גמ' הואיל ובידו להפקירן. הנה לר' יוסי [בנדרים דף מ"ג] דסבר לפי מאי דפירש ר' יוחנן טעמו דהפקר כמתנה ועד דאתי לרשות זוכה. א"כ לא שייך בידו להפקירן ואם שבידו ליתנם במתנה לעכו"ם זה לא מיקרי בידו דאולי לא ירצה לקבלם. ולמ"ד דאסור ליתן מתנ"ח פשיטא דלא שייך שיתן מתנה ולמכרם ודאי לא מיקרי בידו. וליתנם לנשים במזוזה גם נשים חייבות וגם ציצית לפי ה"א דנוהג בלילות נוהג גם בנשים [ג"כ ליקוט]:

*ברש"י בד"ה בנשים כבאנשים וכו' לאפוקי סוכה ולולב דמ"ע שהז"ג וכו'. הנה שביק רש"י עומר ושתי הלחם. ואפשר לומר דבדידהו לא צריכנא למ"ע שהזמ"ג שהרי אפי' באנשים אינה נוהגת אלא בכהנים: [ג"כ ליקוט]

ולפ"ז נוכל לומר דזה עצמו טעמי' דרש"י שפירש דלכתוב בהדיא במצה ולא פירש דניתי הנך היינו עומר ושתי הלחם דא"כ למה נקט בנשים וכו' בישראל ובכהנים ה"ל למימר: [ג"כ ליקוט]

רש"י ד"ה דילמא וכו' דט"י דמצורע כמצורע. היינו לענין כהן העובד אבל לענין בעלים מ"ש ט"י דמצורע מטבו"י דזב. שהרי משנה שלימה שנינו זב שוחטין עליו בשביעי שלו: ואמנם מהבעלים אין ללמוד דצרעת חמיר משבת דלא מצינו חילול שבת בבעלים רק בעובד עבודה כמו השוחט בשבת. אבל בעלי' אם אינם שוחטים בעצמם לא מצינו חילול שהבעלים יחללו שבת כדי שיצאו בפסחם וא"כ לכך ג"כ אין הבעלים קוצצין בהרתן שמצאו בפסח: ד"ה בינוני וכו' ואביו מצוה עליו נפקא לן מהמול לכם וכו'. ונרשם מ"מ קדושין (דף כ"ט) ותמהני דשם מוקמינן קרא זה לב"ד ד"ה בין שלא בזמנה כגון חולה וכו' לרבותא כתב כן דאפי' בינוני שהוא שלא בזמנו וגם אין בו כרת וק"ו גדול דאית בי' כרת: תוד"ה האי וכו' וא"ת והא דקיי"ל דאין עשה וכו' נגמר ממילה בצרעת דדחי וכו': ואף שכתבו ביבמות דמילה ונזיר וכהן הוו ב' כתובין מ"מ כונתן כאן דיליף לקמן מבינייא א"כ לא ס"ל דהוו ב' כתובים ולכך תירצו דלענין מילה שאני דנכרתו עליה וכו' ושני כתובין מיחשב דלא נילף עשה אחרת מזה ובזה מתורץ קושית מוהר"ם שלא הקשה משבת