תוס' ד"ה יש בשמחה וכו' ובתוספתא גרסינן שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה ולא בשתיהן ושמעתא שלנו דלא גרס ליה סבירא ליה דגם באידך יש להן תשלומין. ודברים הללו מרפסן איגרין ושלשה תמיהות יש כאן חדא דאיך שייך ששמחה יש להן תשלומין והא בכל יומא חיובא היא ובהדיא שנינו ההלל והשמחה שמונה. ועוד מה שכתבו התוס' דסוגיא שלנו סבירא דגם באינך יש תשלומין ואני תמה ואטו יש מי שחולק ואמר אין לה תשלומין ומשנה שלימה שנינו לקמן (דף ט' ע"א) מי שלא חג ביו"ט הראשון חוגג והולך כל החג ומקרא מלא הוא וחגותם שבעת ימים ועוד בה שלישית ואטו מה שיש לה תשלומין חומרא היא הלא קולא היא ואיך חשבה התוספתא לחומרא:

ועל התמי' הראשונה הי' מקום לומר עפ"י מה שבארנו דברי הרמב"ם בריש הלכות חגיגה שכתב והשמחה האמורה ברגלים שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה והם הנקראים שלמי שמחה שכונתו שאף שיוצאים בשמחה בכל מיני בשר הקרבנות והכהנים בחטאת ואשם אע"פ שלא הקריבום לשם שלמי שמחה מכל מקום עכ"פ פעם אחד מחוייב להקריב לשם שלמי שמחה אפילו בנו"נ יוצא. אבל עכ"פ מחוייב להקריבם לשם שלמי שמחה וזה החיוב הוא רק פעם אחד באחד מימי החג ושאר ימי החג אף שודאי חייב לאכול בו קודש ולשמוח בבשר מ"מ אינו צריך להקריבו לשם שלמי שמחה ולכן כתב הרמב"ם שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה והדבר תמוה וכי שלמי חגיגה גרועים מנו"נ ומבשר בכור וחטאת ואשם שיוצא בהם ידי שמחה אלא ודאי אף שיוצא בהם ידי שמחה מ"מ מחוייב עכ"פ פעם אחד בכל ימי החג שיקריב שלמים לשם שלמי שמחה. וכיון שכן שפיר שייך לומר שיש לזה תשלומין כל ימי החג. אבל השני תמיהות האחרות הם תמיהות גדולות. ועיינתי בהתוספתא עצמה והגירסא שלפנינו בתוספתא הוא כך שהשמחה נוהגת כל שבעה יעויין שם:

והכל נכון שזה ודאי חומר הוא שצריך לקיים מצוה זו כל שבעה והיינו בחג המצות אבל בסוכות היא כל שמונה כמו ששנינו במשנה ההלל והשמחה שמונה והנה כאן בגמרא לא חשיב מעלה זו לשמחה נגד שתיהן שהשמחה נוהגת כל שבעה נלע"ד דהתוספתא מיירי באכילת בשר שלמים לשמחה שזה באמת נוהגת בכל הרגל ולא דוקא בשר שלמים דה"ה בשר של שאר קרבנות. אבל סוגית הגמרא בהבאת קרבן לשם שלמי שמחה ובהא באמת אינו צריך אלא פעם אחד כמו חגיגה וכיון שהוכחנו שהגמ' מיירי בקרבן שלמי שמחה וקאמר כאן שנוהגת באנשים ונשים מוכח כדברי הרמב"ם בפ"א מה' חגיגה ודלא כהראב"ד וע' בלח"מ שם: