גמ' טב"י דאורייתא וכו' סמי מכאן טב"י. הנה מה דקאמר סמי וכו' היינו מי"ח דבר אבל לא מהמשנה וכמבואר בתוס' בד"ה סמי וכו' וא"כ ק' דלמה נקטה המשנה ט"י באמצע הני דהם דרבנן וטב"י דאורייתא. וממ"נ או שהיה לו להתחיל בט"י או לסיים בה אבל לערב טב"י באמצע הני שהם מח"י דבר הוא תמוה. ואמרתי דעל טב"י ודאי שורפין שהרי הוא דאורייתא ונתחכם התנא וקבע מקום לטבול יום לומר עד כאן שורפין לאפוקי כלים שנטמאו במשקים דקבע לו מקום אחר טבו"י שעל זה אין שורפין. והוא כדעת התוס' בפסחים (דף ט"ו ע"א) ד"ה ולד טומאה דרבנן דעל כל פסולי תרומה שבח"י דבר שורפין ע"ש ואף שגם אוכלין שנטמאו במשקין הוא אחר טבו"י ועל זה לדעת התוס' שורפין. יש לומר שלא היה יכול להפריד בין אוכלים לכלים דכחדא חשיב להו בסוף הסוגיא לר"מ. ואולי מזה מוכח שסתם כר"מ ולכך פסק הרמב"ם בצנור כר"מ ומתורץ קושית הכ"מ בפ"ב מה' מקואות עיין שם:

ודעת רש"י לקמן דף ט"ז ע"א בד"ה עבדו רבנן היכירא וכו' דלא שרפי תרומה משום טומאה דרבנן בר מן ששה. ספיקות ע"כ. הרי רש"י כללא כייל דבשום טומאה דרבנן אין שורפין. ואף דלכאורה דברי רש"י תמוהים שהרי ידים ודאי שורפין ואיך כתב רש"י כלל ונקט חוץ מששה ספיקות ולא נקט ידים. נראה דרש"י נשמר בלשונו ובכללא דכייל דלא שרפי משום טומאה אבל ידים לאו משום סרך טומאה גזרו אלא משום מקום טינופת. ועכ"פ לרש"י באוכל אוכלים טמאים ושתה משקים טמאים וכדומה אין שורפין. א"כ יפלא למה קבע טבו"י באמצע הח"י דבר שהמה מדרבנן והטבו"י דאורייתא. ואמרתי שזה כוונת רש"י במה דאמרינן סמי מכאן ט"י ופירש"י סמי מכאן הסר מכאן. ועפ"י פשוטן של דברים כונת רש"י דלא תימא סמי מחוק. ובאמת אין אנו צריכים למחוק טבו"י מהמשנה דהמשנה אלו פוסלין קתני וגם טבו"י פסיל. ולכן פירש"י סמי הסר כלומר הסר מן המנין שלא יבא במנין הח"י דבר. ואמנם אכתי מלת מכאן הוא מיותר ברש"י והיה לרש"י רק לרשום סמי הסר. אבל על פי מ"ש ניחא שקושית הגמ' הוא גם על המשנה טבול יום דאורייתא ולמה קבע באמצע פסולי דרבנן ומשני סמי מכאן ומכאן דייקא והוא עצמו פירש"י סמי מכאן הסר מכאן טבול יום כלומר מכאן ממקום זה ובאמת מקומו או בתחלת המשנה או בתוכה:

תוס' ד"ה שמאי והלל וכו' לא בעי לשנויי וכו' בידים הבאים מחמת ספר ולא בסתם ידים וכו'. ויש להקשות דמה ירויחו בזה שהרי אם שמאי והלל גזרו בידים הבאים מחמת ספר ממילא גזרו גם על ספר כמבואר [לעיל ע"א] בתוס' ד"ה אף הידים דלא שייך למיגזר בידים הבאות מחמת ספר אם לא גזרו עדיין על ספר עצמו. אם כן דשמאי והלל גזרו על ספר תשוב קושית הגמ' על ספר דחשיב הי"ש דבר למימרא דתלמידי שמאי והלל גזרו והא שמאי והלל גזור ואמרתי ליישב. דקושית התוס' הוא דעל ספר שפיר יש לתרץ שמאי והלל גזרו לתלות ותלמידייהו גזרו גזרו לשרוף [אלא[ דלפ"ז קשה אם זאת היא כוונתם ואכתי צריך לומר לתלות ולשרוף א"כ לפי קושייתם למימר דסתם ידים היינו הבאות מחמת ספר א"כ היה להם להקשות בסגנון אחר ולמימר דאילפא דאמר ידים תחילתן לשריפה היינו ידים מחמת ספר אבל סתם ידים לא היה תחילת גזירתן לשריפה וגזרו שמאי והלל לתלות ותלמידייהו לשרוף:

ונראה עפ"י מ"ש לעיל בריש סוגיין על הא דמקשה הש"ס והשותה משקים טמאים היינו הך. והרי צריך למימרא להורות דדוקא שותה ולאפוקי נוגע במשקים אינו מקבל טומאה דלא נימא דבכלל כלים שנטמאו במשקים נכלל גם אדם דכי היכי דגזרו כלים שנטמאו במשקים משום גזירה דמשקה זב א"כ גם אדם יקבל טומאה ממשקים גזירה משום משקה דזב דמשקה זב מטמא אדם, וכתבתי שם לתרץ דלדעת התוס' בפסחים (דף ט"ו) ד"ה ולד טומאה כו' דרק בכלים שנטמאו במשקים הוא דאין שורפין אבל על שאר פוסלי תרומה שבח"י דבר שורפין שפיר מקשה היינו הך דלדידהו ליכא למימר לאפוקי נוגע דלא שמענו כלל לאפוקי נוגע דלעולם דאדם נכלל בכלים שנטמאו במשקים אלא שעל זה אין שורפין ובשותה משקים טמאים שורפים:

והנה לדעת תוס' דעל שארי פוסלי תרומה שבי"ח דבר שורפין וכיון דלא מצינו בהם שנגזרו ב' פעמים רק בי"ח דבר נגזרו א"כ קשה קושית הגמ' בדף ט"ו ע"ב למימרא דתחילת גזירתם לשריפה והאמר אילפא ידים תחלת גזירתן לשריפה מידי אחרינ' לא ונלע"ד דלא אמר אילפא אלא בדבר שגזרו מחמת ספק כגון ידים שמא נגעו במקום הטינופת ובאמת אם שמר ידיו אחר הנטילה אינן פוסלים. וא"כ פסול דידהו הוא מחמת ספק. ועל זה אמר ידים הוא דתחלת גזירתן לשריפה וא"כ שם בדף ט"ו ע"ב לענין ארץ העמים דג"כ הוא מחמת ספק שמא קברו שם העכו"ם מקשה שפיר מאילפא אבל שאר ח"י דבר שפוסלי' תרומה מחמת גזירה לא מחמת ספק גזרו תחילת גזירתן לשריפה:

ומעתה נשוב לדברי התוס' דידן. דלא היו יכולים התוס' להקשות בסגנון אחר ולמימר דאילפא דאמר ידים תחילתן לשריפה היינו ידים מחמת ספר אבל סתם ידים לא היה תחילת גזירתן לשריפה וגזרו שמאי והלל לתלות ותלמידייהו לשרוף דהא אם אילפא קאי על ידים מחמת ספר וא"כ הני לא מחמת ספק הוא רק מטעם דר' פרנך וא"כ על כל דבר כייל אילפא דמידי אחרינא אין תחלתן לשריפה ואם שותה משקים טמאים היינו לתלות רלשרוף אי אפשר שהרי לא מצינו בהו שני גזירות רק פעם א' בי"ח דבר א"כ קשה מאי מקשה היינו הך דלמא אתי לאפוקי נוגע וכנ"ל ודוק: