זאת חקת התורה וגו׳. ספרי, פיסקא קכג: זאת חקת התורה כלל וכו׳. הנה כתבתי במקום אחר גבי כל קרבנות אם מה דרק כהנים זה גדר אחד דהתורה אמרה דקרבנות שצריך ליקרב במקדש רק בכהן, או זה נפרד אי צריך ליקרב קרבן ועל זה אמרה תורה שזר פסול, וזה הגדר דשלוחי דידן או דרחמנא, וכן מה שדוחה שבת אם זה כמו דאמר….

שם. ויקחו אליך פרה אדומה. ספרי שם: אליך שתהא גזבר לדבר, וכשם שהיה משה גזבר לדבר כך היה אהרן גזבר לדבר. ר״ל משום דמבואר בתוספתא פ״ג דסנהדרין דלפרה אדומה צריך ב״ד של ע״א, ומשה במקום ע״א כמבואר.

שם. באמת כך דגבי פר של כהן גדול ופרה אדומה אף דעצם השחיטה כשירה בזר לדידן או בשאר כהנים, מ״מ צריך לדעת כהן גדול בגדר שליחות לא כמו שאר שחיטות שא״צ דעת בעלים כמבואר בירושלמי ריש פ״ב דקידושין, ועיין רש״י פסחים דף ז׳ ע״ב וכו׳. אבל גבי פר כה״ג צריך דעת של כה״ג אף דשחיטה כשרה בזר או בשאר כהנים וכו׳, וזה ר״ל התוס׳ קידושין דמ״א ע״ב ע״ש, וכן גבי פרה אדומה מבואר בתמורה דף כ׳ דכה״ג נקרא בעלים דפרה, ועיין בספרי פרשת חקת דאהרן היה גזבר בפרה, רק אז הוי הדין בסגן, וזה ר״ל ביומא דמ״ב אלעזר רואה ולדורות הוי כה״ג בעלים, ועיין בתו״י רפ״א דיומא ע״ש, ובזה א״ש הך דבכורות דכ״ה במאי דאמר שם דגם גבי פרה שייך גדר הקדש ששוה מנה שחיללו על שו״פ ע״ש, אף דהתוס׳ כ׳ במנחות דע״א ע״ב ובתמורה דכ״ז ע״ב דזה שייך רק בבעלים, וצ״ל דכהן גדול הוי כמו בעלים דפרה כמבואר בתמורה הנ״ל.

שם. אשר אין בה מום. ספרי, שם: תאמר בפרה שעשית בטומאה לפיכך לא יהיה מום פוסל בה וכו׳. עיין לעיל פ׳ בהעלתך, ומ״ש בזה בח״א בהל׳ שבת.

ספרי, שם: אשר אין בה מום, בה אין מום הא אם יש בעובדיה הרי זו כשרה, א״ר יאשיה נאמתי לפני ר׳ יהודה בן בתירה כיצד המום בעובדיה, והראני בין ב׳ אצבעותיו יוצא ולו ב׳ זנבות. … וקמ״ל אף דבשאר קרבנות יש פסוק למום עובר שאם עבר…, אך באמת גבי פרה אדומה י״ל דאף מום עובר פסול כמ״ש התוס׳ ב״מ דף ל׳ גבי פרה, וכן הוא שיטת הרמב״ם בפ״א מהל׳ פרה … דבעינן בשעת לקיחה פרה, וה״נ ג״כ תמימה, משא״כ בזה, ר״ל אם יש לו ב׳ זנבות דיכולני לחתוך כל הזנב, ועיין בבכורות דף ל״ט ע״ב ודף מ׳ ע״ב, ועיין חולין דף כ״ז ע״ש.

ספרי שם. גבי מום לשיטת הרא״ש בנדרים דף ס״ו לר״י כיון שבידו לתקנו לא מיקרי מום כלל, וראיה לזה מהא דמבואר בירושלמי פ״י דעירובין גבי הך דחותכין יבלת דס״ל דקאי אכהן, וכן פי׳ רבינו שם בפיה״מ ע״ש, והטעם אמר שם בירושלמי מפני קלקול פייסות, וזה דוחק לאמר דמיירי דנולדה היבלת לאחר הפייס, וכן מוכח בירושלמי פסחים פ״ו דפריך שם הגע עצמך שנולדה יבלת בשבת, חזינן דלא מיירי בכה״ג, ואמאי לא נימא דהוי פייס בטעות כיון דלא היה ראוי כלל, וע״כ צ״ל דכיון דבידו לתקנו לא הוי בכלל טעות, ועיין כתובות דף ע״ה ע״א גבי זיעה עוברת ובתוס׳ שם גבי שומא ותוס׳ בכורות דף ל״ח ע״ב וכו׳, והנה התוס׳ בכורות דף ל״ח ע״ב הנ״ל כתבו לחלק בין מום עובר ע״י רפואה או רק שע״י איזו פעולה מתברר דלא הוי מום מעולם,. ובפרה פ״ב גבי היתה בה יבלת וחתכה במה דפליגי שם, ובדברי רבינו בהל׳ פרה אדומה פ״א ה״ו וע״ש בהשגות, וי״ל דהטעם דמאן דפסיל דכמו דבעינן שתהא פרה משעת לקיחה, ע״ש בה״א ובדברי הר״א ז״ל ובתוס׳ ב״מ דף ל׳ ע״א, כן צריך שתהי׳ תמימה בשעת לקיחה, והך דהיתה בה יבלת ר״ל דנחתכה אחר הלקיחה, ובספרי פ׳ חקת פסקא קכ״ג מרבה שם מקרא דמום עובר כשר בפרה ורק כגון שני זנבות דבידו להעבירו ע״ש.

זאת חקת וגו׳ ויקחו אליך פרה אדומה וגו׳. ספרי פיסקא קכג: אליך שתהא גזבר לדבר וכשם שהיה משה גזבר לדבר כך היה אהרן גזבר לדבר. ועיין בהך דתמורה דף כ׳ ע״א כה״ג שהפריש פרה וכו׳ ע״ש, חזינן דיש עליו גדר בעלים וכשיטת הירושלמי תרומות פ״א ומעשרות דגזבר כבעלים, ועיין בהך דבכורות דף כ״ה ע״א גבי הקדש וכו׳ ותוס׳ מנחות דף ע״א ע״ב ותמורה דף כ״ז ע״ב ע״ש בזה.

ונתתם אתה אל אלעזר הכהן וגו׳. אלעזר, עיין יומא דף מ״ב ומ״ג דוקא בסגן, ולמה זה, משום דזה דבר חדש דהרי מבואר בזבחים דף י״ח דכה״ג פסול בד׳ בגדים אף דבר שכשר בכהן הדיוט, וכ״כ בזה בגדר הך דגיטין דף ם׳ ובדברי הרמב״ם גבי מנורה דדבר המעלה כל מה שעושה הוה לו חסרון אם עשה שלא במעלה אף מה דא״צ המעלה, עיין מ״ש בזה פ׳ שמיני גבי נדב ואביהו ע״ש בזה, לבד גבי פרה נתחדש זה דכה״ג ג״כ די בארבעה בגדים של הדיוט, עמ״ש הרמב״ם בפה״מ דמס׳ פרה, אך זה רק י״ל גבי כל כה״ג דהם הוה אצלם המעלות חלוקות, דהרי קיי״ל במנחות דף ע״ח דכה״ג שלא הקריב צריך להביא ג׳ מנחות, חזינן דזה גם בכה״ג דברים חלוקים, אבל גבי אהרן דהוא נעשה כה״ג בב״א, גדר מעשה בראשית לקומתן נבראו עיין ר״ה דף י״א, וחולין דף ס׳ דברים שלמים כן הוה תחילת הבריאה, וכן הוה גבי משכן, עיין מגילה דף י׳ ע״ב ובתו״כ בזה, א״כ גם אהרן נעשה כה״ג בב״א לא מתחילה הדיוט, לכן הוא פסול לעשות פרה אדומה לכ״ע, משום דלא הוה כהן הדיוט בשום פעם, וא״א לו כלל לעשות שום דבר בד׳ בגדים של כהן הדיוט, לכן רק בסגן בזה.

שם. ושחט אתה לפניו. ספרי שם: ושחט אותה, מגיד שלא נתנבלה בשחיטתה פסולה. ר״ל אם שחט עמה אחרת, אם השניה נתנבלה בשחיטה כשרה הפרה ואם לא נתנבלה פסולה, עיין דף ל״ב בחולין.

ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה אל נכח פני אהל מועד וגו׳. ספרי שם: מדמה באצבעו, מצוותה מצות יד ולא מצות כלי וכו׳. עיין בתוס׳ ישנים יומא דף ב׳ וברמב״ם ובמ״ש הכ״מ.

ושרף את הפרה לעיניו את ערה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרף. שם, פיסקא קכד: מכאן אמרו הדם כל שהוא יחזיר אם לא החזיר פסל, ור׳ נתן אומר מקנח ידו בגופה של פרה. ושרף את הפרה, להביא את הפקיעים, מכאן אמרו הבשר כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר פסול. עצם כל שהוא יחזיר לא החזיר לא פסול, בכזית יחזיר ואם לא החזיר פסול. עי׳ מה דפליגי רבינו והר״א ז״ל בהל׳ פרה פ״ד ה״ח גבי הוציא את הדם, דרבינו ס״ל דנפסלו לגמרי והר״א ס״ל דרק הזיה פסולה, התם פליגי בזה, דהנה שם בה״ד פסק דאם קיבל דמה בכלי פסול, דמפרש הך דמנחות דמקנח אצבעו במזרק ר״ל בשאר קרבנות ולכאן רק ידו בגוף הפרה ואם נתן בכלי נפסל, והטעם משום דעי״ז נחסר דם וצריך לשרוף כולו כמבואר בתוספתא ובספרי פ׳ חקת, ועיין בתוספתא פ״א דקרבנות כה״ג גבי מצורע דפסול משום חסר אם נתנו בכלי ובתוספ׳ פ״ד דאהלות גבי מנחה ועיין תו״י פ״א דיומא, והנה היכא דהזה בגיתה או במערכתה דשם הוא מקום שרפתה לא איכפת לן דהא הדם נשרף שם, רק בה״ח דהזה חוץ למקום מערכתה וא״כ חסר הדם ולכך פסול, והנה שם בהלכה י״ב מחלק בין אם חסר מתחילה דאז אפילו כ״ש מעכב ובין אם אח״כ דאז הוה בגדר פוקעין ורק כזית, ועיין זבחים דף ק״ח ע״ב וכ״מ, ועיין בספרי פ׳ הקת פסקא קכ״ד ובר״ש פ״ג דפרה, והר״א ס״ל דגבי דם לאחר שקיבלו ביד אין עליו גדר הקרבה ולא איכפת לן אם חסר, ורבינו לא ס״ל כן.

ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת וגו׳. ספרי שם: ולקח הכהן נאמרה כאן לקיחה ונאמרה להלן לקיחה מה לקיחה האמורה להלן שלשה אף לקיחה האמורה כאן שלשה. עיין פרה פי״א, דאף דבעי גבי איזוב ג׳ קלחים, מ״מ אם היו הג׳ בקלח אחד כשר, עיין בעה״מ פ״א דסוכה על דף י״ג ע״א, דשם הטעם דאגד גם בידי שמים הוה אגד, ועיין בהשגות הר״א שם ותוס׳ שם דס״ל דגבי איזוב לא מעכב האגד לכ״ע, אך בירושלמי פ״א דיומא ה״א משמע שם דמעכב האגד רק דגבי פסח מצרים אין האיזוב מעכב, ועיין תו״י יומא דף מ״א ע״ב ד״ה כדי, אך שם קאי אאיזוב שנותן לתוך שרפת הפרה, ועיין בספרי פ׳ חקת פסקא קכ״ד וכמש״כ, ועיין בדברי רבינו בהל׳ פרה פי״ב ה״ד דפסק שם דגם שנים כשר אף דבגמרא מבואר דפסול, אך שם ר״ל דהאגד פסול ורבינו ר״ל דלא גרע מלא אגדן.

והשרף אתה יכבס בגדיו במים וגו׳. ירושלמי ב״מ פ״ז וביומא פ״ו דמרבה שומר ע״ש, וב״מ דף צ״ג בזה.

ספרי שם: אם זכיתי מן הדין, מה ת״ל והשורף אותה, בא הכתוב ולימד על העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף שיהו טעונים תכבוסת בגדים ורחיצת גוף והערב שמש. עיין בירושלמי פ״ו דיומא מש״כ שם, ור״ל כמו בספ״ז דב״מ לרבות שומרין וכרב בבלי שם.

שם. יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים. ספרי שם: במים במים ב׳ פעמים, מה ת״ל, שהיה בדין הואיל ואדם טעון טבילה וכלים טעונים טבילה מה אדם טובל בראוי לו אף כלים טובלים בראוי להם, ת״ל במים במים ב׳ פעמים. ר״ל שדי ברביעית, וקמ״ל דגבי פרה רק בס׳ סאה כמו אדם, כן ר״ל כאן, ועיין תוס׳ ע״ז דף ע״ה ע״ב גבי טבילת כלי מדין דרק מ׳ סאה משום חידוש, ומש״כ ברמב״ם כאן דזה דאין בזה טומאה חידוש או רק דין חידוש ואכמ״ל. וכן לגבי ידים עיין חגיגה דף י״ח ע״ב, ועמ״ש בעדיות פ״ג, ויש נ״מ גבי פרה בין סתם ידים … לא דמי טומאה ידים כגון אם צריך שלא יהא שום חציצה על כל הגוף.

והניח מחוץ למחנה במקום טהור. ספרי שם: במקום טהור, שיהיה מקומו טהור, מכאן היה רבי אלעזר אומר דלי של מי חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת, טמא, שנאמר: במקום טהור, ואין זה מקום טהור. [בדברי הר״ש פ״י דאהלות מ״ג דבכלי אבן מאחר דלא מקבל טומאה לא מד״ת ולא מד״ס ניצל אף אפר חטאת באוהל המת, ותמוה מחגיגה כ״ה עיי״ש]. י״ל גבי כלי אבן במוקף צמיד פתיל אם מהני בודאי לא, והדבר כך דהנה באמת למה בחגיגה מביא ״והתניא״ דהרי זה משנה בפ״י ובפי״א דפרה ובעדיות פ״י, אך דנ״מ כך דעיקר הדבר אם דאין מציל ונטמא, או דרק כיון דגזיה״כ לדידן במקום טהור כמבואר בספרי, וא״כ נפסל בשביל זה והוי רק פסולים ולא טמאים, ועיין פרה פ״ט ה״ח ותוס׳ חולין דף ט׳ ע״ב נ״מ בין פסולים לטמאים גבי חטאת, וזה הנ״מ דגבי כלי אבן פסולים הוי משום שאינן במקום טהור אבל לא הוי טמאים, אבל בכלי חרס הוי גם טמא.

שם. חטאת הוא. ספרי שם: חטאת היא, מגיד שנשרפת בלילה כביום. בגמרא יומא מ״ב ע״ב מבואר להיפך, אך הר״ש גרס כמו בכאן, וס״ל דזה תליא אם שרפה כשרה בזר, עיין בגירסת הת״י רפ״א דיומא ודף מ״ב, ובירושלמי ספ״ו דיומא.

ולגר הגר בתוכם. י״ל דזה רמז להך דפסחים דף צ״ב ע״א גבי גר ערל דצריך לקרבן הזאה ג׳ וז׳ ע״ש בזה, אך הרמב״ם לא כתב כן, ועיין בתוספתא.

שם. ולגר הגר בתוכם, ועיין לעיל בפ׳ שלח שם נקט בלשון אחר, או אשר, וע״ש בספרי דדריש מזה דגם שנתגייר כבר קודם בהמ״ק צריך להביא, ע״ש מ״ש, וכאן ר״ל כך, דכבר כתבתי דהתוס׳ במגילה דף כ׳ וביבמות דף מ״ו ע״ב ס״ל דקודם טבילת גר צריך הזאה ג׳ וז׳, ועיין בפסחים דף צ״ב ובתוספתא וירושלמי שם, והרמב״ם לא ס״ל כן, וס״ל דלדידן דטבילה מעכבת לגמרי לא שייך הזאה, ועמ״ש ברמב״ם ספ״ו מהל׳ פרה ע״ש.

ספרי שם: לפי שמצות מעשה בישראל צריך להביא את הגרים. עיין נזיר דף ס״א ע״ב, ע״ש, וגם נ״מ גבי גר שמל צריך הזאה, ועיין מגילה דף כ׳, ועיין פסחים דף צ״ב ובירושלמי שם.

הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים. שם, פיסקא קכה: לכל נפש אדם, להביא את בן ח׳ ימים. גם י״ל דר״ל כמו הך דנדה דף כ״ד ע״ב לברית שמונה, ע״ש מ״ש שם בזה.

ספרי שם: משמע מביא את בן שמונה ומביא את דמו, ת״ל (כל הנגע במת) בנפש אדם להוציא את דמו, דברי ר׳ ישמעאל. ר״ע אומר לכל נפש אדם להביא את דמו. עיין ירושלמי נזיר פ״ז ה״ב, ור״ל הך מחלוקת ג״כ … בעיא אם יש לנפלים רקב ע״ש בזה, ועיין בסוף מס׳ מכשירין גבי … נפל, ועיין חולין דף ע״ב ע״א בהך דר״י ור״ע ע״ש.

הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר וגו׳. עיין בספרי כאן דצריך דבר ברור שלא נפסל, ר״ל דקיי״ל דתלוי בפרה ישפך משום דהא צריך כוונה לטהרה דוקא, כמ״ש הרמב״ם ז״ל דלא כהראב״ד ות״י, רק כרש״י ור״מ שצריך כוונה, צריך דוקא דבר ברור, ולכך פסקינן כת״ק דס״ל גבי אמת המים הבאה מן מקום רחוק מן מעיין דצריך לידע שלא נפסקה, וכן גבי עדות בב״ד ולגבי בכור בהכרה, כמ״ש הרשב״ם ב״ב דף קכ״ו ע״ש, וכן בנגע וכמה דברים כן.

כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות וגו׳. ספרי שם: מה שרץ הקל הרי הוא מטמא כשהוא מפרפר וכו׳, ת״ל כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות, מגיד שאינו מטמא עד שעה שימות. עיין חולין דף כ״א ע״ש, ובאהלות ומ״ש בזה ע״ש.

שם. ולא יתחטא. ספרי שם: ולא יתחטא, רבי אומר לא יתחטא בדמים וכו׳. מנחות דף כ״ז ע״ב.

ונתן עליו מים חיים אל כלי. שם פיסקא קכח: ונתן עליו מים חיים אל כלי, במי מעיין הכתוב מדבר וכו׳. כוונת הספרי פ׳ חוקת פסוק י״ז ונתן עליו מים חיים אל כלי במי מעיין הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא במים שהם חיים לעולם וכו׳, ר״ל דאין צריך ממקור החיות רק די בנמשך, ומ״מ בקרא כתיב מים חיים אל כלי, וזה ר״ל הגמרא פסחים הנ״ל (לד:) והא מחוברים נינהו, ועיין בפרה סוף פ״ו בפיהמ״ש להרמב״ם ז״ל שנלקחו ממקורם, ובזה י״ל הך דע״ז מ״ז ע״א בעי רבא המשתחוה למעיין.

וטהר בערב. כאן נקט בערב, ר״ל עיין במה דפליגי הרמב״ם והתוס׳ והר״ש סוף פרה ותוס׳ מגילה דף כ׳ וביבמות דף מ״ו ושיטת הרמב״ם ז״ל דאם לא הזה בזמנו אז טובל בערב וכן התוס׳ גבי טבילה שלא בזמנה, וזה דאמר דמשכחת טבילה בערב כנ״ל.

וכל אשר יגע בו הטמא יטמא וגו׳. שם פיסקא קל: או שמטמא בהיסט, אמרת ק״ו ומה נבילה קלה הרי מטמא בהיסט מת חמור אינו דין שמטמא בהיסט, ת״ל וכל אשר יגע, במגע הוא מטמא ואין מטמא בהיסט. יש לתרץ קושית תוס׳ חולין דף ע״ב ע״א דהא [דיהא] מטמאה במשא גבי טבעת וכן גבי עובר מת דפירש״י דהוא משום טומאת ביה״ס והקשו דהא מטמא במשא, אך י״ל דכה״ג בלא היסט לא הוי משא, וגם י״ל משום דבטיל לגביה גופה לא מיקרי משא, ועיין ירושלמי פ״א דקדושין גבי בהמה מעוברת אי הוי עליה דין משא לענין קניית הולד במשיכתה, ועיין נזיר דף נ״א גבי גלגלין וב״ק דף ע״ח וב״מ דף ע״ט ע״ב ש״מ ביניתא אכריסא תקלא, ר״ל דזה בטל לגוף, ועיין ירושלמי סוטה פ״ה [ה״ב] דמת אינו מטמא בהיסט ובספרי פ׳ חקת, ובמק״א אבאר זה.