בד"א שנתחייב בתשלומין עם עון מיתת ב"ד כאחת כו' אבל אם נתחייב בתשלומין כו' או שנתחייב מלקות או מיתת ב"ד ואח"כ נתחייב בתשלומין ה"ז לוקה ומשלם ומת. וכתב המ"מ מבואר במקצת מקומות וגרסינן בפ"ק דערכין דף ו' ע"ב היוצא ליהרג וחבל באחרים חייב ע"כ. ודבריו צ"ע לכאורה דהא שם בערכין הוי מיתה לזה ותשלומין לזה ובכה"ג בלא"ה לא אמרי' קלב"מ כדפסק רבינו בפכ"א מה' עדות ה"י ועי' בתוס' כתובות דף ל' ע"ב ד"ה רב אשי ועי' בהגהות הרמ"א בחו"מ סימן שנ"א עמש"כ המחבר שם בהגונב כיס בשבת והיה מגרר ויוצא מרשות הבעלים לרה"ר ואבדו שם דפטור דאם אבדו אח"כ חייב (ועי' בב"ח שם שכתב שכ"ה דעת רבינו ג"כ ודלא כמו שתפס המ"מ בה"ב בדעת רבינו ע"ש) וכתב ע"ז הש"ך שם צ"ע מנ"ל הא ובטור ליתא כן אלא גבי מחתרת משום דמיד שיוצא ממחתרת תו לא מחייב מיתה אבל הכא י"ל כיון דעדיין עומד בחיוב המיתה דשבת פטור כשאבדו ע"ש. אבל באמת מקור דברי רבינו הוא בתוספתא ערוכה פ"ט דב"ק דאיתא שם זה הכלל כל שחלה עליו מיתה ותשלומין כאחד פטור מיתה ואח"כ תשלומין תשלומין ואח"כ מיתה הר"ז חייב, ונגלה מקור דברי רבינו ול"ק נמי קו' הש"ך, ועי' בירושלמי דגיטין פ"ה ה"ה ובמרה"פ שם ד"ה בתחילה וצ"ע שם ועי' גם בתוס' ב"ק דף ע' ע"ב ד"ה כמאן ובפנ"י שם. ועי' חולין דפ"א ע"ב אר"ל לא שנו אלא ששחט ראשון לעכו"ם ושני לשלחנו אבל ראשון לשלחנו ושני לעכו"ם פטור דקלב"מ וברש"י שם בלשון ראשון מבואר ג"כ כדעת רבינו, וע"ע בפנ"י ב"ק דף ד' בתוס' ד"ה כראי אדם שדבריו שם מרפסין איגרי:

היה קרן הגניבה כו'. וכתב הכ"מ פסק כחכמים דברייתא שם (קידושין י"ח). והנה לפנינו איתא שם בברייתא בדברי ת"ק גניבו אלף ושוה ה' מאות נמכר וחוזר ונמכר וה"ג רש"י שם ורבינו נראה שהיה לו הגירסא נמכר ואינו חוזר ונמכר, ועי' בהג' הגר"א שם ובמכילתא משפטים פי"ג ובפי' התוה"מ שם: