בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. אפשר דנמשך לקודם שהיה להם להתעורר הן משרשם הן מארצם ומלכיהם עוד בה בנים גדלתי בתורה ורוממתי בשכינה כמו שפירשו המפרשים ושתים זו שמענו דהם מועילות לבטל היצה"ר שלא לחטוא אי משום תורה כה אמר ה' בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. והשכינה כתבו ז"ל דזו טעם השראת שכינה בארץ דאע"ג דאיהו לא חזי נשמתיה חזי ויראה לחטוא. ועם כל זה הם פשעו בי והוא פלא. ורז"ל אמרו בנים גדלתי ורוממתי במן והם פשעו בי בעגל ועמ"ש בעניותנו בס' הקטן ראש דוד סוף דף ע' בס"ד:

ידע שור קונהו וכו' שמעתי במה שאמרו בהגדה דישראל היה לו פרה ומדוחקו מכרה לגוי ובשבת לא רצתה לחרוש והיה מכה אותה הגוי מאד ולא רצתה ובא למוכר וא"ל והלך ולחש באזנה עד עתה היית ברשותי ומדוחקי מכרתיך לגוי וצריכה לחרוש בשבת כי בעליך גוי וחרשה והגוי ידע ונתגייר וקרו למוכר בן תורתא. ועיין בחידושי הריטב"א יומא סוף דף ט' מהש"ס ר' יוחנן בן תורתא שהביא זה משם הירושלמי ע"ש וידוע דחמורו של ר' פנחס בן יאיר לא היה רוצה לאכול טבל וז"ש ידע שור קונהו ולא היה רוצה לחרוש בשבת כי בעליו דמעיקרא ישראל וזה קונהו. א"נ פר שנתן אליהו זכור לטוב לנביאי הבעל שלא היה רוצה לישחט לשם ע"ז עד שא"ל אליהו זכור לטוב כשם שמתקדש ש"ש על הפר שלי בך מתקדש על ידך ועכ"ז לא רצה עד שנתנו להם אליהו זכור לטוב בעצמו כמשז"ל וזהו ידע שור קונהו כלומר בוראו שלא רצה לישחט לע"ז. וחמור אבוס בעליו זה חמורו של ר' פנחס בן יאיר שבאבוס בעליו היה מעושר ובאבוס אחר היה טבל ולא רצה לאכול. ואלו שור וחמור ידעו וישראל לא ידע והוא פלא. ואני בעניי נ"ל לסיים הפ' ישראל לא ידע עמי לא התבונן במה שהקשו התוס' פ"ק דחולין גבי חמורו של ר' פנחס ן' יאיר שאמרו אין הקב"ה מביא תקלה אפי' ע"י בהמתן של צדיקים. והקשו דאשכחן בירושלמי דאמרו דר' ירמיה שדר לר' זירא כלכלה דפירי וכו' ואכלה בטבליהו ותירץ הרב יפה מראה ריש פ"ק דדמאי דכי אמרינן אין הקב"ה מביא תקלה היינו דוקא כשהוא שוגג אמנם התם בההוא דר' זירא היה קרוב לפשיעה עש"ב ואמרו פ"ב דמציעא הגד לעמי פשעם אלו ת"ח שזדונות נעשות שגגות שלהם וז"ש וחמור אבוס בעליו זה חמורו של ר' פנחס שלא אכל טבל דאין הקב"ה מביא תקלה אפי' ע"י בהמתן. והן בעון ישראל לא ידע שנכשלים דדוקא צדיקים אין נכשלים. וכ"ת הרי אשכחן דאפילו תלמידי חכמים נכשלים כי ההוא דר' זירא לז"א עמי שהם הת"ח כמו שדרשו הגד לעמי פשעם וכו' לא התבונן שם היה קרוב לפשיעה שלא התבונן ורצה לסמוך דודאי מעושרין הם וכו' כמבואר התם בירושלמי ריש דמאי אבל כשלא יש פשיעה אין הקב"ה מביא תקלה אפי' ע"י בהמתן של צדיקים:

הוי גוי חוטא עם כבד עון. אפשר במשז"ל דזדון הצבור הקב"ה מחשיבו כשגגה כמו שהוכיח הרב פנים מאירות בספרו כתנות אור סוף פ' האזינו מרז"ל ע"ש. וז"ש הוי גוי חוטא ולא תסבור שבאמת הם שוגגים ואין עליהם אלא חטא. לא בי אלא דלפי האמת הם עם כבד עון. אך זה מחסד עליון יען הם צבור קאמר הוי גוי חוטא כמדובר:

(ב) א"נ במ"ש הרב זרע ברך דשור תם משתלם מגופו ומועד מן העליה ולרבי בתרי הויא חזקה ולזה מתו וחרב הבית וז"ש כי בחטאנו ובעונות אבותנו ירושלים ועמך לחרפה לכל סביבותנו עש"ב ובזה שמעתי מעטרת ראשי מורי הרב זלה"ה בשם הרב מר אביו זלה"ה שפי' בזה מאמר המפורסם ששאל ר' יהושע לתינוק מי נתן למשיסה יעקב וכו' דשאלה גדולה שאל לו דקי"ל אין אדם לוקה ומשלם וז"ש מי נתן למשיסה יעקב כלומר נחלת יעקב ארץ ישראל. וישראל לבוזזים. והשיב התינוק הלא ה' זו חטאנו לו אנחנו ולא אבו אבותנו בדרכיו הלוך וע"כ היו שתיהם עכ"ד. וז"ש הוי גוי חוטא הם עצמם עם כבד עון מאבותם והם היו בכח אביהם כשחטאו כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל דבזה פוקד עון אבות על בנים וכמו שהאריך הרב זרע ברך. והדר מפרש מאי קאמר חוטא כבד עון. זרע מרעים שהיו בכחם ואח"ך בנים משחיתים הם עצמם ובתרי הוייא חזקה. עזבו אבותם את ה' ואח"ך הם נאצו את קדוש ישראל:

(ג) א"נ במה שכתבנו בעניותנו לעיל סדר מטות דחלק גדול מהתמדת חטאות הצבור והיחיד הוא על שאין מחשיבים לת"ח ובזה אין תוכחת ואיש המעוקם בעיניו יעשה וז"ש עזבו את ה' הם הת"ח וכמ"ש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ולא דרוש את ה' ומזלזלים בת"ח וכי תימא זה חטא קל. לז"א נאצו את קדוש ישראל דהיו חוטאים ואין מוכיח ולזה נשתרשו בחטאים גדולים:

(ד) א"נ עזבו את ה' ודמי למורדת מתשמיש דיוצאה נאצו את קדוש ישראל לזנות דאסורה לבעלה ויש לישראל עם ה' דין אשה ובעלה בדמוכחי קראי בכמה דוכתי וכמשז"ל במדרשים:

(ה) א"נ עזבו את ה' לתאבון ומזה באו נאצו את קדוש ישראל להכעיס ח"ו דעבירה גוררת עבירה ומרעה אל רעה יצאו קלה בתחילה ואח"ך לעבירה יותר גדולה בעוה"ר:

(ו) א"נ עזבו את ה' שלא עסקו בתורה לשמה ובכונה רק כמי שרוצה לידע סיפורים וחידושי העולם וזהו בעצם עזבו את ה' שלא נתנו לב שהיא תורת ה' וכל התורה שמותיו של הקב"ה רק עזבו את ה'. נאצו קדוש ישראל שעבדו ע"ז. נזורו אחור ויחנו בתר"ח שהיה עובד ע"ז:

(ז) א"נ עזבו את ה' שלא להתפלל וללמוד תורה ומצות נאצו קדוש ישראל שאם היו לומדים ומתפללים היה במקום טנופת לתת כח לסט"א ועל זה נאמר כי דבר ה' בזה וזהו נאצו קדוש ישראל שהיו מכונים להקניט ולבזות התורה והזכרת השם ית' במקום הטנופת:

(ח) א"נ עזבו את ה' שלא קיימו מצות עשה וביטלו מצותיו יתברך בשב ואל תעשה וזהו עזבו את ה'. ואף גם זאת נאצו את קדוש ישראל בקום עשה לעבור על מצותיו יתברך בלאוין וכריתות ומיתות ב"ד בשאט בנפש:

(ט) א"נ שמעתי מפה ק' הרב החסיד מהר"י אלגאזי זלה"ה זרע מרעים בנים משחיתים זרעם לבטלה עזבו את ה' כי באות ברית חתום שדי מלבר הויה מלגיו ועל ידי שז"ל נהפך נחש וס"מ וזהו עזבו את ה' החתום בברית קדש. נאצו את קדוש ישראל כמ"ש בזהר הקדוש בעון זה את מקדש ה' טמא. נזורו אחור אותיות שמו הגדול הוי"ה נתהפכו מרחמים לדין ח"ו עכ"ד:

על מה תוכו עוד תוסיפו סרה. אפשר כי כשבאים יסורין על עונם. בעודם מתיסרים יוסיפו לעשות העון עצמו דרך משל אדם שעסקו עם המתי' עם הקארטא"ס לשחוק. ובאו לו יסורין על זה וחלה ברבים מכאובים. והן בעודו נגוע ומוכה אינו נותן לב לפשפש על מה באו אלו היסורין וגם בחוליו מתאמץ לשחוק הקארטא"ס וכיוצא בזה. וז"ש על מה שתוכו על מה שבאו לכם היסורים עוד תוסיפו סרה בחטא עצמו שתולין הכל במקרה:

א"נ על מה תוכו וכו' הכונה דשולח לכם הקב"ה יסורין כדי לפשפש במעשכם ולשוב בתשובה. עוד תוסיפו סרה לבעוט ביסורין. כל ראש כל מחשבותכם והרהורי הראש הם לחולי לינצל מהחולי וכל לבב העצות כלם הם דוי לינצל מהמדוה ואין מהרהרים למשמש בעונותם ולשוב ולומר הנה ה' ברחמיו מעוררני שאכיר חטאי ואשוב אליו:

מכף רגל ועד ראש וכו' פירשו המפרשים גדולים וקטנים שהגדולים לא הוכיחום ועי"ז פצע וחבורה וכו' לא זורו בתוכחות ולא חובשו בתשובה ולא רוככה בשמן התורה. עוד שמעתי דבעשרת ימי תשובה מיראת העונש שהם ימי דין עושים איזה מצות ואח"ך מסוכות עד ראש השנה הם בחטא וז"ש מכף רגל שהוא רגל סוכות ועד ראש השנה אין בו מתום ע"כ שמעתי ואפשר להוסיף במ"ש הרב מהר"י כי הן בעון כל השנה מלוכלכים בחטא והסט"א לא יש לה מקום לגנוב תורה ומצות כי לא נשאר בהם לחלוחית ולכן הסט"א נותנת בלבם שיעשו מצות וצדקות בעשרת ימי תשובה ואח"ך חוזרים לסורם והסט"א מוצאה מקום לקחת כל המצות שעשו עש"ב וז"ש פצע וחבורה ומכה טריה לא זורו וכו' כי הכל לסט"א:

א"נ לא זורו בבית א' ולא חובשו בבית ב' ולא רוככה בשמן בגלות הזה המר והארוך וזהו פצע בבית א' וחבורה בבית ב' ומכה טריה לחה באורך גלותנו שלא נתיבשה בכמה מאות שנים ועדיין היא לחה ומארכת הנגע: