וידבר ד׳ אל משה, אחרי מות שני בני אהרן. תו״כ, פרשה א, א: מנין שכשם שעבירת שניהם שוה, כך מיתת שניהם שוה, תלמוד לומר ׳אחרי מות שני בני אהרן׳. באמת כתבתי בזה, דגם גבי שתויי יין בעבודה, עי׳ בדברי רבנו בהל׳ ביאת מקדש פ״א הט״ז ובהשגות שם, דשם קאי בלא עבודה רק ביאה בהיכל לשיטת רבנו דחייב מלקות, ורבנו דייק שם דרק כהן הכשר לעבודה ור״ל לאפוקי בעל מום או אונן. וכ״ה בתו״כ פ׳ שמיני ופ׳ אחרי אף דגבי טומאה כה״ג חייב, עי׳ יבמות דף ל״ב ע״ב, אבל גבי שתויי יין פטור. ולכך מדייק בתו״כ פ׳ אחרי, שעבדו בבת אחת ומתו בבת אחת, משום דלמ״ד שתויי יין היו או מחוסרי בגדים היו, אז אם היה אחד מת קודם אז הוי השני אונן, ושוב אם עבד אז לא היה חייב מיתה, רק עשה או לאו, כפלוגתא דרבנו ותוס׳, עיין מכות דף י״ג.

דבר אל אהרן אחיך ואל יבא. שם, פרשה א, ו: אחיך באל יבא, ואין משה בבל יבא. (שהרי משה תמיד היה נכנס לפני ולפנים לשמוע הדיבור מבין שני הכרובים — הראב״ד). חס ושלום, רק בהיכל. ושלא לצורך עבודה אסור כהן, ומשה רבנו מותר. ועי׳ ביומא דף ד׳ ע״ב ע״ש בזה.

גורל אחד לד׳ וגורל אחד לעזאזל. כאן הוא בהטעם מחובר משום דהא מבואר בירושלמי פ״ד דיומא דכאן הוה כתוב על הגורל ״אחד לד׳״ ע״ש, משא״כ בעזאזל לא הוה כתוב רק ״עזאזל״, וא״ש, כנ״ל.

וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקודש. זבחים דף פ״ג ע״א.

שם. וכל אדם לא יהיה וגו׳, בבואו לכפר. תו״כ, פרק ד, ו: אין לי אלא בשעה שנכנס לכפר כקטורת, מנין כשנכנס לכפר בדמים, ת״ל ׳בבואו לכפר׳. עי׳ בזבחים דף פ״ג ע״א, ובתו״כ פ׳ אחרי, דאף בשעה שנכנס להקטיר ולכפר אסור לאדם שיהיה שם. אך מלשון רבנו בהל׳ תמידין ומוספין פ״ג משמע דס״ל לחלק בין קטורת לזריקת דמים, דגבי זריקת דמים תיכף בשעת הולכת הדם אסור, דזה הוה עבודה, וגבי קטורת רק בשעת הקטרה.

ויצא אל המזבח אשר לפני ד׳, וכפר עליו. שם שם, ט: ׳וכפר עליו; כפרה שהיא כגופו. בירוש׳ פ״ב דיומא ה״ג יליף לדישון מזבח הפנימי משום דמקיש להזאה, דמה הזאה בגופו, ר״ל כמבואר [יומא] דף נ״ט ע״א דעליו לא על אפרו, כן גם הקטורת צריך דוקא שיהא בגוף המזבח. וכן ר״ל התו״כ פ׳ אח״מ וכו׳ וכפר כפרה שיהא בגופו, ר״ל לא על האפר ע״ש.

והזה עליו מן הדם באצבעו. שם שם, יב: ׳והזה עליו׳; על טהרו של מזבח. עי׳ ביומא דף נ״ט ע״א דצריך כשהוא מזה לחתות הגחלים. ומבואר בירוש׳ פ״ב דשם ופ״ה דשם מטעם דכתיב ׳עליו׳, ע״ש בתו״י ובתו״כ פ׳ אחרי.

שם. וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל. שם שם, יג: ׳טהרו׳ לשעבר, ׳וקידשו׳, לעתיד לבא. בזבחים דף מ׳ ע״ב אמרינן, שאם לא נתחנך המזבח בקטורת הסמים לא היה מזה. ורבנו ז״ל הביא זה בסוף הלכות יוהכ״פ ולא גבי שאר פרים, והטעם משום דס״ל כהך תירוץ דירושלמי שקלים הנ״ל [פ״ד ה״ב] דמחלק בין בפנים בין בחוץ. והנה מבואר במנחות דף מ״ט ע״א דאין מחנכין מזבח הזהב רק בקטורת, א״כ ליכא מזבח, ובלא זה מעכב הקרבן, אך הפסוק י״ל דקאי במזבח של משה דנמשח בשמן המשחה א״כ יש שם מזבח עליו בלא החינוך. וזה ר״ל הא דאמרינן בתו״כ פ׳ אח״מ ׳וטהרו וקדשו׳, טהרו לשעבר וקדשו לעתיד לבא, ר״ל דמזבח של משה הוי רק טהרו, דבלא זה קדוש דנמשח בשמן המשחה, משא״כ לעתיד דהיינו במקדש הוי דוקא קידשו בעבודה.

ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה. שם פרק ו, ט: ׳יקטיר׳ אף בשבת, ׳יקטיר׳ אף בטומאה. באמת מהך דתו״כ פ׳ אחרי דמצריך ריבוי גם גבי הקטרה דקרבנות יוה״כ אם חל בשבת וא״כ יקשה על רפרם דכריתות הנ״ל ודיומא [סו:] למה צריך ריבוי וע״כ כך, דרפרם ר״ל בגדר הירושלמי דיומא פ״ג ושבועות פ״ג דאין אבות מלאכות וכו׳ ר״ל דליכא תולדות כו׳ וכן הוצאה ד״א בר״ה הוי ג״כ הלמ״מ עי׳ שבת דף צ״ו ובירושלמי, וכן הקטרה למ״ד הבערה ללאו יצאת מ״מ ס״ל להירושלמי פ״ב דשבת דהוי ג״כ גדר בישול וכ״כ בזה דזה ג״כ בגדר תולדה וזה ליתא ביוה״כ ולכך צריך קרא דאם חל יוה״כ בשבת.

והמשלח את השעיר לעזאזל, יכבס בגדיו וגו׳, ואחרי כן יבוא אל המחנה. שם פרשה ה, ג: ׳יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים׳, יכול יהא גזירת מלך, ת״ל ׳ואחר יבוא אל המחנה׳, מה ׳ואחר׳ האמור להלן מפני טומאה, אף כאן מפני טומאה. באמת גם גבי שעיר המשתלח י״ל דזה תליא בהך פלוגתא, דבתוספתא דשבועות פ״א מבואר דטמא כזה דהיינו מן שעיר המשתלח ומן פרה אינו חייב אם נכנס למקדש. (בתו״כ פ׳ ויקרא מבואר דחייב. והטעם, דהתוספתא ס״ל דזהו רק דין, לא טומאה בעצם, לכן אינו חייב אמקדש. וזהו דאמר שם דהוה רק טומאת הקדישות. ותו״כ ס״ל דהוא טומאה בעצם. וזהו כוונת התו״כ בפ׳ אחרי מות: יכול גזירת מלך, ת״ל ואחר יבוא כו׳, מה ואחר כו׳, ר״ל דזהו טומאה, לא מחמת דין וגזירת הכתוב כשיטת התוספתא.

והיתה לכם לחוקת עולם. שם פרק ז, א: לחוקת עולם, לבית עולמים. כבר כתבתי בזה דהך דיומא דף פ״א דלמה לא הוה עינוי הותרה מכללה, ע״ש ברא״ש, עי׳ בלשון רבנו בהל׳ עבודת יוה״כ פ״ג ה״ז ״אם כשל כוחו״, משמע קצת אף שאיננו מסוכן, דלא כמ״ש תוס׳ ישנים יומא דף ס״ז. ועי׳ מו״ק דף ט דב״ד של שלמה טעו בזה. ובתו״כ פ׳ אחרי מרבה שם מקרא לחוקת עולם, לבית עולמים, דר״ל דעינוי לא הותר אף בבית המקדש.

שבת שבתון היא לכם. כאן נקט לשון נקבה, ובפ׳ אמור נקט לשון זכר. ועי׳ ברש״י יומא דף פ״א ע״ב ונ״מ אם יוה״כ [ש]חל בשבת, דהנה מוכח דשבת לכו״ע מלבד איסור מלאכה צריך מנוחה, ולזה טרחא בלא מלאכה אסור מן התורה בעשה. עי׳ שבת דף קי״ד ע״ש גבי קניבת ירק וכדומה. ועי׳ עירובין דף ל״ה ור״ה דף ל״ב ע״ב ע״ש, ו[ב]יוה״כ שרי קניבת ירק ע״ש, רק דפליגי אם יוה״כ חל בשבת מאי. וזה ר״ל כאן אם קאי איום או… על [שביתת] האדם, וכ״כ בזה גבי גר שנתגייר ביוה״כ, למשל, [ו]גבי קטן שהגדיל ביוה״כ, דנ״מ בין שבת ליוה״כ, עי׳ יבמות דף ל״ג ול״ד ובהך דכריתות ואכמ״ל.

תו״כ שם, פרק ז, ט: אין לי אלא שביתת רשות, שביתת מצוה מנין, לא יקדיש וכו׳ ולא יגרש ולא ימאן וכו׳ ולא יפדה נטע רבעי ומעשר שני, ת״ל ׳שבתון׳ שבות. באמת מה דס״ל דאין פודין קדשים ביו״ט, עי׳ רש״י ביצה דף כ״ז ע״ב ובתו״כ פ׳ אחרי, אם הטעם משום דהמוקדש יוצא לחולין, או משום דהחולין נתקדשו. ועי׳ מש״כ רבנו בהל׳ תמידין ומוספין פ״ח הי״ב דנקט שם והשאר פודין אותם בפנים ע״ש, וכו׳. וי״ל דטעם של רבנו משום דהוה יו״ט ואסור לפדות קדשים, רק בפנים לא גזרו וכו׳, אך כל זה אם נימא דהאיסור הוא משום דעושה מהחול קודש, אבל אם נימא משום דעושה מהקודש חול, זה אין נפקותא בין בפנים לבחוץ.