בית ישראל יושבים על אדמתם וכו' כטומאת הנדה היתה דרכם לפני וכו' ויבא אל הגוים וכו'. אפשר לפרש כטומאת הנדה ולא אמר כנדה. שהם לא נתיאשו מלשוב ודעתם תמיד ליטהר. אך יש הפרש שהנדה כל מעינה ורעיוניה למהר וליטהר ומזרזת עצמה אבל הם מתעצלים וז"ש כטומאת הנדה היתה דרכם לפני ולא אמר כנדה הם לפני דהנדה זריזה וממהר' ליטהר והם עצלים ולזה אמר כטומאת הנדה דמ"מ היא טומאה עוברת. ולכן על טומאת הארץ מוכרח להוציא' וז"ש ואשפוך חמתי על הדם וכו' טמאוה ולא סגי בלא"ה. ואפיץ וכו' ויזרו וכו' וטיבותא היא לגביהו זה שמפוזרים דקצתם אשר היו תחת ממשלת מלך א' אין המלך מכלה אותם דקרו ליה מלכותא קטיעא. וגם אני חושב לקרבם כשם שהם יש בלבם לשוב וזהו כדרכם וכו' שפטתים שלא לכלותם אלא דעתי עילוייהו. ואמר ויבא אל הגוים וכו' לשון יחיד אפשר שהכונה כי עתה בבואם אל ארץ העמים מראים שאוהבים זה את זה ויש ביניהם אחדות והם אנשי שלום וז"ש ויבא אל הגוים כאלו כולם איש אחד ועי"ז יש חילול ה' שנראין צדיקים אז יאמרו בגוים עם ה' אלה טובים וישרים ומארצו יצאו וזה מורה ח"ו מבלתי יכולת:

א"נ במ"ש הרשב"א דהא דאמרינן מכאן מודעא רבא לאורית' היינו טרם שבאו לארץ אמנם כשבאו לארץ אין כאן מודעא דמתנת הארץ על מנת שיקיימו תורה ומצות כדכתיב ויתן להם ארצות גוים וכו' בעבור ישמרו חקיו וכו'. וז"ש יושבים על אדמתם שאין טענת מודע' ועכ"ז ויטמאו אותה היתה דרכם לפני שאני מלך העולם ודינא דמלכותא דינא. וכי תאמרו דארץ ישראל מוחזקת מאבותנו ולנו אינה מתנה אלא ירושה. וכפ"ז אין מקום לתנאי דהארץ שלנו וגם דינא דמלכותא היינו מטעם שיכול לגרשם מארצו וזוהי ארצנו. מ"מ לכל הדברות על ז' מצות חייבים וז"ש ואשפוך חמתי על הדם אשר שפכו ובגלוליה' שהם העריות טמאוה והם מכלל הז' מצות וכמ"ש בספרי עוברים ז' מצות ורוצים לירש הארץ וכמ"ש הרב פרשת דרכים דף נ"א ע"ב. ואפיץ אותם בגוים וכו' כי הם טועים בכל והדין נותן לגרשם מן הארץ: