Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot Daf 31b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
לא אדוני אמר עולא וכו' אמרה לי' לא אדון אתה בדבר זה ולא רה"ק שורה עלך שאתה חושדני. הנה מה שאמרה לא אדון אתה אינו ענין לתשובתה. בשלמא מה שאמרה לא רה"ק שורה ניחא שאם הי' רה"ק עליו בדבר זה לא הי' חושדה. אבל מה שאמרה לא אדון אתה אינו דרך מוסר לומר כן לשופט וכה"ג כעלי. ונראה שברה"ק אמרה זה ורמזה לו אמתלא על מה שהתפללה בלחש שזה גרם לעלי לחשדה לשיכורה וכמוש"ל בשם רש"י אבל מה שכיונה בזה שלא ישמע עלי כלל את בקשתה כי עלי הי' שופט ושמואל הי' שופט אחריו ואין מלכות נוגעת בחבירתה ורגלוהי דשמואל דחקוה לעלי שימות. וזה שרמזה לא אדון אתה בדבר זה כלומר בדבר זה שהתפללתי הוא דבר שגורם להסיר אדונתך. ולאיכא דאמרי שאמרה בלשון בתמי' ג"כ נלע"ד שרמזה תירץ על שהתפללה בלחש לפי שהיא אמרה בתפלתה אם ראה תראה וכו' ומסיק כאן שאמרה אלך ואסתתר וכו' והנה בזה הי' סופה שתצטרך אל הכהן ועלי הוא הי' כהן הראש ואם עלי הי' יודע מזה לא הי' משקה אותה וזה רמזה וכי לא אדון אתה בדבר זה והלא אתה אדון של כל הכהנים ואיך לא אעלים תפלתי בזה ממך:
א"ל ר' עקיבא א"כ כל העקרות וכו'. וסוגיא זו איתא גם בסוטה דף ך"ו ע"א ושם הקשו התוס' נמרי' לנפשי' דכל יולדות בצער יספרו ע"ש. והי' נלע"ד לתרץ דלכאורה קשה איך תסמוך האשה להסתתר הלא הברירה ביה בעלה לגרשה וליתן לה כתובתה ולא ישקנה מי סוטה כלל ואמנם בעקרה שפיר יש מקום לזה ככלות עשר שנים שבלא"ה צריכה להתגרש ואז תסתתר אולי ישקנה מי סוטה ותלד בנים ולפי"ז אין מקום לקושייתו התוס' ואומר אני בזה אנו עומדים על כוונת רבותינו בעלי התוס' שכאן בברכות לא הקשו קושיא זו ובסוטה הקשו קושי' זו והלא ברכות היא המסכתא הראשונה. והנה יש הפרש בן הנוסחא בגמרא כאן בברכות ובין הנוסחא שם בסוטה שכאן הנוסחא וזו שלא קלקלה נפקדת והיינו שעכ"פ נסתרה והשקוה מי סוטה והיא לא קלקלה ונקתה ונזרעה זרע אבל עקרה שלא נסתרה כלל אינה נפקדת כי הפקידה היא תחת בושת שהי' לה בעת ההשקאה ובזה שייך התירץ שלי שעכ"פ כל זמן שלא שהתה עשר שנים מתיירא היא להסתתר פך יגרשנה הבעל ופשיטא שאינה עקרה כלל. אלא שיולדת בצער או נקיבות או שחורים שזו לא תסתתר כלל מפחד הגירושין ולכן לא הקשו התוס' כאן כלל. אבל בסוטה הנוסחא היא א"כ כל העקרות וכו' וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה ופירש"י וזו כל אשה צנועה עקרה משום דלא נסתרה הפסידה עכ"ל רש"י וא"נ כל העקרות ופקדו שעכ"פ אם היתה מחתתרת והיתה מכנסת עצמה בספק גרושין עכ"פ אם ה' בעלה משקה אותה היתה נפקדת ולמה תפסיד הצנועה שלא נסתרה. ובזה שפיר שייך קושיא זו גם על היולדת שחורים או נקיבות שלמה יפסידו הצנועות שהרי עכ"פ אם היתה פרוצה ומסתתרת היתה מרוחת להוליד זכרים לבנים ובלי צער וזו שלא נסתרה תפסיד. ולכן הקשו התוס' קושייתם שם בסוטה ודוק בדברי התוס' שם בסוטה שסיימו לשון קושייתם הואיל ולא נסתרה הפסידה שלכאורה סיום זה הוא אריכות לשון ודי במה שאמרו יסתרו כל יולדות בצער וילדו בריוח א"ו כוונתם למה שכתבתי:
אמר להן עלי קראו כהן ליתי ולשחוט וכו'. כאן מצאה התמי' מקום איך דבר השכיח ונוהג תמיד מימות משה ועד עתה לא פסקו הקרבנות ואיך נשכח מכל הכהנים דבר זה שזר כשר לשחיטה עד שעלי הכהן טעה בזה. ואף שאחר שבאו לגלגל הי' ארבעה עשר שנים שהותרו הבמות קודם שבאו לשילה ואין כיהון בבמה ואולי אז נשכח דין זה. ואמנם הא ליתא דהא דאין כיהון בבמה היינו בבמה קטנה אבל בבמה גדולה לא הי' זר רשאי להקריב ולשחיטה הי' מותר. וא"כ אימת נתעלם דין זה מהכהנים. ונלע"ד דבאמת גם עלי ידע דשחיטה כשרה בזר אלא שבפר זה הי' סבור שצריך כהן ושמואל חידש לו טעמו של דבר למה שחיטה בזר כשרה וגם בפר זה כשרה בזר. ובזבחים ר"פ כל הפוסלין דף ל"ב ע"א ושחט שחיטה בזר כשירה שהשחיטה וכו' אפילו בקדשי קדשים או אינו אלא בכהנים אמרת וכי מאין באת מכלל שנאמר אתה ובניך וכו' יכול אף בשחיטה ת"ל ושחט וגומר והקריבו וגומר מקבלה ואילך מצות כהונה וכתבו התוס' בד"ה ת"ל והקריבו וכו' וא"ת תיפוק לי' מהקישא דסמיכה ושחיטה מה סמיכה בזרים וכו' כדדריש ר"ש בהקומץ רבה דף י"ט וי"ל דאי לאו דרשה דהכא הוה ממעטי' שחיטה מדכתיב תשמרו את כהונתכם דמשמע אפילו שחיטה עכ"ל התוס'. ולתירוצם קשה לר"ש דאיהו לא מצי למילף מוהקריבו דהרי איהו סבר וי"ו מוסיף על ענין ראשון כדאמרי' שם בהקומץ ולא נפקא לי' להכשיר שחיטה בזר רק מהקישא דוסמך ושחט ומדוע לא אמרינן לדידי' דתשמרו את כהונתכם אתי להצריך גם לשחיטה כהן. שוב ראיתי שכבר הרגיש בזה הצאן קדשים. ואני אומר אלמלא דברי התוס' הייתי אומר דר"ש לשיטתו ואיהו שפיר מצי למילף מהקישא אבל רבנן לא מצי למילף משם דהנה אי ילפינן מהקישא א"כ איכא למימר תינח קרבנות שיש בהם סמיכה אבל קרבנות שאין בהם סמיכה לא שייך למילף בהקישא ונימא דאהני קרא דתשמרו את כהונתכם ואהני קרא דושחט וסמך דמקשינן מה סמיכה בזרים. אמנם לר"ש דאיהו סובר נשים סומכות רשות ולדידי' מסתמא גם בקרבנות צבור שג"כ אין בהם סמיכה ב"כ היינו שאינו חובה אבל אם רצונם לסמוך הרשות בידם וא"כ שפיר שייך הקישא דושחט וסמך בכל הקרבנות. ורבנן לשטתייהו דס"ל דמי שאינו מחויב לסמוך אינו רשאי לכך איצטרך להו למילף מוהקריבו מקבלה ואילך וכו'. ויותר נראה דר"ש ורבנן בסברה פליגי וסובר ר"ש כיון דילפינן מהקישא בקצת קרבנות דשחיטה כשירה בזרים אגלי מלתא דשחיטה לאו עבודה וממילא אמרינן בכל הקרבנות שכשרה בזרים. ורבנן סברי דמה דגלי ר' מנא בהקישא גלי אבל שאר קרבנות דלא איתקשי פסול בזרים לכך איצטרך למילף מוהקריבו. והנה הפר הזה של שמואל קרבן נשים הי' שכן כתיב ותעלהו עמה כאשר גמלתו בפרים שלשה וגו' ושחטו את הפר וכו'. ומעתה עלי הי' סבור מה ששחיטה כשרה בזר הוא מטעם וסמך ושחט והי' סבור דבקרבן נשים דלא שייך הך הקישא צריך כהן ושמואל חידש לו דילפינן מוהקריבו דזה שייך בכל הקרבנות:
ואמנם יען מה דקאמר לו עלי מימר שפיר קאמרת מיהא מורה הלכה לפני רבך את וכו'. יש לדקדק לדעת מהרא"י בפסקים סימן רל"ח הובא בהגהת רמ"א בסימן רמ"ב ס"ג דתלמוד יכול לחלוק על רבו אם יש לו ראי' ע"ש. והרי כאן שמואל הי' חולק על עלי בגוף הדין ושמואל ה' לו ראי' מוכרחת למה אמר לו עלי שהוא מורה הלכה בפני רבו. ולכן נלע"ד דרך מרווח וגם עלי לא טעה בדין זה כלל דהא באמת יל"ד דמה בכך ששחיטה כשירה בזר ואטו בשביל זה אינם יכולים להדורי בתר כהן והרי שליחות השעיר ביוה"כ כתיב בהדיא איש להכשיר תת הזר ואפ"ה עשו כהנים קבע ולא היו מניחים את ישראל להוליכו כמפורש במשנה ביומא דף ס"ו ע"א וגם שחיטת הקדשים גופי' שנינו שלש עשרה כהנים זכו בו והרי אחד מי"ג הללו הי' השוחט כמו ששנינו בפ"ב דיומא הרי שאף שכשר בזר הקפידו הכהנים ושחטוהו הם. ואמנם מצינו בפ' תמיד נשחט ששנינו שחט ישראל וקיבל הכהן וכו' הרי שישראל שחט ומזה הי' מקום להוכיח שש חילוק בין דברים של ציבור ובין של יחיד. דשחיטת התמיד וכן שליחת השעיר לעזאזל המה דברים של ציבור בזה הי' יכולת ביד הכהנים לעשות קבע שיעשנו דוקא אחד מהכהנים. משא"כ בקרבנות יחיד לא הי' כח ביד הכהנים לעשות קבע. ולכן בפסחים שהמה קרבנות של יחיד שנינו שחט ישראל. ואמנם אין זה הכרח ושפיר יש מקום לומר שגם בקרבן יחיד עשו קבע ופסח שאני שהפסחים היו רבים מאד והיו הכהנים טרודים מאד בעבודתו שאי אפשר כי אם בכהנים ולכן הניחו השחיטה לזרים. ואמנם אף שעשו הכהנים קבע היינו שאין כאן שיהוי מצוה שיש כאן לפנינו מוכן כהנים וישראלים הכהנים קודמים לישראל ולכן בשחיטת התמיד שהיו תמיד בכל אשמורת הבוקר מוכנים כל אנשי בית אב לפייסות והיו שם כהנים רבים לכן גם השחיטה שכשירה בזרים לא היו הכהנים מניחים את הזר ושחט כהן וכן שילוח השעיר ביוה"כ היו מכינים מאתמול את מי שישלחו בידו כדכתיב איש עתי לכן היו מכינים אחד מהכהנים. וכאן בשחיטת הפר דסוגיא זו אמר עלי קראו כהן ליתי ולשחוט כד לא כ"ע המה מומחים ומוחזקים לשחוט והי' צריך לקרוא את מי שהוא בקי לשחוט והי' עלי מצוה לקרוא לכהן כי הי' סבור מסתמא שכיחו כהנים הבקיאים כמו דשכיחי ישראל ואז עדיף הכהן מישראל. אבל שמואל ראה שהיו מהדרי בתר כהן שלא הי' כהן מזומן לפניהם והיו מהדרי' אחר כהן דוקא והי' בזה שיהוי מצוה ואז אמר להם למה להדורי בתר כהן למשחט שחיטה בזר כשרה. ודוק בדברי שמואל שלא אמר להם בקיצור למה לכם כהן למשחט כשרה בזר. אבל האריך לומר למה לכם לאהדורי דוקא אם הי' הכהן מזומן לפניכם יפה וטוב הוא ליתן לכהן לשחוט אבל לאהדורי לחפש אחריו אין צורך וגם עלי סובר כן. ומה ששאל עלי לשמואל מנא לך הא. לא בשביל שעלי לא ידע דרוש זה רק רצה להבחין חכמתו של שמואל כי לפי רוב חכמתו ראוי להענישו אף שקטן אינו בר עונשין זה שחכים טובא בר עונשין הוא לפי חכמתו:
חנה הטיחה דברים כלפי מעלה שנאמר והתפלל על ה'. כל המפרשים נדחקו מה הכוונה בזה. עיין עליהם. ולי נראה באמרה על ה' רצונה בזה כי בני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא ואם אין הפירוש שאין ח"ו יכולת ביד ה' לשדד המזל. רק הפירוש כי לזה צריך זכות גדול כמו אברהם אבינו שאמר לו הק"בה צא מאצטגינית שלך וכיוצא בזה ע"י זכות גדול. וחנה אמרה שאם ח"ו לא תענני בתפלתי יאמרו ח"ו מבלי יכולת וכאלו מסרת דבר זה לחלוטין ביד המזל וכאלו ח"ו דבר זה הוא למעלה מיכולתך וזה שהטיחה דברים כלפי מעלה. ואמנם כל דברי רז"ל המה בחידות וברמזים וחנה בשמה דייקא ושם רמז ומספר. ורמוז בפסוק ובמה יודע כי מצאתי חן וגומר ונפלינו וגו' ושם תראה כי מציאת החן הוא במופלא וע"ש בפירוש הרמב"ן. והתפללה על ה' ואם תזכה ותבין דברי הרמב"ן בפירוש התורה בפסוק היפלא מה' דבר. וסיום דבריו שם שרש"י הרכיב בו שני ענינים אז תבין יותר מה שאמרו שהטיחה דברים כלפי מעלה. גם דברי ר' אליעזר משום ר"י בן זמרא כאן בפסוק מדברת על לבה שאמרה דדים שנתת על לבי לא להניק בן שגם זה רמז היא שהתפללה להיות יונק משדי אמו ודי בזה והמשכיל יבין אמרי בינה. וידע גם טעם השנים שקיצבה לו שישב שם עד עולם שכ"ז רמוז במה שאמרו שהטיחה דברים כלפי מעלה: