היה מעמיד הזבל על הסלע כו'. וכתב הכ"מ ומשמע לרבינו כו', ולי נראה דמסוגיין לקח, דבסוף סוגיין (ירושלמי פ"ג דשביעית סוף ה"ב) אמר הכל מודים שאם היה לו שם סיד או צרורות או אבנים או גיפסים מותר, וקאי אכל הני דפליגי בשיעור האשפות שלא ירבו יותר מג' דבכה"ג מותר דאי ראב"ע הא בהדיא קאמר על הסלע, ולכן אמר זה בסוף סוגיין והוא סוגיא ערוכה במקומו. ס' פאת השלחן סי' כ"א סק"ה: ומ"ש בין קטנות לא ביאר הכ"מ מאין למד רבינו. ונ"ל דמסוגיין (שם בירושלמי) שאבה רבינו דאמר על מתני' דעושה אדם ג' אשפתות יתר מכאן מחציב דברי ר"ש, ולמה תניתה תרין זמנין ומשני כאן בפוחת מן המשפלות ברם תמן בעושה כשיעור ותני כן על דר"ש ובלבד שלא יפחות לאשפה משלש משפלות. הרי דר"ש התיר לעשות יותר אשפתות גם שיהיו קטנים רק שלא יהיו פחות מג' משפלות. ולפ"ז מ"ש וחכ"א עד שיעמיק כו' קאי על דר"ש בשהאשפות קטנים ג"כ מתירים, ול"צ שיעור לרבנן כיון שניכר שאין לעבודת הארץ. שם סק"ו:

וכן הקבלן כו' ואפילו אבנים גדולות. עי' במרה"פ בירושלמי דשביעית פ"ג ה"ז ד"ה והקבלן, שבהרמב"ם שנדפס בוויניציאה שנת שי"א בלתי הכ"מ כתוב שם ואפי' אבנים קטנות וכן בדברי הראב"ד כתיב שם להשגה אחת מן תיבת ירושלמי עד תיבת כתף, וכן הוא הנכון ולא כמו שהבינו התוי"ט שם במשנה והכ"מ כאן דתיבת והקבלן היא ציון חדש ומתחיל השגה אחרת. וע"ש מה שביאר כוונת הראב"ד ורבינו:

פירצה שהיא סוגה בעפר כו'. ובהשגות א"א זו הגירסא משובשת מצאתיה בירושלמי כו'. ועי' בכ"מ שלא תירץ כלום רק העתיק הגרסא המשובשת (והוא בירושלמי ספ"ג דשביעית) אבל הנוסחא הנכונה היא בירושלמי דמו"ק פ"א ה"ד ומפורש שם ממש כדברי רבינו, וע"ש במרה"פ: