לעולם יהא דבריו של אדם מועטים לפני הק"בה נראה כוונתו על דברי שבח להק"בה שיהיו דבריו מועטים כדלעיל דף ל"ג ע"ב בההוא דנחית קמי דר"ח וכו' דקאמר לי' סיימתינהו לכולהו וכו' ואפילו הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרה משה וכו' ועל זה הזהיר כאן שיהיו דבריו מועטים לפני הק"בה ומביא ראי' כי האלקים בשמים ואתה על הארץ רצונו בזה לא די שאי אפשר לסיים כולהו שבחו אלא שאפילו גדר שבח שיהי' שייך כלפי מעלה אין אנו יודעים כי אחרי שאנחנו בארץ אין אנו יודעים לשבח אלא שבח שאנו משיגים בארץ אבל אין לכו השגה במה שנחשב שבח בשמים ממעל ועל דרך שסיים לעיל דף ל"ג משל למלך שיש לו אלפי אלפים דנרי זהב ומשבחים אותו בשל כסף דהיינו דבר הפחות בעצם לא מצד מעוטו אלא מצד עצמותו שהכסף אינו נחשב למאומה נגד הזהב:

עוד נלע"ד כוונת התנא בזה דהא ודאי אף מצד דרך ארץ ומצד תועלת האדם בעצמו הוא מעלת השתיקה וברוב דברים לא יחדל פשע מרבה דברים וכו' ועל פי רוב אדם נתפס בדבריו וגורם רעה לעצמו ולכן השתיקה ולמעט בדברים היא מדה טובה מאד ואמנם אם כוונת האדם במדה זו לתועלת לעצמו אין עלינו להחזיק לו טובה ולהיות נחשב לו למעלה וגם הבהמות בורחים מדבר המזיק להם אבל אם כוונת האדם בהרגילו עצמו במדת השתיקה הוא מטעם שיודע לפני מי הוא עומד ושמלך מ"ה הק"בה הוא לנגדו ומקיים בעצמו שויתי ה' לנגדי תמיד וכמו"ש רמ"א בריש סימן א' באורח חיים שאין דיבורו של אדם והרחבת פיו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הק"בה אשר מלא כל הארץ כבודו וכו' זהו מעלה גדולה והוא מעלת הצדיקים וזה שאמר כאן התנא לעולם יהא דבריו של אדם מועטי' אמנם לא לתועלת עצמו רק מצד שהוא לפני הק"בה ומביא ראי' מקרא דשלמה בקהלת כי אלקים בשמים ואתה על הארץ כי מי שהוא במקום גבוה רואה מה שלמטה על כן יהיו דבריך מעטים על כן דיוקא שלא יהי' למען תועלת עצמך רק בשביל שאתה יודע שהק"בה אשר בשמים משגיח עליך בארץ ולכן יהיו דבריך מועטים ועיין במהרש"א בח"א והנלע"ד כתבתי:

שנא' אחור וקדם צרתני הקדים אחור נלע"ד דצרתני היינו שמצד אחור צרתני אחור וקדם צורת אחור וצורת קדם דהיינו צורת אחור של אדם וצורת קדם של חוה ולשון צרתני איכו צורת פנים דוקא וממילא הקדים אחור של אדם לקדם של חוה דאדם מסגי ברישא:

אילימא פורעניות דנחש והתניא רבי אומר וכו' כבר הרגיש מהרש"א בח"א למה הוצרך לאתויי דברי רבי והלא בקרא כתיבי הקללות על הסדר תחלה נחש ואח"כ חוה ואח"כ אדם ורבי לא חידש לנו אלא טעמא דקרא דלכך התחיל בנחש לפי שמתחילין מן הקטן ולענין קושייתו כאן אין לנו צורך לדעת הטעם יהי' הטעם מה שיהי' עכ"פ אין האדם קדם לפורעניות היה ועוד יותר תמוה שבעירובין דף י"ח איתא ג"כ סוגיא זו שם באמת לא הביא דברי רבי והקשה סתם והא מתחלה נתקלל נחש וכו' ואמנם ראיתי עוד שינוי בין סוגיא דכאן לסוגיא דהתם דכאן קאמר אילימא פורעניות דנחש והתם קאמר אילימא משים קללה. ונראה דעל גוף הפסוק יש לומר דהא דאמר הק"בה תחלה גזר דינו של הנחש הוא מטעם אולי ישמע האדם גזר דינו של הנחש יעשה הוא תשובה כי בודאי לא ננעלו שערי תשובה אבל לענין גוף הפורענות הי' באמת פורעניות של הנחש מאוחר לכלם דאטו כתיב בקרא שבאותו שעה התחיל לילך על גחונו וללחוך עפר ולכך הוצרך להביא דברי רבי שהטעם הוא משום שמתחילין מן הקטן וא"כ מסתמא גם קיום הקללה דהיינו גוף הפורענות ג"כ ה' כן וכל זה כאן דקאמר אלימא פורענות דנחש ויש לפרשו על גוף הפורענות אבל שם בעירובין קאמר אלימא משום קללה וא"כ על גוף הקללה רצה לומר שהי' אדם מאוחר שפיר הקשה מגוף הכתוב ולא הוצרך להביא דברי רבי כלל ואמנם היא גופה טעמא בעי למה כאן אמר אלימא משום פורענות דנחש ושם קאמר אלימא משום קללה וכעת צ"ע:

אלא פרענות דמבול דכתיב וימח וגו' מאדם ועד בהמה ברישא אדם והדר בהמה. ויש לדקדק הלא שם כתיב ויגוע כל בשר הרומש וכו' בעוף בבהמה בחי' ובכל השרץ וגו' וכל, האדם הרי האדם מאוחר להגויעה. ונראה דהמהרש"א בח"א כתב ולפי הדרש אחור למעשה בראשית וכו' יהי' צרתני לענין אחור לשון צירה ולענין קדם לפרענות יהי' צרתני לשון צרה ולענ"ד נראה דהכל לשון צורה ולענין הויות הצורה הי' אחור לכל מעשה בראשית ולענין מחיית הצרה הי' קודם לכל מעשה בראשית דהרמב"ן בפירושו על התורה בפסוק וימח את כל היקום זה לשונו אחר שאמר ויגוע כל בשר וכו הוסף לומר וימח שנמחו הגופות והיו למים כענין ומחה אל מי המרים וכו' עיין ברמב"ן שם וא"כ אני אומר אף שלענין הגויעה הי' האדם אחרון אבל לענין מחיית הצורה לגמרי הי' האדם ראשון: