האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל. עיין בכ"מ שתמה ע"ז, ועיין במל"מ שתירץ בשם מהרלנ"ח דאיסור חמץ אין ללמוד מחלב דשאני חלב דלא הי"ל שעת הכושר מעולם משא"כ חמץ שמותר קודם הפסח, ולכך הוצרך פסוק בפ"ע בחמץ לאיסור ח"ש. אבל לפ"ז יוקשה להיפך מנ"ל באמת בחמץ דח"ש אסור, ומש"כ רבינו דהוא מלא יאכל קשה מנ"ל לרבינו דרש זה דיאכל משמע ח"ש. וראה זה מצאתי בס' התוה"מ סדר צו פ"ב ברייתא ל"א, ע"מ דאיתא בתו"כ שם מצות תאכל מצוה וכו', מצות תאכל מה ת"ל לפי שנאמר יאכלוה אין לי אלא כולה מנין אף מקצתה ת"ל תאכל אפילו כל שהוא. וכתב שם אכל בקל מוסב על האדם האוכל, ולא יקרא אוכל אלא בכזית שפחות מזה נקרא טועם כי טעמתי מעט דבש (ש"א) וכמ"ש בספרא לקמן סתם אכילה בכזית, אבל הנפעל מוסב על הדבר ואף אם נאכל כ"ש הגם שלא יקרא אכילה מצד האוכל שלא אכל רק טעם מ"מ הדבר נאכל ואיננו. וז"ש בספרא שלכן שינה ואמר מצות תאכל ללמד שאף שלא נשאר רק מקצתה בכ"ז תאכל, ומזה מקור לדברי הרמב"ם פ"א מהל' חו"מ ה"ז שהאוכל חמץ בפסח אפי' כ"ש אסור שנאמר לא יאכל כו'. והנה פורש שיש לו יסוד בספרא ע"כ: