ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו׳. ספרי, פיסקא מד: מגיד הכתוב שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו, ואותו היום העמידו משחו ולא פרקו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף בשמיני משחו ופרקו. ירושלמי פ״א דיומא ע״ש, ואם הוה אז ג״כ גדר במה, ועיין בירושלמי מה דפליגי בזה, ועיין בפ׳ שמיני מה דגבי חטאת כתוב ויקריבו ובעולה וימציאו, והוא דהולכה שלא ברגל ס״ל… לא מהני … ועיין בתוספ׳ סוטה, ותוספ׳ דמנחות ע״ש בזה. ועיין בירושלמי פ״ג דיומא.

ספרי, שם. באמת לפי המבואר בתו״כ ריש פ׳ שמיני גבי קטורת דשמיני למילואים דנכנס ללמדו על מעשה הקטורת. וכן הוא בירושלמי יומא פ״א, ומה זה, הלא כל ז׳ הימים היה מקטיר קטורת אך עי׳ מנחות דף מ״ט, ודף נ׳ דיש נ״מ בין קטורת לחינוך המזבח, ובין קטורת להקטרה ע״ש, וכן לפי המבואר בתו״כ פ׳ ויקרא, ובזבחים דף מ׳ גבי מזבח קטורת הסמים מוכח כך, דהא מעלה עשן בהקטורת, יומא דף נ״ג, ודף ל״ח, ובירושלמי פ״ג דיומא מבואר דזה הוה רק מכשיר להקטרה לא להעשיה, ובשעת עשיה לא היה צריך זה וכו׳, עכ״פ מעלה עשן עיקר החיוב הוא בשעת הקטרה, ונ״מ גבי מפטם קטורת דחייב אף בלא מעלה עשן אף דצריך שיהיה קטורת כשירה וכו׳. לכן נראה דקטורת לחינוך לא היה צריך כלל מעלה עשן, ולכך היה צריך ללמדו אז על מעשה הקטורת, ור״ל ליתן לתוכו מעלה עשן. והנה יש מ״ד בירושלמי יומא פ״א, ותו״כ פ׳ שמיני, וספרי פ׳ נשא דגם בשמיני למילואים היה אז פריקה והעמדה, וא״כ גם אז צריך חינוך ומשיחה בשמן המשחה כמבואר בירושלמי פ״א דיומא שם (וט״ס שם), ולכך הוי ס״ל לנדב ואביהו דלא צריך מעלה עשן, עיין ביומא דף נ״ג. אך באמת גם שם היה הדבר נעשה בבת אחת החינוך וההקטרה דאז נגמר וא״כ צריך מעלה עשן, עיין שבת דף פ״ז ע״ב עשר עטרות וכו׳.

שם. וימשח אתו ויקדש אתו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אתם. ספרי, שם: שומע אני ראשון ראשון שנמשח היה קדוש, ת״ל: וימשחם ויקדש אותם, מגיד שלא קידש אחד מהם עד שנמשחו כולם. עיין בהך מחלוקת דחגיגה דף ו׳, וכמה מקומות גבי כללות נאמרו בהר סיני ובפרטים באהל מועד, או גם פרטות נאמרו בהר סיני. וזה נ״מ למ״ש אם הם דברים נפרדים או הכל מציאות אחת. ובאמת זה הגדר היה החלוק בין לוחות הראשונות ולוחות האחרונות, דלוחות הראשונות הוי כל התורה כולה בגדר נקודה אחת, כמבואר בירושלמי שקלים, וסוטה, וכל התורה כולה ענין אחד כמבואר בתוספ׳ סנהדרין פ״ז פלוגתא שם. וכן מלאכת המשכן הוי כל הפרטים גדר מציאות אחת, וכמבואר בספרי פ׳ נשא. אבל בלוחות האחרונות הוי פרטים, וכן במקדש קיי״ל כחכמים בירושלמי פ״ד דשקלים דכלים שבמקדש אין מעכבין זה את זה.

ספרי, שם: ר׳ אומר וימשחם ויקדש אותם למה נאמר והלא כבר נאמר וימשח אותו ויקדש אותו ומה ת״ל וימשחם ויקדש אותם מגיד שבמשיחתן של אלו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבוא. ראה מש״כ רבינו ע״ז בשו״ת צ״פ דווינסק סי׳ פ׳, הובא בצ״פ ויקרא פ׳ צו, פ״ז—ל״ה.

ויקח משה את העגלת ואת הבקר ויתן אותם אל הלוים. שם, פיס׳ מו: ויקח משה את העגלות ואת הבקר, הרי משה נוטלם ומחלקן לפי דעתם. עי׳ בפסקי תוס׳ ערכין פסקא כ״א גבי מוסר דבר לציבור שוב אין לו חלק בו, וכמו בשקלים הובא בערכין דף ד׳ וכ״מ, דאף דכהן שוקל מ״מ הקרבן שקרב מהם אין בו חלק, רק בגדר ציבור. אך זה רק בשקלים דהוא חיוב תמידי, אבל בדבר פרטי אז אם נתבטל הדבר חוזר לו. ועי׳ מ״ש התוס׳ שבועות דף י״ד גבי קרבן ציבור השייך רק לישראל אם אין מעות בלשכה גובים רק מישראלים ולא מכהנים, וזה ר״ל הספרי פ׳ נשא גבי עגלות ופרים שהיה מחלקם לפי דעתם, ר״ל, לפי דעתם של נשיאים, וע׳ בתוס׳ זבחים דף נ״ט ע״ב דשלמה הקריב את הפרים לשלמים, וזה ג״כ היה לחינוך, ולכך היה יכול להקריבם, וכמו דס״ל להרמב״ם בהל׳ שקלים, ובהל׳ ערכין, ובהל׳ תמורה דמביאים מקדשי בה״ב לקרבנות המזבח, וכבר כתבתי בזה בהל׳ שקלים, ובהל׳ ערכין, אך העגלות החזיר ליורשיהם כיון שאז עוד לא היה צריך להעגלות.

ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עלהם בכתף ישאו. ספרי, שם: ר׳ נתן אומר מכאן נתעלם מעיני דוד שלא נשאו לוים את הארון אלא בעגלה וכו׳ אמר לו אחיתופל לדוד לא היה לך ללמוד ממשה רבך שלא נשאו הלוים הארון אלא בכתף, שנאמר ולבני קהת לא נתן וכו׳. אך זה דין היכי שצריך כמו דבמדבר דעפ״י ה׳ וכו׳, כמבואר שבת דף ל״א, ועירובין דף נ״ה, משא״כ ע״י סיבה.

ספרי, שם: ׳ואלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית ה׳ כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה׳ אלקי ישראל׳, והיכן צוהו, ולבני קהת לא נתן, הא לא חידשו לוים כלום אלא הכל מפי משה ומשה מפי הגבורה. כבר כתבתי בזה בהך דמעילה דף כ״א ע״א גבי זיעת המעטן ע״ש בתוס׳ דמחלקים בין דבר שנעשה מציאות טבעי ביד״ש בגדר פעולה, ובין דבר שנעשה מאליו ע״י סיבה הכרחית. ועי׳ בהך דסוטה דף ל״ה, ובירוש׳ פ״י דסנהדרין גבי דוד המלך ע״ה שהוליך את הארון הק׳ על העגלה לא על כתף, משום דהוה ס״ל דהיכי דההילוך הוה בציווי הקב״ה אז צריך דווקא כתף, אבל דהוה רק סיבה י״ל דדי בעגלה, וכעין הך מחלוקת בזבחים די״ג וכ״מ גבי עבודה שאפשר לבטלה לר׳ שמעון וכ״ש כאן. וזה ר״ל בסהמ״צ מ״ע ל״ד, ובספרי פ׳ נשא גבי עגלת צב דהביא שם מקרא כאשר צוה ה׳ את משה ביד אהרן ומה זה שייך לאהרן ועי״ש ברמב״ן בשרש ג׳, אך ר״ל כמו הולכה, וכבר כתבתי בזה.

ויקריבו הנשאם את חנכת המזבח וגו׳. שם, פיס׳ מז: מגיד הכתוב שכשם שהתנדבו הנשיאים למלאכת המשכן כך התנדבו לחנוכת המזבח. ר״ל דהוה גדר ב״ה או בדק המזבח לא גדר קרבן. ועיין כתובות דף ק״ו גבי כ״ש…

ספרי, שם. עיין בספרי נשא פסקא מ״ז מגיד הכתוב שכשם וכו׳ כך התנדבו וכו׳, ור״ל אם הקרבנות הוי כמו קרבנות מזבח א״כ היה צריך שיהיה מתרומת הלשכה דאז היה שם תרומת שקלים כמבואר שבת דף פ״ז ע״ב ע״ש, דהקרבנות של מלואים מבואר בירושלמי פ״א דיומא דהוי נדבה, וע׳ ביצה דף כ׳ ע״ש ברש״י ותוס׳, וכבר כתבתי בזה בח״א בהל׳ שקלים, אך הני קרבנות דנשיאים דהוי גם כן בגדר חנוך יש עליהם שם של בדק הבית כיון דנעשו לגמור את המשכן והכלים דע״י זה נתחנכו, עי׳ מנחות דף מ״ט דאף במשכן שנמשחו בשמן המשחה מ״מ בעי גם חנוך עבודה. ועיין בסנהדרין דף ט״ז ע״ב, וכמה מקומות, והוי כהך דכתובות דף ק״ו ע״א גבי פרוכת אם הוי בגדר בנין, ולפי דברי רבינו בפ״ד מהל׳ תמורה דמפרש הך דתמורה דף ל״ב דיש ב׳ מיני בדק, א׳ של הבית, וא׳ של המזבח, וזה ר״ל הספרי.

וקרבנו קערת כסף אחת וגו׳. שם, פיס׳ מט: וקרבנו קערת כסף אחת, מגיד שלא נעשו מתחלה אלא על שם קרבנות. עיין בירושלמי פ״ג דיומא בד, ע״ש מ״ש בזה. ועיין בהך דזבחים דף קט״ז ע״ב ע״ש.

ספרי, שם. משום דשל נחשון הוה אז רק גדר במה לשיטת ריבר״י פיסקא מ״ד דהוה פורק, עיין תוס׳ ע״ז דף ל״ד ע״ש.

ספרי, שם. ע״ש בספרי פסקא מ״ט על קרא דוקרבנו מגיד שלא נעשו וכו׳ שם קרבנות, ור״ל, דדייק דגבי נחשון כתיב שם וקרבנו ובשאר כתיב קרבנו, והטעם דהנה בזבחים דף קט״ז ע״ב הוי מחלוקת אם בקדשי במה צריך ג״כ דבר שלא נשתמש בו הדיוט. והנה בירושלמי פ״א דיומא ובספרי פסקא מ״ד ובתו״כ פליגי בזה תנאי אם גם ביום השמיני פרקו את המשכן ע״ש, וע׳ תוס׳ ע״ז דף ל״ד שבזמן פריקה היה עליהם רק שם במה, ולכך מצריך הספרי שם ריבוי דגם זה לא נעשה רק לצורך קרבן, ובמק״א אבאר זה.

שם. שניהם מלאים סלת וגו׳. ספרי שם: שניהם מלאים סלת מן הנדבה. כ״כ בזה במ״א דאף דרבינו ס״ל בהל׳ איסורי מזבח פ״ו דטומאה דלבונה הוה רק פסול ומעלה, מ״מ זה רק בלבונה הבאה בפ״ע אבל בלבונה שבמנחה אם נטמאת המנחה אז גם הלבונה יש עלה טומאה דאורייתא כמו חלק המנחה, וכמבואר בהל׳ פסוהמו״ק פי״ח הי״ב דלוקה, ועי׳ תוס׳ נזיר דף ל״ו ע״א גבי מקפה ושום ושמן ע״ש. וזה ג״כ הוה כמו גדר דמעשה עץ דחולין דף קכ״ט. ור״ל אם זה הוא גזיה״כ דהמנחה צריכה שתיעשה ע״י הני פרטים ואז יש שם מנחה עליה, או הני הוי חלקי מנחה. וזהו מחלוקת במנחות דף ח׳ דרב ור״ח אם זו קדשה בלא זו. וזהו הכונה במה דאמר שם במנחות בע״ב דשמואל סבר לה להא דרב מדיליף דכלי הלח מקדשין יבש מהך קרא דשניהם מלאים. ומה דאמר היבש שבה היינו הלבונה כגירסת הגמרא דשם, ואף דמדברי רש״י שם ובזבחים דף פ״ח נראה דהמנחה הוה מנחת נסכים דאין בה לבונה כמבואר במנחות דף נ״ט. אך באמת בספרי פ׳ נשא פסקא מ״ט דאמר שם שניהם מלאים סלת מן הנדבה. נראה דר״ל דלא נימא דהוה מנחה הבאה בגלל זבח וא״כ הוה בגדר חובה דהוא ממילא קמ״ל דלא. ועי׳ מנחות דף ק״ד ע״ב ודף ק״ו ע״א ודף ס׳ ע״ב דסתם מנחת נדבה לא הוה מנחת נסכים אף דיכול להתנדב. ונ״מ ג״כ להך דמנחות דף פ״א דנסכים אינה באה אלא מן החולין ע״ש בתוס׳ הטעם משום דקרבה כולה, ורבינו בפ״ב מהל׳ מעה״ק ובפ׳ ט״ז מפרש טעם אחר, ונ״מ אם התנדב מנחת נסכים או נסכים אז לשיטת התוס׳ ג״כ צריך להביא מן החולין, ולשיטת רבינו לא ואכמ״ל. עכ״פ מן הספרי מוכח דהוה מנחת נדבה. וא״כ י״ל דהוה בה לבונה ומקדש המזרק את הלבונה בגדר דבר בפ״ע. וא״כ חזינן דהלבונה הוא דבר פרטי ולא מעשה עץ אף דכעת מעכב.

ולזבח השלמים וגו׳ זה קרבן נחשון בן עמינדב. שם, פיס׳ נא: זה קרבן, זה מביא נדבה ואין היחיד מביא נדבה, זה מביא חטאת (של) חטא ואין היחיד מביא חטאת (של) חטא. [ואין היחיד מביא נדבה] קטורת, כמבואר במנחות דף נ׳, גם החטאת לא הוה רק עולה כמבואר בזבחים דף ט׳ ע״ב ע״ש בזה.

שלשים ומאה הקערה האחת כסף וגו׳. שם, פיס׳ נד: רבי נתן אומר כלי בית עולמים שקלם כולם חזר ועשאן סימון חזר ועשאם כלים לא ריבה ולא מיעט. עי׳ בתוספתא ברכות פ״א דכיפר לן חורבא דרק הבנין הי׳ על אפי וכו׳ וכיון שנשרפה ונתחללה שם העיר חזר ונהפך שם העיר לפנים חדשות וחל עלי׳ שם הר, ובגדר מ״ש רבינו בהל׳ כלי המקדש פ״א הי״ג, דאף דכ״ש שנפגמו לא מהני בהו תיקון כמבו׳ בזבחים דפ״ח מ״מ אם מתיכים אותה נעשה כמו חדשים ואין קדושתה מסתלקת לעולם. ועי׳ ב״ק דצ״ו ע״ב דהוי פנים חדשות, וזה רק לחומר אבל לא להצורה. וזה ר״ל הספרי בפ׳ נשא פסקא נ״ד דכלי המקדש אם התיכן ואח״כ חזר ועשאן כלים לא נחסר, ועי׳ רש״י ב״ק דצ״ו ע״ב בד״ה פנים חדשות. ועי׳ בהך דסוטה דמ״ג גבי בונה בית על מכונו כו׳ ע״ש, ושבת קי״ב ע״ב, ובמכילתא פ׳ בשלח גבי ים שלאחר הקריעה, ושחזר לאיתנו, ור״ל ליושנו, ור״ל, דבנס בידי שמים לא נעשה פנים חדשות והוא הוא הדבר הראשון כי הצורה לעולם קיימת, וזה שר״ל בספרי הנ״ל. ועיין זבחים צ״ו בתוס׳ אם ליבון הוי כמו פנים חדשות, ובע״ז דף ע״ה ע״ב דמבואר שם דהוי כחדשים אם מ״מ זה רק לחומר אבל הצורה והקדושה נשאר כמקדם, ולכך הוי צריכה טבילה דמ״מ הצורה של הכלים לא נשתנו, וע׳ בירושלמי ע״ז שם דהטעם של הטבילה מפני שירדו מטומאת הגוים ובאו לקדושת ישראל, וע׳ גיטין דף ל״ח ע״ב דליהוי עם קדוש.

כל הבקר לעלה שנים עשר פרים וגו׳. שם, פיס׳ נו: מעלים על כל אחד ואחד שהקריב שנים עשר פרים וכו׳. עיין בת״י יומא דף נ״ג דנראה דנדב ואביהו הם הקריבו קטרת נחשון וא״כ נפסל, וצ״ל דס״ל דזה הוה ג״כ דין גדר במה דס״ל כמ״ד לעיל דנפרק. ועיין בתוס׳ ע״ז דף ל״ד … זבחים דף ק״ב ע״ש.