ארבעים יכנו. ספרי פיסקא רפו: יכנו ולא על כסות. עיין סנהדרין דף מ״ה ע״א ע״ש גבי סקילה, ונ״מ גבי מלקות באשה דבמכות דף כ״ג נקט הטעם משום ונקלה, ועיין תוס׳ סוטה דף ח׳ ע״א, ורבינו הל׳ סנהדרין פט״ז ה״ח ממעט זה מקרא דוהכהו, וכן הוא בספרי פ׳ תצא פיסקא רפ״ו, לגבי אשה מאי, ובהל׳ סנהדרין אבאר זה.

שם. לא יוסיף פן יוסיף להכתו עד אלה מכה רבה וגו׳. ספרי שם: אם היה מוסיף עובר על לא תעשה, אין לי אלא בזמן שמוסיפים על מנין על כל אומד ואומד שאמדוהו ב״ד מנין, ת״ל לא יוסיף מכל מקום. באמת בהך דכריתות דף י״א משמע דהאומד למלקות הוא גדר דין לא מחמת החשש, ולמד שם מקרא, אך שם י״ל דכיון דעיקר הגדר דסנהדרין דף י׳ משום דבעינן אחיך, וגבי שפחה הוה זה מחלוקת דתנאים ב״ק דף פ״ז וכ״מ אם הוה בכלל אחיך, וגם יש סתירה בין לשון המשנה במכות דף כ״ב ובין הברייתא דסנהדרין דף י׳ אם האומד נצרך שיהיה למלקות הראויות להשתלש, או מלקין אותו והאומד הוי אומד, ונ״מ אם אמדוהו לקבל כ׳ דא״צ להלקותו רק י״ח, והוסיף רצועה אחת והלקה אותו י״ט אם חייב גלות אם זה הוי כאנוס, כיון דבאמת יכול לקבל ע״פ האומד, (אך) [או] כיון דע״פ דין אין יכולין להלקותו לא הוי אומד כלל, וזה ר״ל הראב״ד ז״ל בהשגות בהל׳ רוצח פ״ה ה״ו ע״ש, וגם באמת י״ל דזהו כונת הגמ׳ במכות דף כ״ג אין לי אלא מכה רבה וכו׳, ובספרי בפ׳ תצא מרבי שם בזמן שמוסיפין על כל אומד, ור״ל כה״ג אף דבעצם האומד הוי לכ׳ והוסיף על י״ח, ועיין בהך מחלוקת דב״ק דף פ״ו ע״א גבי שומא אם שייך לב״ד שומא על דבר שאין בו חיוב דין גבי עבד תרי לישני ע״ש.

כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה וגו׳. ספרי פיסקא רצב: וקרבה אשת האחד, אשת איש, ולא אשת שליח ב״ד להציל את אישה. ר״ל דוקא אשת איש של מי שהוא התחיל להכות את חבירו, וזה אשת (איש) [האחד] דכתב בקרא איש שהתחיל, אבל אשת שני פטורה דהוא לא התחיל, ובאשת שליח ב״ד אף שהתחיל כיון דעשה ברשות פטורה, ועיין ב״ק דף כ״ח, ובירושלמי שבת פ׳ ח׳ שרצים וע״ז פ״ב.

ספרי שם. הך דמכות דף ח׳ וכו׳, שם קאי כמ״ש הרמב״ם ז״ל בהל׳ רוצח פ״ה ה״ז, דהך שליח ב״ד, ר״ל כגון שהכה את הבעל דין המסרב לבא לבא לדין, ועיין ב״ק דף כ״ח ע״א גבי פרט לשליח ב״ד, ור״ל שם לפי המבואר בספרי פ׳ תצא פיסקא רצ״ב וקרבה אשת האחד אשת איש, ר״ל דרק אם אשתו של הראשון שהתחיל להכות את חבירו ואח״כ הכה חבירו לו. ומיירי בגדר רודף, כמ״ש רבינו בהל׳ רוצח פ״א ה״ז ע״ש, ובספרי, והיא מכל מקום חייבת, וצריך להציל את השני באחד מאבריה, ואם לא גם בנפשה משום שהיא אשת הרודף הראשון שהוא התחיל, אבל אם היתה אשתו של השני אף שהיא היתה יכולה להציל ג״כ באחד מאבריו, מ״מ אין עונשין אותה, עיין בירושלמי ע״ז פ״ב ושבת פ׳ ח׳ שרצים גבי מהו להציל את הרודף בנפשו של נרדף, ור״ל כה״ג, וגם י״ל לחלק בין אשתו לאדם אחר. ועיין בדברי רבינו בהל׳ מלכים, ועיין בירושלמי ב״ק פ״ח ה״ג ע״ש בזה, עכ״פ זה ר״ל הספרי שם, אבל שליח ב״ד אף דהוא התחיל, מ״מ הוי ברשות.