כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית ה' יקחו להם הכהנים וכו' אפשר דקי"ל דאם חשב ליתן צריך לקיים וכתב ר"י דאם נדר צדקה בלב אינו חייב דלא גמרינן חולין מקדשים דדוקא בקדשים כתיב נדיב לב עולות כמ"ש בטי"ד סי' רנ"ח וז"ש כל כסף אשר יעלה על לב איש דכיון דגמר בלבו בקדשים חייב וזהו להביא בית ה' והנדבה בלב אפי' בלי דיבור יקחו להם הכהנים דבקדשים כתיב כל נדיב לב עולות:

אמנם אמרתי אדברה נא בכללות הענין הזה קצת ויש להרגיש דבתחילה כתיב ויאמר יהואש אל הכהנים ולא כינהו בשם מלך ואח"כ כתיב ויקרא המלך יהואש וכינהו בשם מלך. ותו אומרו ויאותו הכהנים וכו' דנראה דבא הכתוב לומר שנתרצו דאי לא היו מתרצים לא היה כח למלך לחזור. ותו דהמלך אמר מדוע אינכ' מחזיקים את בדק הבית ועתה אל תקחו כסף וכו' ואיך תכף גזר אל תקחו כסף קודם שישיבו על שאלתו שלא חיזקו את בדק הבית ולא זו הדרך לתת תלונה ומבלי שמוע שום תשובה לפסוק ולחייב לבע"ד. ואפשר דענין זה של יהואש שיקחו הכהנים הכסף ובעבורו יחזקו בדק הבית הכל הוא דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו ובמה יזכו הכהנים בכסף. ולומר שקנו מדינא דמלכותא על דרך שצדד הרשב"א בח"ב סי' רי"ג בחותם שנתן המלך לאיש שיקח ב' ליטרין בשר ביום וכו'. הרואה יראה כי מבין ריסי עיני הרשב"א ז"ל נראה דלא שייך בזה דינא דמלכותא רק הוא מצדד כן לבא על הטוען גם מטוניה. אמת שהכהנים נתחייבו דבתורת חיוב מתחייב בדשלב"ל. ואפשר דגם המלך יכול להתחייב להעמיד בידם כל כסף הקדשים וחיוב מהני לדשלב"ל ולדבר שאינו ברשותו וידוע מ"ש מהרימ"ט בתשו' דת"ח שמכר סחורה שלא באה לעולם אמרינן כדין מכר ע"ד דאמרינן ברב עיליש לענין רבית. גם אמרו בגיטין דף ל' המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקם מתו צריך ליטול רשות מהיורשים ופריך ואע"ג דלא אתי לידיה ומשני אמר רב במכירי כהונה ולויה ופירש"י מכיריו ואוהביו דכיון דלדידהו רגיל ליתן אסחי להו שאר דעתייהו ממתנות בעל הבית ודמי כמאן דמטי לידייהו. וידוע מ"ש הפוסקים דהמחזיק במצוה אין מעבירין אותה ממנו וקי"ל מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום וכתב הרב כנה"ג א"ח סימן שס"ו דאי איכא טעמא רבה לשנות מקום העירוב משנין ושכ"כ מהרשד"ם וכו' ע"ש. ועוד כתב הרב כנה"ג שם דאם יש טענה להעביר המצוה מיד הזוכה מעבירין ואם יש טענה שלא לשנות אין משנין ע"ש. וז"ש ויאמר יהואש אל הכהנים ולא כינה בשם מלך דהו"א דמשום דינא דמלכותא אתי עלה ולפי האמת לא שייך דינא דמלכותא בזה כמו שנראה מבין ריסי עיני הרשב"א. ואמר כל כסף וכו' יקחו להם הכהנים איש מאת מכרו דייק לומר מאת מכרו דבמכרי כהונה הוי כמאן דמטי לידיה וה"נ זה הכהן שהחזיק במצוה לקחת ממכרו כסף הקדשים אסחי דעתייהו השאר ממצוה זו והו"ל כמאן דמטי לידיה. ואם נפשך לומר דלא דמי להתם דהתם מכרי כהונה היו נותנים להם התרומה לעצמם אבל הכא גם כי היו נותנים היה לה' ואין להם אלא מצוה. לז"א והם יחזקו וכו' כלומר דמתורת חיוב ונדר מתחייב וממילא גם אני מתחייב להעמיד הכסף בידם ע"ד שכתב הרב מהרימ"ט דת"ח שעשה כדין עשה. ויקרא המלך הרמנא דמלכא ויאמר מדוע אינכם וכו' כלומר ידעתי דמערבין בבית ישן והמחזיק במצוה אין מעבירין אותה ממנו אך כי איכא טעמא לשנות משנין והכא איכא טעמא מדוע אינכם מחזיקים וכו' וזה אומר להעביר המצוה מכם ולא שאני רוצה לידע טעמכם רק אני מגלה דאיכא טעמא רבא לשנות ועתה אל תקחו כסף. והנה לפי הדין אינו מספיק זה דאם ישיבו טענה מעליא על שלא חזקו הם בחזקתם ומה גם דיש טענה שלא לשנות משום חשדא ובכי ה"ג אין משנין כמ"ש הרב כנה"ג דאם יש טענה שלא לשנות אין משנין הגם דכנגדה יש טענה למערער. וכ"ש הכא דודאי אית להו טעמא כדחזי על אשר לא חיזקו. ואיכא טעמא דחשדא לרבים שרוצים לגזול מהקדש ח"ו ולכן לא היה הדין נותן להעביר מידם המצוה שהיו מחזקים בדק הבית וטורחים טרחא רבה על זה. אמנם ויאותו הכהנים לבלתי קחת וכו' אף שאינו מן הדין להעביר המצוה מהם. סברו וקבילו לבלתי קחת וכו' ולא רצו למיקם בדינא ודיינא: