יחזור לפרק ראשון. נחלקו רש"י והרמב"ם מהו פרק ראשון שרש"י פירש והי' אם שמוע והרמב"ם פירש ואהבת. ונתתי לבי לאיזה פירוש נכריע וראיתי להלח"מ בפ"ב מהלכות ק"ש הלכה י"ג שהקשה על מה שפסק הרמב"ם ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא וכו' תינח פסוק ראשון או לרבינו יונה שכל פרשה ראשונה היא מן התורה תינח פרשה ראשונה אבל למה יקרא פרשה שני' שהיא מדרבנן ותירץ כיון דחוזר וקורא מקצת צריך לקרות כולה כתיקנה. ואומר אני שזה תינח אם נסתפק בכל ק"ש כולה שמא לא קראה שאן עכ"פ צריך לקרות פרשה ראשונה וממילא צריך לקרות כולה מדרבנן אבל אם יודע בודאי שקרא פרשה ראשונה ומסופק רק על שאר ק"ש א"כ ספק דרבנן לקולא וזה דומה ממש לספק קרא ק"ש שצריך לקרותה עם ברכותי' אבל אם נסתפק רק על ברכותי' אינו חוזר. ומעתה מוכח כדעת הרמב"ם שגם ואהבת נקרא תחלת פרק וכשנסתפק בין פרק לפרק ממילא גם ואהבת הוא בכלל הספק וכיון שצריך להתחיל ואהבת מחויב לגמור את כולה כתקנה אלא דלפי"ז אם התחיל והי' אם שמוע ושוב נולד לו ספק באותו פרק עצמו שוב הוה ספק דרבנן ולקולא וא"כ למה אמר ר' יוחנן ל"ש אלא שלא פתח בלמען ירבו ומטעם סרכי' נקיט ואתי תיפוק לי' שאפי' אם התחיל רק והי' שוב א"צ לחזור מטעם ספק דרבנן לקולא ונראה דעכ"פ בויאמר עצמו אי לאו דסרכי' נקט ואתי הי' צריך לחזור דהרי זכירת י"מ ביום ודאי הוא דאורייתא ואין לומר שיסמיך על אמת ויציב דכיון שכבר מחויב בזכירת י"מ מן התורה צריך שיאמר כתיקנה מן ויאמר ואילך ולכן קמ"ל ר' יוחנן דמשם ואילך סרכי' נקט. אי כמי לפי מ"ש תר"י לתרץ כאן אליבא דשמואל דסבר ספק קרא ק"ש א"צ לחזור ולקרות דק"ש דרבנן א"כ למה כאן אמרינן לחומרא שיחזור לראש הפרק היינו משום שכיון שהתחיל עתה לקרות שוב שוי' עלי' חובה ולכך מחמרינן בספיקו א"כ הה"ד לענין והי' אם שמוע לדידן שמשם ואילך הוא דרבנן מ"מ אם כבר התחיל בו ספיקו לחומרא. ודעת רש"י בשמעתין אולי סובר שכל השלש פרשיות הם מן התורה:

חתן פטור מק"ש וכו' הטעם משום טרדה דמצוה והי' נראה דהיינו במי שלא קיים עדיין מצות פ"ו וכן הוא בפה"מ להרמב"ם וז"ל והוא שיהי' בענין ההוא מתעסק במצוה רוצה לומר מצות פ"ו עכ"ל רבינו. ותמהני שלא ראיתי בשום אחד מהפוסקים שיזכירו בחילוק זה. ורבינו עצמו בחיבורו פ"ד מק"ש לא חילק בזה כלל. ואולי כיון שכבר נשא אותה בחופה חייב הוא לקיים מצות עונה ובבעילה ראשונה טרוד טרדה דמצוה זו של עונה ועדיין צריך תלמוד:

והתני' בה"א עוסקין במלאכתן וכו'. הא דלא הקשה בל"ז הך דהקורא וכו' צריך שיכוין אהך דב"ה. נלע"ד שיש יכולת לעשות מלאכתו ואעפ"כ לכוין את לבו אבל לעמוד בראש האילן ולעשות שם מלאכה בהא ודאי שיבולבל מחשבת לבו מחמת אימת הנפילה בצירוף טרדת המלאכה ולכן הוקשה לו במשנתינו דתנן האומנין קורין בראש האילן וסתם עמידת האומן שם הוא שעוסק שם במלאכתו הי' להמשנה לפרש ובלבד שיבטל ממלאכתו בשעת ק"ש ומדלא פירשה המשכה כן מכלל שאינו צריך לבטל אפילו בראש האילן ולכן הקשה מהקורא וכו' צריך שיכוון וכדמשני לי' והוא שבטלין ממלאכתן הי' קשה לו א"כ למה לא התנה התנא במשנה שיבטל ממלאכתו א"ו שלא הוצרך לומר זה בעומד בראש האילן שאפי' הוא בבית ג"כ צריך לבטל ממלאכה בשעת ק"ש שהמלאכה לחוד ג"כ מבטלת הכוונה ואין זה תלוי בעומד בראש האילן שוב הקשה מב"ה דאמרי עוסקין במלאכתן וקורין וא"כ חזינן שהמלאכה לחוד איכה מבטלת הכוונה והי' לו לתנא במשנתינו להתנות בעומד בראש האילן שיבטל ממלאכתו:

ל"ק הא בפרק ראשון וכו'. הא לא דמשני גם על משנתינו דאיירי בפרק שני הא משום דא"כ למה מסיימה משנתינו מה שאין וכו' בתפלה ה"ל לחלק בק"ש גופא ולומר מה שאין רשאין לעשות בפרק ראשון:

תוס' ד"ה מעשה בר"ג וכו' לאו מעשה לסתור הוא וכו' ואף דמסיק במשנה שאח"ז דרבנן סברי דרשות ביד חתן לקרות מ"מ קשיא להו דמסתמא מעשה דר"ג אינו סותר לדברי רשב"ג שהוא בנו ולזה כתבו שאין זה מעשה לסתור דברי רשב"ג לפי דר"ג גדול הדור הי' והי' בוטח בעצמו וכו' וזה מרומז בדברי רשב"ג בעצמו שאמר לא כל הרוצה וכו' דמשמע דליחידי הדור מותר. ובזה מסולק תלונת מהרש"א מקבלת תנחומין על עבדים לקמן וממעשה דריב"ז בסוכה שהקשה הפ"י: