לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה׳. ספרי פיסקא רמז: מה בין פצוע דכה לכרות שפכה אלא שפצוע דכה חוזר וכרות שפכה אינו חוזר זו מהלכות רופאים. עי׳ בירושלמי יבמות פ״ח גבי כרות שפכה שיש בהם הלכות הרופאים, ובספרי פ׳ תצא פסקא רמ״ז זה מהלכות הרופאים, ור״ל דלדינא אין נ״מ לנו כל זמן שלא נתרפא אסור לבא בקהל, ולאחר שנתרפא מותר, רק נ״מ למ״ד ביבמות דף ע״ט ע״ב דסריס אדם לא חולץ ולא מייבם, וסריס חמה מייבם מחמת שיש לו רפואה ע״ש, אך אנן לא פסקינן כן מחמת דס״ל דרפואה רק מכאן ולהבא, כתובות דף ע״ד ע״ב ויומא דף פ״ו ור״ה דף י״ז, ועיין תוס׳ בכורות דף ל״ח ע״ב גבי מום של קדשים וזה ר״ל ביבמות דף קי״א ע״ב עיין שם החילוק בין קטן משום דקטן כן הוא המציאות והזמן של קטנות מצטרף להגדלות, אבל הרפואה מכאן ולהבא, כי זה סיבה, ולכך אם הסריס חמה נתרפא קודם שמת הבעל ודאי מייבם, אבל לאחר מיתת הבעל פקע הזיקה דבשעת נפילה היתה פטורה, אך לר׳ אלעזר ס״ל דזה רק גדר נסיון ואם נתרפא למפרע, וכמש״כ התוס׳ בכורות דף ל״ח ע״ב הנ״ל גבי פצוע דכא וכרות שפכה לר׳ אלעזר מאי ואמר דזה מהלכות הרופאים, ר״ל דגם ר״א מודה דרק מכאן ולהבא ואינה זקוקה לחליצה אם נתרפא לאחר מיתת הבעל.

כי תצא מחנה על איביך. ספרי פיסקא רנד: כי תצא מחנה כשתהיה יוצא הוי יוצא במחנה. ר״ל כי אז חל שם מחנה אף דהוה חוץ לג׳ מחנות, ואף שאין שם ארון כמ״ש ברמב״ם דלא כל פעם הוה ארון עמם, עיין בעירובין דף ס״ג בתוס׳, ובירושלמי שקלים וכ״מ, מ״מ חל עליו שם מחנה ואסור שם בעל קרי, ולכך אסור להרהר ונשמרת וכמש״כ הרמב״ן ז״ל בסה״מ בזה, וזה ר״ל הך דעירובין דף י״ז וחונין בכל מקום, ועיין ברמב״ם בהל׳ מלכים.

ונשמרת מכל דבר רע. ספרי שם: שומע אני בטהרות ובטומאות וכו׳ יכול בטומאות ובטהרות הכתוב מדבר ת״ל ערוה. משום דבאלו הקילו, עיין עירובין דף י״ז, ועיין במה דס״ל להרמב״ם בהל׳ מלכים … ע״ש בזה.

לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו עמך ישב בקרבך וגו׳ באחד שעריך. ספרי פיסקא רנט: אשר ינצל אליך מעם אדניו, לרבות גר תושב, עמך ישב ולא בעיר עצמו וכו׳, באחד שעריך בשעריך ולא בירושלים. עיין במש״כ רבינו בהל׳ בית הבחירה פ״ז הי״ד דאסור לדור לו בירושלים, וזהו כוונת הראב״ד ז״ל כאן מש״כ בעיר עצמה, ועיין בהך דע״ז דף כ״ד ע״ב גבי ארונה, אך י״ל דשם עדיין לא נתקדשה ירושלים, ועיין בספרי פ׳ תצא פסקא רנ״ט וכו׳, ועיין בהך דמכות דף ט׳ ע״א דמקשה שם אם גר תושב גולה לעיר מקלט, ואמאי לא משני כך, דהנה עיין מש״כ רבינו ז״ל פ״ד מהל׳ ע״ז ה״ד דאין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת, ועיין בירושלמי סוטה פ״ט (ה״ב) לגבי אם מביאין עגלה ערופה, זה תליא בהך דמכות דף י״ג ע״א אם יש להם קנין ללוים בעריהם, או לא, עיי״ש בירושלמי ספ״ב דמכות, וא״כ לפ״ז יש חילוק להני שש ערי מקלט למ״ב כמבואר בגמ׳ שם, וא״כ שש ערי מקלט הוה כירושלים דלא מקרי עריך, וא״כ שם אסור לגר תושב לדור בהם, ואמאי לא מתרץ כן הגמ׳ במכות שם.

ספרי שם: בשעריך ולא בירושלים. (ואין מוציאין אותו), הנה בירושלמי כאן פ״ח ה״ח, וכן מוכח מדברי הספרי דאף מירושלים אסור להוציא, ובתוספתא, ורבינו לא הביא זה וכו׳, אך באמת כונת הספרי והירושלמי הוא דלא נימא דמירושלים מותר להוציא לחו״ל משום דלא מיקרי בשעריך כמבואר בספרי פ׳ תצא פסקא רנ״ט, לכך צריך ריבוי דגם מירושלים אסור להוציא, ור״ל לח״ל וא״ש.

לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה׳ וגו׳. ספרי פיסקא רסא: נדר פרט לדבר הנדור כשהוא אומר לכל נדר לרבות במה. עיין בספרי פ׳ תצא פיסקא רס״א דמרבה שם גם במה לאיסור אתנן, ועיין תוספתא דפסחים פ״ח ובירושלמי שם דהוה מחלוקת גבי פסח מצרים אם אסור אתנן, אך מלשון התוספתא דתמורה לא משמע כן, דלא מרבה רק אהל מועד של גלגל ע״ש.

שם. כי תועבת ה׳ אלהיך גם שניהם. ספרי שם: יכול אפילו שכר פקעתה יהיה אסור ת״ל כי תועבת ה׳ גם שניהם, שניהם ולא ד׳. הנה באמת רבינו ז״ל בהל׳ איסורי מזבח לא הביא זה, אך לפי הנראה מפרש רבינו ז״ל מה דמבואר במשנה תמורה דף ל׳ וכ״מ, והביאו רבינו בספ״ד מהל׳ איסורי מזבח דמחיר זונה מותר, ונראה דמפרש לא שמכר את הזונה, דא״כ פשיטא, רק דר״ל דנותן לה הטלה עבור הגוף שלה, ולא עבור הנאת הביאה, והיינו שכר פקעתא, ובזה יובן לשון הספרי פ׳ תצא פ׳ רס״א דיליף דשכר פקעתא שרי ע״ש.

לא תשיך לאחיך נשך כסף וגו׳. ספרי פיסקא רסב: מכלל שנאמר (ויקרא כ״ה) כספך, ולא כסף אחרים; אכלך, ולא אוכל אחרים. או כספך ולא כסף מעשר וכו׳, כשהוא אומר נשך כסף לרבות מעשר. באמת קשה מש״כ תוס׳ מנחות דף צ׳ ע״ב אי מותר להוליך מעות הקדש לסחורה, וא״כ משכחת ריבית, ומה שייך כאן ריבית ובמה נשתעבד לו, כיון דהמעות לא קנה, וגם פטור מאחריות, והוי כמו ריבית מוקדמת או מאוחרת, ועיין תו״כ פ׳ בהר ובספרי פ׳ תצא דמרבה שם כסף מעשר שני לאיסור ריבית, וצ״ל דאתיא כמ״ד ממון הדיוט הוא, דאל״ה לא קנה כלל המעות, כמבואר בקדושין דף כ״ד ודף נ״ד, והנה רש״י סנהדרין דף ע׳ ע״ב כתב גבי אכל מעשר שני דגנב דמי מעשר, ובאמת הא קיי״ל דצריך שיהא של אביו ושל אמו, וכיון דממון גבוה אינו שלהם כלל, רק ר״ל דלקח מהדמים שגנב מעש״ש, ועיין רש״י חולין דף פ״א ע״ב דאם אכל מעשר שני של חבירו צריך לשלם לו אף בגבולין, ובתוספתא ב״ק פ״ז מבואר דצריך לשלם גם כפל, אך רבינו בפ״ג מהל׳ מעש״ש הכ״ד פסק דפטור מכפל, ועיין תוס׳ קדושין דף נ״ג ע״ב וב״מ דף צ׳ [ע״א] וכ״מ אי מעש״ש בגבולין יש עליו דין ממון, ומ״מ צריך לשלם עבורו, ובתוספתא ב״ק פ״ז, ובדברי רבינו בהל׳ גניבה פ״ג מבואר דגם גבי הקדש צריך לשלם הקרן וכו׳, אך באמת כך דנהי דאינו יכול למוכרו ולקדש בו האשה, מ״מ מה שנהנה בו צריך לשלם, אך נ״מ דלא הוי בגדר מזיק וא״צ לשלם מן העידית, עיין תוס׳ גיטין דף נ׳ ע״א וכו׳, עכ״פ התשלום שמשלם עבור המעש״ש שאכל אינו בשביל עצם הדבר רק בשביל הנאה, דעצם הדבר אינו קנוי לו, וא״כ איך שייך לומר על זה ריבית, וע״כ דזה אתיא כמ״ד מעש״ש ממון הדיוט הוא.

ספרי שם. באמת גדר ריבית הוא עיקר איסור תורה מחמת שבאמת הוא חייב לו ריבית וקנין גמור בהריבית קצוצה רק שהתורה אסרה זה, וזה מה דאמר בב״מ ס״ב כל שבדיניהם וכו׳, ועיין ב״מ דף נ״ז ובמנחות דף צ׳ ע״ש דאין ריבית להקדש, ומ״מ מבואר בתו״כ פרשת בהר וספרי דלמעשר שני ע״ש, אף [ד]ממון גבוה מ״מ יש ריבית, והגדר דשיעבוד צריך דוקא לאדם מסויים, ולכך גבי הקדש ליכא מציאות רק צורה, משא״כ במעש״ש ואכמ״ל בזה.