עלה באילן בשבת בשוגג מותר לירד במזיד אסור לירד ובבהמה אפילו במזיד ירד משום צער בעלי חיים. וכתב המ"מ עלה באילן בהמוצא תפילין בעירובין דף קכ"ו, וכתב רבינו ובבהמה אפילו במזיד ירד, ודברים נראין הן ומתבארין מן הדינין הבאים, אבל קשה לומר כן דידוע שרבינו אינו מביא בספרו רק מה שנמצא מפורש בתלמוד להדיא. ובאמת גם דבריו מבוארים בתלמוד ירושלמי דביצה פ"ה ה"ב, דאיתא שם מפני מה אמרו אין עולין באילן שמא ישכח ויאכל או שמא ישכח וירעיד וע"ש בפ"מ נ"מ בין הני שני טעמים, וקאמר הירושלמי ושמעינן מן הדא היה רוכב ע"ג בהמה אומרים לו רד הדא אמרה שמא ישכח וירעיד, מפני מה אמרו היה רוכב ע"ג בהמה אומרים לו רד, וגבי אילן אסור לירד חבריא אמרו כו', תנא ר"א ב"פ קומי ר"ז שנייא הוא שהוא מצווה על שביתת בהמה כמוהו למען ינוח שורך וחמורך כמוך ע"כ. והנה סוף דברי הירושלמי הללו דאין רוכבין ע"ג בהמה משום שביתת בהמתו הובאו ג"כ בהרי"ף והרא"ש בביצה דף ל"ו ע"ב. והנה המהרש"ל ביש"ש שם בפ' ה' דביצה רצה ללמוד מזה דגם ביו"ט איכא עשה דשביתת בהמה דכאן מיירי ביו"ט, וחולק על הב"י בשם הש"ל שהורה להלכה בהגהות הש"ע באו"ח סימן רמ"ו סעיף ג' דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט, אבל במג"א שם בס"ק י"ב השיג עליו דאין כוונת הירושלמי דביו"ט איכא עשה דשביתת בהמה רק פירוש דברי הירושלמי הם דמש"ה בעלה ע"ג בהמה אפילו במזיד ירד משום שצער היא לה ואיכא צער בע"ח, וכדי שלא תקשה איך אפ"ל דכוונת הירושלמי משום צער בע"ח דאיך שייך ע"ז לומר שביתת בהמתו ע"ז הביא שם המג"א ראיה מדברי התוס' בשבת דף קכ"ב, דגם מניעת צער מקרי שביתה, וכמו שדרשו רבינו ז"ל במכילתא למען ינוח שורך תן לו נייח שלא יהא לו צער וע"ש במחהש"ק, ומעתה דברי רבינו מבוארים בירושלמי לפי פי' המג"א שלא כהיש"ש, ונתבארו היטב דברי רבינו: