Tziyyun LeNefesh Chayyah on Berakhot Daf 9a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ורמינהו ק"ש ערבית והלל בלילי פסחים ואכילת פסח מצותן עד שיעלה ע"ה. הנה לא נזכר בברייתא שום סיג שמדרבנן עכ"פ הוא רק עד חצות ואולי לא סבירא להברייתא באלו סיג כלל ואף דגם ק"ש חשיב בברייתא אולי ר"ג היא דגם בק"ש לא ס"ל סיג ולפי"ז קשה מאי מקשה ברייתא אמתני' ואולי להכי לא חשיב במשנה אכילת פסחים משום דמשנתינו לא חשבה רק מה שחכמים עשו סיג ובשלמא לפירש"י במשנתינו בהקטר חלבים ג"כ לא עשו סיג ואפיה חשבינן שפיר וניחא אפילו לתרץ מה שהרשים פיסקא זו על ה"ח דה"ל להרשים פיסקא זו על כל הנאכלים ליום אחד אבל להרמב"ם שפוסק גם בה"ח עד חצות משום סיב כמבואר בחידושינו בריש מכילתין א"כ אי נימא דבפסח לא עשו סיג א"כ לא מירמי מידי משנתינו אברייתא וצ"ל דלהרמב"ם גם באכילת פסחים עשו סיב והסברא נותנת כן דבשלמא לרש"י יש לומר דהא דעשו סיג בשאר אכילת קדשים היינו משום דתודה נאכלת לכל אדם וחששו לפשיעה ולכך החמירו גם בקדשי קדשים דלא שייך להקל בק"ק יותר מתודה אבל פסח אינו נאכל אלא לבני חבורה וב"ח זריזין הם וכשם שלא עשו סיג בה"ח משום דכהנים זריזים הם ה"כ לא עשו סיג באכילת פסח אבל להרמב"ם שעשו סיג בה"ח אף דכהנים זריזין איך לא יעשו סיג באכילת פסחים וכן כ' הרמב"ם בפירוש בהל' ק"פ סוף פ"ח וכבר ביארנו בכמה מקומות שאין הפסח נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק מן העבירה עכ"ל. והנה תמה אני למה בפ"י מחמץ ומצה פסק הרמב"ם שזמן אכילת מצה כל הלילה והיא גופה קשיא למה באכילת פסח עשו סיג ובאכילת מצה לא עשו סיג והנה יש לומר הואיל וחביבה מצוה בשעתה יהבי דעתייהו ולא פשעי באכילת מצה ובפסח אף שהוא מצוה בשעתה מ"מ הואיל וגזרו בשאר קדשים אף פסח בכלל אי נמי מפני חומר איסור כרת חששו אף במצוה בשעתה ואף שלהרמב"ם עשו סיב בה"ח ואיברים אף דליכא כרת מ"מ שם לא שייך חביבה מצוה בשעתה א"נ באכילת מצה הואיל ויוצא בכזית א' לא חששו לפשיעה משא"כ אכילת פסח חששו שמא יבוא לידי נותר שאף שיאכל בלילה אם לא יאכל כולו עובר על בל תותירו. ועוד דבאכילת מצה אין כאן רק שיבטל מצות עשה לכן לא חששו לעשות סיג. משא"כ בה"ח ואכילת קדשים עובר בלאו דלא תותירו ולא ילין ובק"ש עשו סיג משום שהוא קבלת עול מלכות שמים. ואמנם בהך ברייתא דשמעתין קשה לי למה לא חשיב אכילת מצה בלילי פסחים והנה אם נימא דבפסח לא עשו סיג ולפי הטעם שפירשתי דב"ח זריזין א"כ במצה לא שייך בני חבורה שפיר עשו סיג ולכך לא חשיב בברייתא מצה דהך ברייתא לא חשיב רק מה שבם רבנן לא עשו בו סיב משא"כ מצה אף שנאכל כל הלילה מן התורה מ"מ חכמים עשו בו סיג וכל זה היפך מדברי הרמב"ם ועכ"פ מוכח מהך ברייתא אחת משתים אם נימא דפסח לא עשו סיג א"כ במצה עשו סיג או דנימא איפכא דברייתא חשבה רק דומיא דק"ש דעשו סיג ובמצה לא עשו סיג ושפיר הקשה דממ"נ קשה על משנתינו או מפסח או ממצה:
וקריאת הלל וכו'. הנה ברומיא שהתחיל למירמי לא הזכיר קריאת הלל שהי' לו לומר ואלו אכילת פסחים וקריאת הלל לא קתני ורמינהו וכו' ואין לומר דעל קריאת הלל הי' אפשר לתרץ דמשנתינו לא חשבה רק מצות שהם של תורה משא"כ קריאת הלל שהוא רק מד"ס דאכתי לרב יהודה דס"ל לקמן דף ך"א ע"א דק"ש הוא מדרבנן מאי א כא למימר דלדידי' הדק"ל למה לא חשבה משנתינו קריאת הלל בליל פסח ולא עוד אלא שבזה לא הי' משני מידי דבהלל לא אשכחן דפליגי ראב"ע ור"ע וצריך לומר דקריאת הלל לאכילת פסח שייך וכמו ששנינו בסוף פרק ט' דפסחים וטעון הלל באכילתו ולראב"ע גם קריאת ההלל הוא רק עד חצות וכן כתב הרשב"א בחידושיו שהלל בלילי פסחים הוא עד חצות ועיין בש"ע סי' תע"ז סעיף א' בהג"ה:
נאמר כאן בלילה הזה וכו' מה להלן חצות וכו'. הנה זה פשוט שמכת בכורות הי' רק ברגע חצות ממש ולא קודם ולא אחר חצות אמנם הא ודאי דלא קשיא דגם אכילת פסח נילף בג"ש דלא יהי' נאכל רק ברגע חצות ממש ולא קודם לכן ולא אח"כ דזה דבר שאי אפשר דרגע חצות הוא רגע שאין לו שום משך כלל ולא שייך ברגע כזו אכילה כלל אפי' כל דהו ק"ו הפסח שעכ"פ צריך לאכול כזית ממנו וא"כ על כרחך הלימוד הוא או התחלת זמן אכילה או על סוף זמן האכילה אבל הא קשיא מנ"ל לראב"ע שהג"ש היא על סוף זמן האכילה ודלמא להיפך הלימוד הוא על התחלת זמן האכילה והי' הפסח נאכל רק בחצי לילה אחרונה ונראה משום דגם ראב"ע דריש בלילה לומר בלילה נאכל ואינו נאכל ביום והזה לחוד הוא דדריש לג"ש ומדמעטינן שלא יהי' נאכל ביום מכלל דבחצי לילה הראשון נאכל דאל"כ רק דג"ש דהזה לומר שהתחלת אכילתו בחצי הלילה לא הי' צריך למעט יום זביחתו דאין לומר דבלילה אתי למעוטי יום שאח"כ דהרי ראב"ע מל"ת ממנו עד בוקר ממעט זה דאיהו ס"ל בוקר הוא בוקר ראשון. ועוד י"ל דראב"ע בשטת ר"א קאי דדריש בערב כבוא השמש מועד צאתך וכו' והיינו כבוא השמש אתה אוכל א"כ א כרחך הזה ג"ש לסוף זמן אתי ותירוץ זה נ"ל עקר דבאמת בלילה אינו מיותר לראב"ע דכיון דאיצטרך למכתב הזה לגז"ש איצטרך למיכתב הלילה דלא שייך לכתוב הזה לחוד אלא דלפי"ז קשה ר"ע שהשיב דאצטרך הלילה למעוטי ביום ותירוץ זה אינו מספיק דאכתי קשה הזה למה וכדמקשה בגמ' ואיצטרך לשנויי הזה למעוטי לילה אחרת וא"כ ה"ל לר"ע להשיב דאיצטרך הזה למעוטי לילה אחרת והי' מספיק לתרץ דאיצטרך כל המקרא דכיון דאיצטרך הזה צריך לכתוב הלילה משא"כ עתה שהשיב ר"ע דאיצטרך למעוטי ביום אכתי קשה הזה ל"ל ונראה דבאמת ר"ע הי' כוונתו למה דמסיק התלמוד דאיצטרך למעוטי לילה אחרת אלא שאם הי' נאכל ביום שוב לא הוה איצטרך למעוטי לילה אחרת דלא שייך נוקי לילות בהדי ימים לכך איצטרך להקדים שאינו נאכל ביום וממילא איצטרך למעוטי לילה אחרת:
א"כ מה ת"ל בלילה יכול יהי' נאכל כקדשים ביום וכו' ואף דכתיב כבוא השמש כדדריש לקמן ובין לר"א ובין לר"י דרשינן כבוא השמש אתה אוכל נראה דאכתי ה"א ביאת אורו דהיינו תחלת שקיעה ועיין בריש מכילתן דף ב' ע"ב בתוס' ד"ה דלמא וכו' ולכן צריך בלילה למעוטי שלא יאכל עד הלילה ממש דהיינו צאת הכוכבים ועוד דכבוא השמש בפסח דורות כתיב ומנין היו יודעים במצרים שלא יאכלוהו ביום והרי עדיין לא נאמר להם פרשה זו שכתב בה כבוא השמש ואיצטרך לומר להם בלילה שלא יאכלו ביום:
ועד מתי אתה אוכל עד מועד צאתך ממצרים הכה אף דר"ע ור"י שניהם שוים בדבר זה שזמן אכילת פסח מן התורה עד עלות השחר אמנם מדרבנן אם גזרו ועשו בו סיג כמו שעשו בכל קדשים הנאכלים ליום ולילה יש מקום לחלק בין ר"ע לר"י והוא ע"פ מה שנודע מדברי הטורי זהב בי"ד סימן קי"ז דדבר המפורש בתורה להיתר לא הי' יכולת ביד חכמים לגזור בו ולאסרו וכבר תירץ הט"ז בא"ח סי' תקפ"ח בזה קושית הר"ן מדוע לא גזרו במילה שלא ידחה שבת שמא ילך אצל בקי ויעבירנו ד"א ברה"ר משום דכתיב ביום השמיני ביום אפי' בשבת ודבר המפורש בתורה להיתר לא יכלו חכמים לגזור עליו איסור ומעתה לר"י שמפורש בתורה שעד מתי אוכל עד מועד צאתך דהיינו עד עלות השחר לא היו חכמים יכולים לעשות סיג שלא יהא נאכל רק עד חצות אבל לר"ע דדריש עד שעת חפזון הנה זה בפסח מצרים נאמר וכבר מפורש במשנה בפסחים דף צ"ו ע"א מה בין פסח מצרים לפסח דורות ונאכל בחפזון וכו' ויליף שם בגמ' ואכלתם אותו בחפזון ולא פסח דורות בחפזון ואמנם אעפ"כ יליף ר"ע מהכא דע"כ גזירה שוה דראב"ע ליתא דהרי אם איתא לגז"ש זו א"כ עקר גז"ש בפ"מ הוא והרי שם כתיב בחפזון וכיון דג"ש זו ליתא ממילא פסח נאכל כל הלילה בין פ"מ ובין פ"ד אבל מ"מ בפסק דורות לא נתפרש בתורה שיאכל עד ע"ה ואף דכתיב ואכלו את הבשר בלילה וכתיב ועבדת שיהי' כל עבודת של חודש זה שוים והוה כאלו כתיב בפסח דורות ואכלו את הבשר בלילה מ"מ אף שבלילה סתם היינו כל הלילה מ"מ אינו מפורש בכתוב והי' יכולת ביד חכמים לעשות סיג בפסח דורות עד חצות:
ובזה נלע"ד לתרץ קושית הרשב"א בחידושיו בסוגיא זו דאיהו דייק בברייתא דריש סוגיין ק"ש ערבית וכו' ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה ע"ה ומדלא נקט א"כ למה אמרו ע"ח וכו' מכלל דסבירא לברייתא זו שלא עשו שום סיג באכילת פסחים ונאכל גם מדרבנן עד ע"ה והקשה הרשב"א שהרי בזבחים דף נ"ז ע"ב הפסח וכו' מאן תנא אמר רב יוסף ראב"ע היא וכו' א"ל אביי ממאי דראב"ע היא ודאורייתא ודלמא דרבנן ולהרחיק מן העבירה א"כ מאי אלא וכו' ומעתה איך ס"ד דאביי להרחיק מ"הע וא"כ גם לר"ע דפסח נאכל מן התורה עד ע"ה מ"מ חכמים עשו סיג א"ב הך ברייתא אמאן תרמיי' ונדחק הרשב"א מאד בקושיא זו. ולפמ"ש ניחא דאף דאיכא למימר לר"ע דעשו סיג מ"מ לר' יהושע ודאי ליכא למימר דעשו סיג והך ברייתא ר' יהושע היא ואביי הקשה דמשנה דזבחים מאן מוכח דמדאורייתא היא וראב"ע ודלמא דרבנן וכר"ע. אלא דחזינן בסוגיין דמשני ר"י הא ראב"ע והא ר"ע וא"כ בפירוש מוקי רב יוסף הך ברייתא כר"ע מכלל דגם לר"ע לא עשו סיג. ונראה דכיון דאליבא דר' יהושע ודאי לא עשו סיג ואם נימא דאליבא דר"ע עשו סיב נמצא יהי' ג' מחלוקת בדבר לראב"ע ולר"א הגדול מדאורייתא אינו נאכל רק עד חצות ולר"ע מדרבנן אינו נאכל אחר חצות ולר' יהושע נאכל כל הלילה ואפושי פלוגתא בחכם לא מפשינן ואמרינן דר"ע ור"י בחד שיטה קיימי ופסח נאכל באמת כל הלילה ולכך שפיר קאמר ר"י הא ראב"ע והא ר"ע אלא דא"כ הדרא קוש' לדוכתא בזבחים על אביי שהקשה ודלמא מדרבנן ולהרחיק מ"הע א"כ נצטרך לעשות מחלוקת בין ר"ע לר' יהושע ומהי תיתי לחלוק את השוים וצ"ל שיותר ניחא לעשות מחלוקת בין ר"ע לר"י כדי דנוקי סתם משנה דזבחים אליבא דהלכתא דעכשיו דמוקמת לה כראב"ע היא לבר מהלכתא שאין הלכה כראב"ע וכ"ז לפי ההוה אמינא של אביי דנוכל לאוקמי משנה דזבחים מדרבנן להרחיק מה"ע אבל למסקנא דשם א"כ מאי אלא וכו' וע"כ הך מתני' כראב"ע שוב למה נפוש במחלוקת בחנם בין ר"ע לר"י ואמרינן דגם לר"ע לא עשו סיג ושפיר קאמר ר"י הא ראב"ע והא ר"ע. ומעתה זה עצמו טעמו של הרמב"ם דפסק דלא כראב"ע רק כר"ע דכיון דחזינן שאביי דחיק עצמו לאוקמי כר"ע אף לעשות מחלוקת חדש רק כדי לאוקמי כהלכתא מכלל דהלכה כר"ע. אלא שהרמב"ם מדויל ידי' משתלים שלפי הוצעה הנ"ל א"כ למסקנא אין לעשות פלוגתא בין ר"ע לר' יהושע וגם לר"ע לא עשו סיב והרי הרמב"ם פסק בפירוש בפ' ח' מק"פ שעשו סיג בפסח להרחיק מן העבירה:
רש"י ד"ה מה שלמי' וכו' לא שיאכלנו ביום וכו' נלע"ד טעמי' דרש"י משום דהרי כתיב מועד צאתך מארץ מצרים וא"כ איך אפשר שיאכל ביום המחרת ולכן פירש"י לא שיאכל ביום וכו' ודרשינן עד מתי אתה אוכל עד מועד צאתך ואז תפסוק מלאכול עד שתבוא הלילה השני' תחזיר ותאכלנו ולכן אצטרך הזה ובחנם השיג רשב"ם על זקינו רש"י בשלהי פסחים בזה:
תוס' ד"ה הראב"ע וכו' וא"ת וכו' וי"ל וכו' כדקאמרינן ביום אתה שורפו וכו'. הנה הדבר יפלא דאיך אפשר לפרש דהך בוקר לשריפה הוא והרי לראב"ע הך בוקר היינו בוקר ראשון ואז גם בבוקר אינו יכול לשרפו דלכ"ע אין שורפין קדשים בי"ט וא"כ לענין מאי כתב רחמנא בוקר אי לענין אכילה כבר כלה זמנו מחצות לילה ואי לשריפה עדיין אינו זמנו עד בוקר שני. והנה בחידושיי לפסחים ביארתי דבבוקר אף שאינו יכול לשרפו משום איסור מלאכת י"ט אבל כבר מטי זמן שריפתו אבל אחר חצות עד אור בוקר עדיין לא מטי זמן מצות שריפתו וכתבתי שם כ"מ בדבר אם עבר ושרפו אם לוקה על מלאכת י"ט ועיין במס' קידושין דף ל"ח ע"א בתוס' ד"ה מעקה ובחידושינו שם. ואמנם הנלע"ד עוד בזה לחזקי' דסבר בזבחים דף כ"ו ע"ב במחשב לאכול לאור שלישי כשר דהא לא אינתק לשריפה וכן האוכל לאור שלישי פטור דהא לא אינתק לשריפה והא ודאי דגם לחזקי' אם חישב ליום שלישי ואותו יום חל בי"ט או אפילו בשבת הא ודאי שפיגול גמור הוא אף דאי אפשר לשרפו אז היינו משום איסור י"ט או שבת דרביע עלוהי אבל כבר אינתק לשריפה ולפי"ז פסח לראב"ע שא"נ אלא עד חצות אם הי' אז מתחיל זמן שריפתו א"כ המחשב בשחיטת הפסח לאכלו אחר חצות הי' הפסח פיגול וכן מי שהי' אוכל מהפסח אחר חצות ה"ז חייב כרת משום נותר במזיד ובשוגג חטאת וגלה קרא לא תותירו עד בוקר שאף שכלה זמן אכילתו בחצות אינו נעשה נותר לענין שריפה עד הבוקר ולא הגיע זמן שריפתו עד הבוקר ולפי"ז ראב"ע על כרחך כחזקי' ס"ל דלר"י שם בזבחים כבר משעה דאידחי מאכילה נפסל במחשבה וחייב כרת על האכילה. ובזה ניחא לי דקאמר שם בזבחים ת"כ דר"י וכו' וה"ל למימר תיובתא דחזקי' ולמימר דחזקי' תבא הוא ולא שייך עליו תיובתא הוא דוחק ולדידי ניחא דראב"ע ודאי דס"ל כחזקי' וא"כ חזקי' אמר לך אנא דאמרי כראב"ע. ומעתה על כרחך ר' יוחנן שם בזבחים כר"ע ס"ל וכיון דסתם גמרא מסיק שם ה"כ דר"י א"כ הלכה כר"י וכן פסק הרמב"ם באמת פי"ג מפה"מ סוף הלכה א' ופי"ח מפה"מ הל' יו"ד א"כ ממילא כאן בפלוגתא דראב"ע וריע הלכה כר"ע. ואולי זה טעמו של הרמב"ם דפסק כר"ע ולא כראב"ע אף דאיכא סתמי הרבה כראב"ע ועיין מ"ש הכ"מ בפ"ו מחמץ ומצה ולדידי ניחא כיון דסתם גמרא בזבחים דף נ"ו ע"ב עסיק כר' יוחנן ממילא אין הלכה כראב"ע. ואמנם בשלהי פסחים דף ק"כ ע"ב הפסח אחר חצות מטמא את הידים אלמא מחצות הוה לי' נותר אמר רב יוסף ראב"ע היא וכו' א"כ מפורש דלראב"ע מחצות ה"ל נותר גמור ומוכח דגם ראב"ע כר' יוחנן ס"ל א"כ הדרא קושיא לדוכתא איך אפשר לפרש לית ממנו עד בוקר לשריפה דהרי גם בבוקר אינו יכול לשרפו משום איסור מלאכת י"ט ולענין נותר כבר הוא נותר מחצות ואילך. וגם קשה שם בזבחים דקאמר ת"כ דר"י ולא קאמר תיובתא דחזקי'. וגם בסתר הטעם שנתתי על מה שהרמב"ם פסק כר"ע ודלא כראב"ע. ונראה דבמה שכתבתי דמסוגי' דפסחים מוכח דמחצות ה"ל נותר עמדנו על כוונת התוספת שם בפסחים בד"ה מל"ת וכו' אע"ג דדרשינן מיני' ליתן בוקר שני לשרפתו דנפקא לן מהתם דאין שורפין קדשים בי"ט אית מאן דמפיק לי וכו' מדוכתא אחרינא עכ"ל התוס' והנה יפלא הנה ברכות הוא קודם לפסחים ולמה לא הקשו תוס' קושיא זו דדרשי' מיני' וכו' באן במסכת ברכות. וגם גוף קושי' התוס' אין לה שום הבנה וכמו שנתקשה המהרש"א שם בפסחים דהך ילפותא דאיש קדשים מבקר שני דכתיב בהך קרא נפקא לן. ונראה דעקר קושי' התוס' הוא דאיך אפשר דלראב"ע האי בקר ראשון א"כ למה נ"מ אמר עד בקר והלא כבר נאסר מחצות וכקושייתם כאן בברכות ותירוצם כאן דאין שורפין בלילה לא מספיק להו במס' פסחים משום קושיא דגם בבוקר ראשון אכתי אין לשרפו משום י"ט ואי משום דיש נ"מ לענין שהגיע זמן שריפתו ואקרי נותר זה מספיק להו כאן בברכות דאיכא למימר דראב"ע סבר כחזקי' אבל בפסחים דקאמר אלמא מחצות הוה נותר ומוקי כראב"ע וא"כ מפורש דראב"ע כר"י ס"ל ולא כחזקי' ושפיר קשה איך כתיב עד בוקר ואמנם אי נימא דדין זה דא"ש קדשים בי"ט אכתי לא נהג במצרים ונתחדש אח"כ כשניתנה תורה א"כ קושי' מעיקרא ליתא דקאמר עד בוקר שאז שורפו אלא דכיון דמהך קרא עצמו ילפינן שאין שריפת קדשים דוחה י"ט א"כ איך נימא שבמצרים הי' דוחה י"ט. וזהו קושית התוס' עצמו שם בפסחים דדרשי' מיני' ליתן בקר שני שאינו דוחה י"ט א"כ איך מקוים לראב"ע לא תותירו עד בקר ודוקא שם בסוגי' דפסחים דקאמר מחצות הוה נותר נתחדש להם קושיא זו וע"ז תירצו דאית דמפיק מקרא אחרינא והיינו אביי דיליף לי' מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בי"ט וא"כ גם ראב"ע מפיק לי' מהכא וזה נתחדש אחר מתן תורה כשנאמרה פרשה זו דעולת שבת אבל במצרים שפיר נשרף הנותר בי"ט. ומה דלא אמר שם בזבחים תיובתא דחזקי' נלע"ד דחזקי' לשיטתו דאיהו במס' שבת דף ך"ד ע"ב ובמס' פסחים דף פ"ג יליף באמת דאין שורפין קדשים בי"ט מהך קרא דלא תותירו וגו' והנותר ממנו עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו ולדידי' גם במצרים לא נשרף ביו"ט ולדידי' לראב"ע על כרחך לא תותירו ממנו עד בוקר היינו שאינו נקרא נותר מחצות אף שאסור באכילה אינו נקרא נותר ואינו חייב כרת עד בוקר כחזקי'. ועוד נלע"ד דכ"ז ניחא לראב"ע אבל למה דמסיק כאן והני תנאי וכו' ונחלקו בזה ר"א ור"י ופליגי בקרא דשם תזבח וגומר וזה בפסח דורות כתיב ודריש ר"א מועד צאתך אתה שורף והיינו בשחרית של ט"ו בניסן בזה ודאי קשיא איך קאמר מועד צאתך אתה שורף והרי גם אז אינו יכול לשרפו משום איסור י"ט ובאכיל' כבר נאסר מחצות ולדיד' ודאי צ"ל שאף שאינו יכול לשרפו משום איסור י"ט מ"מ זמן שריפתו מתחיל אז ונ"מ לענין נותר וא"כ ר"א הגדול ודאי כחזקי' ס"ל לכך לא קאמר תיובתא דחזקי' דתנא מסייע לי'. ומתני דפסחים דמטמא מחצות את הידים כראב"ע אתי' אבל לא כר"א הגדול ואף דאמרינן הני תנאי כהני תנאי לאו דוקא כהני תנאי ממש אלא לענין זמן אכילת פסח המה הני כהני וכבר נתבאר דגם ר"ע ור' יהושע יש מקום לחלק ביניהם: