Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Ritual Slaughter Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הבשר טהור כו'. עיין זבחים ד' ס"ט ע"א דמצריך שם קרא על זה ועי' בתוספתא דחולין פ"ב וט"ס שם אך שם רק גבי עוף ועי' בהך דחולין ד' פ"ה ע"ב מה דאמר שם אימא מידי נבלה נמי לא מטהרי לה שם מוכח דאדרבא כיון דיש עליו שם חולין בעזרה ע"י זה השחיטה מטהרתו בודאי והנה בהך דזבחים ד' ס"ט גבי מלק ונמצא טרפה ולפי מה דפליגי שם דף ע' ע"ב גבי אם טיהר ר"מ בבעלי מומין עיין בזבחים ד' ק"ד ע"א במה דאמר שם נמצא טרפה בבני מעים מרצה ועיין בקדושין ד' נ"ז ע"א דמבואר שם דאדרבא לא חל עליה קדושה כלל וצ"ל דמיירי שנטרפה לאחר הקדש ועי' בהך דתמורה דף י"ז ע"א בהך מחלוקת דר"א ושמואל אם מקדיש את הטרפה אם חל עליה שם קדושה ומבואר שם דלר"א אף אם נטרפה לאחר שהקדישה פקע הקדושה ממנה ועי' בחולין ד' קל"ו ע"ב ומנחות ד' ו' ע"א דגבי בכור אף אם הוא טרפה יש עליו שם בכור וכן פסק רבינו בהל' בכורות פ"א ה"א וצ"ל הטעם משום דלא גרע מן נפל דמרבינן בבכורות דף ג' ע"א דנוהג בבכורה ועי' תוס' חולין ד' ע"ז ע"ב ע"ש ועי' בפסחים ד' ע"ג ע"א גבי הך דשחטו ונמצא טרפה בסתר ע"ש בתוס' דאמאי פטור וצ"ל ג"כ דזה אתיא כר"ע בזבחים ד' ק"ד דמרצה על עורו וע"ש בירושלמי דס"ל דאף למ"ד דבעי דוקא עשה מצוה מ"מ גבי טרפה בסתר פטור וע"כ כמש"כ. והנה אף דרבינו פסק בסוף הל' פסוהמו"ק דיקבר מ"מ בהל' בכורות פ"ג ה"י פסק דמותר לכהנים ליהנות בעורו והטעם דהנה עי' בהך דשבועות ד' י"א ע"ב מבואר שם דגבי קדשי בדה"ב אף דאין פודין את הקדשים מ"מ העור מותר ע"ש בתוס' ועי' בהך דמעש"ש פ"ג הי"א גבי צבי שלקחו בכסף מעשר דהוה שם מחלוקת דתנאי בעורו, וע"ש בירושלמי מה דתלה לה בהך דבדה"ב אם הוה בכלל העמדה ע"ש. אך באמת נראה כך דהטעם דקדשי בדה"ב דהעור נפדה גם בטרפה הוא משום כך דטרפה בקדשים אף דהקדושה פקע כמבואר בהך דתמורה הנ"ל זה רק הקדושה אבל איסור יש בהם מה"ת וכמו בקדשים שמתו דזה הוה איסור בפ"ע עי' תוס' קדושין ד' נ"ז ע"ב בהך מה שלי בשלך וממילא גם העור אסור דשם הבהמה עליו והוה כמו מעשה עץ דחולין ד' קכ"ט ע"א, ועי' רש"י שם ד' קי"ו ע"ב דעל עור לא חל הקדושה ואף דבכל מקום מבואר דהזריקה מוציאה את העור מידי מעילה עי' זבחים ד' מ"ג וע"ש ד' ק"ג ע"א ותוס' יומא דף מ"ט ע"ב וכ"מ אך זה רק משום הקרבן וכמש"כ ונ"מ דאף אם נימא דיכול לשייר העור מן הקדש עי' תמורה ד' י"א ע"ב מ"מ הוה לכהן מחמת הקרבן, ועי' במה דמבואר בפ"א דמעש"ש ה"ג ובמנחות דף פ"ב ע"א גבי הלוקח ממעות מעשר בהמה לזבחי שלמים או חיה לבשר תאוה מה"ת יצאה העור לחולין דאחר שחיטת הבהמה הוא נעשה דבר חדש מאליו ולא תפיס ועי' בזבחים ד' ק"ג ע"ב אם מה שהעור של כהנים מחמת הבשר או מחמת הקרבן ונ"מ לעור של בכור שהוא לכהן אם מחמת הבשר או מחמת דכיון שניתן לכהן העור שלו דשוב מקרי קרבן של כהן לא בגדר בכור רק שהדין הוא שבכור ניתן לכהן והכהן מקריבו בחזקת קרבן שלו והוה בעלים וזה תליא בהך מחלוקת בתמורה ד' ז' ע"ב דר"ע וריב"נ ועי' בזבחים ד' נ"ז ע"א בכור מתנה לכהן, ועיין במה דפליגי רבינו עם תוס' בהל' תמורה פ"ג ה"ב למי שייך תמורת הבכור אם לכהן אם לבעלים ותוס' זבחים ד' ע"ה ע"ב ע"ש דלא ס"ל כן ועי' בירושלמי פ"א דמעש"ש ה"ג ופ"ב דקדושין ובתוספתא בקדושין פ"ד דמוכח שם דזה לכ"ע אם קידש בעור של בכור תם מקודשת דהעור גביה לא הויא כמו משלחן גבוה ועי' בחולין ד' קל"ג ע"ב דחשיב עורות קדשים מהני שבירושלים ועי' בהך דמנחות ד' ק"ז בהך דאמר שם כל חד וחד יומו קעביד וזה פלוגתא דאמוראי שם ותליא במש"כ וא"כ לפי"ז גבי בכור בעל מום דהוא מתנה לכהן מחמת ריבויא דקרא דובשרם כמבואר בבכורות ד' כ"ח ועי' בחולין ד' קל"ג ע"ב גבי ד' שבירושלים וגם זה נותנים לכל כהן לא לאנשי משמר עי' מש"כ רבינו בהל' ביכורים פ"א ה"י אך שם רק על בכור תם, ועי' רש"י זבחים דף ק"ב ע"ב דלא ס"ל כן ובירושלמי ספ"ד דחלה דרק לאנשי משמר ובתוספתא סוכה בסוף ע"ש אך כל זה בתם אבל בעל מום הוה רק מתנות כהונה ונ"מ דאז העור הוה כמו מתנה בפ"ע ולא בטל להגוף ולכך אם נמצא טרפה בבני מעים לאחר ההתרה העור מותרת וכן גבי קדשי בדה"ב דמבואר בחולין ד' קל"ה דיכול לשייר לכ"ע נמצא כשמקדישה הוה כשני הקדשות ולכך אם נמצא טרפה העור מותר וכן ס"ל לר"ש בהך דפ"ג דמעש"ש הנ"ל גבי צבי דהעור הוא דבר בפ"ע כיון דרבנן תיקנו שלא יקח חיה לבשר תאוה כמבואר בירושלמי שם פ"א ובתוספתא שם ולכך הוה העור כמו דבר בפ"ע ולכך אם מת הצבי יפדה ר"ל העור וכמש"כ, והך דר"ע בזבחים ד' ק"ד ס"ל דגם עורות קדשים הוא דבר בפ"ע לכהנים ולא מכח הבשר וכמ"ש, ולכך גבי בכור גם טרפה יש עליו שם בכור לכ"ע מחמת דדין בכור העיקר הוא מה שצריך ליתנו לכהן והכהן אח"כ מקריבו וכמש"כ, וא"כ לפי מה דאמר שם בקדושין ד' נ"ז ע"ב הטעם דחולין בעזרה הוא משום דיליף משחוטי חוץ וא"כ כמו גבי קדשים פסקינן דטרפה מפקעת הקדושה כמבואר בתמורה ד' י"ז ה"ה לענין חולין בעזרה ג"כ כן וכעין מש"כ התוס' מנחות ד' פ"א ע"ב ע"ש ולכך פסק רבינו ז"ל בזה כר"ש דגבי שוחט את הטרפה ליכא חולין בעזרה ואף בגמ' דילן אמר מטעם שחיטה שאינה ראויה זה רק לר"ש דס"ל דגם גבי קדשים שנמצא טרפה השחיטה מועלת וכמש"כ מהך דפסחים ד' ע"ג ע"א גבי שחטו ונמצא טרפה דמוקי לה בירושלמי גם לר"ש דס"ל דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב ולכך בגמ' שם מביא שני בבות השוחט את הטרפה והשוחט ונמצא טרפה וכמש"כ, ולכך ס"ד בחולין שם ד' פ"ה דלא מהני גם לטהרה מידי נבלה לר"ש משום דלא הויא שחיטה כלל וכמש"כ וזה רק לר"ש אבל לדידן לא וא"ש מש"כ רבינו:
וקוברין אותו ועפרו אסור. ועי' בהל' ג' ובכס"מ. והנה לעיל בפ' י"ו מהל' מאכלות אסורות כתב רבינו בהלכה ו' דאיסור הנאה שלהם רק מדבריהם וכן כתב בפ"ב מהל' גניבה גבי ד' וה' ע"ש בהל' ח', ועי' במש"כ רש"י בפסחים ד' כ"ב ע"א ע"ש בתוס' ד"ה חולין. אך באמת מלשון רבינו בהל' מאכלות אסורות משמע דקאי גם אבשר בחלב ע"ש אך ר"ל כך דכ"כ שם די"ל דנקברין כיון שעפרן אסור שוב א"א לומר שיתבטל דלא גרע מעפרן והנה מלשון רבינו שם משמע דגבי חתיכת בשר בחלב וחולין בעזרה לא הוה הטעם משום חתיכה הראויה להתכבד רק הטעם כמש"כ ועי' בדברי רבינו בסוף הל' פסוהמו"ק דלכאורה משמע שם מלשונו דאם שרף הנקברים אפרו מותר דרק אם נעשה עפר ע"י הקבורה אז אסור וכ"כ בזה בהל' חו"מ ועי' בדברי רבינו בהל' נזירות פ"ו הי"ד וס"ל לרבינו דהא דאפרן אסור זה רק מדבריהם כיון שהדבר נשתנה ונעשה צורה אחרת וכמש"כ רבינו בהל' אבות הטומאות פ"ד הי"ב אך לעיל בהל' מאכלות אסורות כתבתי לחלק בין טומאה לאיסור וכמו בשר מת שהופרך בסוף תמורה שם וכ"כ בזה ולכך ס"ל דגם בד' וה' הטעם דאמרינן לאו דמאריה קשחיט גבי חולין בעזרה זה רק משום דגם עפרו אסור ופקע ממנו שם בעלים:
האומר בהמה כו' אם נשחטה כו'. והנה אם שחטה בחוץ דהיא אסורה בהנאה מה דינו של הולד הנה מלשון רש"י חולין דף ס"ט ע"א מוכח דהולד אסור ע"ש בד"ה ותבעי לך אך י"ל דשם קאי אם נימא דגם הולד קדוש דאל"כ לא שייך כלל שנימא דתיהני ליה מחיצה דירושלים ועיין בהך דזבחים דף ל"ה ע"א דמוכח שם דלמ"ד בהווייתן הם קדושים אף אם נתפגל האם הולד מותר והך דע"ב שם הוא למ"ד במעי אמן הם קדושים ועיין בהך דתמורה דף י"א ודף כ"ה ע"ב ע"ש דאם נימא דאינו קדוש הולד חולין ואף בפחות מבן ה' גבי דקה אך שם שאני דכיון דהשחיטה הוה טובה וגם דגבי קדשים יש קרא למעט כמבואר בחולין דף ע"ה וזבחים דף צ"ח אך לענין שחוטי חוץ י"ל דנאסר כמו האם ועיין בתוספתא תמורה פ"ג גבי אם הקדיש הולד ושחט האם הולד אסור באכילה משום דהוה יוצא דופן ופסול מליקרב ונפדה כמבואר בפ"ד מהל' תמורה ה"ח ע"ש ולא בעי כאן העמדה והערכה אף דהוה כבישרא בדיקולא ובאמת נ"ל דאף אם נימא כמבואר בתוספתא דבכורות פ"ג דשפיר יש עליהם קדושת הגוף גבי הוקדשו בבטן מ"מ בבן פקועה כ"ע מודו ועיין בהך דחולין דף ע"ד ע"ב ד"ה דגמר ור"ל דטעם דבישרא בדיקולא לכ"ע מהני להפקיע קדושת הגוף וגם משום יתום עיין בכורות דף מ"ב ע"א דחשיב לה גם זה בהני דלא קדושים ולא מקדישים אך י"ל דלת"ק דפליג שם בתוספתא דתמורה על ר"א גם על יתום פליגי. אבל בן פקועה כ"ע מודו דפקע. גם י"ל דהך דתמורה דף י"ז זה רק לדידן דס"ל דיוצא דופן לא הוה כלל לידה אבל לר"ש בנדה דף מ' דס"ל דהוה לידה אף דגבי קדשים אינו קדוש זה רק משום דין וי"ל דלא גרע מבעל מום וע"ש דף מ"א דאמר חד לבהמת קדשים כו' ע"ש דרק אם בהוייתן וזה משום דלר"ש הקדושה לא פקעה וי"ל דהתוספתא דבכורות אתיא כר"ש ולכך שפיר קדוש לבד מן בכור ומעשר דלא חל על עובר כמבואר חולין דף ס"ט ע"ב ובכורות דף נ"ו. עכ"פ גבי בן פקועה לכ"ע פקע קדושת הגוף ונפדה דלא גרע ממפרכסת כמבואר בחולין שם. והנה בתוספתא דתמורה שם נקט אם מתה הבהמה אסורה בהנאה העובר וי"ל דהוה כקדשים שמתו ועיין במעילה דף ט"ו ע"א ודף י"ב ע"א. ובאמת לכאורה י"ל דהתוספתא דתמורה הנ"ל מיירי כשכלו חדשיו להעובר דאז לשיטת רבינו רק מה שמועלת השחיטה אבל לשאר דברים הוה כמו דבר בפ"ע אם נמצא חי דחייב על חלבו כרת אבל בלא כלו חדשיו דשרי הכל מטעם כל בבהמה י"ל דגם הקדושה פקעה וא"צ אף לפדות וכעין מה דס"ל לרבינו בפ"ד מהל' תמורה גבי ולד חטאת בהל' ג' אך י"ל דכיון דיש עליו קדושת הגוף כשהוא במעי אמו לא פקעה בכדי כעין הך דנדרים דף כ"ט. אך עיין במעילה דף ט"ו ע"א דאמר שם אי בבדה"ב אף כי מתו נמי כו' ע"ש בתוס' ור"ל דהא שם דף י"ב מקשה וכי קדושה שבהם להיכן הלכה ע"ש אך זה היכא דלא נשתנה אבל היכא דנשתנה למין אחר שפיר פקעה. אך כך דהנה עיין בערכין דף י"ד וב"ב דף ע"ב ע"ב מ"ד שם דאזיל בתר פדיון ר"ל כך דהקדש כיון דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא הוא הוה כ"ז כמו הקדש חדש וכעין הך דנדרים דף כ"ח ע"ב ועיין בכורות דף ל"ב בתוס' ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בתו"כ פ' ויקרא דאם הקדיש תורים והולידו ביצים ונולד מהביצים אפרוחים חל עליהם קדושת הגוף כאילו קדשו עכשיו וזהו ג"כ כונת רבינו בהל' כלי המקדש פ"א הי"ג ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם ר"ל דאם התיך אותם ועשה מהם חדשים חל עליהם תכף קדושת כלי שרת וא"צ לקדשם פעם אחרת ועיין בהך דע"ז דף נ"ב ע"ב גבי הך דהכנוס ע"ש ברש"י דמשמע דצריך עוד הפעם לקדשם ועיין בהך דמנחות דף ק"א ע"א, אך זה רק אם עכשיו חל עליהם ההקדש ולכך בקדשי בדה"ב שפיר יש בהם מעילה כמו דקדשינהו עכשיו. אבל בקדשי מזבח דכעת לאחר שמתו א"א להקדישם פקע מהם הקדושה. וכן גבי בן יונה שעבר זמנה כמבואר שם דף י"ב ובדברי רבינו סוף פ"ב מהל' מעילה ע"ש א"כ דגם כאן גבי בן פקועה כן אך כל זה שם אבל גבי בהמת הקדש והולד חולין ושחטו בחוץ י"ל דהשחיטה מהני אף להתירה באכילה ולא דמיא לטרפה דשם השחיטה לא הועילה לענין אכילה כמש"כ לעיל בהל' מאכלות אסורות מהך דחולין דף פ"ה ע"ב משא"כ כאן דהשחיטה מועלת שפיר מדמחייב עליה כרת וכמבואר בזבחים דף ס"ט וא"כ תועיל לגבי הולד אף להתירו באכילה. והנה אם מתה הבהמה של הקדש מה דינו של ולד שלה. הנה לכאורה זה תליא במש"כ לעיל גבי הך דפ"ג דמעש"ש גבי צבי שמת אם מותר עורו אף דהעור אין עליו שם מעשר מה"ת ועיין בהך דבכורות דף כ"ה ע"ב גבי בכור שמת דהצמר שלו אסור לכ"ע אף די"ל דאין עליו קדושה ועיין מש"כ רבינו בהל' מעילה פ"א ה"י ובדברי התוס' בכורות דף כ"ו ומעילה דף י"ב ע"ב אם יש בגיזה איסור הקדש בפ"ע ובר"ש פ"ג דערלה ובהך דפסחים דף ל"ג ע"א דמבואר דיש בו מעילה ובהך דחולין דף קל"ה ע"א ע"ש ברש"י ובהל' מעילה פ"ו הל' ב' אאריך בזה, וי"ל דזה תליא בהך מחלוקת דר"י ור"ל בחולין דף ע"ד ע"ב אם הוה כשני גופים או כגוף אחד. ועיין נזיר דף נ"א גבי גלגלין ובהך דביצה דף ו' ע"א ע"ש ברש"י גבי עגל שנולד מן הטרפה דמשמע שם דהוה שחיטת אמו מתירתו מותר לשחוט את אמו כדי להתיר אותו ועיין בירושלמי שם פ"א נעשה כדבר מוכן טמון בשאינו מוכן:
אין שוחטין כו'. והנה כאן כתב משום עובד המים ולא משום שרא דמיא ועיין לקמן בהל' י"ד דשיטת רבינו שם מוכח דאם לשם מזל שלהם אף אם לא אמר לשם תקרובת אסור בהנאה אבל לשם ים אז אם פי' לשם תקרובת אסור ואם סתם מותר מה"ת ולא כפי' רש"י ותוס' ולפי מש"כ לעיל בהל' מאכלות אסורות גבי יי"נ לחלק בין דבר שרוצה זה להקריבה או רק בגדר עבודה ה"נ רצה לומר כך. ועיין בתוס' חולין דף מ' ע"א ד"ה לפני מש"כ שם אי נמי דכיון דלפני כו' סתמא כו' אך באמת י"ל דמה שכתב רבינו בהל' י"ד הוא רק דלא מיקרי תקרובות אבל מ"מ נסקל וכמו הך דסנהדרין דף ס"א ע"א וכעין שכתב התוס' ורש"י כאן ואך י"ל דזה הוה כמו העובד מאהבה ומיראה עיין מש"כ רבינו בהל' ע"ז ומש"כ שם. ועיין בע"ז דף מ"ז ע"א דהוה שם בעיא גבי המשתחוה למעין אם לבבואה או למים ממש, ועיין מש"כ התוס' יומא דף נ"ד ע"ב להביא את הסורזירים ובהך דחולין דף פ"ה ע"ב גבי הך דר' חייא ע"ש:
אין שחיטת החולין צריכה כונה כו'. כ"כ בזה בהל' מאכלות אסורות פ"ד ה' כ"ב ע"ש:
ושחטה בהליכתה כו'. ר"ל דרק אם דרך הליכה נשחט אז מיקרי וזבחת אבל לצדדין לא וכעין הך דסנהדרין דף ע"ח ע"א דהוה כח כחוש ועיין בתוס' שבת דף צ"ט ע"ב וכן מבואר בתוספתא כאן ועיין בזבחים דף ט"ו ע"א גבי היה מזה ונקטעה ידו של מזה וע"ש ברש"י דמשמע מטעם בעל מום ולאו דוקא ידו אך מלשון רבינו לא משמע כן רק דצריך להיות נתינה והזיה עד שיבוא על המזבח וה"ה כאן גבי שחיטה אם ר"ל דבשעת שחיטה צריך שיהיה כחו או שיהיה ע"י כחו. ועיין בהך דזבחים דף ס' ע"א ודילמא שפיכה מכח אדם וכו' ע"ש, ועיין מש"כ בזה בהל' מאכלות אסורות פי"ב ה"ט גם נ"מ אם ר"ל שהוא יפיל או שיעשה שתפול דזה הוה ג"כ כמו מעשה עיין תוס' כתובות דף ל' ע"ב דמה שמניח לחברו לתחוב לפיו הוה כמו מעשה ע"ש ועיין בהך דגיטין דף ע"ח ע"א דרק אם ערק לה חרציה ע"ש ועיין תוס' ע"ז דף נ"ד ע"א ד"ה כגון שכ' שם דאם כפפו קומתו בע"כ משמע דמדעתו הוה כמו משתחוה ועיין בהך דב"ק דף ל"ב דמשמע רק היכא שיש הנאה אז נחשב מה שמניח עצמו כמו מעשה ועיין בקדושין דף כ"א ע"ב גבי רציעה ע"י סם דלא מיקרי מעשה אף שהוא מניח הסם על האוזן ועיין מש"כ התוס' ב"ק דף צ"א ע"א בד"ה לא וקדושין דף כ"ד ע"ב מה דמחלק שם בין בר דעת או לא וכ"כ בזה ויהיה נ"מ ג"כ לגבי שחיטה היכא דהיה סכין בידו והניחה ליפול לא שהפילה בכח וכמש"כ אם זה מיקרי מעשה לענין שחיטה או לא. ועיין בהך דמנחות דף נ"ו גבי הניח שאור על גבי עיסה דזה מיקרי מעשה לענין לאו. ועיין במה דפליגי כאן הרשב"א והרא"ש ותוס' סנהדרין דף ע"ז ע"א ד"ה סוף. ועיין ברא"ש כאן דבעינן כונת איזה דבר בהמעשה לא שיהיה דברים נפרדים אף לר"נ וכעין מש"כ הרשב"ם ב"ב דף נ"ד ע"א בד"ה דשדא ובד"ה אדעתא רק דא"צ לכונת איזה פעולה שיעשה הנפילה ואם הניחה שתפול אז הוה הכונה והפעולה דברים נפרדים ולא מהני ועיין תוס' ע"ז דף נ"ט ע"ב בד"ה אתא ע"ש ועיין בירושלמי פ"ב דחגיגה ה"ו במה דאמר שם הטובל סתם ור"ל אף דקי"ל דצריך להחזיק עצמו זה רק אם לא טבל לשם טהרה אבל אם טבל לשם טהרה די בזה שיש ב' מיני סתם אחד שלא חשב כלום ואחד שחשב לטהרה וכן הדין גבי סתם דאמרינן בזבחים ע"ש דף ג' דאמר שם דלשם חולין הוה כמו סתמא וקשה הא לשם חולין לא מרצה וסתמא מרצה וכבר הארכתי בזה במקום אחר אך אי נימא דיש שני סתמות אחד שלא חשב כלום והב' שחשב רק סתם דזה כשר ומרצה וזה כשר ואינו מרצה ועיין בהך דפסחים דף ס' ע"ב גבי פסח ששחטו דאמר שם סתמא לאוכליו הוא ע"ש בתוס' ד"ה סתמא ובזה א"ש דגבי אוכלין אין הפעולה בהפסח רק בהני שראוי לאכילה והני לא שייך בגדר סתם דיכולין להשתנות ואכמ"ל. וה"נ גבי שחיטה אם הכונה רק בהסכין או גם בפעולת הסכין ואם נתכוון שהסכין לא יעשה פעולה אם כשר לגבי שחיטה דלשון רבינו כאן שנקט רק שחט כמתעסק או דרך שחוק משמע שהשחיטה היתה דרך שחוק אבל אם גם זריקת הסכין היה דרך שחוק משמע דלא מהני ועיין בהך דבכורות דף י' ע"ב גבי השוחט עורב כו'. ועיין בפ"ה דמכשירין מ"א ואם כמשחק עמו ע"ש:
השוחט את הבהמה כו' שמחשבה כזו פוסלת כו'. עיין בגמ' ובירושלמי גיטין סוף פ"ו ור"ל כך דהטעם דר"ל לא גמר ממחשבת פיגול משום דס"ל דזה לא מיקרי גדר פסול מחשבה רק הדין הוא כן דפיגול כך והוה גדר עבודה לפסול כמבואר בכ"מ הואיל ומרצה לפיגולו ועיין בהך דמעילה דף ג' ע"ב ושם הארכתי בזה רק משום דמבואר בזבחים דף י"ד דאף היכא דליכא פיגול מ"מ פסול משום מחשבה ע"ש א"כ לכאורה מזה ראיה דשייך פסול מחשבה וזהו מה דאמר בגמ' הא מקמיה דשמעה מר"י דהוא תמוה ע"ש בתוס' רק דר"ל דהך דר"ל דדף י"ד הוא לבתר דשמעיה מר"י. וזהו כונת הירושלמי בגיטין שם דאמר ופיגול ונותר המחשבה פוסלת והשיב לו דאין המחשבה פוסלת רק דין פיגול הוא כן. ועיין בהך דמנחות דף מ"ט ע"א דנקט שם גבי פיגול כגון שסבר שמותר לחשב בה לשם שלמים ר"ל וע"י זה הוא מחשב לאכול חוץ לזמן, ועיין בהך דזבחים דף כ"ז ע"א דאמר שם דהיכא דחישב ליתן שלא במקומו כיון דלא הוה זריקה גמורה כשר ולא מיקרי מחשבה כלל אך רבינו ז"ל בפ' ט"ז מהל' פסוהמו"ק ה"ו פסק דפסול רק היפך לשון הגמ' ונקט דחישב ליתן למחר ואח"כ למטה לא למטה למחר והטעם דס"ל דהך לא יחשב דקי"ל דמחשבות מוציאות מזו לזו הוא רק לומר דהפיגול לא נגמר אבל מ"מ יש עליו שם גדר מחשבת פיגול ונ"מ ג"כ להך דמנחות דף ע"ט דמחשבת פיגול מקדש הלחם ואם עבד עבודה אח"כ שלא לשמה אם נקרא ג"כ מחשבת פיגול רק דאין עליו כרת או לא הוה מחשבת פיגול כלל ולא קדיש הלחם ע"ש דף מ"ז ע"א וזהו ר"ל הגמ' בחולין מחשבת פיגול וכן ר"ל גבי ע"ז דאם שחטה לשם ע"ז זה לא מיקרי גדר מחשבה רק דזהו הדין דתקרובת ע"ז שאסורה, ולמאי דמסקינן שם דר"ל גבי ע"ז רק ב' עבודות היינו דאף אם הקטירה לע"ז ג"כ נאסר זהו לא משום גדר קרבן רק משום הך דולא ידבק וכמש"כ לעיל בהל' יי"נ, ונ"מ למה שלא הקטיר וכמש"כ רבינו בהל' עכו"ם פ"ז ה"ג ע"ש בכס"מ וכן אם אינה כעין פנים וכמש"כ התוס' בע"ז דף ל"ב ע"ב גבי בשר הנכנס וכ"כ בזה:
[השמטה**.** נשמט על הך דר"ל בזבחים דף י"ד ע"א דמודה ר"ש בהולכת חטאות הפנימיות כו', אף דר"ל ס"ל דאין מחשבין מעבודה לעבודה י"ל בפשוטו לפי המבואר שם בזבחים דף י' ע"א דמקשה שם ר"פ דלמא קרא אתי לומר דמחשבין ומתרץ דלזה לא צריך קרא דנפיק מק"ו יעו"ש בתוס' ד"ה הדר דלר"ש ליכא ק"ו יעו"ש וא"כ לר"ש שפיר י"ל דקרא אתי לומר דמחשבין מעבודה לעבודה וא"כ שפיר אמר דמודה ר"ש משום דלר"ש לכ"ע מחשבין כו': ע"כ השמטה]
שחטה כו'. הרי זו אסורה כו'. עיין בירושלמי סוף פ"ו דגיטין דהוה שם מחלוקת אם זה רק חומרא בעלמא או עפ"י דין. ועיין בתוספתא פ"ג דבכורות דקי"ל דלא חשוד למפרע, והנה באמת לשון הגמ' ולשון רבינו שכ' ואח"כ חישב במה חישב עיין בתוס' בשם התוספתא דשם איתא וזרק, ועיין רש"י סנהדרין דף ס' ע"ב ד"ה ולחשוב ותוס' יומא דף ס"ג ע"ב ע"ש וצ"ל כך דס"ל לרבינו דהיכא דזרק דמה לע"ז כו' דהוה עבודה אז לא חיישינן דילמא שחטה ג"כ כו' דכיון דזה דבר בפ"ע לא אמרינן הוכיח סופו כו'. ועיין בהך דזבחים דף ב' ע"ב דיש שם ב' לשונות אם אמרינן הוכיח גבי מחשבה ועיין תוס' פסחים דף ס' ע"א ד"ה אי ע"ש דכ' דסברא הוא כו' אבל גבי קבלה והולכה כיון דגבי ע"ז לאו עבודה היא י"ל שפיר דבטל הוא להשחיטה ואמרינן ביה הוכיח כו'. אך באמת לא דמי כלל דשם ר"ל דהמחשבה דלאח"כ מוכיח כמו שחשב מתחלה לזה אבל לא שבאמת חשב כך משא"כ כאן ר"ל דחיישינן שמא חשב כן. ועיין בהך דע"ז ד' מ"ח ע"א גבי איזה הוא סתם כו' הני תמרי לבי נצרפא ועיין בהך דע"ז דף ל"ב ע"ב בהך דאמר שם הבשר הנכנס מותר דמייתי ראיה דלא כר"א ומשמע שם דמיירי דהוא בעצמו שחטו ומ"מ לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ואמאי וכן פסק רבינו בהל' עכו"ם פ"ז ה' ט"ו ולפי מש"כ א"ש דזה הוה דבר בפ"ע אך י"ל דכיון דאח"כ נתנו לישראל הוה ראיה דלא שחטו לשם זה כמבואר בע"ז דף כ"ב ע"ב ע"ש אם איתא דאקצייה לא כו':
היה לו קרבן כו' ואמר לשם כו'. עיין בדברי רבינו בהל' תמורה פ"ב ה"א דמבואר שם דצריך לומר דוקא לשם שיש לו בבית כמו דמבואר בגמ' שם ועיין מש"כ שם בפיהמ"ש דיליף לה מקרא. ועיין בתמורה שם דף ט' ע"א בהך מחלוקת דר"ש ורבנן וצ"ל דטעם רבינו שם משום דס"ל דגם גבי הקדש בעי דבר המסויים וצריך לסיים אתריה כעין הך דערובין דף ל"ז ע"ב ובירושלמי פ"ז דדמאי ע"ש ועיין בהך דמנחות דף ק"ח ע"ב גבי אחד מכבשי ובמש"כ רבינו בהל' מעה"ק פט"ז אך שם כיון דזה בא בנדר ובנדבה א"צ לסיים ועיין בהך דמנחות דף ק"ה ע"ב גבי הך דאמר שמעינן ליה לר"ש דאם הביא עשרון אחד משני עשרונות ע"ש ור"ל הך ר"ש דס"ל בערובין ובדמאי ובכ"מ דלא בעי דבר המסויים. ועיין בדברי רבינו בהל' תמורה פ"ג ה"ו ע"ש דמבואר דמתפיס בתמורה אף במקום שאינו יודע באיזה מהם המיר. ועיין בהך דפסחים ד' צ"ח ע"א מש"כ שם רש"י בד"ה הפסח דכיצד מחללה נקט שמביא ג' סלעים ע"ש ואמאי לא נקט ג"כ כמו בע"ב שם דמביא בהמה שמנה כמבואר שם וצ"ל ג"כ מטעם זה דבעי דבר המסויים וגבי דמים לא בעי זה משום דגם הדמים יכול לחלל אח"כ משא"כ בבהמה דכיון דמחלל הקדושה עליה נעשית קדושת הגוף לכך א"א שם לחללה משא"כ בסיפא דשם רק שניים ושניים שפיר הוה דבר המסויים אך באמת רש"י גם שם בע"ב לא פי' כן רק דמחללה בדמים ועיין בהך דזבחים ד' ע"א ע"ב והנה עיין בהך דנזיר ד' מ"ה ע"א בהך דרשב"ג דאף אם הביא סתם ג' בהמות ולא פי' ג"כ קדשו וע"ש ד' כ"ז ע"א, ואף דגבי חטאת צ"ל דוקא הרי זו חטאתי עיין בתוס' ישנים נדרים דף ד' ע"ב ד"ה דלא דנזיר שאני והטעם כמו דמבואר שם מחמת ולקח ועשה ור"ל דגבי נזירות אין שייך עליהם קביעות שם בלקיחה כיון דיכול שיתבטל הנזירות כמו גבי אשה ע"י הפרה ועיין בירושלמי דנזיר פ"ד ה"ה דגבי נזירות אינה נמסרת אלא בשחיטה ר"ל דאינה נקבעת וכמבואר שם ד' כ"ד ע"א והוה כמו גבי קרבנות ציבור. ועיין רש"י תמורה ד' כ"ו ע"א ונדרים ד' ו' דס"ל דשפיר חל קדושה על חטאת אעפ"י שאינו מחוייב והולך למיתה וי"ל דזה תליא בהך מחלוקת דתמורה ד' י"ז אם היכא דע"י הפרשה ע"י זה ע"כ תלך לאיבוד אם הוה הפרשה ואנן קי"ל דלא חל גבי מקדיש את הטרפה וה"נ כן וכ"כ בזה במקום אחר:
האשה ששחטה. עיין בפיהמ"ש כאן דפי' פי' אחר והנה רבינו שינה כאן לשון הגמ' דבגמ' נקט על איש לשם עולת אשתו והוא משום דאף דרבינו ז"ל ס"ל בפ"י מהל' שגגות ה"ו דהבעל חייב להביא כל קרבנות על אשתו זה רק לענין חיוב אבל להקדיש רק בהני דמעכבה לאכול בקדשים עיין בנדרים ד' ל"ו ובדברי רבינו בפ"א מהל' מחוסרי כפרה ובפ"ג ובתוס' סוטה ד' כ"ג ע"א. אך שם שאני דשם גם הבעל צריך להקדיש. משא"כ בהני קרבנות דאינן מעכבתה לאכול בקדשים שם רק הקרבנות מוטל עליו אבל ההקדש צריך לדעתה וכן מוכח מדברי רבינו בפ"ט מהל' נזירות ע"ש ועיין בערכין ד' כ"א ובדברי רבינו בהל' מעה"ק פ' י"ד ה"י ע"ש וא"ש מ"ש התוס' בסוטה ד' ו' ע"ב ע"ש וכן מוכח מדברי הירושלמי פסחים פ"ח וסוטה פ"ב ע"ש:
אבל השוחט כו' שעיקר הנזירות כו'. ולא ס"ל דמיירי כשנזר רק דר"ל דזה מקרי דבר שנידר ונידב ושוב הוה בגדר דין דפסול בזה"ז, ורבינו לשיטתיה אזיל בפ"א מהל' נדרים ה"י ואף דא"כ גם חטאת ואשם כן זה תליא בהך דזבחים ד' קי"ז ע"ב ע"ש דלמסקנא גם זה לא קרב בבמה ועי' בהך דזבחים ד' ט' ע"ב הני עולות נינהו ע"ש ורש"י מנחות ד' ג' ע"ב ונדרים ד' ד' ע"ב ומש"כ הרא"ש נדרים ד' ו' ע"א ונדרים ד' ד' ע"ב דלא מתפיסן בנדר ע"ש ובהך דתמורה ד' י"ד ע"ב ע"ש סמי מכאן וכו':
שנים אוחזין בסכין כו' והשני לא כו'. עי' ברש"י זבחים ד' מ"ז ע"א דמבואר שם דאפילו למ"ד זה מחשב וזה עובד זה רק אם הכהן עובד סתם אבל אם מחשב בפירוש לשמה לא מהני עקירת הבעלים ע"ש ועי' במה דס"ל לרש"י ז"ל בפסחים ד' ס"ד דאף דפסח לא בעי עקירה מ"מ אם מחשב לשם פסח נשאר עליו שם פסח ע"ש, ועי' רש"י שבת ד' ע"ח ע"א בד"ה דבר שאינו, ובתוס' שם ד"ה אטו דס"ל לרש"י דרק בתלמיד וה"ה כאן דמסתמא הכהן כונתו כמו הבעלים ועי' רש"י חולין דף ל"ט ע"ב גבי יהיב זוזי לטבח משמע שם ג"כ כן דמסתמא השוחט עושה לדעת הבעלים משא"כ אם פירש להיפך לא ובזה י"ל כונת הגמ' דזבחים ד' מ"ו ע"ב שאין המחשבה כו' ע"ש ברש"י ובפיהמ"ש לרבינו ור"ל כך דיותר טוב היה לעבוד מפורש לשמה כדי שלא יועיל מחשבת הבעלים אך כיון דלא ס"ל כן לא איכפת לן אך בפיהמ"ש משמע שם דזה רק משום תנאי ב"ד ועי' בתוספתא תמורה פ"ג גבי ה' שסמכו על הקרבן כולם לשם שלמים ואחד לשם עולה כו' ומייתי שם הך דר"י דרק אם מתחלה לא פירש לשם עולה אבל לחזור בו אינו יכול ועי' בהך דיומא ד' מ"א ובתוס' ישנים שם אם גם בשאר קרבנות אמרינן מתפרשין רק בזמן לקיחה ועי' תוס' נזיר דף כ"ז ע"א דס"ל די"ל דגם שאר קרבנות כן ועי' תוס' זבחים ד' ס"ז ע"א דלא ס"ל כן בד"ה חטאת וא"כ מה מועיל שם מה שמחשב שם בשעת סמיכה כיון דאז לא שעת לקיחה ולא שעת שחיטה. אך י"ל דאם נימא כמ"ד בערכין ד' כ"א דבעינן שיתרצה בשעת הקרבה גם גבי עולה ומפורש שם ברש"י ותוס' מחמת סמיכה וא"כ כיון דמחשב לשם קרבן אחר הוה כמו לא נתרצה ולהך על זה צריך תנאי ב"ד וא"ש. ומה דמבואר שם בתוספתא מצאתי שלמים כו' נראה דר"ל מהך דמבואר בקדושין ד' נ"ה גבי נקבה תקרב שלמים וכשיטת הירושלמי שקלים שם דתקרב שלמים ועי' בר"ן נדרים ד' ל"ו ע"א וזהו משום תנאי ב"ד, ועי' בירושלמי שם ובאמת כ"כ בהך דאמר בערכין ד' כ"א דאין צריך דעת בשעת הפרשה אבל צריך דעת בשעת כפרה אם משום דלא יצא בלא דעת או ר"ל שיתרצה וגם מאי נ"מ במה דלא ידע בשעת הפרשה כיון דנתרצה עכשיו תיחל ההקדש עכשיו וצ"ל דנ"מ אם חל אז ההקדש ואף דיכול לנדור מ"מ כיון דהקדיש בעד חבירו י"ל דלא חל, ועי' בירושלמי נזיר פ"ב ה"ה שאדם קובע לחבירו ר"ל דהנדר חל עליו אבל מ"מ אינו קדוש אלא מדעת הנזיר ע"ש אך יש לחלק דנזיר אינו בא בנדר וגם אם מה שבשעת הקרבה הוא אומר לשם קרבן אם זה גופא יהיה כמו הקדש וכמו גבי הך דקינין אך שם לענין לפרש. והנה מלשון רש"י כאן ד' מ"א ע"ב משמע דזה גופא ההקדש אך מלשון רבינו כאן בהל' י"ז לא משמע כן אך בהל' י"ט גבי תמורה משמע דזה גופא הוה המרה והטעם כך דכיון דבשעת שחיטה אם יחול אז ההקדש הוה כמו מפריש לאיבוד ואינו חל כלל וכמו גבי מקדיש את הטרפה וכמש"כ וזהו באמת טעם דר"ש כמש"כ התוס' ועי' תוס' פסחים ד' נ"ג ע"א מה דפליגי שם עם רש"י בד"ה מפני. והנה עיין בירושלמי יומא פ"ו ה"א דאמר שם ויש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה ר"ל ג"כ כן דאינו חל הגורל כלל כיון דהולך מתחלה לאיבוד ולא היה לו שעת הכושר מעולם, ועי' בפסחים ד' ל"ג ע"א ובמנחות ד' ע"ד ע"א אין מפרישין לאיבוד ושם ד' פ"א אין מפרישין תחלה למותרות ומעילה ד' י' וכ"מ, ועי' מש"כ רבינו בהל' ביכורים פ"ב הי"ט ג"כ גבי ביכורים בפירות טמאים כה"ג, וכ"כ בזה במקום אחר. והנה הירושלמי שם ביומא מקשה מן תמורה שממיר למיתה ע"ש אך באמת מתמורה אין ראיה חדא דהוא הוה סוף הקדש עי' נזיר ד' ל"א ותוס' ריש תמורה וכ"מ וגם דהחלות התמורה הוא גזיה"כ לא מטעם הקדישו דהא אף בטעות קדיש ולכך חל שפיר וא"ש מש"כ רבינו ועי' בהך דמנחות ד' פ' ע"א במה דאמר שם מרבה בתודות ר"ל דזה גופא הוה גדר נדר מה שהפריש עכשיו, ושם ד' פ"א ע"ב בתוס' ד"ה תודה היא כו' דכ' שם דאינו יכול להביא היא מן המעשר ולחמה מן החולין ור"ל כיון דהביא לחמה מן החולין הוה כמו נדר עכשיו להביא לחמי תודה וא"כ צריך להביא ג"כ תודה מן החולין, ועי' בירושלמי נזיר פ"א דהאומר כבר הויתי נזיר הרי זה אסור ועי' בתוספתא פ"א דנדרים ג"כ כה"ג ור"ל אם זה גופא הוה קבלת הנזירות או הודאה שנזר, ועי' בהך דגיטין ד' מ' ע"ב גבי כתבתי ונתתי לו, ובר"ן קדושין פ"א על הך דדף כ"ו ובירושלמי קדושין פ"א ה"ב גבי קידשתי את בתי דהוה לשון קדושין וכ"מ, וכאן ג"כ גבי שותפות שנים ששוחטין אם נימא דזה הוה בגדר עכשיו נדר וא"כ לפי שיטת רבינו שכ' דהוא הדין אם שחטו בזה אחר זה ואז לא חל כלל גדר קדושת הגוף דאין לך מום גדול מזה כמבואר כאן ד' ל' ע"א וכ"מ אך גבי תמורה שפיר י"ל דחל, ועי' בתוס' בכורות ד' ל"ב ע"א בד"ה הא וה"ה להיפך, ועי' בתוספתא דמס' קרבנות פי"ב א"א לשוחט אחר שוחט גבי שחוטי חוץ והטעם משום בעל מום ועי' בתוספתא כאן פ"א גבי ישראל ועכו"ם ששחטו כשרין ובתוס' חולין ד' י"ד ע"א דמקשה מן ישראל מומר מהך דשם ד' מ"א משמע דישראל מומר גרע מעכו"ם וצ"ל דישראל מומר פוסל ועכו"ם רק כמו שאינו, אך רבינו לא ס"ל כן וזהו כונת הראב"ד ז"ל בהלכות אבות הטומאות פ"ב ה"י ועי' לקמן פ"ד הי"א ועי' בתוספתא מנחות פ"ב דאם עבד בימין ובשמאל כאחת פסול. והנה כאן כ' רבינו לא היתה לו כונה כלל ואפילו נתכוין וכן מבואר במשנה. ובאמת לשם חולין לא חל עליה שם כונה כלל כיון דלא הוה בגדר כונה וכן נ"ל בהך דחגיגה ד' י"ט ע"א דאם הוחזק לקל שוב אינו מחזיק עצמו לחמור דזה רק אם הוחזק למעשר דבר כונה הוא אבל לחולין הוה כמו לא הוחזק כלל ויכול להחזיק עצמו לדבר אחר, וכעין דאמרינן בהך דזבחים ד' ג' ע"א גבי לשם חולין, ועי' במש"כ רבינו בהל' בית הבחירה ספ"א גבי אבנים וקורות דרק אם חצבן לשם ביהכנ"ס דאז חל עליהן שם ולכך אסור לשם מקדש אבל אם חצבן לשם חולין דהוה כמו סתם אז כשר לדידן דס"ל דהזמנה לאו מלתא ועי' בהך דמכות ד' ח' ע"א גבי חטיבת עצים דמערכה דמצא חטוב אינו חוטב ועי' רש"י ביצה ד' ב' ע"ב גבי הכנה דבחול לא שייך ע"ש. והנה זה ודאי לשיטת רבינו שכ' דגבי תמורה ר"ל עכשיו ממיר וס"ל דגם אם שחטו זה אחר זה והאחרון כוון לשם תמורה פסול אבל אם כבר נשחט בו רוב שנים אף דתמורה במפרכסת שפיר מצי עביד אבל להיפך לעשות ממפרכסת תמורה ודאי לא דהוה כמו בישרא בדיקולא ד' ע"ד ע"ב וכ"כ בזה, וכן הדין דאז אין שייך בו גדר מחשבה כלל ועי' תוספתא דקרבנות פ"א שחטו לשמו ומרקו שלא לשמו כשר שכבר הוכשר בשחיטה ע"ש ועי' בע"ז ד' ל"ה ע"ב וחולין דף מ' ע"ב דנקט לשון בגמר זביחה ומשמע אף במיעוט בתרא, ועיין פסחים ד' ס"ג דנקט רק סימן שני דמשמע דוקא כל הסימן וכ"מ בזה, ואם נימא דהאיסור משום מעשה לא משום תקרובת י"ל דגם מיעוט סימנים הוה מעשה, ועי' ברש"י ותוס' חולין ד' כ"א ע"ב וד' כ' ע"ב אם המיעוט בתרא הוה ג"כ בגדר שחיטה או לא ור"ל אם הך דאמרינן רובו של אחד כמוהו היינו שהרוב עושה פעולה כמו שגם המיעוט נשחט או דדי ברוב. וזהו באמת כונת הגמ' ד' י"ט ע"א מאן תנא גבי רובו דשחיטה ריבר"י ר"ל דמדייק הלשון דנקט כמוהו דמשמע כמו שכולו נשחט זהו ר"י בר"י דמכשיר גבי הגרמה אבל לרבנן די ברוב והמיעוט כמאן דלא נשחט, ועי' כאן ד' ל' ע"ב בד"ה החליד ודף ל"ב ע"א ע"ש ברש"י ועי' בזבחים ד' כ"ו ע"א דהיכא דבעי כולו לא הוה רובו ככולו ועי' בנזיר דף מ"ב ע"א דאמר שם זאת אומרת רובו ככולו מדאורייתא ר"ל דהוה כנעשה פעולה בכולו, והיכא דבעי כל הטעם משום דכל זמן שלא נגמר הוה כאילו לא עשה כלל וזהו ר"ל אביי דבעי שם גבי נזיר שגילח ושייר ב' שערות וצמח כו' ע"ש ור"ל אם כ"ז שלא גמר לא מקרי גילוח כלל או מקרי לא גמר גילוחו וכעין דפליגי כאן גבי שחיטה בדף כ"ט ע"ב, ועי' ב"ב דף צ"ה ע"א גבי יתר מזה כבא ליטע מתחלה ע"ש בתוס' וגבי נזיר י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דשם ד' מ' אם שתי שערות סותרות בו או לא ר"ל אם גבי נזיר הוה ב' שערות כמו גילוח גמור או רק שלא נגמר בו הגילוח, ועי' בירושלמי נזיר שם, ועיין ביבמות ד' ע"ח ע"ב דגבי טבילה יש חילוק בין רובו לכולו לענין חציצה ועי' ביבמות שם ד' ק"ג ע"ב גבי נכנס רובו לבית ע"ש ברש"י דמשמע דהטעם דהרוב מושך גם המיעוט אחריו לא דדי ברוב לבד כיון דבעי שיעור ועי' תוס' חולין דף ס"ח ע"ב ד"ה הוציא שכ' דרק הרוב הוה כיצא ודי בכך לענין לידה אבל המיעוט לא ואף דבנדה ד' כ"ט ע"א אמר דרובו ככולו לענין זה ע"ש ועי' בחולין שם ד' ע' ע"א דהוה בעיא גבי עומד מרובה על הפרוץ ע"ש ברש"י ד"ה ויצא, וה"נ גבי שחיטה זה אך מ"מ זה רק בזמן שמחלק אבל בזמן ששוחט אז אף שחיטת מיעוט סימנים ג"כ יש עליהם שם שחיטה וכעין דמבואר ברש"י שבת ד' קל"ג ע"ב בד"ה כל זמן גבי מילה ועי' מש"כ התוס' נדה ד' ל"ה ע"א ד"ה לעולם גבי ראיה דכולה הוה חדא ראיה ותוס' ב"ק ד' ע"ז בסה"ד גבי פ"א ע"ש ועי' בזבחים ד' פ"ט ע"ב במערבא אמרי הואיל והתחיל במתנות כו' ועי' שבועות דף י"ז ע"א, וה"נ כאן לגבי מחשבה י"ל דמקרי בב"א אף דאומר בגמר זביחה:
בד"א כו'. הנה כ"כ בזה לעיל בהל' מאכלות אסורות אם משום דשותף אוסר חלקו או משום דכיון דיש לו שותפות יכול לאסור הכל עי' בתוס' כאן, ועי' ב"ק ד' פ"א בתוס' ד"ה ומעיין מ"ש מהך דע"ז דף מ"ז וכ"מ אך באמת מדברי רבינו מוכח בהל' נזקי ממון דתנאי יהושע הוה שיהיה שייך רק לבני העיר כמו הך דנדרים דף פ' ע"ב ולכך שוב שפיר יכול לאסור דהוה כמו של שותפות לא של ציבור ועי' בע"ז ד' מ"ד ע"א דמבואר שם דאם הוה של ציבור היו יכולין לאסרו אך שם ג"כ ר"ל מחמת שותפות וכמו הך דביצה ד' ל"ט ע"ש וראיה מהך דע"ז דף נ"ב ע"ב דמבואר שם דאין ציבור יכולין לאסור כלי שרת של קודש משום דאין להם חלק בו דהוה של הקדש, ועי' בדברי רבינו בהל' תמורה פ"א ה"א דס"ל דהוה בגדר שותפות ולכך לוקה על תמורת ציבור ע"ש. ובזה יש ליישב דברי רש"י בתמורה ד' ט' ע"ב ד"ה וניתק שכ' שם דלשם עולת נדבות ציבור קאי וקשה א"כ היאך שייך לומר בו תמורה כמבואר שם ד' י"ג ע"ב וצ"ל דכונת רש"י הוא לענין מלקות וכמש"כ רבינו ז"ל ואף דא"כ למה לא מתרץ הגמ' בתמורה ד' י"ג ע"ב כה"ג י"ל דגבי דבר שאינו בא בחובה ס"ל ג"כ דלוקה וא"כ אין נ"מ. אך באמת כך דהרי רבינו ס"ל הטעם דלוקה משום דיחיד בקרבן צבור מקרי גדר שותף כמש"כ ועי' בהוריות ד' ו' ע"א דמוכח שם דציבור עדיף משותפים משום דאין להיחיד חלק בו כלל ע"ש ברש"י ד"ה לפי. אך באמת זה תליא בהך מחלוקת דהוריות ד' ג' ע"ב אם בתחלה מגבן להם או רק מתרומת הלשכה וזה אם מקרי שיש לכל או"א בו זכות או רק מהצבור וכן מבואר בירושלמי דהוריות שם דאזלי לשיטתייהו בהך דמנחות דף צ"ב גבי סמיכה אם ב"ד או ציבור וכעין דמבואר בירושלמי שקלים פ"א דאין ליחיד כלל בו וא"כ לר"ש לשיטתיה שוב על של ציבור לא לקי ג"כ וזה תליא בשני הלשונות דהוריות שם ועי' תוס' מנחות ד' ע"ח ע"ב ד"ה או דבתמיד לא עבר רק המקריבו אם יש לו חמץ לא אחד מישראל וכ"מ בזה:
שאין אדם מישראל כו'. כ"כ בזה לעיל בהל' מאכלות אסורות דגבי עכו"ם לא מהני אף אם מכוין לצעורי כיון דאינו בר מחשבה כמבואר בירושלמי תרומות פ"א, ונ"מ דגבי זובח להכעיס דמבואר בסנהדרין ד' ס"א ע"א דישראל פטור מ"מ עכו"ם חייב. וכן גבי עובד מאהבה ומיראה, ועי' סנהדרין ד' נ"ו ע"ב גבי מה דאמר שם אם עכו"ם מחייב על עשיה בלבד ובדברי רבינו פ"ט מהל' מלכים ה"ב ורבינו שם נקט רק כדרכה גבי עכו"ם ומשמע דאף ד' עבודות דגבי ישראל חייב אף שלא כדרכה גבי ב"נ לא, ועי' רש"י סנהדרין ד' נ"ז ע"א ד"ה בע"ז דלא מבואר כן ועי' בהך דחגיגה ד' י"א ע"ב גבי דמרבה שם גבי ע"ז מאיש איש גבי מולך ובסנהדרין שם ד' נ"ז ע"א וצ"ל דהריבוי הוא לענין זה וע"ש ד' ס"ד ע"ב דגבי מולך הריבוי הוא לענין שלא כדרכה ע"ש. אך רבינו לא ס"ל כן רק דבעי כדרכה, ועי' בע"ז ד' נ"ד ע"א ע"ש בתוס' דהיכא דאינו חייב על העבודה אם נאסר ע"ש בתוס' ד"ה מתקיף, וגם יש לחלק בין אם שחטו בפני ע"ז דאז א"צ מחשבה כמש"כ התוס' חולין ובין שלא בפני ע"ז וזהו מה דאמר בגמ' שם אחד מפני שאין מנסכין כו' ועוד אין אדם אוסר כו' וכ"כ בזה בהל' מאכלות אסורות גבי יי"נ, ועי' מש"כ רבינו בפ"ז מהל' חובל ומזיק ה"ו ע"ש. וגם לפי מש"כ דבאמת שחיטת עכו"ם הוה כמי שאינו רק היכא דעביד בה אז ע"י שע"י זה הוה עבודה ע"י זה גופא הוה מעשה, וכעין הך דחולין ד' קכ"א ע"ב גבי עכו"ם ששחט בהמה טהורה ע"ש ועי' במה דפליגי רש"י ותוס' ב"ק ד' ע"א ע"ב במה דאמר שם כיון דאי שחט בה פורתא אסרה אם האיסור הוא משום העבודה או משום המעשה, ועי' בע"ז ד' ל"ד ע"ב ברש"י שם ועי' רש"י סנהדרין ד' ס"ב ע"א גבי תולדות בע"ז ע"ש, ונ"מ כגון בע"ז שעובדין אותה בזביחה דאז אף אם זבח מחוסר אבר ג"כ נאסר אם אז גם בתחלת שחיטה נאסרה או בעי רק גדר זביחה, ועי' בע"ז דף ל"ב ע"ב ובירושלמי שם גבי עורות לבובין וא"כ נ"מ היכא דאין זה עבודה ואינה שלו אז גבי עכו"ם לא מהני, אך גבי ישראל מומר שם ודאי השחיטה שלו פעולה הוה ואוסר אף דבר שאינו שלו וכ"כ בזה: