"ד ע"ש. ועיין במה דפליגי בהל' ע"ז פ"ב גבי מגדף ובמש"כ רבינו בהל' ממרים פ"ה ה"ב דאם קללם בכינוי לוקה ור"ל הני כינויים כעין רחום וחנון ע"ש ומשום דמפרש להמשנה דשבועות דהמקלל עצמו כו' ר"ל ללקות. ורישא דר"מ ורבנן קאי על מגדף ועל שם שבו גידף. וכן הדין לגבי מקלל אביו ואמו. דכינוי שאינו נמחק חייב סקילה וכינוי הנמחק חייב מלקות. ועיין מש"כ התוס' שבועות דף מ"ו ע"ב ד"ה אבל דגרסי גבי שבועת ביטוי מפקי ש"ש לבטלה ע"ש:

כגוןשהיו כו'. מוכח מדברי רבינו דלא כמש"כ התו"י נדרים דאף אם אינו מבין הלשון מ"מ הוה נדר כיון שהחכמים אמרו זה. ועיין תוס' ב"ב דף קס"ד ע"ב גבי דיגון ע"ש דכתבו ג"כ כן. ועיין בירוש' רפ"א דנזיר ונדרים דמבואר שם להיפך משיטת רבינו דאף במקומות אחרים הוה נזיר. אך י"ל דזה הוה כמ"ד לשון שבדו וגם י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דידים שאינם מוכיחות ועיין תוס' קידושין דף ו' ע"א ד"ה לא יהא דגבי הני לשונות אף אם אינו מבין מ"מ כיון שמכוין לקדושין הוה קידושין ע"ש ועיין בהך דזבחים דף מ"ו ע"ב גבי הך דר"י משום תנאי ב"ד ע"ש ובמס' טבול יום סוף פ"ד ובירוש' פ"ה דדמאי ה"ב בסומך על תנאי ב"ד וכו' אך כאן כיון דכתיב כי יפליא לא מהני זה. ועי' בהך דנזיר דף ס"ב ע"א מה דמחלק שם בין ישראל לב"נ גבי מופלא דאם אינו יודע להפלות גבי עכו"ם לא הוה נדר וגבי ישראל הוה נדר כיון דגדול הוא וכמש"כ רש"י בנדה דף מ"ה ע"ב. אך זה רק בלשון תורה אבל לא בלשון אחר. ועיין לקמן בהל' נזירות פ"א ה"ה דבנזירות לא בעי דבר שמשמעו אצל כל העולם ומחלק בין נזירות לשאר נדרים משום דהוה גדר נדרי הקדש. וכן מבואר בירוש' שם דנזירות שאני וזה ג"כ מה דר"ל הגמ' בנזיר דף ס"ב גבי כי יפליא לאתויי ידים שאינם מוכיחות ור"ל כה"ג וגרס שם הניחא למ"ד לא הוי ידים בכ"מ ולכך גבי נזירות צריך קרא יתירא. אך מ"מ צריך להבין מה שהוא אומר. ומה דאמר שם גבי כינוין דרק במקומות העלגים ר"ל כדאמר בירוש' שם דאומר אם הדין שזה הלשון תופס נזירות אהיה נזיר ואם לא לא. משא"כ כאן גבי שבועות ונדרים דלא מהני זה. והנה מלשון רבינו כאן משמע דרק אם משנים לשון ארמי בזה מהני ולא שאר לשונות. דשוב הוה כמו כינויי כינוין. ועיין בהך דנדרים דף כ"ב ע"ב גבי הך דאם נדרת במוהי ובהך דב"מ דף פ"ה ע"א מומא כו'. ובאמת בדברי ספר המצות לרבינו נראה דר"ל כמו דנשבע במשה. עיין במ"ע ז' ובדברי ירוש' נדרים פ"א על הך דבמוהי הובא בר"ן דף י'. אך לא ר"ל בשבועה שנשבע כו' רק בנבואת משה וכעין מ"ש רבינו לקמן פי"ב ה"ד לחלק בין תורה לכתבי הקדש. וזהו משום דשבועה הוה כנשבע במלך עצמו כמבואר בספרי פ' מטות וזהו נבואת משה. ועיין בתוספתא ספ"ב דשבועות דגבי שבועת העדות לא מהני בתורה ע"ש:

[השמטה**במש"כ שם גבי אם אינו מבין מה שאומר. ע'**בתוספתא ספ"א דנדרים דאם אמר דאינו יודע מה זה נדר רק שראה שחביריו נודרים כך הוי נדר וצ"ל דמיירי שאמר בלשון תורה וכמש"כ שם: ע"כ השמטה]

**או שקבל עליו התראה כו'.**עיין בירושלמי נזיר פ"ח ה"א דאמר שם תנאי היה בלבי כו' לכשאטמא. וי"ל דר"ל כמו הך דנזיר דף י"א ע"א סבור הייתי ועיין במה דפליגין לקמן רבינו והראב"ד ז"ל בפ"א מהל' נזירות הט"ו אם זה הוה כמו נדרי שגגות. ועיין בהך דנדרים דף ט' ע"ב דאמר שם כשהן מטמאין כו' מתחרטין ע"ש ברא"ש ועיין בהך דב"ק דף ק"י ע"ב דהיכא דזהו משום דין לא מחמת הנדר לא שייך אדעתא דהכי. אך עיין בכריתות דף כ"ז ע"א דאשם נזיר הוא בא לבטלה. ועיין בירוש' נזיר פ"ד ה"ד. ועיין בהך דשבועות דף ח' ע"א ודף ל"ז ע"א דעיקר הוא שתחול עליו נזירות טהרה. ואנן קי"ל דאשם בנזיר לא מעכב ועיין רש"י נזיר דף כ"ב ע"א ד"ה האשה ובהך דנדרים דף פ"ג ועיין במנחות דף ב' ע"ב ודף ג' ע"ב ודף ע"ג ובהך דכריתות דף כ"ו וכ"מ בזה. ומ"מ ס"ל לרבינו בהל' נזירות פ"ט הי"א דאף אם הפר לה מ"מ מביאה קרבן טומאה ועיין בירוש' דיליף מקרא דהפר מה שעליה ג"כ ע"ש בפ"ד דנזיר ולקמן בהל' נזירות אאריך בזה. ועיין בהך דזבחים דף מ"ד ע"ב דצריך קרא שיאכל ע"ש. וי"ל ג"כ משום דבא לבטלה כמבואר בכריתות הנ"ל. ולכך ס"ל דאשם נזיר טמא הוה רק בגדר נדר ולגבי' מהני חרטה. גם י"ל דהך תנאי ר"ל כעין הך דנדרים דף כ"ג ע"א ודף ע"ה ע"ב דנקט שם מפר נדרי עצמו עד שלא ידור ע"ש. ועיין מש"כ בזה לקמן בהל' נדרים פ"ב ה"ד. והנה רבינו ז"ל דייק כאן גבי תנאי על הנדר ר"ל משום דבשבועה לא מהני תנאי כמבואר בירושלמי דנזיר שם פ"ח וכ"מ. ועיין בתוספות ישנים נדרים דף כ"ג ע"א עי' שם דלא ס"ל כן. ועיין בתוספות שבועות דף כ"ו ע"ב ד"ה גמר ע"ש:

כיוצאבו כו'. בלבו היה כו'. רבינו ז"ל לשיטתיה אזיל לקמן בפ' י"ג דגבי ביטול די בלב בלבד ע"ש בהל' ז'. וכן מוכח בספרי פ' מטות פסקא קנ"ג דנקט הרי שנדרה וביטל לה בלבו כו' כצ"ל ע"ש:

מישנשבע כו' וכן וכו'. עיין בהשגות והנה מלשון רבינו בהלכה י"ח דגבי אחרים לא נקט רק ב' תיבות "חזור בך". משמע דהיינו שיהיה חזרה שלו בתכ"ד שלו. ובאמת לפי מה דמוכח בב"ק דף ע"ג ע"ב משמע ב' טעמים יש בתכ"ד או משום דהוה גדר חזרה ומהני או משום דנתברר דמתחילה לא היתה כוונתו לכך ועיין בהך דנזיר דף ט' ע"א ובירושלמי פ"ז דדמאי דתכ"ד הוה בגדר שאלה והיכא דלא מהני שאלה לא מהני תכ"ד ע"ש. ואף דרבינו ס"ל בהל' מעה"ק פט"ו ובפיהמש"נ למס' תמורה פ' כיצד דלא מהני בהקדש תכ"ד זה רק היכא דאינו חוזר מן ההקדש רק מתכוון להוסיף דהיינו שיהיה עולה דהוא חמור משלמים. ועיין מש"כ רבינו בהל' אבל פ"ח ה"ח דמשמע שם מלשונו דהיכא דהטעות לא היה ע"פ עצמו לא מהני אף תכ"ד. ועיין בהך דכריתות דף כ"ג ע"ב ודף כ"ד ע"ב גבי אשם תלוי דהיכא דהוא עצמו אין ברור לו גמר ומקדיש אף על ספק וע' בפסקי תוס' מנחות דף ס"ו גבי ספירה כה"ג ובהך דנזיר דף ל"א גבי שור שחור ע"ש וכ"מ. וזהו כוונת הירושל' דדמאי פ"ז ה"ו דהיכא דבא לפחות מהקדושה הראשונה מהני תכ"ד דהרי חוזר בו והיכא דבא להוסיף על הקדושה הראשונה נשארה הראשונה ולא מהני תכ"ד. משא"כ היכא דרוצה לחזור מן ההקדש לגמרי אז גם גבי הקדש מהני אך רק ע"י עצמו לא ע"י אחרים וגבי שבועה מהני אף על ידי אחרים. וזה תליא בהך דפותחין בחרטה עיין כאן דף כ"א ע"ב. ועיין מה דמבואר בהך דגטין דף פ"ג ע"ב דאין חכם מתיר אלא בחרטה ע"ש ומש"כ בזה לקמן בפ"ו. ועיין בתוספתא ספ"ג דנזיר גבי הריני נזיר שזה יוסף ונמצא יוסף כו':