וישב ממנו שבי. גיטין דף ל״ח ע״ש בזה.

וידר ישראל נדר וגו׳. נודרים בעת צרה, חולין דף ב׳ ע״ב ע״ש בתוס׳, ועיין רש״י סנהדרין דף מ״ג ע״ב דגם אז מעל עכן ולקח ממנו.

ברש״י ד״ה נחש נחשת: לא נאמר לו לעשותו של נחשת וכו׳. ירושלמי סוף פ״ג דר״ה ע״ש בזה.

בתרגום אונקלוס: ושרו במגיזת עבראי וכו׳. עיין יבמות דף כ״ה ע״ב, ועיין בתוספתא פ״ט דערבין דעים הוא מקום ששופכין לתוכו מים מאוסין ע״ש.

עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם. כן מבואר בתוספתא סוכה דהיא היתה חונה במקום גבוה, עיין רש״י יומא דף ל״א ודף נ״ג בסוכה, ובכורות דף נ״ה ע״ב ע״ש בזה.

ברש״י ד״ה ומבמות הגיא: ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן כו׳. ולא משכו את המים עצמם כדי שלא יפסלו לטבילה, עיין במקואות פ״ד ע״ש, ומה דמבואר בתוספתא סוכה שם.

ויכהו ישראל לפי חרב. ר״ל שאז נפסק דין חרב, עיין סנהדרין דף ל״ו וביבמות דף ק״ט ע״ב, דעמון ומואב טהרו בסיחון, וזה ארנון הוי מקום (גבול) כמ״ש נדרים דף ס״ב ע״ש בזה, ולכך נאמר לשון יחיד ויירש כו׳, אבל גבי עוג לא הוה צריך דין לכך נאמר ויירשו, דזה פרטים משא״כ דין תורה.

שם. ויירש את ארצו וגו׳. ר״ל כאן כך דבאמת הם רצו שישאר אצלו חלק שלקח מן מואב ועמון רק הם יטלו חלק אמורי שזה מן ז׳ אומות, ובאמת זה החלק נתבטל דהא בכיבוש שני לא נתקדש של עמון ומואב שנטהר בסיחון, ועיין בירושלמי פ״ו דשביעית חולין, דכיון (ששוב) אח״כ נטלו עמון מן ישראל נעשה למפרע שלהם, רק לע״ל יהיה של ישראל, עיין ב״ב דף נ״ו, ולכך נקט חרב, ר״ל דעפ״י דין תורה, כמבואר בסנהדרין דף ל״ו דטהרו, וגם ויירש לשון יחיד דלא הוה כיבוש גמור, אבל של עוג זה לא בקשו שלום והוה כיבוש גמור לעולם, ולכך נקט ויירשו.

שם. כי עז גבול בני עמון. באמת שם הגבול הוא נקרא עז, כי הנחל יבק הוה עז מאד הליכות המים וכן ידוע עד היום.

כי אש יצאה מחשבון וגו׳ אכלה ער מואב בעלי במות ארנן. הנה מבואר בסה״מ להרמב״ם ז״ל דכמוש הוה עבודה שלה דמעביר שערו ע״ש, ועיין שבת דף כ״א ע״ב אם הוה זה גדר שריפה.