גמ', כלי נתר וכ"ח הוא דטומאתן שוה אטו מידי אחרינא לא. הקשה הפ"י דהגמ' פתח אלא מעתה לא ליטמא מגבן ומסיים כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה הוה לי' לסיים במאי דפתח כלי נתר וכלי חרס הוא מגבן. ונראה ליישב עפ"י מ"ש התוס' בד"ה אלא מעתה וכו' והה"ד דהוה מצי למימר וליטמאי מאוירן וכי משני וכ' דאיכא למימר אין הכי נמי והא דלא תני להו בהדי נתר וכ"ח מאי דכלי זכוכית מטמאי מגבן והנה לכאורה דבריהם תמוהים דלפ"ז איך כתבו מתחלה דהוה מצי למימר וליטמאי מאוירן הא איכא למימר אין הכי נמי והא דלא חשבי בהדייהו היינו משום דכלי זכוכית מטמא מגבו. אלא כוונת התוס' הוא דא"כ הקשה לא לטמא מגבן הא איכא למימר דבאמת אינן מטמא מגבן והא דלא חשבי' בהדייהו היינו משום דנהפוך הוא דכלי זכוכית אינו מטמא אפי' מאוירו וצריך לומר דכוונת קושיית הגמ' הוא דעכ"פ חדא מוכח שמשונה מכלי חרס או בטומאת הגוף או בטהרת האויר ומה דנקט לא לטמאי מגבן הה"ד דהמ"ל וליטמא מאוירן וחד מינייהו נקט. וא"כ לכך לא מסיים הני הוא דלא מטמאי מגבן וכו' דהא איכא למימר דגם כלי זכוכית אינו מטמא מגבו אלא שגם מאויר אינו מטמא לכך סיים הני הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא פי' שאינו שוה להו ומשונה מינייהו עכ"פ או בגב או באויר:

שם אלא מעתה יחזרו לטומאתן ישינה ככלי מתכות: הנה הפ"י נדחק בקושית הגמ' אלא מעתה וכו' וכתב שקושיית זו היא רק לאביי דמפרש לקמן הטעם שמא לא יקבנה בכדי טהרתו אבל לרבא דמפרש שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה ופירש"י שהרואה שמשתמשין בו לאחר תיקונה לאלתר בלא הערב שמש סובר דלא בעינן בטבילת כלים הערב שמש ולפי זה לא שייך האי טעמא בכלי זכוכית דהא מסקינן לעיל דכלי זכוכית אין לו טהרה במקוה. ונשאר הפ"י בקושיא דאולי אביי סובר כשנוייא דרב אשי ואני אומר במחילה מכבודו אם חיישינן בכלי המועיל טבילה שמא יאחר טבילה בת יומא עולה שהרואה לא ידע שנשבר וסובר שעל ידי טבילה משתמש בלא הערב שמש וכמבואר לקמן ברש"י שהרואה לא ידע שנשבר א"כ ק"ו בכלי זכוכית שאינו מועיל טבילה כלל שהי' לנו לברר שהרואה שמשתמשים בו אחר שנטמא לא ידע שנשבר ויסבור שעל ידי טבילה משתמש בו ויאמר שמועיל טבילה ואם הי' להגאון נ"י להקשות קושיא זו הי' לו להקשות לפי' הרמב"ם בפי' המשנה פי"א דכלים שפירש טעם חזרתן לטומאה ישינה לא כפי' רבנן שהרואה לא ידע שנשבר והרמב"ם מפרש ששפיר ידע שנשבר אלא שיאמר כיון ששבירה מטהרת וטבילה מטהרת כשם ששבירה מטהר ביומו עצמו. כך טבילה מטהר ביומו שידמה טהרת הטבילה לטהרת השבירה. ובזה שפיר קאמר הפ"י שבכלי זכוכית שאינה מועיל טבילה בטלה גזירה זו:

אלא שבכל זה אני תמה על סברת הפ"י דהרי אפי' סברתו שקושית הגמ' היא לאביי מ"מ קשה ממ"נ שייך בכלי זכוכית שלא יקבנו בכדי טהרתו א"כ אפי' אם אינו דומה לכלי מתכות אכתי יחזרו לטומאה ישינה מצד עצמם דשייך בהו שמא לא יקבנו בכדי טהרתו וכי היכי דגזרו בכלי מתכות משום חשש זה הי' להם לגזור בכל הכלים. אלא שכתב הר"ש שם בפי' המשנה דבשאר כלים לא שייך חשש זה מכמה טעמים שהאריך שם ואי בכלי זכוכית שייך אם כן מצד עצמם הי' להם לגזור שיחזרו לטומאה ישינה ואם גם בכלי זכוכית לא שייך בהו כדרך דלא שייך בשאר כלים אם כן למה יחזור לטומאה ישינה על כרחין צ"ל דקושית הגמ' היא שאף אם בכלי זכוכית לא חשש זה מ"מ כיון דכלי זכוכית דומה לכלי מתכות הי' להם לומר טומאה ישינה בכלי זכוכית משום כלי מתכות שהרואה שכלי זכוכית אינן חוזרים לטומאה ישינה יאמר שגם כלי מתכות אינם חוזרת לטומאה ישינה כי היכי דגזרו טומאת גב בכלי זכוכית משום דדומה לכלי מתכות והרואה כלי זכוכית שאינו מטמא שאם יראו שבה כלי מתכות טהור מגבו וממילא גם לרבא ניחא שאף שבכלי לא שייך טבילה מ"מ היה להם לגזור משום כלי מתכות ועל זה משני הגמ' כלי זכוכית דרבנן כו' בטומאה דאורייתא פירוש גב שהוא בכלי מתכות אחיתו בה רבנן טומאה הכלי זכוכית כי היכי דלא נטעי להקל גם בכלי מתכות ויהי' מכשול גם בטומאה דאורייתא בטומאה דרבנן דהיינו טומאה ישינה שהוא בכלי מתכות גופייהו דרבנן לא אחיתו בכלי זכוכית משום סירכא דכלי מתכות:

שם בטומאה דרבנן לא אחיתו בה רבנן טומאה הנה הא דבטומאת כלי זכוכית לא אחיתו בה רבנן טומאה דרבנן כי אם טומאה דאורייתא לכאורה היה נראה לומר דדוקא לענין טומאה ישינה שאין לה שום עיקר בשל תורה בשום מקום הוא שאמרו כן ולא בדברים אחרים ותדע דאל"כ קשה קושית בני מ' יעקבקא שי' דמה מקשה לעיל אלא מעתה לא ליטמא מגבן דלמא באמת כן והא דלא חשבינהו היינו משום דכלי נתר וכלי חרס מטמאין מאחוריהן וכלי זכוכית אינן מטמאים מאחוריהן לפום חד סברא שכתבו התוס' בד"ה ה"ג רש"י וכו' דמטמאין מאחוריהן הוא רק מדרבנן וא"כ בכלי זכוכית טומאה דרבנן לא אחיתו לה אלא ודאי דדוקא אטומאה ישינה הוא דאמרינן. אי נמי כמו"ש התוס' לעיל לענין שריפה דדוקא מה שהוא משום תורת כלי מתכות הוא דאין שורפין אבל מה שהוא מתורת כלי חרס שורפין כן אני [אומר] לענין טומאה דרבנן דדוקא מה שהוא מתורת כלי מתכות הוא דחילקו בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן אבל מה שהוא מתורת כלי חרס לא חלקו ואפי' טומאה דרבנן לא אחיתו לה:

ונראה דטומאה דרבנן לא אחיתו כלל אפי' מה שהוא מתורת כלי חרס ואעפ"כ יש לתרץ קושית בני הנ"ל ונקדים דברי התוס' בד"ה לא לטמא וכו' וקשה לרשב"א וכו' ועוד אהך דמייתי איכא למימר דלא חשיב אלא כלי נתר וכלי חרס דהוי דאורייתא ולכאורה מאי ענין זה לקושית הרשב"א קושית הרשב"א אינו סתירה רק קיצור וקושיא זו היא סתירה לסתור קושית הגמ' לגמרי ואמרתי שבאמת אין כאן סתירה שהרי איך אפשר לומר דלכך לא חשיב כלי זכוכית בהדי כלי חרס ונתר משום דלא רצה לערב דאורייתא עם דרבנן א"כ איך חשיב במשנה האחרת כלי זכוכית בהדי כלי עור וכלי עצם והרי כלי עור וכלי עצם הוא מה"ת וכלי זכוכית רק דרבנן ואמנם כוונת התוס' הוא ע"פ דבריהם שהקשו שהי' לו להקשות מתוספתא ולכאורה אדרבא אלימא לי' להקשות ממתניתין ועל זה הקדימו ב' הקדמות חדא דממתני' מקשה רק מדיוקא ומברייתא הוה מקשה מדין מפורש ועוד הקדימו דהרי בהך דמייתי איכא למידחי משום דלא רצה לערב טומאה דאורייתא עם דרבנן. אלא שזה אינו דהא באידך מתני' חשיב כלי זכוכית בהדי כלי עור ועצם. ולפי זה ממשנה א' לבדה אין כאן קושיא כי אם בהקדם ב' מתני' ויותר הוה לי' להקשות מתוספתא שמקשה ממנה לבדה

ועפ"ז יש לתרץ קושית התוס' שיש לומר שהמקשה ידע שיש לתרץ הואיל ונשברו וכו' שווינהו ככלי מתכות אלא שהי' כוונתו למאי דמסיק דא"כ יחזרו לטומאתן ישינה ואז על כרחין שצריך להקדים המשנה אחרת אפי' אם הי' מקשה מתוספתא ושוב אלים לי' להקשות ממתניתין:

ועפ"י מה שכתבתי לעיל בריש סוגיין לתרץ כלי זכוכית דיוסי ויוסי גזרו משום כלי חרס ורבנן דפ' שנים הוסיפו טומאת הגב משום כלי מתכות. א"כ לכאורה אין מקום לקושית התוס' דאי הוה מקשה מתוספתא ידע דשוינהו ככלי מתכות. ואם תאמר יחזרו לטומאתן ישינה איכא למימר אין הכי נמי והא דתנן שאין חוזרים לטומאה ישינה איכא למימר דהך מתני' נישנית קודם רבנן דפ' שנים וע"פ שכ' התוס' לעיל בד"ה ואאוירא לענין מתני' דאהלות דאלו מטמאין במגע ובמשא ולא באוהל כו' ולכך הוצרך להוכיח מהך מתני' דכלים גופי' דמטמא מגבו ואפ"ה תנן באותה משנה שאינו חוזר לטומאה ישינה:

ואומר אני דאכתי יש כאן סתירה. דמה מקשה הני הוא דטומאתן שוה וכו' דלמא גם כלי זכוכית שוה והא דלא חשבי' היינו משום שהוא רק מדרבנן והנך הם מן התורה וא"ת א"כ בבבא ראשונה למה עירב כלי זכוכית בהדי עור ועצם שהוא מן התורה. יש לומר דשם לא תנן טומאתם שוה לכך לא איכפת לי' לערב של תורה בשל דבריהם אבל כאן קאמר טומאתן שוה לכך לא עירבם: וביישוב הדבר אני אומר דא"כ היא גופא קשיא למה בבבא ראשונה לא תנן טומאתן שוה ובבבא זו תנן טומאתן שוה הוה לי' ברישא למיתני טומאתן שוה ולא לחשוב כלי זכוכית ובסיפא לא ליתני טומאתן שוה ולחשוב כלי זכוכית:

ובזו יתורץ נמי כוונת לשון הגמ' הני הוא דטומאתן שוה. וכבר כתבתי לעיל ליישב דהוה לי' לסיים הני הוא דמטמא מגבן. וע"ש ולפי דרכינו ניחא דה"פ הני הוא דטומאתן שוה בהך בבא תנן טומאתן שוה אבל מידי אחרינא פי' בבא דרישא כלי עצם וכלי זכוכית אין טומאתן שוה דזה מן התורה וזה מדברי סופרים ואפ"ה ערבינהו א"כ גם כאן לא ליתני טומאתן שוה ולערבינהו ומתורץ קושית פ"י:

ועל זה איכא למידחי דהיא גופא קמ"ל דכלי נתר הוא מן התורה שזה ודאי חידוש הוא שהרי אינו מפורש בתורת ולכך תנן טומאתן שוה משא"כ בכלי עצם ועור שכלם מפורשים בתורה ואין שם חידוש לא הוצרך למיתני טומאתן שוה ולכך לא תנן זכוכית בהדי חרס ונתר דא"כ לא הוה מצי למיתני טומאתן שוה והוה אמינא דגם כלי נתר הוא דרבנן:

וביישוב דבר זה נלענ"ד דהיא גופא קושיית הגמ' דעל כרחין כלי זכוכית מטמא מגבו דאל"כ למה לי' למיתני טומאתן שוה ואעפ"כ נדע דכלי נתר הוא דאורייתא דאל"כ שהוא דרבנן א"כ למה לא תני כלי זכוכית בהדייהו:

ומעתה גם קושיית בני מתורץ. דעל כרחין בטומאת גב משונה כלי זכוכית להחמיר דאל"כ אלא שמשונה רק להקל שאינו מטמא מאחוריו הואיל והוא מדרבנן. א"כ ממילא מוכח מהך מתני' דתרתי דרבנן לא אמרינן. וממילא מדטמא כלי נתר מאחוריו מכלל דכלי נתר הוא דאורייתא ולמה ליה למיתני טומאתן שוה ואין להקשות א"כ למסקנא דמקשה מטומאה ישינה ומוכרח לומר דטומאה דרבנן לא אחיתו. א"כ שוב ממילא מוכח דכלי נתר מן התורה דאל"כ למה מטמא מאחוריהן זה אינו. דהרי זה דטומאת אחוריהן דרבנן אינו מפורש במשנה והתוס' כתבו זה לתרץ הקושיא דלהכי ערבינהו והרי איכא למיטעי ולומר שאר תירוצין שתירצו התוס':

*בתוס' ד"ה וחכמים מטהרין וכו' אבל אין לפרש דרבנן וכו' דא"כ מנ"ל דר"מ אזיל וכו' וברש"א הקשה כיון דמצינן דפליגי בהכי ר"מ וחכמים א"כ נימא דבהכי פליגי וכו' ונראה דאי אמרינן דר"מ סבר דכלי חרס שטיהר יש לו טומאה וכו' א"כ ליפלגו בכ"ח עצמו וא"ל דסוף סוף תקשה ליפלגו בכלי חרס עצמו דר"מ מטמא מדאורייתא מדין כלי מתכות ורבנן מטהרין מדאורייתא אבל מטמאין מדרבנן דבכלי חרס לא שייכא טומאה דרבנן דאי טמא הוא דאורייתא טמא. ומאי איכא בין ר"מ לחכמים. גם א"ל דנ"מ אי יש לו טהרה במקוה דלר"מ דאזיל בתר המעמיד ודומה לכלי מתכות יש לו טהרה במקוה ולחכמים אין לו טהרה במקוה ג"כ אינו דהיכי אמרינן דאי אזיל ר"מ בתר המעמיד בין לקולא ובין לחומרא אזיל גבי כלי זכוכית דטומאה מדרבנן הוא אבל גבי כ"ח דטומאה דאורייתא הוא מה"ת לומר דר"מ אזיל בתר המעמיד אף לקולא לענין דיש לו טהרה במקוה:

שם (דף ט"ז ע"א) תוס' ד"ה אלא מעתה וכו' וכי משני הואיל ונראה וכו' דאיכא למימר אין הכי נמי וכו'. כבר כתבתי לעיל דלתירוץ הראשון סברי התוס' כסברת הראב"ד דלא רצו לגזור ג' טומאות אלא שלסברת רב אשי ס"ל דזה לא מיקרי ג' טומאות [וע"ש]. אלא דהיא גופא קשיא. ומי הכריחם לזה ולמה לא ניחא להו דגם לרב אשי כיון דעל כרחין גזרו על הגב לא רצו לגזור ג' טומאות וכדס"ל להרמב"ם והראב"ד [בפ"א מה' כלים] דגם לרב אשי אינו מטמא מאוירו. ונראה דהתוס' לשיטתייהו והרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו. דהנה בבבא דסיפא דכלי חרס ונתר תנן טומאתן שוה ובבבא דרישא דכלי עצם ועור לא תנן טומאתן שוה. וכתבתי לעיל משום דבבבא דרישא עירב דאורייתא עם דרבנן. אמנם אכתי דבר זה צריך תבלין דמה בכך ואם הם שוים בדינם אכתי ליתני טומאתן שוה ועל זה יש לומר דבאמת דאורייתא ורבנן אינם שוים דעל דאורייתא שורפין תרו"ק ועל דרבנן אין שורפין. והנה לדעת התוס' על כלי זכוכית מה שהיא מתורת כלי חרס שורפין ומה שהיא מתורת כלי מתכות אין שורפין אם כן הכל ניחא דלתירוץ הראשון של הגמ' טומאת גב דכלי זכוכית אין שורפין ובכלי עור ועצם דשורפין. ולכך לא תנן טומאתן שום אבל לעולם דגם כלי זכוכית אינו מטמא מאוירו כמו כלי עצם ועור. אבל לרב אשי דגם טומאת הגב היא מתורת כלי חרס ואם כן גם בכלי זכוכית שורפין על כל טומאותיו א"כ קשה למה לא תנן כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית טומאתן שוה. וצריך לומר דלרב אשי כלי זכוכית מטמא גם מאוירו וכלי עץ וכלי עצם ודאי דאינן מטמאין מאויר ולכך לא תנן טומאתן שוים. אבל הרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו דהרמב"ם בפ"א מכלים ה' ה' פסק כרב אשי דכל טומאת כלי זכוכית היא מתורת כלי חרס ואפ"ה פסק דאין שורפין תרומה וקדשים והראב"ד שלא השיגו מסכים עמו. וא"כ גם לרב אשי הא דלא תנן טומאתן שוה הוא משום דעל כלי עץ ועצם ועור שורפין ועל כלי זכוכית אין שורפין אבל לעולם דגם כלי זכוכית אינו מטמא מאויר כמו כלי עץ ועצם ועור ולכך פסקו דאינו מטמא: תוס' ד"ה עבדו רבנן היכירא כו'. במאי דאין חוזרין לטומאה ישינה וכו' ולולא דברי התוס' נלענ"ד דבימי יוסי ויוסי שגזרו על כלי זכוכית אכתי גם כלי מתכות לא חזרו לטומאה ישינה דטומאה ישינה שמעון בן שטח גזר. ויוסי ויוסי קדמו בזמן ועבדו אז היכירא בפשוטיהן. ושוב בימי שמעון בן שטח שגזרו על טומאה ישינה בכלי מתכות ובכלי זכוכית לא אחיתו טומאה דרבנן ואז היה אפשר להם לגזור טומאה על פשוטי כלי זכוכית מ"מ כיון שכבר לא נגזר לא רצו לחדש גזירה חדשה בכלי זכוכית:

והנה אי לאו שנדחקו התוס' לעיל בד"ה אתו אינהו וכו' לתרץ בכלי זכוכית כמה תירוצים. והיו נשארים בתירוץ שלי שכתבתי לעיל דיוסי ויוסי גזרו טומאת גבן משום כלי מתכות ושמעון בן שטח קדים בזמן להלל הזקן וק"ו לרבנן דפ' שנים וא"כ בימי רבנן דפ' שנים כבר גזרו במתכות טומאה ישינה וא"כ שפיר הוצרכו התוס' לתרץ כאן מה שלא סמכו על היכירא דטומאה ישינה אבל לפי מה שתירצו לעיל תירוצים אחרים א"כ לא הוצרכו כאן לידחק כצ"ל דדברי התוס' כאן הוא לגירסא דאתו אינהו ולא קבלו מינייהו וא"כ עיקר הגזירה היתה בימי רבנן דפ' שנים ואז כבר היה היכר ע"י טומאה ישינה. אלא דהרי לגי' דאתו אינהו ולא קבלו מינייהו לסברת רש"א דגזרו משמע שריפה א"כ על כלי זכוכית תסוב קושיית אילפא וצ"ל דגם לתירוץ זה במסקנא נשאר תירוץ אינהו גזור לתלות וכמו"ש בקונטרס אחר. ועיקר הייתור שיהיה גם בתחלת הסוגיא תירץ על כלי זכוכית. וא"כ שוב איכא למימר דבימי יוסי הניחו פשוטיהן ושוב לא גזרו:

אמנם דעת התוס' נלע"ד דס"ל דכיון דאתו רבנן דפ' שנים וחידשו גזירת השריפה היה להם לחדש גם פשוטיהן. ועל כרחין שצריך לומר כן לדעת התוס' דאל"כ מעיקרא מאי קשיא להו אתו אינהו וכו' דאכלי זכוכית לא שורפין דלמא בימי יוסי הניחו פשוטיהן להיכירא אלא ודאי דקשיא להו שהיה לרבנן דפ' שנים לחדש גזירת פשוטיהן שהרי הם [נמחקו איזה תיבות]. אלא דאכתי למה נדחקו דלמא באמת כן הוא וטהרת פשוטיהן נשנית קודם רבנן דפ' שנים:

ולפי מ"ש ניחא ג"כ דאיחר להקשות פשוטיהן מיהא לטמא שהוא דבר מפורש שהוא טהור בכלי זכוכית והקשה מטומאה ישינה שהוא רק דיוקא מכאן ולהבא אין וכו' וגם פשוטיהן קדים במשנה. ונראה שהיה יודע דעבדי היכירא ולכך הקשה מטומאה ישינה שכבר יש היכר ע"י פשוטיהן אבל להיפוך שיהיה ההיכר ע"י טומאה ישינה היה סבור שכבר הניחו היכר פשוטיהן בימי יוסי יוסי ויוסי קודם גזירת טומאה ישינה:

ועכשיו דמשני דרבנן לא אחיתו הקשה מפשוטיהן ובאמת לא הקשה מתורת קושיא ברורה שהרי בלשון מיהא אמר פשוטיהן מיהו לטמא דהיינו אם בימי רבנן דשמונים שנה גזר בהו טומאת גבן ואז כבר היה היכר ע"י טומאה ישינה א"כ מיהו לטמא אבל אם בימי יוסי גזר באמת אין כאן קשיא: